ממלחמת יום הכיפורים, סיפורו של חיל ממעוז "בודפשט" היחידי אשר לא נפל....
(מקווה שהאשכול יחזיק כמה זמן ולא ייחסם)

http://www.maariv.co.il/news/milita...campaign=link4u

המכתב האבוד של החייל המצרי: לוחם מיום הכיפורים מנסה לאתר את הכותב
יוסי מלמן
10/08/2016
דני הרינג היה גיבור קרב הבלימה של מוצב בודפשט. בהפוגת הקרבות נטל מעטפות שהשאיר מאחוריו לוחם האויב. 43 שנה אחרי, הוא רוצה להשיבן לבעליהן

לפני כמה חודשים נקף מצפונו של דני הרינג. הוא התייסר כמה ימים ובסופם גמלה בלבו ההחלטה שמפניה נרתע 43 שנה. הוא ניגש לארגז שניצב כאבן שאין לה הופכין באחד מחדרי דירתו ומצא בין החפצים את שחיפש: שקית ניילון עתיקה שמוטבע עליה סמל חברת ההלבשה והטקסטיל לודז'יה. בזהירות הוא פתח אותה והוציא את תכולתה. שלוש מעטפות דהויות ועליהן כתובות בערבית ובול של הרפובליקה הערבית של מצרים. הוא הניח אותן על השולחן, התבונן בהן שעה ארוכה, ואז החזירן לשקית.

"החלטתי להחזיר את המעטפות למי שהן שייכות לו, או לפחות למשפחה", דני מסביר. הוא יצר קשר עם יחידת דובר צה"ל ובאמצעותה הגיע ליחידה לקשרי חוץ של הצבא. אנשי קש"ח קיבלו לידיהם את החומר ובחנו אותו יחד עם עמיתיהם המצרים. המעטפות, עלה מהבדיקה, שייכות לחייל או לקצין, ככל הנראה ממוצא קופטי, בצבא מצרים. כעת יש מאמץ משותף לאתר את הלוחם המצרי ובני משפחתו ולמסור להם אותן.

המעטפות הן מזכרת שדני נטל כשהיה חייל צעיר בעיצומם של הקרבות המרים במלחמת יום הכיפורים. הוא מצא אותן בשוחה שחפרו חיילים מצרים בגזרה הצפונית של חצי האי סיני. כמה גופות של לוחמים מצרים שנפלו בקרב היו מוטלות בשוחות סמוכות. השוחה שאליה הגיע דני הייתה ריקה. מבעד לחול בצבצו המעטפות. אינסטינקטיבית, בלי לחשוב, הוא לקח אותן והכניס לשקית הניילון, שבה שלחה לו אמו, זמן מה קודם לכן, גרביים ותחתונים.

קולה של אמא

רס"ן במיל' דני הרינג נולד ב–1954 בתל אביב ולמד בבית הספר עירוני ט' בעיר. אביו זאב היה משפטן וחבר כנסת. אמו ברוריה לחמה במצור בסטלינגרד במלחמת העולם השנייה והייתה אחות מוסמכת. לימים למד הרינג משפטים באוניברסיטת תל אביב. בשנים האחרונות הוא שותף בכיר במשרד עורכי דין שעוסק בעיקר בדיני חברות ובנדל"ן.

הרינג הצטרף לטירונות של חיל השריון ב–1973 וסיים אותה כחניך מצטיין. תא"ל מרדכי ציפורי ענד לו את דרגת הטר"ש. גם את קורס מפקדי הטנקים, ב–1974, סיים בהצטיינות. הפעם אריאל שרון ענד לו את דרגות הסמל. הקורס התקיים בשדה התעופה פאיד, ממערב לתעלה, שנכבשה בעת מלחמת יום הכיפורים אחרי שצה"ל צלח אותה. "אומנם לא הגעתי לשריון מבחירה", דני אומר, "אבל זו הייתה סגירת מעגל, כי אבי שירת כקצין בחטיבה 7 במלחמת העצמאות, והשתתף בין השאר בקרבות לטרון. כשהגעתי לשריון מאוד רציתי להיות התותחן. לדעתי, זה התפקיד הכי נחשק בטנק".

כמה שבועות לפני המלחמה, גדוד 9 בחטיבת השריון 14, שבו שירת הרינג, פעל בסיני במשימות של ביטחון שוטף. מפקדת החטיבה שכנה בבלוזה, על הציר הצפוני מאל־עריש בואכה קנטרה שעל גדות התעלה. על הגדוד בפיקודו של סגן אלוף יום–טוב תמיר הוטלה המשימה להחזיק קו בן 70 קילומטרים בגזרה הצפונית של תעלת סואץ ולתגבר בעת הצורך את המוצבים.

מפקדת הגדוד ישבה בתעוז בשם "חצב" (תעוזים היו קו ההגנה השני, כ–20 קילומטרים מקו המעוזים שנקרא על שם בר–לב). שתי פלוגות (כ' ו–ל') של הגדוד ישבו בתעוז בשם "קטיה" והפלוגה השלישית (מ') בתעוז "צ'רצ'יל". "היה כיף בלתי רגיל", דני נזכר, "אווירה שלווה, שאננות".

מחלקות הגדוד ירדו לסירוגין להגנת "אורקל" (שנקרא קודם לכן "טמפו"), המוצב הצפוני ביותר בקו בר–לב. "כשישבנו ב'אורקל', ראינו ושמענו במשך תקופה ארוכה פעילות מצרית מוגברת בצד השני של התעלה. הם הרימו סוללות עפר, כל לילה שמענו כלים שעובדים בשטח. החיילים שלהם הסתובבו עם נשקים ונראו דרוכים. דיווחנו לאחור על כל מה ששמענו, אבל אף אחד לא התייחס. אף אחד לא בא לראות בעיניים, לתשאל אותנו. כנראה שזה לא עניין אף אחד".

מספר שבועות לפני המלחמה ארגנה מפקדת הגדוד יום הורים לחיילים. לשם כך נפתח אחד משבעת המעוזים, שהיה סגור. הוא שופץ, או בלשון צה"ל עבר "מסדר המפקד", כדי להרשים את ההורים. "הכניסו לשם טנק והציבו סולם, כדי שההורים יעלו עליו", הרינג נזכר. "אחר כך העלו אותם לתצפית על הסוללה הצופה על התעלה. אמא שלי, כבוגרת קרבות סטלינגרד, הביטה לשם ואמרה לי: 'דני, אם המצרים ירצו לעבור את התעלה, זה ייקח להם כמה שעות. לא תהיה להם שום בעיה. אני מתחננת בפניך, אל תירדם בשמירה".

דני הרינג. צילום: אסף קליגר

ברוריה חזרה על הדברים בסדרה "לא תשקוט הארץ". בצמוד אליה הוכנס לסדרה קטע שבו נראה אריאל שרון, בבגדים אזרחיים, מצולם לסרטון תעמולת הבחירות של הליכוד ומדבר בנחישות על עוצמת צה"ל וכיצד יכתוש את צבא מצרים אם ינסה לחצות את התעלה ולכבוש את המוצבים. "כל פעם אני נדהם מחדש כשאני נזכר שלאמא שלי היה חזון מדויק יותר מאשר לשרון על מה שצפוי", דני אומר בחיוך, שאליו מתגנב כעס. "חזרתי אז בפני אמא על המנטרות שלימדו אותי בצבא, שאין מה לדאוג, הם לא מסוגלים. וגם אם ינסו, נעצור אותם לפני שיגיעו לגדה שלנו. ויש לנו גם אמצעים מיוחדים. סיפרתי לה את מה שאמרו לנו - על הכוונה להפעיל אמצעי אש שיהפוך את התעלה לנהר אש בלתי עביר. סיימתי את דברי במילים 'אמא, אין לך מה לדאוג. לא אירדם במשמרת שלי, את יכולה לישון בשקט'".

דני פותח את אלבום הגדוד. "יש לי צמרמורת בכל פעם שאני מעיין בו", הוא אומר. בספר הנופלים של גדוד 9, תמונות חבריו, חללים שנפלו בקרב. באחת מהן ליאור יונתן, בנו של המשורר נתן יונתן, שעליו הרבה לכתוב. "הנה יצחק בן יוסף. למיטב זיכרוני, הוא שכב חולה בבית עם גימלים. למרות זאת, כשקראו לו הוא חזר לפלוגה ונהרג", הרינג מספר. רק בפלוגה ל', של דני, שישבה יחד עם פלוגה נוספת ב"קטיה", נהרגו 20 חיילים וקצינים.

יום האש

"קטיה", כמו נווה מדבר, היה אי של שקט. חלק מהדיונות באזור הגיעו לגובה התמרים. החיילים שהלכו מבית הכנסת לטנקים, על ציודם המלא, שקעו בהן. ביום שישי אחר הצהריים ערכו לשתי הפלוגות, כ־20 טנקים, מסדר דקדקני במיוחד. "פרשנו את כל הציוד של הטנק, והמפקדים בדקו אותנו היטב, עד לרמת חוט ומחט ותחבושת אישית", דני נזכר.

בשבת בבוקר, יום הכיפורים, כשחלק מהחיילים התפלל בחדר האוכל שהוסב לבית כנסת, נתקבלה הנחיה חדשה: לפזר את הטנקים שחנו בחניון מנהלתי מסודר, כמו ברווזים שמחכים למטווח, בין הדקלים. בצריח כל טנק ניצב חייל בכוננות נגד מתקפה מהאוויר.

בשעה 12 לערך אספו המפקדים את חיילי שתי הפלוגות והודיעו להם שבשש בערב צפוי להיות "יום אש". לא מלחמה, אולי יום קרב. "זה לא ייאמן", אומר דני, "הרי במטה הכללי ובממשלה ידעו שכבר צפויה להיות מלחמה ולנו עדיין הודיעו על 'יום אש'. הסבירו לנו שהמצרים מקיימים תמרון צבאי גדול. הם הרי ערבים ויכולים להתבלבל ובטעות גם לחצות את התעלה, ולכן עלינו להמתין להם ולהשמידם".

שני טנקים בפיקודו של מפקד המחלקה המוקטנת, שאול מוזס, שאליה השתייך הרינג, אמורים היו לצאת בשעה חמש ולתגבר את מוצב "בודפשט". עניין של 35 קילומטרים, 40 דקות נסיעה בטנק עד ליעד.

תוכנית צה"ל למקרה של תקיפה מצרית בחצי האי סיני נקראה בשם "שובך יונים". היא הייתה סודית ביותר והתבססה על הכוחות שהיו פרוסים במעוזים לאורך התעלה ועל עתודת שריון בקווי התעוזים. כוחות אלה נדרשו לסייע למעוזים במקרה של תקיפה מצרית. אף שזו הייתה תוכנית מגננה, היא התבססה על עקרון "אף שעל". לא נסוגים, בכל מחיר, מאף עמדה. גם לא נסיגה טקטית.

דני הרינג. צילום: מיקי אסטל, 'במחנה'


"בודפשט" היה מוצב בנוי לתלפיות ששכן כעשרה קילומטרים מהערים פורט סעיד ופורט פואד. המוצב היחיד שלא שכן על שפת תעלת סואץ, ונשק לקו המים של הים התיכון. מוצב בודד שהוקף משני עבריו במים ושהדרך היחידה להגיע אליו הייתה על ציר "מכפלת". ציר יבשתי זה הפריד בין הים למלחה, ביצות המלח שהציפו אותו מפעם לפעם. הציר חוזק בעזרת יריעות פלסטיק כדי למנוע את שקיעתו בהצפות. גם המוצב, שבעבר הוצף, נבנה כך שהמים לא יחדרו אליו. חיל ההנדסה הקים אותו על כלונסאות והגביה אותו.

כשלוש שעות לאחר הפקודה להתכונן לחבירה למוצב בודפשט, על פי תוכנית "שובך יונים", בשעה שתיים לערך, ירדו שני מטוסי סוחוי מצריים על מפקדת הגדוד ב"חצב". זמן קצר לאחר מכן חלף זוג המטוסים מעל "קטיה", ביצע שני יעפים אך לא הטיל פצצות. המקלענים הכוננים בטנקים ירו כמו מטורפים, אך לא פגעו במטרות. המלחמה התחילה.

היסטריה בקשר

ב"קטיה" פרצו בוקה ומבולקה, אך בתוך דקות אחדות התעשתו כולם והלוחמים יצאו רכובים על גבי הטנקים למשימותיהם. הטנק של המ"מ מוזס, עם התותחן הרינג, הטען–קשר אילן בר והנהג מוטי בר–ציון, יחד עם הטנק של סמל יהודה, נעו לכיוון "בודפשט".

"בדרך שמענו בקשר את צעקות ההיסטריה מהמעוזים, שביקשו אש על כוחותינו כדי למנוע מהמצרים, שהחלו בצליחה, להגיע אליהם", משחזר דני. העיקרון של "אש על כוחותינו" נקבע כאמצעי הגנה אחרון להדיפת התוקפים. הוא הסתמך על כך שהחיילים יישארו בבונקרים מתחת לאדמה ותותחי צה"ל או מטוסי קרב יפגיזו את פני הקרקע. "בקשר הגדודי שמענו גם על הטנקים שלנו שנפגעו בדרכם למעוזים", הרינג מוסיף. "כצעיר בן 19 שהתחנך אחרי מלחמת ששת הימים על עוצמת צה"ל וגבורתו, הקריאות בקשר זעזעו אותי".

כעבור כ–40 דקות הגיעו שני הטנקים למוצב "בודפשט", שהיה נתון בהפגזה כבדה. "מעולם לא תרגלו אותנו לבצע חבירה למוצבים", מדגיש דני. "המפקדים אולי תורגלו מנהלתית והגיעו למוצבים עם קומנדקרים, אבל עם טנקים זה לא קרה. לא ידענו לאן להיכנס. בסוף מצאנו את שער המוצב".

"בודפשט" נמצא במצב קשה אחרי ההפגזה הכבדה - קצב של 30 עד 40 פגזים בדקה. מפקד המוצב היה סרן מוטי אשכנזי ועמו עשרה לוחמי חי"ר במילואים. יחד עמם היו במוצב כמה אנשי מודיעין ותצפית של חיל הים ועוד חיילים מחיל תותחנים שהפעילו רביעייה של תותחי 155 מ"מ וצמד מרגמות 120 מ"מ. מערכות הירי של הטנק של סמל יהודה יצאו מכלל פעולה ואיתו 60 פגזים.

"המחזה היה סוריאליסטי", אומר דני. "מימין ראיתי בפריסקופ ים תיכון כחול. משמאל, מהביצות, מבעבעים אדים אדמדמים ספוגים בגופרית, או השד יודע מה היה במים. ומסביב הפגזות, רעש, אש ועשן שאי אפשר לתאר".

במרחק שלושה קילומטרים נצפו מוצבים מצריים שכונו "עריסה" עם מגדלי תצפית, ומאחוריהם התנשאו הבניינים של פאתי פורט סעיד ופורט פואד. "באזור מוצבי העריסה ראיתי כוח גדול של חיילים מצרים, טנקים, ג'יפים, משאיות", מספר הרינג. "היום אני יודע שזה היה כוח חטיבתי שמטרתו הייתה לכבוש את 'בודפשט'".

מוטי אשכנזי, מפקד המוצב. צילום: מיכה בר-עם, באדיבות ארכיון צה"ל

הכוח המצרי החל לנוע: לוחמים, טנקים, משוריינים, משאיות שנשאו חיילים, ג'יפים עם תותחים ללא רתע. המטרה: כיבוש "בודפשט", כפי שנכבשו מוצבי התעלה. "זה היה מחזה די מפחיד", אומר דני, "לראות את כל המסה הזו מתקדמת אליך". התוכנית המצרית הייתה לכבוש את "בודפשט", להמשיך לעבר בלוזה וממנה לעלות על הציר הצפוני, על כביש החוף, עד אל־עריש. אם "בודפשט" היה נכבש, שום כוח של צה"ל לא היה מונע את ההתקדמות המצרית.

כשהטנקים של האויב התייצבו במרחק קילומטר עד קילומטר וחצי מהמוצב, פתח עליהם דני באש. על פי התרגולת בשריון, הפגזים הראשונים נועדו לטיווח. לדני הספיק פגז אחד. השני כבר פגע והדליק טנק. "אילן, הטען–קשר, היה מנשק כל פגז שהכניס לתותח ואומר לי לפגוע", הרינג נזכר. והוא פגע ופגע. למעשה, דני התותחן היה כוח האש היעיל היחיד במוצב. המרגמות נפגעו והושבתו, או שהטווח היה קצר מדי עבורן. בסך הכל פגע דני בשמונה טנקים, ב־20 כלי רק"מ ובעשרות חיילים, ובלם את ההתקדמות לכיוון "בודפשט".

"בכל פגיעה ראיתי איך הצוות קופץ מהטנק, אבל לא יריתי לעברם", הוא אומר, "לא במקלע ולא בפגז. לא רציתי לירות בחיילים שבורחים. לא הרגשתי צורך לפגוע באנשים שנטשו כלי. פגעתי גם במשאיות, בג'יפים. לקראת חשיכה בכל השטח בערו כלי רכב וטנקים. כמו אבוקות, הכל עלה באש. היינו באופוריה לנוכח מה ששמענו שקורה בשאר המוצבים שנכבשים. אבל המחזות היו קשים, גופות התעופפו באוויר".

אילן בר, כיום מנהל מחלקה בבית החולים קפלן, ניהל במהלך המלחמה יומן. באחד מדפיו כתב: "דני היה יורה ועוצם עיניים. מראה הגופות המתעופפות באוויר היה יותר מדי בשבילו. בסיכומו של יום פגע בשמונה טנקים ובעשרות כלי רכב. הכוח המצרי נסוג. מוצב 'בודפשט' לא נכבש ב–6 באוקטובר כמו שאר מעוזי קו בר–לב".

בתחקיר שנערך על הקרב נכתב: "בסופו של דבר, הכריעה את הכף מחלקת טנקים מוקטנת, שעצם הגעתה למוצב וכניסתה לקרב היו משהו יוצא דופן, במיוחד בנסיבות של אותם הימים".

המצור של הקומנדו

אבל עדיין המוצב היה נצור. כוח קומנדו מצרי, 200 לוחמים חמושים היטב, מצוידים באמצעי ראיית לילה ובמזון לכמה ימים, הגיע לציר "מכפלת" זמן קצר לאחר ששני הטנקים נכנסו ל"בודפשט", חפר שוחות וחסם את המוצב. הם התמקמו כמה עשרות מטרים ממנו, אבל לא ניסו לכבוש אותו. משימתם הייתה אחרת - לחסום את הגישה אליו. במשך ארבעה ימים ניסו יחידות של צה"ל, לרבות קורס קציני שריון וסיירת "שקד", לפרוץ את המצור. הן נכשלו וספגו אבידות. "הקומנדו המצרי לחם בעקשנות ובנחישות", מציין דני, "אך משום מה ב–10 באוקטובר הם נסוגו". רק אחרי שכוח הקומנדו התקפל, נפרצה הדרך והוסר המצור. כוח של קורס מ"כים של הנח"ל החליף את מוטי אשכנזי ואנשיו.

הטנקיסטים נשארו כדי להגן על "בודפשט" מפני ניסיונות נוספים לכבוש אותו. בבוקר 15 באוקטובר, כוח מצרי גדול ניסה שוב לעשות את זה, הפעם גם בעזרת כלים אמפיביים שהגיחו מהים. דני הפגיז והשמיד שלושה מהם. הטנק של סמל יהודה, שבינתיים תוקן וחזר לפעולה, פגע בכלי הרביעי. ובכל זאת, חיילים מצרים הצליחו לחדור לשטח המוצב.

"ראיתי חוליה, ארבעה או חמישה לוחמים, מכוונים לעבר הטנק שלי אר–פי–ג'י ממרחק של כ–40 מטרים", מספר הרינג. "הנהג מוטי קיבל פקודה מהירה לנסוע לאחור כמאה מטרים, כדי לבצע ירי יעיל, ואז פגעתי בהם. הם נחתכו ואיבריהם התעופפו באוויר".

גם את ההתקפה הזו הצליחו חיילי המוצב, הנח"לאים, ושני הטנקים לבלום. "בודפשט", כאמור, היה למוצב היחיד שלא נכבש ולא פונה במלחמה. במרוצת השנים, קציני קישור ישראלים מקיימים מפגשים עם עמיתיהם המצרים. באותן שיחות תוהים המצרים שוב ושוב איך הכוחות שלהם לא הצליחו לכבוש את המוצב.

אחרי שכוח הקומנדו המצרי נסוג, יצאו דני וחבריו מהמוצב. "הלכנו לשוחות וראינו שם כמה גופות", הוא נזכר. "גופה בכל שוחה. כמה חבר'ה לקחו מזכרות. מישהו לקח סכין קומנדו. אחר נטל משקפת. אני עמדתי ליד שוחה ריקה ואז ראיתי את המעטפות ולקחתי אותן. בדיעבד, אני כמובן מצטער על כך ולכן פניתי לצה"ל כדי שיחזירו אותן למצרים. אני מאוד מקווה שימצאו את החייל או הקצין, ואם הוא לא בחיים אז שיעבירו אותן למשפחתו. בשבילי זו תהיה סגירת מעגל".

ויש לדני הרינג עוד רצון לסגור מעגל. הראיון הזה. הוא מבקש לפרוק כאן עוד נטל שרובץ עליו. "יש לי תחושה ששכחו אותנו", הוא אומר. "בצה"ל מטפחים אתוסים של לוחמי מוצב שנפלו בשבי, של הקרב בחווה הסינית וקרבות אחרים. עושים עליהם סרטים וכותבים עליהם ספרים. לצערי, גדוד 9 לא מקבל עד היום את המקום הראוי לו בזיכרון של מלחמת יום הכיפורים. זה גדוד שנלחם בחירוף נפש, מלחמה של כלים בודדים, של כלי בודד. גדוד שנכתש במשך 24 השעות הראשונות של הלחימה תוך עצירת הכוח המצרי שחצה את התעלה. הענקנו לצה"ל ולמדינה שעות יקרות מפז לשם התארגנות ותגבור כוחות להמשך הלחימה. זוהי מורשתו של גדוד 9, שחי וקיים ומתפקד כגדוד שריון עד היום".

ומה לגביכם, הטנקיסטים מ"בודפשט"?
"אני לא רוצה להמעיט מכל מי שראוי להוקרה: מוטי אשכנזי, שאולי המ"מ ויום–טוב המג"ד, אך בסופו של דבר, טנק אחד ניהל קרב גבורה והציל את מוצב 'בודפשט'".

הגיע לכם צל"ש?
"זה לא עניין אישי. אך עובדה היא שבאותה מלחמה את רוב הצל"שים נתנו למפקדים לא לחפ"שים. אני חושב שכל השמונה שלחמו בשני הטנקים ראויים לצל"ש".

http://www.maariv.co.il/news/milita...campaign=link4u


הגיבורים הנוספים של אחת השעות הקשות ביותר בתולדות המדינה
ד"ר אורי מילשטיין
10/08/2016
הקרב המיתי ברמה"ג, שהיה לניצחון הראשון במלחמת יום הכיפורים, זוהה מאז ומתמיד עם קהלני ובצדק. אלא שהייתה שם גם קבוצה קטנה מגדוד 71 שעצרה את הטנקים הסוריים

המיתוסים הגדולים ביותר במלחמות ישראל הוא קרב עמק הבכא ברמת הגולן, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. הגיבור הגדול ביותר של הקרב הזה מ–9.10.73 הוא כמובן תא"ל בדימוס אביגדור קהלני, שפיקד בקרב על גדוד 77 וזכה אחרי המלחמה באות הגבורה. אבל הסיפור המלא על אותו הקרב עדיין לא סופר. לא רק גדוד 77 לחם שם, ולא רק חטיבה 7 שהגדוד היה חלק ממנה. הכוחות והצוותים היו מעורבים זה בזה, חלקם נטולי מפקדים - מה שדרש מהצוותים הזוטרים להוביל מהלכים מורכבים.

עמק הבכא היה שטח מישורי בצפון רמת הגולן. מדובר היה פחות או יותר בשטח היחיד בצפון הרמה שדרכו יכולים היו הסורים להבקיע אל תוך הרמה. הסיטואציה כולה הייתה לטובת הסורים: צה"ל איבד את מוצב החרמון בשעות הראשונות למלחמה, ובעוד בדרום הרמה המצב של צה"ל היה סביר, בצפון הרמה העניינים היו על סף קטסטרופה - למעשה רק טנקים בודדים הפרידו בין הסורים לבין עמק החולה. הסורים פתחו בהרעשה ארטילרית כבדה מאוד על עמק הבכא כבר ב–6.10, עם פרוץ המלחמה, וביומיים שלאחר מכן הכוחות המתפוררים של צה"ל עסקו בהגנה בגזרה זו.

אביגדור קהלני. צילום: במחנה

ביום שני, 8 באוקטובר בבוקר, ברח מפקד גדוד חרמ"ש 75 סא"ל (לימים תא"ל) יוס אלדר מבית החולים בצפת והגיע, לאחר תלאות רבות, לחבורת הפיקוד של מח"ט 7, אל"מ אביגדור בן גל (יאנוש, לימים אלוף). סיפר יוס: "יאנוש אמר שאארגן כמה טנקים ליד קיבוץ אלרום ואתכונן להחליף את קהלני. ביקשתי מאנשי הצוות שיסבירו לי מה זה הטנק הזה. קיבלתי הסבר מקהלני. היו איתי עשרה טנקים ובעיקר מילואימניקים, לא מסגרת מסודרת. לקראת חמש בבוקר היו בכל טנק שבעה–שמונה פגזים. צריך היה להחליף אותנו על מנת שנתחמש. כאן מתחילה התקפה סורית".

תא"ל במילואים איתן קינן (קאולי) היה אז סגנו של קהלני. לדבריו, "בשתיים בלילה קיבלתי פקודה מיאנוש להחליף את המ"פ אמנון לביא, שהיה עם כמה טנקים שנותרו לפלוגתו, עם יוס בעמק הבכא. התקדמתי עם כמה טנקים, פגשתי את אמנון. הוא עבר דרומה ליוס, ואני לקחתי את הפיקוד על הקטע הצפוני של עמק הבכא. מדובר בקטע שבין הר החרמונית לתל ג'ית, ששלטו על פתחת הוואדי, ושדרכו תכננו הסורים לעלות לרמפות".


נשמיד את הקו הראשון


באותו לילה חנו שרידי הטנקים של גדוד 71 בכרמים של הכפר הדרוזי בוקעתא, מצפון לחרמונית. באחת בלילה זימן המג"ד, סא"ל משולם רטס, שרידים מפלוגתו של אביגד סנדלר שפונה: הסמ"פ סגן בנצי בורונשטיין, מפקד המחלקה סגן אמיר שביט (לימים אל"מ), המט"ק, סמל שאול חמישה וסמ"פ של פלוגה אחרת שחוסלה, סגן אחינועם פינטוב. באותו לילה לא קיבל הגדוד כל אספקת תחמושת, ולכל טנק הייתה כמות פגזים מזערית. לדברי חמישה ובורונשטיין, אמר להם רטס: "רוצו למפגש בין ציר טרזן לציר קזוארינה, דרומית־מזרחית לחרמונית. יגיע לשם כוח טנקים סורי עצום. אנחנו היחידים, נעשה היסטוריה".

שאול חמישה, היום מהנדס בכיר בסין, מספר: "היינו לבד. לא היה לנו כל קשר עם שום כוח אחר בסביבה, רק עם רטס מרחוק, באמצעות מכשיר הקשר. לפי הנחיות המג"ד, הסורים אמורים היו לבוא מחאן ארנבה ולעלות בהפתעה לשטח שבשליטנו, מדרום לחרמונית. תפקידנו היה לבלום אותם יחד עם כוחות של קהלני, שהתמקמו מדרום לנו, בלי קשר איתנו. לפנינו לא היה שום כוח ישראלי".

טנקים סורים פגועים ברמת הגולן. צילום: ארכיון צה"ל

על הכוח הקרוב ביותר לחמישה, בפיקודו של קאולי, ניצב טנק בפיקוד רס"ן במיל' יונה תורן, שפיקד בשעתו על מדור נהיגת טנקים בבית הספר לשריון. ללא צו גיוס הוא התגנב לרמת הגולן וקיבל פיקוד על טנק שמפקדו נהרג. לדבריו, בשחר יום ג', 9 באוקטובר, "הופיעו מולנו ים של טנקים, נגמ"שים ורכב משוריין, ומעליהם חגו מסוקים".

חמישה: "מכיוון שלא תקפו אותנו הסורים בלילה, אמרו אנשי הצוות שלי שכנראה הייתה זאת אזעקת שווא ולא יהיה משהו רציני. ואז, עם שחר, כמו בסרט, ראינו כמות עצומה של טנקים מבריקים, חדשים, מצוחצחים, T־62, מתקדמים ישר אלינו".

לא היה קודם ריכוך ארטילרי?
"שום ארטילריה. ירדתי מהטנק לעשות את צרכי. ראיתי מעלי מטוסים סוריים בגובה נמוך מאוד והבחנתי בטייסים. קפצתי לטנק. אחריהם הגיעו מסוקים. אחד מהם הופל וכל העולם טען שהפיל אותו. ישבתי בתא הנהג והסתכלתי דרך המדפים. לכל טנק שלנו היו 17 פגזים. היינו זקוקים להרבה יותר על מנת לעמוד מול האוקיינוס המשוריין הזה, כי עם הפגזים שלנו לא היינו מסוגלים אפילו לגרד אותם. קיימנו במכשיר הקשר שיחת מפקדים, והגענו למסקנה שיש לחכות עד שיתקרבו, ולהשמיד בצליפה את טנקי הקו הראשון, כדי שיבינו שזה לא היום שלהם. כשהתקרבו, הפגזנו אותם יחד. היה גיהינום. נדלקו המון מטרות. ראינו כדורי אש וענן שחור עד השמיים. אמרנו לעצמנו 'זה עמק הבכא בגיא ההריגה'. עד אז לא דיברו כך והביטוי 'עמק הבכא' לא נאמר.

לא רק אנחנו ירינו, קבוצות טנקים אחרות שהיו בסביבה ירו. לא ידענו מי הם, אך שמענו את הפגזותיהם וראינו טנקים סוריים שהם מדליקים, נדלקים. בטח מדובר באנשי 77. כשאחד הלקוחות שלי אמר לי, אחרי 15 שנים, שהסורים ראו את מלאך המוות ומלאכים ניצבים מולם, השבתי שהם צודקים: המדורות וענני העשן היו ממוססות כל אחד.

"הטנקים הסוריים נעצרו וחזרו לאחור, ואז החלו להוריד עלינו ארטילריה. דבר נוראי. כל מה שלא פלדה יצוקה נעלם מהטנק. אחרי זמן מה ההפגזה דעכה. לי נותרו בטנק רק שישה פגזים. הטנק לידי ירה כמו היסטרי ואזלו לו הפגזים. המפקד שלו ביקש ממני פגזים וסירבתי. דוממנו את הטנקים כדי לחסוך דלק. דנו בשאלה מה עושים. החלטנו להישאר במקום עם מדפים סגורים, ואם הסורים יחזרו אולי הם לא ישימו לב אלינו. לא האמנתי שאיזה רס"ר סורי יבוא לרגל אצלנו במהלך הקרב ולבדוק אם נותרנו בחיים. החלה הפגזה רצחנית. מסתבר שהסורים ויתרו על התקדמות בציר הנוח מדרום לחרמונית, ותקפו מדרום לנו. זה היה הקרב של קהלני שאחריו עקבנו בקשר. שמענו שרטס נהרג. היה דיכאון מוחלט, כי לא היה לנו למי לדווח וממי לשמוע דברי עידוד. מבחינתו של יאנוש, מותם של הסמג"ד בלילה ושל המג"ד בבוקר גמר את הגדוד, כי אם אין מג"ד מדווח, אין גדוד. שמענו את קהלני אומר בקשר 'תסתערו, הערבים פחדנים!', וחשבנו שהוא מדבר אלינו. החלטנו לא להישמע כדי לא לצאת לשטח הפתוח ולהישמד".

יאנוש בן גל. צילום: מיקי צרפתי, במחנה

חוסר הצלחתה של עתודת השריון הסורית להתקדם מערבה לרגלי החרמונית שבר את מומנטום ההתקפה עם שחר, והכריח את הסורים לתקוף בעזרת ארטילריה מתגלגלת. פסק הזמן הזה ביטל את יתרון ההפתעה הסורי ואפשר ליאנוש לשלוח לקדמת הקרב את המג"ד קהלני, עם פלוגת אמי פלנט. לפי הסמג"ד קאולי, "הסורים תקפו בשני טורים והתקדמו מן העמק במעלה ההר באומץ רב. אך תחת מנהיגותו יוצאת הדופן של קהלני הצלחנו לשבור אותם". קאולי, שבלילה היה ממונה מטעם יאנוש על גזרת צפון עמק הבכא, שבה פעלו חמשת הטנקים של גדוד 71, לא היה מודע להם באוקטובר 1973, ולא שמע על פעולתם, עד שסיפרתי לו.

שאול חמישה: "לאחר שתם הקרב יצאנו מן הטנקים. אמרתי לעצמי שנתנו לנו את הטנקים הכי טובים. היינו אמורים להיות היחידה הכי הטובה, ועכשיו כל טנק עומד כגרוטאה. לא הייתה לטנק טעינה, לא היו לו תאי זיווד. הייתי מאוכזב והרגשתי שבר כלי. ניגש אלינו המ"פ אמי פלנט מ–77 ושאל 'מי אתם?', אמרו לו 'מ–71'. שאל 'מה מצב הטנק?', השבתי 'שישה פגזים ואין טעינה'. אמר 'סעו לסדנה בצומת ווסט לשקם את הטנק'. נסעו ובמשך יום הטנקים שוקמו.

שאול חמישה. צילום: קוקו

אנשי הסדנה הם הגיבורים האמיתיים של המלחמה, ולהם צריך לתת צל"שים. למחרת, יום רביעי, חזרנו למאגר המים של מרום גולן, שם התאספו עוד טנקים. הכרנו את כולם והחלפנו חוויות. הגיעו יאנוש ורפול, שפיקד אז על צפון רמת הגולן. היינו בטוחים שהם יורדים עלינו על שתפקדנו גרוע. רפול אמר 'אתם הצלתם את עם ישראל'. באותו זמן הייתי בטוח שרפול מתבדח. הוא המשיך 'החרמון נכבש, תעלת סואץ נכבשה לכל אורכה. צה"ל נסוג מכל מקום, חוץ מהאזור שלכם'. הוא דיבר באדישות, ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

הרמטכ"ל רפאל איתן. צילום: שמואל רחמני

ציפיתי לשמוע שהוא מאוכזב ושהיינו צריכים להיות כבר בדמשק, ובמקום זה אנחנו עומדים במרום גולן עם אוסף של גרוטאות משוקמות. רפול המשיך: 'הולכים לנצל את ההצלחה ולהבקיע לתוך סוריה. אתם הכוח היחידי שהצליח בצה"ל. מחר יום חמישי - מבקיעים'. ספרתי שם 47 טנקים. חשבתי שזה כלום לעומת מה שיש להם".


המלאכים מעמק הבכא


סיפור פעולתם ההרואית של חמשת הטנקים הנשכחים מגדוד 71 אינו רק חשוב כשלעצמו, כדי להכיר ולהבין טוב יותר את קרב עמק הבכא, אלא הוא גם משל עם מוסר השכל: במלחמת יום הכיפורים, ולא רק בה, כשלו מנהיגי ישראל, כשלו ראשי מערכת הביטחון, וכשל הפיקוד הבכיר של צה"ל. היה זה לא רק מחדל מודיעיני אלא בעיקר מחדל אג"מי: לא פותחה בצה"ל תורת הגנה, חיל האוויר לא סיפק את הסחורה, החילות והזרועות לא פעלו במשולב, ולמרות המידע המודיעיני שהיה בידינו, גבו הטילים נגד מטוסים ונגד טנקים, שהיו בידי האויב, מחיר נורא. דרג הלוחמים הטקטי הוציא את הערמונים מן האש, כפי שהוכח בקרב עמק הבכא.

בלילה שבין יום שני ליום שלישי, שבו שלח סא"ל משולם רטס את חמשת הטנקים למפגש הצירים קזוארינה–טרזן, דיבר שר הביטחון משה דיין בישיבת "ועדת העורכים" של העיתונות על "חורבן בית שלישי". החורבן, או פגיעה הרת אסון, נמנעו בזכות שאול חמישה, בנצי בורונשטיין, אמיר שביט, אחינועם פינטוב ופקודיהם, ולוחמים שפעלו כמוהם בכל החזיתות.

תצ"א עמק הבא

לפי שאול חמישה, איש לא ראיין אותו אחרי המלחמה. אולי כי גדוד 71 חדל מלהתקיים אחרי נפילתם של המג"ד והסמג"ד, והשרידים צורפו לגדוד 77 של קהלני שצבר את רוב התהילה על הקרב. בתחקיר זה הוא פורש, לראשונה אחרי 43 שנים, את שרשרת האירועים של השלב הראשון הקריטי של קרב עמק הבכא המפורסם. בנצי בורונשטיין, יליד קיבוץ שדות ים, המתגורר בדרום אפריקה כאיש עסקים, אימת כל פרט מתיאורו של חמישה בשיחת טלפון מוקלטת, והוסיף: "שאול הוא גאון. לא רק שהזיכרון שלו פנומנלי, אלא שיכולת הניתוח והאינטגרציה שלו מדהימים. לא הבנתי את משמעות הקרב שבו לקחתי חלק באותו בוקר, עד השיחה איתך. תודה. אני ממש נרגש".

אל"מ במיל' אילן סהר, שהיה קצין המודיעין של חטיבה 7 במלחמה, ולימים קמ"ן פיקוד הדרום, פרסם לפני שלוש שנים ספר על לחימת החטיבה במלחמה, "עד קצה היכולת". על פעילות גדוד 71 בשחר 9 באוקטובר כתב סהר: "לגדוד 71 בפיקודו של סא"ל רטס היו בבוקר 9 באוקטובר 13–12 טנקים, מהם ארבעה בפיקודו של מ"פ מגדוד 74, רס"ן לנדאו. הגדוד ניהל אש נגד שמונה טנקים סוריים שנערכו מאחורי סוללת העפר של תעלת הנ"ט בחזית, וחיפו על חדירת כוחות חטיבה 81 (טנקי T־62) לעמק הבכא... משנהרג המג"ד, חדל גדוד 71 להתקיים". זה המעט שהקדיש לאירוע. בראיון עיתונאי מלפני שנה אמר אל"מ בדימוס עמיר נאור, שהיה מט"ק בגדוד וגילה אומץ לב נדיר בקרב של קהלני: "מגיע לנו שהסיפור שלנו יישמע. יש התעלמות מוחלטת מכל מעללי הגדוד. מבחינתי, הכותרת היא 'שכחו אותנו'. לאורך השנים מלווה אותי הרגשה חמוצה שנעשה לגדוד עוול מתמשך".

באתר ההנצחה "יד לשריון" כתוב שגדוד 71 הוקם ב–5 באוקטובר 1973, יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. בעדותו של הקמב"ץ בני ברץ, מ–1973, הוא אמר שהגדוד היה חלק מחטיבת בית ספר לשריון, שנשלחה באותו יום לחזית המצרית, בפיקודו של אל"מ גבי אמיר ז"ל, לימים תא"ל וניצב במשטרה. אין הסבר מדוע 71 נשלח לרמת הגולן, אף על פי שהמג"ד והסמג"ד שלו, לפי ברץ, התמחו בהפעלת טנקי פטון, וברמת הגולן הם פיקדו על טנקי צנטוריון. נקבע שמפקד ענף אימון מתקדם בבית ספר לשריון יפקד על הגדוד, ומשיתחלף מפקד הענף, יתחלף גם המג"ד. אותם דברים אמורים לגבי הסמג"ד ומפקדי הפלוגות.

תא"ל איתן קינן. צילום: קוקו

הגדוד היה מתארגן פעם בשבוע, בדרך כלל ביום חמישי בערב, או בשישי בצהריים, לצורך מסדר ביקורת, שבו היו מוודאים רק נוכחות מפקדים ונוכחות כוננות של צוותים, ואחת לזמן מה היו עורכים מסדר גדודי ומוודאים שהאנשים האלה קיימים בפועל ולא עברו ליחידות אחרות. כל תפקיד עשוי היה להשתנות. דבר זה גרם להיעדר סגל קבוע. אנשים לא הכירו מקרוב זה את זה, ולא הייתה להם שפה משותפת, כפי שראוי ביחידה לוחמת.

ביום שישי, פחות מיממה לפני המלחמה, נשלחו לגדוד פלוגת צוערי שריון מבה"ד 1 ופלוגה וחצי ממתקן האימונים של צה"ל בצאלים. מאנשי בית ספר לשריון התארגנה פלוגה, שלפי ברץ אנשיה "ראו טנק בתקופה רחוקה מאוד, לפחות שנה אחת לפני המלחמה... רבים מהם תפקדו לפני המלחמה כאפסנאים... הטנק הראשון שעלינו עליו, המג"ד ואני, ונתַנו פקודת 'אש' לתותחן, ראינו שהתותח לא ירה בכיוון הנדרש. שאלתי אותו 'מה זה?!', כי זה בכלל לא מתאים לפקודה, אז הוא אמר שהוא לא תותחן אלא קשר. אמרתי 'למה אתה תותחן?', אז הוא אמר 'כי גם הטען–קשר נמצא בטנק'. אז לשם הבדיחה שאלתי את הנהג אולי הוא תותחן, והוא אמר שגם הוא טען–קשר. זאת לא הייתה טעות שלישותית, זה נבע מהעובדה שלא היו אנשים מתאימים. ודובר על יחידה סדירה".

הגדוד הוטס צפונה וקיבל טנקים ללא פנסים למפקדים, ללא ציוד לתיאום כוונות, ללא רימוני רסק ועשן, ללא רכב מפקדות, וללא מפות של רמת הגולן. עד שחדל להתקיים, לא היו לגדוד רופא וצוות רפואי. ברץ: "כל הפינוי והטיפול הראשוני נעשה בטיפול עצמי". יש להניח שצוות רפואי היה מציל ממוות פצועים אחדים.

אם למרות זאת התארגן ונלחם צה"ל, ולא התחולל חורבן בית שלישי, אז כנראה שהלוחמים היו המלאכים שהניסו את האויב בעמק הבכא ובגזרות אחרות.

סגן גד רפן - גיבור ישראל

1. ביום 6 ביוני 1967 פיקד סגן גד רֶפֶּן על מחלקת טנקים. בקרב על רכסי ג'נין נפצע מפקד הפלוגה. סגן גד רפן נטל

את הפיקוד על הפלוגה, המשיך בהסתערות וכבש את היעד. לאחר הכיבוש גילה בטווח קרוב טנקי אויב ונכנס

עמם לקרב. הטנק שלו נפגע מספר פעמים והתפוצץ. בהתפוצצות נקטעה ידו והוא נכווה קשות בחלקים שונים

בגופו. למרות כאביו, ריכז את צוותי הטנקים שניצלו מטנקים אחרים שנפגעו, ארגנם ווידא את פינויים לבית סמוך

למקום הקרב. גם בבית לא איבד את עשתונותיו, ארגן את האנשים להגנה, חילק תפקידים, הורה להשמיד

מסמכים והרגיע את הפצועים. הוא שלט באנשים עד שחולצו מהמקום לאחר שעות אחדות.

על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה לפי חוק העיטורים בצבא ההגנה לישראל.

2. שרוף וקטוע יד וגילה מנהיגות למופת

בציון לשבח שקיבל סגן גדי רֶפֶּן, חודשים אחדים לאחר המלחמה, (צל"ש שהפך לאחר מכן לעיטור הגבורה) נכתב כי הוא

ניתן "על גילוי כושר מנהיגות למופת, שליטה עצמית וסבילות." על החתום - יצחק רבין, רב-אלוף, ראש המטה הכללי, י"ט

בתשרי תשכ"ח, 23 באוקטובר 1967. סגן גדי רֶפֶּן, שנולד וגדל בקיבוץ עין חרוד, היה מ"מ במילואים של טנקי שרמן אם-51,

בפלוגה ה' בגדוד 39 בחטיבה 45. המח"ט היה משה בריל (בר כוכבא), המג"ד סא"ל אדיב אבירם (לשעבר אדולף

אברמוביץ) והמ"פ חיים פורת (פכטר). לקראת המלחמה הוא גויס ויחידתו נועדה לפעול מול גזרת ג'נין. תחילה חנתה

היחידה בשטחי כינוס ליד אליקים. כשפרצה המלחמה נסעו הטנקים על זחלים, דרך יקנעם, לכיוון צומת מגידו. וכך מספר גדי

בחסכנות גדולה: "ביום הראשון למלחמה חצינו את הגבול באזור רם און (כ-8 ק"מ מדרום מזרח למגידו), ואז קיבלנו התרעה

שיש תותחים ארוכי טווח בקוטר 130 מ"מ, שנקראו לונג-תום, שהתחילו להפגיז את רמת דוד. עלינו באזור כַּפְר דַאן (כפר

ערבי כ-5 מצפון-מערב לג'נין), לכיוון יאמון (כ-7 ק"מ מצפון-מערב לג'נין). לוחמי הפלוגה שבה הייתי חִסלו את כל אזור

התותחים."

3. הקרב שבו נפצע גדי

"בלילה שבין היום הראשון והשני למלחמה לא היו אירועים מיוחדים. בשלב כלשהו נחתכה האנטנה בטנק שלי והיו לי

הפרעות בקשר חוץ. למחרת, בבוקר היום השני למלחמה, המשכנו בכיוון כללי לצומת קבטיה. שם ניהלנו קרב עם הטנקים

של הירדנים שהיו מסוג אם-47 שעלו ברכס מעל ג'נין. עד היום", מספר גדי, "מצוי בעמק ליד ג'נין טנק שברח מאיתנו

והפלוגה של יריב בן אהרון באה מהצד השמידה אותו. מאז הוא תקוע שם. "בקרב זה עם הטנקים הירדנים חטף המ"פ שלנו,

פורת, פגיעה ישירה. התותחן שלו נהרג והוא נפצע ואני לקחתי את הפיקוד על הפלוגה. לאחר שסיימנו את הקרב נסעתי עם

כל הטנקים לכיוון הרכס שמעל העיר, במקום שהטנקים הירדנים היו, כדי לוודא שהכל הושמד, ולהשמיד את מי שברח.

כאשר הגענו מעל העיר קיבלתי פקודה לחזור לנקודה שבה הייתי לפני כן. חזרתי לאזור שבו ניהלנו את הקרב. במהלך

התנועה ראיתי פתאום בצד שמאל שלי, מדרום, פטונים אם-48 במרחק לא גדול ממני. התחלתי לנהל איתם קרב. הייתי

בנחיתות נוראית ובמצב של תנועה בשדרת מסע, בחזרה לאותה נקודה שכבשנו חצי יום קודם לכן. הטנקים הירדנים באו

מכיוון קבטיה והגיעו לצומת, במקום שהיה מחנה סנור של הצנחנים. באה הסיירת של החטיבה שלנו ונדפקה שם. בצומת זה

היה קרב עקוב מדם. כמובן שגם אנחנו נדפקנו. שלושה או ארבעה טנקים שלנו נשרפו. פשוט נסענו בשדרת מסע לתוך

המקום הקשה הזה. אחד הטנקים היה הטנק שלי."בשלב מסוים ביקשו, מהחטיבה כנראה, סיוע מחיל האוויר, וחיל האוויר

תקף אותנו בשוגג. היה איתנו חייל סדיר בתפקיד סמל מבצעים בחטיבת המילואים, שנהרג בתקיפת חיל האוויר עלינו. זה

היה הקרב הכי מחורבן בששת הימים," סבור גדי, "הסיירת נדפקה שם לגמרי ואנחנו נדפקנו. קצין החינוך של החטיבה,

חבר הכנסת לשעבר, נחמן רז מקיבוץ גבע, היה מורה שלי בבית הספר ורצה להצטרף אלי לטנק. לאחר שנפצעתי הוא בא

לבקר אותי בבית חולים ואמרתי לו, אתה רואה, נחמן, ממה ניצלת?"

4. חילוץ והצלה

הטען בטנק של גדי נהרג, כנראה, בעת הפגיעה בטנק שנשרף. גדי נפצע קשה מאוד. הנהג, התותחן והמקלען (בטנק

השרמן יש מקלען בתובה) יצאו כמעט ללא פגע. גדי נחלץ מהטנק שלו לאחר שספג רסיסים בכל חלקי גופו, סבל מכוויות

קשות בפניו ובחלקי גופו האחרים וידו השמאלית נשארה תלויה על בלימה מעל למרפק.

"ואז נחלצנו", מספר גדי. "רצנו לכיוון בית משאבה שהיה בסביבה. בתוך הבית הייתה משאבת השקיה. ממה שראיתי הבנתי

שאנחנו ב'בְּרוֹךְ' (שבר) רציני. ראיתי את כל הטנקים הירדנים והייתי בטוח שאנחנו עומדים ליפול בשבי. התחלתי להשמיד

את כל המסמכים. בעצם," מדייק גדי וממשיך "קיבצתי את הניצולים ואמרתי לנהג שלי מה לעשות והוא העביר את זה לכל

החבר'ה." הטנקים הירדנים, לאחר שפגעו בטנקים של גדי, לא איתרו את הניצולים או שהיו עסוקים במטרות אחרות.

"התארגנו בבית המשאבה כעשרה ניצולים. לא היה לנו קשר כלשהו. ניסינו לאותת לרופא, באמצעים מאולתרים ובחשש

גדול, שאנחנו שם - אבל לא הצלחנו. אחרי כמה שעות ניסו לחלץ אותנו," מספר גדי. "הגיע זחל"ם בפיקודו של יורם לב,

כנראה, מגבעת חיים. כשהיינו בשלבי עלייה לזחל"ם, הזחל"ם ספג פגיעה ישירה. זה מה שנקרא בשפת העם 'תוספת יוקר',"

מוסיף גדי באירוניה. "שוב נהרגו חבר'ה ונפצעו. המקלען שלי והתותחן שלי, שיצאו חיים מהפגיעה בטנק, נהרגו שם. מהטנק

שלי שרדנו שניים - הנהג צבי סדן ואני. אני הייתי הפה והוא ביצע. לצערי פצועים אחדים לא החזיקו מעמד ונפטרו."

הפציעה של גדי אירעה בשעות הבוקר המאוחרות. כשבע שעות נשאר בשטח, בבית המשאבה שאליו נמלט, עד שחולץ אחר

הצהריים. "הביאו אותי לתאג"ד," ממשיך גדי בסיפורו, "עד אז הייתי בהכרה והיד עוד הייתה תלויה. משם, מג'נין, פינו אותי

במשאית 4x4 לבית חולים העמק בעפולה. כל זאת אני יודע בדיעבד מפי חבר שנפצע קל וליווה אותי לבית החולים. החבר

סיפר לי כי כל הדרך לבית החולים שאלו אותי שאלות שונות, כדי להחזיק אותי בהכרה, ואני עניתי עליהן בהיגיון, אבל אני לא

זוכר שום דבר. מהרגע שקיבלתי מורפיום בתאג"ד לשיכוך הכאבים - אני לא זוכר דבר. בעקבות מצבי החמור, החליטו בבית

חולים העמק שאין מה לעשות איתי שם והעבירו אותי לבית החולים רמב"ם בחיפה. מזלי שהגעתי לרמב"ם כשעוד היה ריק,

שם התנפלו עלי כל הרופאים וטיפלו בי ככל שנדרש."שאלתי את גדי מניין העוז לפעול ולדאוג לשאר הפצועים, על אף

הפציעה החמורה. "הכל הוא פרי יזמה אישית של האנשים והתעוזה שלהם," מסביר גדי, "זה מה שהציל אותנו. מכלל

החטיבה נהרגו ארבעים לוחמים."

"באותו קרב," נזכר גדי, "נפגע עוד קצין ואיבד יד. ואתה יודע מה שהטריד אותו? איך אשתו תקבל אותו בבית בלי יד." צוחק

בקול.

5. גדי ישתתף בסיור שלנו עם עוזי דיין

גדי רפן גיבור ישראל ששמו מופיע בפזמון החוזר בשיר "עמק דותן":

"וגדי וצבי בהדר גבורתם" - ישתתף בסיור שלנו עם עוזי דיין ביום 19/10/16.

גדי יספר לנו על הקרב בעמק דותן, במקום הקרב.