אם יש משהו שבאמת דוחה זה מלחמות גנרלים לשעבר. מריבות מי-עשה-מה-ומתי שכל אחד מנסה להראות כמה הוא היה יותר טוב. מאז הספר "שייטת 11 הקרב בעל הצל"ש" של מייק אלדר נראה שהמלחמה בין מפקדי חיל הים בשנות השמונים והתשעים ירדה לפסים כל כך דוחים, שזה כבר מקבל ריח של פח זבל שכונתי. לאחרונה אלמוג פרסם ביוגרפיה מאוד גדולה בשני כרכים, לא פחות, ולמרות שלא הספקתי לעיין בה ברצינות נראה שהוא לא בדיוק אחד שהסתתר מאחורי הגשר באמצע המלחמה.

מישהו שמבין את הסיפור, ובעדיפות לא לוקח בו צד פעיל, מוכן להסביר מה לעזאזל הולך שם?

חייב להסכים איתך לגבי הרושם שזה יוצר. בזמנו שלחתי חייל להכין מור"ק לצוות על הדבורים בסיני, הוא הלך לקרוא וחזר אלי מאוד מבולבל ובעיקר מאוד נגעל. זה נראה כמו יחסי מפקד- פקודים עכורים מאוד שנמשכו לאורך תקופה מאוד ארוכה ובנקודות זמן קריטיות בהיסטוריה, דברים כאלה לא נשארים בבטן.
לא ממש הפתיע אותי, כבר נתקלתי בחה"י במפקדים עם גישה מאוד בעייתית. אחד מהם בתחקיר סגור אחרי 32 שעות של פ"מ יצא באמירה: " בפעם הבאה אני לא אכעס אם את הקפה בהפלגה תביאו לי בכוס זכוכית, אני לא אכעס אם לא, אבל בהחלט לא אראה את זה בעין רעה"

http://bit.ly/14xSx18

האחת שכבר ציינתי...הפנסיה דופקת כמו שעון שוויצרי....לא עיני לא צרה בכם, ציינתי שלפחות מצאתם מלחמה קטנה במקום להשתעמם בפנסיה.
השניה...אלדר לא היה מפקד כח הנחיתה אלה מפקד הכלים הימיים שהיו ת"פ האוגדה.
השלישית...הפגזת הכוח הייתה מינורית, 23X2 על הס"גים וכמה פצצות מרגמה לעבר הים בכיוון כללי.