|
23-04-2011, 23:45
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
המאמר פורסם ב"הארץ" אך הקישור כבר לא עובד:
כך נדפקנו בכראמה\ מאת מוקי בצר
לפני שלושים שנה יצא צה"ל, עטור תהילת ששת הימים, להכות במחבלים בעיירה כראמה. מוקי בצר, סגן מפקד סיירת צנחנים, שפניו התרסקו בקרב, מתאר את הרגע שבו עמד למות, ואת הכישלון הגדול, שהחל בתרועת שופר, הסתיים במבצע טיוח ונהפך לאתוס גבורה פלשתיני
"במארס 1968 הייתי כבר שמונה חודשים סגן מפקד סיירת צנחנים. בתקופה ההיא עסקה הסיירת, בפיקודו של מתן וילנאי, בהסתגלות לקווי הגבול החדשים שנוצרו בעקבות מלחמת ששת הימים, לאורך הירדן, בעוד הפלשתינאים מנסים להצמיח את ניצני ההתנגדות הראשונים לכיבוש. סיירת צנחנים השתלבה בפעילות הביטחון השוטף, כשמדי פעם מוטלות עליה משימות מודיעיניות מעבר לקווים, כהכנה למשימות קרקעיות אפשריות. כקצין צעיר, השש אלי קרב, אהבתי את השירות והאמנתי כמו כל חייל, שלעולם לא אפגע. במארס 1968 הכזיבה אותי האמונה הזאת לראשונה. צה"ל, עטור התהילה, כשל במפתיע במשימה שנראתה קלה יחסית ואני למדתי על בשרי, על היותי בסך הכל בן-תמותה. בקיץ 67', לאחר תבוסת הצבאות הערביים הסדירים במלחמת ששת הימים, קיבל על עצמו ארגון הפת"ח בראשותו של יאסר ערפאת, את הובלת המאבק הערבי כולו נגד מדינת ישראל. זה לא נראה מאיים במיוחד. אזרחי מדינת ישראל ומנהיגיה היו שקועים אותה עת בתנומה נעימה לאחר הילולת הניצחון. הפלשתינאים, בהתאם למצבם הצבאי הנחות, ניסו לקדם את ענייניהם באמצעות ניהול מלחמת גרילה בגרסתה המזרח-תיכונית. עקרונותיה של אותה מלחמה היו כמקובל- הימנעות ממפגש פנים אל פנים מול כוחות סדירים, התבססות לוגיסטית ומוראלית בקרב אוכלוסייה אזרחית אוהדת, ופגיעה בעורף האויב, על ידי שימוש בטרור. וכך בשנת 68' החלו להתפוצץ מטעני חבלה במקומות ציבוריים בירושלים ומוקשים הונחו בשולי כביש הערבה בדרך לאילת. למדינת ישראל המאמינה בעוצמתה, היו אירועי הטרור הללו מטרד מהסוג שניתן להסירו ביעילות באמצעות כוח, ולא גדול במיוחד. עיקר פעילותם של המחבלים היתה בגזרה המזרחית, שבין צמח לאילת. מיולי 67' עד מארס 68' נמנו שלושים ושבע תקריות, שכולן יצאו מעבר לגבול ירדן. המטה הכללי, בתוקף תפקידו, החל לתכנן תוכניות למיגור התופעה, וכדי להציגן בפני הממשלה היה זקוק למידע טרי באשר לנעשה מעבר לגבול. את המודיעין סיפקה לו, בין היתר, גם סיירת צנחנים.
מוקש בערבה
וכך, בתחילת מארס 1968 יצאנו, כוח של הסיירת בפיקודו של מתן וילנאי, לסיור באזור נאות-הכיכר לכיוון תחנות המשטרה הירדניות, פיפי ודאחל, שמדרום לים המלח. היינו שניים עשר לוחמים, בליווי שני קצינים מקצועיים, קצין שריון, סרן ששמו שיש, וקצין הנדסה - סרן איציק מרדכי, שהיה באותה עת מ"פ החה"ן - פלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים. משימתנו היתה לבדוק צירים מעבר לקו מבחינת התאמתם למעבר טנקים וזחל"מים, ולבצע תצפית על תחנות המשטרה שהיוו יעדים אפשריים לפעולות תגמול. את הפקודה והתדריך לקראת הביצוע קיבלנו בבוקר בבסיס הסיירת בתל-נוף, ומיד אחריו נסענו לאזור הערבה. את התנועה מזרחה התחלנו לעת ערב, כשאנחנו חוצים את ערוצו הרחב של נחל הערבה, שמימיו הציפו שטח נרחב באותו חורף גשום. לאחר הליכה של שעתיים התמקמנו בשטח שולט ובילינו את הלילה בתצפית, בעיקר על משטרת פיפי, שבה חנו כמה כלי רכב צבאיים. עם שחר שבנו לתחום מדינת ישראל כשבידנו נתוני עבירות ופרטים על כוח האויב באזור. העיירה כראמה היתה יכולה להיות היעד הבא לסיור מן הסוג הזה, אך צה"ל לא ביצע אותו מעולם. כראמה, הממוקמת צפונית-מזרחית ליריחו, שהיתה לפני המלחמה יישוב חקלאי ירדני שקט, נעשתה בתוך חודשים ספורים מתום מלחמת ששת הימים לבסיסם העיקרי של הכוחות הפלשתינאים הבלתי סדירים, שם ישב יאסר ערפאת, ולא הותרה בו דריסת רגל לנציגי השלטון הירדני. סיור מודיעיני ליעד שכזה ותכנון מבצע צבאי לכיבושו - תבע זמן, אבל פיגוע שאירע זמן מה לאחר חזרתנו מהסיור בערבה, קיצר את לוח הזמנים ומנע מצה"ל את איסוף המודיעין המסודר. בשמונה עשר במארס עלה אוטובוס של תלמידי "גימנסיה הרצליה" על מוקש שהוטמן ליד באר- אורה. רופא ומדריך גדנ"ע שליוו את הטיול נהרגו, ועשרות תלמידים נפצעו. זה היה האירוע החבלני החמור ביותר מאז מלחמת ששת הימים, והארץ רעשה. בזמן הפיגוע הייתי בביתי בנהלל בביקור חטוף, וטלפון שהגיע מהיחידה החזיר אותי מיד לבסיס. ידעתי בבירור שלאחר עשרות אירועים חבלניים, צה"ל יבקש להגיב מיד ובעוצמה.
נבחרת החלומות
בעת שהגעתי לתל- נוף החלו לוחמי הסיירת להתכנס לבסיס לאחר שהוזעקו ממקומות שונים שבהם התאמנו ברחבי הארץ. מתן ואני נקראנו לדני מט, מפקד החטיבה, שהציג בפנינו מפות ותצלומי אוויר של העיירה כראמה- היעד שאותו ביקש צה"ל להכות. משימתנו הכללית, כפי שהסביר לנו מט, היתה חסימת צירים ממזרח לעיירה, כדי ללכוד, להדוף, או לפגוע במחבלים נמלטים, זאת לאחר שנונחת ממסוקים. לאחר התדרוך הראשוני במפקדת החטיבה נסענו לפיקוד ברמלה ל"פקודה מסודרת" אצל אלוף הפיקוד אז, עוזי נרקיס. אל לשכת האלוף הגיעו כל מפקדי כוחות המשנה, ביניהם שמואל גורודיש - מפקד חטיבה 7, דני מט - מח"ט הצנחנים הסדירים, רפאל איתן, שהיה מפקד חטיבה 80 של צנחני מילואים, ומפקדים זוטרים יותר, כמו דן שומרון, שהיה מג"ד צנחנים 890, ואמנון ליפקין שפיקד על "דוכיפת", יחידת שריוניות קלות מסוג א-מ-ל. כסגן, הייתי הקצין הכי זוטר בחדר התדריכים, אך מכיוון שכבר עברתי מלחמה והבנתי היטב את המצב, לא חשתי מיותר או נבוך מהמעמד. היה לי חשוב להבין את תמונת הקרב, את משימת הסיירת ואת רוח התכנון הכללית. בקרב המשתתפים היתה תחושת ביטחון בהצלחת הפעולה. מפקדי הכוחות חשו שצה"ל חזק והשתוקקו לצאת לקרב. משימת הכוחות היתה פשיטה על העיירה כראמה, שבה היו מרוכזים כאלפיים מחבלים, בראשם יאסר ערפאת. כששיטת הפעולה היתה, צליחת הירדן עם כוחות שריון וחי"ר על זחל"מים, הצבת חסימות מצפון ומדרום לכראמה, ע"י יחידות שריון ושריוניות, והצבת חסימה רגלית של הסיירת בשטח ההררי שממזרח. שתי הנחות יסוד עמדו בבסיס התכנון הפיקודי. האחת - שהירדנים לא יתערבו, והשנייה - שהפלשתינאים לא יגלו התנגדות רצינית. לפיכך יצאנו שלווים ומלאי ביטחון להרוג בהם ולשבות אותם ולהרוס להם את כל הבונקרים ומצבורי הנשק שאגרו בתשעת החודשים שעברו מאז המלחמה. יחד עם זאת רצינו להוכיח לעולם הערבי כולו, ולירדנים בפרט, ששום דבר לא יעצור בעדנו, כשמדובר בהענשת טרוריסטים. ההערכה שהצבא הירדני לא יפעל היתה כל כך עמוקה ומושרשת, עד שחיל האוויר מצא את עצמו מחוץ לתמונת הקרב מפני שלא הוקצו לו מטרות ספציפיות לתקיפה. כל תפקידו של החיל, על פי התכנון היה להישאר בכוננות, לספק שירותי תצפית, תובלה, פינוי רפואי בעת הצורך ופיזור כרוזים בטרם הקרב, שבהם התבקשו תושבי כראמה להיכנע ללא קרב. מבצע "תופת", הראשון מאז מלחמת ששת הימים, נועד להפגין את מלוא עוצמתו של צה"ל, שהיה בעיני עצמו, ובעיני העיתונות, "נבחרת החלומות" הצבאית. כוחותינו עמדו לפשוט על עבר הירדן המזרחי, מקום מושבם הקדום של שבטי גד, ראובן וחצי המנשה והיו מי שחשבו על האירוע מהכיוון ההיסטורי ודאגו להביא שופרות כדי לתקוע בהם בעת חציית הירדן מזרחה. אותנו, לוחמי הסיירת ההיבט התנ"כי לא עניין. ידענו שההחלטה לצאת לפעולה נובעת מצרכי הגנה עצמית, והיא נטולת קשר, או געגוע, לנחלת אבות כלשהי. לאחר מתן הפקודה אצל עוזי נרקיס חזרנו לתל נוף, גיבשנו תוכנית, אספנו את הלוחמים וערכנו נוהל קרב פלוגתי שכלל פקודה, תדרוך ותרגול. מבחינתנו היינו מוכנים.
חצי שעה קריטית
עם שחר ה- 21 במארס, בארבע לפנות בוקר, לאחר מסדר ביקורת ציוד, עלינו על המסוקים וטסנו מזרחה לקראת מה שאמור היה להיות קרב חד-יומי לא מסובך. כוח הסיירת מנה כשבעים לוחמים. ארבעים בפיקודו של מתן (שחולקו לכוח מרכזי ושני כוחות משנה) וכוח בן שלושים לוחמים בפיקודי. כמו כן צורפו לכוח של מתן שלושה מסופחים. אחד מהם היה צימל, אריה צידון, שהיה מפקדה לשעבר של הסיירת, והשני סרן ושמו נסים ששירת בחיל האוויר כאיש חי"ר ב"מכין" של קורס-טיס. לא אהבתי, בלשון המעטה, את הצטרפותם של השלושה למסוקים. נספחים, על פי תפיסתי, היוו מאז ומעולם מקור בטוח לצרות וסירבתי לצרפם לכוח שלי. תוכנית המבצע הצה"לי כולו התבססה על לוח זמנים מדוקדק. בחמש וחצי בבוקר, היו מטוסי חיל האוויר אמורים להטיל כרוזים מעל כראמה בהם נכתב בפשטות: "צה"ל מגיע, אתם מכותרים, היכנעו ולא תפגעו". במקביל היו טנקים וזחל"מים אמורים לחצות את אפיקו הצר של הירדן על פני גשרי אלנבי ודמיה, וכוחות מונחתים היו אמורים לסגור את המעברים ההרריים מזרחה כדי למנוע בריחה לתוך עומק שטח ירדן. חשבנו כי עם הזריחה, כאשר יפול המטח הארטילרי הראשון על האויב, וכאשר יתברר לו שהוא מכותר, תהיה תגובתו בריחה מבוהלת מזרחה, ואז נמתין לו אנו, לוחמי הסיירת, בנקודה השולטת על נתיבי המילוט, כדי להדוף או להשמיד אותו במנוסתו. כבר בשלב הטיסה החל לוח הזמנים להשתבש. בהיותנו מעל עמק איילון שמעתי באוזניות את קברניט המסוק מדווח שיש ערפל כבד מעל אתר ההנחתה ושאנחנו נכנסים למעגל המתנה. שלושים דקות בילינו בטיסה מעגלית, עד שקיבלנו אישור להמשיך. עברנו את יריחו מצפון, את כראמה זיהינו בלי בעיות, ונחתנו על הגבעות באיחור של חצי שעה בדיוק. שינויים בתוכנית מבצעית בזמן אמת הם עניין שבשגרה ואין בהם כל רע- כל עוד הכוחות האחרים המעורבים במשימה יודעים על כך. כאשר המסוקים שבו לנתיבם המתוכנן, לא עלה על דעתנו שהמפקדים בחפ"ק המשיכו להיצמד לתוכנית המקורית, בלי להביא בחשבון את ההשתהות שלנו. תפקידו של החפ"ק היה לעכב את הטלת הכרוזים בהתאם לשינויים בלוח הזמנים, והוא לא עשה זאת. האור המשתנה של המדבר עם זריחת השמש היסווה לכאורה את עצם נחיתתנו, אבל איש לא הזהיר אותנו מפני אובדנה של ההפתעה. נחתנו בהרים כשישה ק"מ מנוקדת החסימה, המסוקים המריאו חזרה, ואנו התחלנו לנוע מערבה בתנועה מאובטחת. תוך דקות הבחנו להפתעתנו בתנועה של מחבלים חמושים. נערכנו למגע ובתוך רבע שעה נכנסנו לקרב עם קבוצת המחבלים הראשונה. עד היום אינני יודע מי הופתע יותר, אנחנו, או המחבלים החמושים, שהיו לבושים באוסף משונה של מדים בלויים מעודפי הצבאות של מדינות ערב ומדינות הגוש המזרחי. היו שניסו להילחם. רובם חיפשו מקום מסתור בערוצים הצרים של הוואדיות, בין הצוקים של אבן-החול הפריכה, שם השגנו אותם.
נסים ואלכסנדר
תוך כדי תנועה נורתה עלינו אש מעמדות ירדניות, עניין שמאוד הפתיע אותנו. הבטיחו שהם יישבו בשקט. האש הירדנית לא גרמה לנו להעצר, אבל הכריחה אותנו לנוע בין קפלי הקרקע ולהאט את קצב ההתקדמות. בשלב זה היה ברור שהמשימה המתוכננת השתבשה לחלוטין. ההתקדמות לעבר אזור החסימה ארכה בין שלוש לארבע שעות במקום שעה, כמתוכנן, תוך היתקלויות בחוליות מחבלים שצצו מדי פעם בדרכנו. ברובם פגענו ואת חלקם שבינו. קצת אחרי אחת עשרה בבוקר הגענו לנקודה המתוכננת בלי נפגעים, ולעינינו התגלתה כראמה העלובה במלוא הדרה. המראה הפאנורמי של של שדה-הקרב היה מרתק. למטה במערב הבחנו בהתכתשות הכללית, כשטנקים וזחל"מים של צה"ל חורשים את העיירה והולמים במתנגדים שהתבצרו בתוך הבתים העלובים שקירותיהם עשויים פח ובוץ יבש. מטוסי חיל האוויר שהוזעקו לשטח ירדו על מטרות ירדניות, מסוקים נושאי פצועים ריחפו הלוך ושוב והארטילריה הירדנית הפגיזה את השטח ממזרח, כשתותחי צה"ל מנסים לשתקה ללא הצלחה. ישר ממולנו, בין כראמה לנהר הירדן, הבחנתי במשקפת בטנקים תקועים בבוץ לאחר שעלו על שטחים חקלאיים שהושקו בהצפה. עמודי עשן היתמרו מעל הכלים הבוערים כמו מעל בתיה של כראמה. האוויר הצח והצלול של המדבר נסוג מפני ריח המלחמה - תערובת של דלק מתלקח וגופות חרוכות. תוך כדי האזנה לרשת הקשר שמעתי שעוזי נרקיס נותן הוראה ישירה למתן להתחיל לקפל את הכוחות לכיוון כראמה כדי לצאת מהשטח. מתן אמר שהוא מתעכב כי יש לו נפגעים. הבנתי שהוא בצרות. הערכתי שהכוח שלו ממוקם כשנים וחצי ק"מ מצפון לנו והודעתי לו מיד שאני בדרך אליו. מתן אישר, וכל הכוח שבפיקודי החל לנוע צפון-מערבה במורד הוואדי. בדרך לתחתית הערוץ פגשנו כוח צה"ל רכוב על זחלמ"ים, מסרנו לו את שניים עשר השבויים שהיו בידינו ולקחנו איתם טרמפ להמשך הדרך. את מתן פגשנו אחרי פחות מחצי שעה והוא תיאר בפני בקצרה את תמונת הקרב: אחד המ"מים, הלל פוקס, בחור מחפציבה, נפצע ופונה, כשהפיקוד על המחלקה עבר לסמל המחלקה, שמעון אלכסנדר, שמיקומו כרגע אינו ברור, אך הוא מדווח מדי פעם בקשר שהוא במצוקה. בעיה נוספת - חיים פרגר, חייל מקיבוץ יגור, שוכב פצוע באזור שנשלט באש מחבלים ויש קושי לחלצו. עניין המחלקה של סמל אלכסנדר הפתיע אותי. ידעתי ששמעון מפקד מצוין שיכול לטפל במצב מורכב, אבל הדיווחים המוזרים מהכוח שלו המשיכו להגיע ולהדאיג. עברו כמה רגעים מתסכלים עד שלבסוף יצרתי קשר עם מישהו שהזדהה ככוח אלכסנדר. איתרתי את מיקומו על-פי מפת הקוד וביקשתי מהקשר שדיבר איתי- שייתן לי לדבר עם המפקד. "קודקוד לא לידי", אמר לי הקשר ולא פירש. מאוחר יותר התברר לי מה קרה שם. מכל מקום, בהתאם לתיאור הקשר, הבנתי שהם היו במרחק שני ואדיות מצפון לנו. פקדתי על החיילים להישאר במקומם ולחכות עד שנחבור אליהם. במקביל הוריתי לישראל ארזי, מפקד מחלקה מצטיין, לארגן צוות כדי שנוכל לצאת במהירות לעבר הכוח התקוע. בשעה שמתן עסק בחילוצו של חיים פרגר תידרכתי את הלוחמים ויצאנו לדרך. על פי הנתונים שבידי היה עלינו לעבור ואדי עמוק ולאחריו ואדי רדוד, שבו על פי תאור הקשר, היו אמורים להתגלות החיילים. בתוך דקות הגענו לוואדי הראשון, ירדנו במדרון התלול ונתקלנו בתחתית הערוץ בחוליית מחבלים, אותה חיסלנו בקרב קצר, כשכוח הרתק שהצבנו במעלה המדרון מחפה עלינו מאחור. חצינו את הערוץ והמשכנו בתנועה. כשנגלה לעינינו תא השטח הבא, זיהינו בוואדי הרדוד שלפנינו ארבעה חיילים. היו אלה שלושה לוחמים מהסיירת, מהמחלקה של אלכסנדר, וסרן נסים המסופח מחיל האוויר. באותו רגע הבנתי בדיוק את אשר קרה. סרן נסים חשב שהוא יוצא לפיקניק, אך ברגע שהדברים הסתבכו, ואנשים נפגעו, רצה להתנתק מהכוח ולחבור כמה שיותר מהר לכוחותינו שבכראמה ולהסתלק מאזור הסכנה. אלכסנדר אישר לו את התנועה, צייד אותו במכשיר קשר והצמיד לו שלושה לוחמים. הקצין הבלתי מנוסה ניסה לחתוך את המדבר בקו ישר, אך ברגע שחש בסכנה עצר והזעיק עזרה. ארזי, שהיה חם מזג, אמר בלי להנמיך את קולו - "מוקי, חייבים להרוג אותו". הרגעתי את הרוחות וקבעתי ציר תנועה חזרה. הניסיון ליצור קשר עם מתן כדי לתאם חבירה, לא הצליח.
שלווה גדולה
התנועה חזרה התנהלה על אותו ציר שבו הגענו. עברנו את הוואדי הראשון, הרדוד, ושוב התחלנו לרדת בפריסה רחבה לתוך הוואדי העמוק שבו כבר נתקלנו. לפתע באמצע המדרון, במקום הגרוע ביותר להיתקלות, נפתחה לעברנו אש חזקה. ארזי, שנמצא כעשרה מטר משמאלי נפגע בבטנו ונפל. תפסנו עמדות במקומות לא נוחים והשבנו אש לעבר מקורות הירי המשוער. במקביל לפקודת האש, פקדתי לחלץ את ארזי שנשאר חשוף, מתפתל מכאבים כאשר כדורים ניתחים סביבו ללא הרף. על פי מה שתירגלנו, שני לוחמים היו אמורים לשחרר רימוני עשן ולנוע במהירות לעבר הפצוע כדי לגרור אותו לעבר מחסה. לא נקבתי בשמות. יוסי שוהם, חיפאי, בוגר הפנימייה הצבאית, בחור גבוה וחייל אמיץ, זינק ראשון ואחריו סגן משה אורן. עקבתי בדריכות אחר תנועתם ואז שמעתי את עודד אנגל ממעגן מיכאל, צועק שחטף רסיס ברגל. ביקשתי ממנו להמשיך בירי, ובתוך- כך ראיתי כיצד שוהם ואורן עומדים ליד ארזי ומנסים לטפל בו במקום. צעקתי להם לגרור אותו למחסה. לידי שכב אסי הנגבי. אמרתי לו, "אסי, רוץ לארזי". אסי היסס. "קום ורוץ לארזי!", שאגתי עליו. הנגבי קם ורץ, אך לא הגיע לפצוע. באותה שנייה נפגע יוסי שוהם ונפל. החלטתי לחלץ את הפצועים בעצמי. נתתי פקודת אש נוספת, זרקתי רימון עשן אדום ועוד לפני שהעשן התחיל להתאבך זינקתי ממקומי ודהרתי לכיוון הפצועים. לקראת הצעדים האחרונים ריכזתי את מבטי ברצועות החגור של ארזי. התכוונתי למשוך אותו אל מעבר לגוש סלע שהזדקר מעבר לגדה המרוחקת. הצלחתי לתפוס אותו ברצועה הצולבת ולפני שהספקתי למשוך בה חטפתי מכה איומה בלסת. הרגשתי כאילו גרזן ענק מכה בי. המהלומה גרמה לי להזדקף ותוך כדי כך חשתי בשיניים הנפלטות מפי. דם רב זרם לי מאזור הגרון וירד בקילוח עז, אדום וסמיך, במורד החזה. אינסטינקטיווית, תפסתי בצוואר, אבל כוחי אזל יחד עם הדם שניגר. בעודי עומד על הרגלים הבנתי שנפגעתי קשה ושאני הולך למות. כמפקד הכוח, הייתי האיש האחרון שהיה צריך להיפגע, אבל התחושות בנוגע לאחריותי הלכו והתמעטו, באותו רגע לא נתתי את הדעת על המצב הכללי. הירי מסביבי נמשך, אבל שוב לא היה אכפת לי משום דבר. נפרדתי מהעולם. זרם הדם המשיך לקלוח. הרגשתי חולשה נעימה מתפשטת לי בכל הגוף. זאת היתה תחושה מיוחדת במינה. תחושה של שלווה. תחושה של מוות. לא חשתי כעס ולא צער. רק השלמה והרגשה טובה. לנגד עיני צפו ועלו דמויותיהם של נורית אשתי ושאול בני התינוק, בן החצי שנה. הבנתי שככה מתים. ואז, מתוך ההשלמה עם המוות, שיחררתי את ידי הלופתת בצוואר, הנחתי לה ליפול לאורך גופי וחשתי במפתיע הקלה. הרגשתי שאני מתחיל לנשום מתוך הגרון, ושהחיים חוזרים אלי. באותו רגע הבנתי שוב שאני המפקד, שארזי מנוטרל, ושאני לא מוכן להישאר במקום הזה שרוע כפגר לפני החיילים. החלטתי לטפס את כל המדרון התלול ולהגיע למתן. התחלתי ללכת כשאני נע זקוף במעלה הוואדי מתוך ידיעה שאני עומד לחטוף כל רגע כדור נוסף. קולות הירי מילאו את האוויר סביבי כמו תיפוף מטורף. "בצר שכב! בצר שכב!" צעק לי כרמון, חייל מכפר מנחם, ואני התרחקתי ממנו בחרוק-בלי-שיניים, הולך בעקשנות קדימה, מבוסס בגרביים ספוגות הדם, וחש תחושה חמה, מוכרת, בתוך הנעליים, כמו זו שהיתה לי בשדות העמק כשהעברתי צינורות השקייה. עתה לא היו אלה מים בנעליים, אלא דם רב, שהספיג את המדים, ואת הגרביים.
הפלאח המשיך לחרוש
איכשהו הצלחתי לעבור את כל הדרך. שום כדור לא פגע בי. לפני ראיתי פנים מוכרות. חיילים שלי הביטו בי בתדהמה. החלחלה שחשו עם הופעתי השתקפה מעיניהם. לאור המראה שלי לא הייתי צריך להסביר למתן מה מצב הכוח למטה. מישהו אמר לי לשכב. ניפנפתי בידי לשלילה. ניסיתי לדבר, אבל הצלחתי להפיק רק התנשפויות חורקות. ד"ר אסא, רופא החטיבה, הוליך אותי לסלע כדי שאשב. מעבר לפניו, שבחנו את הפצע, ראיתי את מתן שולח צוות חילוץ לעבר החיילים שהשארתי מאחור. ד"ר אסא המשיך לבחון את פני, בלי לדעת היכן להתחיל. בינתיים חתך חובש את מכנסי. עכשיו, לראשונה, גיליתי שנפצעתי מכדור גם בירך. באותם רגעים שבהם המתנתי למסוק, חשבתי על צה"ל הגדול שאינו יכול לעזור לי ותחושה קשה של בדידות אפפה אותי. הציפייה למסוק החילוץ נראתה אינסופית. חשבתי על אודי אחי הבכור, שהיה בתוך כראמה עצמה, כקצין באחד מגדודי הצנחנים. כמה דקות לאחר מכן ראיתי את ישראל ארזי שוכב חיוור על אלונקה, אבל עדיין נושם. כשהגיע שוהם, החייל שנפל לידו, ראיתי שכבר לא נותרה בו רוח חיים. כעבור פחות מחצי שעה הגיעו המסוקים וכל הנפגעים הועמסו עליהם. ישראל ארזי, חיים פרגר, יוסי שוהם וזאביק אלתרמן הועלו ראשונים ואחריהם הפצועים, ביניהם אני. כל משך הטיסה ישבתי. לא יכולתי לשכב. בזווית העין ראיתי את המאמצים להביא את ארזי חי לבית החולים. הבטתי מבעד לחלון וצרבתי את תמונות הנוף בזיכרוני. ראיתי את ערוץ הירדן המתפתל ואת החלקות המעובדות. הכל היה רגוע. מעל השומרון חלפנו על פני פלאח ערבי שחרש את אדמתו במחרשה רתומה לשני שוורים. הוא לא העיף מבט לעבר הכלי המטרטר מעליו ולא היה מודע כלל לדרמה המתחוללת בתוכו. פשוט המשיך לעבד את חלקתו הקטנה ואז נעלם לי משדה הראייה. נחתנו בהדסה עין-כרם. עשרות, אולי מאות אזרחים, ביניהם צלמים רבים, היו שם כדי לקדם את פני הפצועים. התנפלות שכזאת לא היתה מראה שכיח באותם ימים.לאורך כל הדרך הייתי בהכרה מלאה ורק מסכת הנרקוזה בחדר הניתוח גרמה לי לעצום סוף-סוף את עיני. פקחתי אותן כעבור שמונה שעות. אודי, אחי הבכור הגדול ממני בשנתיים וחצי, עמד לצד המיטה. מכיוון שהפה והלסת שלי היו קשורים הצלחתי ללחוש לו במאמץ - מה עם ארזי. אודי סימן בתנועת יד שארזי איננו. זה היה רגע קשה עבורי. אהבתי את הבחור הזה. יותר מאוחר הודיעו לי שגם יוסי שוהם, חיים פרגר וזאביק אלתרמן נהרגו.
הנשיא שז"ר מתעניין
הניתוח שבוצע בי ארך שמונה שעות ובמהלכו איבדתי הרבה מאוד דם. פרופ' נוימן ששיקם את הלסת קשר לי אותה למשך ארבעה חודשים, בהם נאלצתי לקלוט מזון נוזלי באמצעות קשית. בימים הראשונים כמעט ולא הייתי מסוגל להוציא מלה מהפה, ושכבתי בשתיקה. באותה מחלקה בהדסה, היינו כתריסר מאנשי כראמה. צנחנים, פלסים, נהגי טנקים, מכונאים ולוחמי חי"ר. אישים רמי-מעלה באו לבקרנו, מצוידים בשאלות שהוכנו מראש ובקוצר רוח שמנע מהם להאזין בתשומת לב למה שהיה לנו לומר. נראה שהמצב כולו הביך אותם. הנשיא זלמן שז"ר, למשל, שאל אותי - "מה שמך?""הוא לא יכול לדבר!", אמרו לו חברי לחדר. הנשיא הוסיף לנעוץ בי את מבטו ונראה כאובד עצות. מאחוריו ראיתי את פרצופיהם המודאגים של בכירי בית החולים ועיתונאים רבים. "אני מבין", אמר לבסוף. "אם כך, מהיכן אתה?" השיחות במחלקה הוקדשו בעיקרן למה שקרה. שיחות ניצולים הן ללא ספק המקור הטוב ביותר לתחקיר אמין. כולנו ידענו מה באמת השתבש בכראמה. שלושים לוחמים של צה"ל נהרגו, בהם שלושה נעדרים, וכמאה שישים ואחד נפצעו. זה היה יום קרב קשה שאיש לא ציפה שכך יתפתח. אף אחד לא חלם שנגמור עם 27 טנקים פגועים, מהם ארבעה נשאיר בשטח, ושני מטוסים מרוסקים, מתוך שניים עשר שנפגעו. אחרי כרמה המשכתי לשרת בצה"ל עוד 20 שנה וכל מה שעשיתי מאז היה בהתאם ללקחי הכישלון ההוא, שנבע מעניין אחד - שכרון כוח, שגם אני, אגב, לקיתי בו באותה עת. מנקודת ראותו של אש"ף, ייזכר קרב כראמה כניצחון גדול, חרף העובדה שהרגנו שם למעלה ממאה מחבלים והרסנו כליל את בסיסם המרכזי. צבאנו המפואר, שכמה חודשים קודם לכן הביס את כל צבאות ערב, השיג אמנם את מטרותיו, אך חזר עם ערב לבסיסו מוכה וחבול. צה"ל לא היה מוכן באותם ימים להודות בכישלון הפעולה. תחקירים בוצעו בשטחיות, לקחים לא הופקו, פצועים, ואני בתוכם, לא תוחקרו, וכך החמצנו את הפקת הלקחים שאולי היתה תורמת במשהו למניעת השאננות שהביאה למלחמת יום הכיפורים. באותו לילה, במוצאי הקרב, הוטל על הסיירת לשוב לשדות כראמה כדי לחלץ את שלושת השריונאים הנעדרים שנשארו בשטח בתוך הטנקים הפגועים. אחי אודי, ששימש כמ"פ בצנחנים, הוזעק למלא את מקומי. כשהגיע אמרו חיילי הסיירת- בצר הולך ובצר בא. והפעם אני הייתי הבצר שהלך הביתה. פעולת החילוץ, אגב, בוטלה ברגע האחרון. באותם ימים היו שהגדירו את כראמה כיום השביעי של מלחמת ששת הימים. הם טעו. כראמה היתה היום הראשון של מלחמת יום הכיפורים."
בצר. הביוגרפיה המקצועית
"אל"מ, מיל', מוקי בצר, יליד 45', נכד למייסדי נהלל - ישראל ושפרה (לבית שטורמן) בצר, שירת מיום גיוסו לצה"ל ביחידות המיוחדות של והשתתף בפעולות חשאיות רבות. עם גיוסו בשנת 64', התנדב לסיירת צנחנים, יצא לקורס קצינים ושירת בסיירת שקד במלחמת ששת הימים. בתום המלחמה, על פי בקשת מתן וילנאי, חזר לצנחנים והיה סגן מפקד הסיירת, עד לפציעתו בכראמה. כשהחלים השתתף בהקמת מערך האבטחה של אל- על, שירת בסיירת אגוז, יצא לאוגנדה בשליחות צה"ל והצטרף כשחזר, לסיירת מטכ"ל, שהיתה באותם ימים תחת פיקודו של אהוד ברק. במסגרת הסיירת השתתף בין היתר במבצע "ארגז" לחטיפת גנרלים סורים בגבול לבנון ובמבצע "אביב נעורים", לחיסול מפקדי מחבלים בביירות. במלחמת יום הכיפורים לחם כקצין בסיירת מטכ"ל, ברמת הגולן ובחזית הדרום, ואחריה השתתף באירועי "מעלות" ו"בית-שאן" כקצין בכוח הפורץ. בשנת 76', כסגנו של יהונתן נתניהו, היה בין מתכנניו הראשיים של מבצע אנטבה ולקח את הפיקוד על היחידה לאחר שיוני נהרג. הוא הקים את "שלדג", ובתפקידו האחרון בצה"ל, עמד בראש מפקדת היחידות המיוחדות, אותה יזם. היום משמש בצר כמנהל אתרי בנייה, והוא מקים עתה יישוב קהילתי בגליל המערבי. סיפור חייו כלוחם התפרסם באנגלית בספר SECRET SOLDIER, אותו כתב בשיתוף עם העיתונאי רוברט רוזנברג. בקרוב עומד הספר לראות אור בהוצאת "כתר". סיפור כראמה, המתפרסם כאן, הוא קטע מספר זה."
הסתכלתי עליו כמו משוגע
"אסי הנגבי שהיה לצדו של מוקי בצר בוואדי שבו נהרג ישראל ארזי מתאר את המצב מנוקדת מבטו. "קודם כל לא שכבתי, כי אם התכופפתי ליד בצר. הוא באמת נתן לי פקודה - 'גש לחלץ את ארזי' ואני הסתכלתי עליו כמו על משוגע, כי כל הזמן ירו שם וחשבתי שהפקודה שלו בלתי הגיונית. לצאת לחלץ פצוע תחת אש בשטח חשוף, נראה לי בלתי הגיוני, למרות שהייתי בן עשרים ואחד. "כשהוא אמר לי פעם שניה ברוגז- 'נו, גש לחלץ אותו', רצתי בזיגזגים לכיוון ישראל ארזי ז"ל, אבל ישר אליו. ברגע שהגעתי נורתה עלי אש ואז נשכבתי לידו. "איזה שתי שניות אחרי זה ראיתי את מוישל'ה בצר יוצא מהמחסה זקוף לגמרי וכשהגיע חמישה מטר מאיתנו, הוא קיבל כדור שזרק לו את הלסת. הוא צרח צריחה נוראה וניתז ממנו הרבה מאד דם. "אני מאד מחבב את מוישל'ה בצר ואנחנו בידידות עמוקה עד היום הזה, אבל אני מבין שבמצבים כאלה, מה שנחרת בזכרונו, זה משהו אישי ולא בהכרח מה שאני ראיתי"."
גיבורי העולם הערבי
פעולת כראמה על פי עראפת - קטעים מתוך הביוגרפיה "ערפאת", שכתב אלן הארט בשיתוף פעולה עם יו"ר אש"ף
בערב של עשרים במרס דיבר ערפאת אל לוחמיו וביקש מהם למות למען העניין הלאומי. "היינו מאתיים תשעים ושבעה אנשים. רבים היו נערים צעירים. למעשה, כמה מהם היו עדיין ילדים. האומה הערבית מסתכלת עלינו", אמר להם ערפאת, "עלינו לשאת את האחריות על כתפינו כגברים, באומץ ובכבוד. עלינו לטעת באומה הזאת את הרעיון של העמידה האיתנה. עלינו לנפץ את המיתוס של הצבא הבלתי מנוצח". ומה היו מחשבותיו של ערפאת באותו לילה? האם האמין שהוא והפתח יוכלו איכשהו לשרוד אחרי הקרב הממשמש ובא? הצגתי שאלות אלו לערפאת, וזאת היתה תשובתו. "המטרה היחידה שלי היתה ללמד את הישראלים לקח ולתת דוגמה לאומה הערבית. לומר לך את האמת, אני לא ציפיתי שמישהו מאיתנו יישאר בחיים אחרי הקרב של כראמה". בחמש בבוקר, 21 במרס, הישראלים תקפו. הם חצו את נהר הירדן בכמה מקומות לאורך חזית של שמונים ק"מ. אבל הכוח העיקרי פנה היישר לכראמה. מסוקים ישראליים הנחיתו באותו זמן צנחנים בעורפה של העיירה. הם התקדמו מאחור. תוכנית הקרב הישראלית היתה עכשיו ברורה. כראמה תכותר, סופו של הפתח היה קרוב. הפעם, לשם שינוי, ערפאת והישראלים חשבו אותו הדבר. ערפאת השקיע הרבה מחשבה בתוכנית הקרב שלו. אסור היה להם להיכנס לקרב עם הישראלים לפני שיהיו בתוך כראמה. והמפתח לכל - פגיעה בשריון הישראלי. אם פתח יוכל לפגוע בכמה מהטנקים שלהם, לישראלים תהיה בעיה פסיכולוגית. לערפאת היתה תיאוריה, שהמציאות הוכיחה את נכונותה, שעל בסיס של אדם-מול-אדם, הישראלים לא היו טובים יותר מכל לוחם בעל מוטיבציה, וזאת ברגע שנשללה מהם האפשרות להשתמש ביתרון שהעניק להם הציוד הצבאי- בעיקר הטנקים והמטוסים. וזה קרה. אמר ערפאת: "לוחמינו, ילדינו, הם יצאו ממקומות המסתור שלהם והטילו את עצמם על הטנקים הישראלים. כמה מהם טיפסו על הטנקים והשחילו פנימה רימוני יד. אחרים הצמידו לגופם מקלות דינמיט". ההשפעה של מה שקרה אז שינתה את מהלך ההיסטוריה. הישראלים זינקו מהטנקים שנפגעו ורצו לחפש מחסה כדי להציל את חייהם. זו היתה, כמובן, רק תחילת הקרב של כראמה. הישראלים התגברו על ההלם והחלו להפעיל בהדרגה את העליונות שלהם במספרים ובכוח אש. ואז, בערך בשעה אחת עשרה, כאשר שליש מלוחמיו של ערפאת כבר נהרגו, הצטרפו הירדנים ללחימה. בחיפוי אש הארטילריה הירדנית, ערפאת ולוחמיו נסוגו לעמדות חדשות סביב מפקדת השדה הזמנית שהקים אבו ג'יהאד עם שובו מדמשק דרך עמאן. לולא התערבו הירדנים, ערפאת ולוחמיו היו ככל הנראה נהרגים, או נופלים בשבי, אבל זה לא מקטין את הישגו של הפתח. הפידאין הפכו לגיבורי העולם הערבי. קרב כראמה אמנם לא הסיר את נטל הבושה שסחבו הערבים מאז 1948, אבל הוא הקל מאוד לשאת אותו. מתוך "ערפאת", מאת אלן הארט, בהוצאת סידג'וויק וג'קסון, לונדון, מהדורה מעודכנת 1994.
פורסם בתאריך- 06/02/1998
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|