לאור העובדה כי האשכול הקודם אכן הפך כבד וגדול מדי להלן אשכול ההמשך:

ראינות עם אילן אטיאס ושלומי כהן:

http://www.haaretz.co.il/1.1214163

התרסקות המסוק ברומניה | 13 שנה אחרי האסון בשאר יישוב, מצא עצמו שלומי כהן שוב באתר התרסקות\ מאת אנשיל פפר

אלוף-משנה שלומי כהן, נספח צה"ל ברומניה, שהה בישיבות עבודה בישראל כשהתרסק המסוק. כששמע על התאונה עלה כהן על המטוס הראשון לבוקרשט

בשש וחצי בבוקר, האור כבר עלה על הרי הקרפטים, אבל ענני הערפל עוד רבצו על צמרות העצים. בקצה דרך עפר מהעיירה בראן חסמו שלוש ניידות את הדרך המובילה לנקודה הקרובה ביותר אל מקום ההתרסקות של מסוק היסעור. אל המחסום מגיע רכב טויוטה לנדקרוזר עם לוחיות דיפלומטיות. מהרכב יוצאת דמות גבוהה לבושה מדי ב' צה"ליים, עם כומתה חומה בכותפת. אלוף-משנה שלומי כהן, נספח צה"ל ברומניה, שהה בישיבות עבודה בישראל כשהתרסק המסוק. כששמע על התאונה עלה כהן על המטוס הראשון לבוקרשט. בביתו ברומניה עצר רק כדי להחליף את הג'ינס והחולצה הקיצית למדים, ויצא אל אתר ההתרסקות, מרחק שלוש שעות נסיעה מהבירה.
"פעם ראשונה שאני לובש ב' מאז שנהייתי נספח", אומר קצין החי"ר הוותיק בחיוך מריר. דרך העפר הררית ותלולה, ואלוף-משנה כהן מתחיל לטפס בה בהליכה מהירה, כשאתו רק איש ביטחון מהשגרירות, ובעקבותיו מתבוססת בבוץ קבוצה של כתבים וצלמים, ישראלים ורומנים. המטרה: למצוא נתיב שיאפשר הגעת צוותים - ואולי רכבי שטח - אל מקום ההתרסקות.
כהן עשה את כל שירותו בחטיבת גולני. הוא גדל בגדוד 12, פיקד עליו, ואת הקריירה בחטיבה סיים כסגן המח"ט. הוא אחד מאותה "חבורת לבנון", קצינים בגולני שעשו את שנותיהם בצבא בלחימה ברצועת הביטחון מול החיזבאללה. התפקיד הבא שאליו הגיע היה מפקד חטיבת המילואים אלכסנדרוני, אותו מילא במלחמת לבנון השנייה. שם גם ספג לא מעט ביקורת מחייליו וקצינים אחרים, על כך שלכוחות החטיבה לא הגיעה אספקה של מזון ומים. קצינים בכירים אחרים דווקא הגנו עליו ועל תפקוד החטיבה במהלך הלחימה.
הבוקר, במהלך הצעידה הממושכת, הוא נזכר באירוע דומה שאליו נקלע לפני 13 שנה, כשהיה קצין האג"ם של גולני; כהן היה בין הקצינים הראשונים שהגיעו לאתר התרסקות שני המסוקים שהתנגשו מעל קיבוץ שאר יישוב, בדרכם ללבנון.
כשעה לאחר שהחלה הצעדה, מתקשר אליו סגן-אלוף י', מפקד טייסת דורסי הלילה, שאיבד יום קודם שישה מאנשיו. סגן-אלוף י' הגיע לאזור ההתרסקות בטיסת מסוק ולאחר מכן בטיפוס הררי, עם שבעה מאנשיו. "אל תיגעו בשום דבר", מורה להם אלוף-משנה כהן, "תנו לחיילים הרומנים לשמור על המקום, ונחזור לשם עם הצוותים".
בינתיים מזג האוויר הופך קודר, והדרך נהיית צרה ומפותלת. שני ג'יפים מחליקים אחורה בבוץ. כהן עובר לשבת מאחור על טרקטורון רומני רעוע, וממשיך בנסיעה במעלה ההר. במשך חצי שעה הוא ממשיך לתור אחר דרך לעבור את הרכס, ולהגיע לצד השני. לבסוף הוא מתייאש. אל מקום ההתרסקות, בצלע הר, מוקף יער עבות, יהיה ניתן להגיע רק במסוקים.
"מצאו את המקום הנידח ביותר במדינה כדי להתרסק", הוא אומר ושוב מחייך במרירות. אז הוא יורד בהליכה מההר, חוזר ללנדקרוזר, ומשם יוצא בנסיעה של ארבע שעות לבסיס הרומני, שם יקבל את פני מטוסי ההרקולס מישראל, ויקים את החפ"ק ומשם יפקד על המשך המבצע. ("הארץ", 28.07.2010)


http://yoram.walla.co.il/ts.cgi?tss...m&c=2&id=958247

חשיפה לצפון\ מאת אלעד ארדן

לוחמי המילואים חזרו אחרי שנים לדרום לבנון עם מוטיבציה רבה. כשהגיעו, גילו כי החיזבאללה הוא לא מה שהיה בעבר

חשיפה לצפון

מרכז הכפר הלבנוני עיתה א-שייב, מתבצרת מחלקה של חטיבת המילואים כרמלי. מפקד הכוח מורה על מסדר כוננות ומתחיל לבדוק את המחסניות של פקודיו. הדירה השקטה מזכירה לו במקצת את הדירה ששכר באחרונה עם אשתו הטרייה בלב חדרה, מלבד הפרחים הנבולים באגרטל שעל השולחן, ואבק הפיצוצים שחדר לדירה. החשש מירי של טיל נ"ט לעבר הדירה, משאיר את החיילים עם אפוד וקסדה, צמודים לקירות הבית הפנימיים. עכשיו הם נחים, מחכים ללילה ולפקודות החדשות. המסע אל הכפר בלילה האחרון היה לא פשוט. בדרום לבנון יש עליות וירידות, מישורים אין. "אנחנו במלחמה אמיתית", הם אומרים, "ועם כמה שקשה לעכל את זה, אין לנו דרך אחרת".

ימים ארוכים בכפר

"עיתה א-שייב הוא המוקד המרכזי של חיזבאללה באזור הזה, והוא אחד היעדים המרכזיים של צה"ל בלחימה כרגע", מכריז מפקד חטיבת המילואים כרמלי, אל"ם אילן אטיאס. "אין ספק שמדובר ביעד עיקש, ואנחנו עדים ללחימה קשה מאוד שמתנהלת בו בימים האחרונים".
הקרבות במקום החלו כבר בשבוע שעבר, כאשר כוח של גדוד 101 מחטיבת הצנחנים התמקם בבתים בפאתי הכפר. בקרב ההוא נפלו שני לוחמים. בינתיים, הספיקו אנשי המילואים לתפוס את העמדות של לוחמי הצנחנים בכפר, ולאפשר להם לכבוש את היעדים הבאים.
במהלך היום נמנעים הכוחות מפעילות גלויה בכפר, בעיקר בשל איום טילי הנ"ט, שמוזכרים כאן כ"נשק האישי של החיזבלונים". "אנשי מילואים הם אנשים חושבים, ואולי בניגוד לחיילים בסדיר יש לנו השגות, מחלוקות, ולפעמים גם שאלות קשות לדרגים שמעלינו", מבקש להסביר אחד מחיילי החטיבה, ערב כניסתו לתוך הכפר. "האם השהייה בבתים לאורך שעות היום, כאשר סכנת ירי הנ"ט לתוך הבתים קיימת כל הזמן, זו השיטה הנכונה?", הוא זורק לחלל האוויר ולא מחכה לתשובה.

מפקדת החטיבה התמקמה באחד ממוצבי צה"ל הצפוניים לאורך הקו הכחול. בין קירות הבטון האפורים, המשמשים דרך קבע את חיילי גדוד חרב הפועלים במקום בשגרה, מתרחשת המולה גדולה. בתוך חדר הפיקוד החטיבתי, בין המפות, הקריאות בקשר והתדרוכים הבלתי פוסקים, מגלים מפקדי החטיבה את התחושות והשאלות שמקננות בראשם.
"כאן אנחנו מתחת לפצמ"רים ובבית שלי אני מתחת לקטיושות, אז ברור שכאן אני מרגיש יותר טוב, כי כאן יש לי השפעה על המצב, ואני לא יושב חסר אונים בממ"ד", מספר דימה, קצין מבצעים בחטיבה, שהשאיר מאחוריו בבית שני ילדים ואישה בהיריון. "הניצחון הצבאי לא יכריע את חיזבאללה, כי בסוף תמיד יישאר מחבל עם טיל במקום כלשהו. אנחנו צריכים לתת לעם שלנו את השקט בכך שניצור את התנאים הטובים כדי שהמדינאים יוכלו לעבוד", הוא אומר בכובד ראש, ואז נרפה לפתע ומוסיף כי "המחשבה שלא יוצאת לי מהראש היא שיום אחד הילדים שלי יכולים למצוא את עצמם נלחמים כאן, בדיוק באותו המקום. אני רוצה לקוות שהיום אני נלחם את המלחמות שלהם, ושהם יוכלו לחיות בשקט מחר".

בבית המופגז

כמה שעות לאחר מכן נפגע אחד הכוחות מירי נ"ט. חייל צה"ל נהרג ושלושה חיילים נוספים נפצעו. איום הנ"ט גובה קורבנות נוספים. על חדר הפיקוד נופלת אווירה קשה, הדיווחים המצטברים בחפ"ק מצביעים על תמונת קרב מורכב המתחולל רק קילומטרים ספורים צפונה. "ככה זה", אומר אחד החיילים, "ברגע אחד אתה יכול להציל חיים, וברגע אחר לאבד חבר. חייל בא למילואים ונהרג, זו מלחמה".

באותו הלילה, שעות לאחר שהירי חדל, נשפך אור על מעללי הקרבות, עם חזרת הלוחמים לשטח ישראל. "כשהטיל הראשון פגע עמדתי בחוץ וחיפיתי על הדלת החיצונית. אחרי הפגיעה רצתי פנימה והתחלתי לצעוק בשמות של כולם", מספר אחד הלוחמים ששהו בבניין המופגז, סגן שחר עוז. "ירו עלינו במשך חצי שעה. כל הבית שהיינו בו התמלא אש ועשן, ולא יכולתי להיכנס לחדר שבו היו הפצועים, דבר שקשה לי איתו מאוד עכשיו", הוא לוחש.
עם עלות השחר מתכנסים החיילים שנותרו ערים במוצב באותו הזמן, מבקשים לשמוע את הסיפור לפרטי פרטים. "הלחימה כאן שונה מהלחימה בעזה, מהלחימה באיו"ש וגם מהלחימה בלבנון של פעם", הוא מסביר. "החיזבאללה השתפר. זה סוג חדש של לחימה".
גם המפקדים ששהו בשטח הכפר במהלך הקרב מתארים מציאות דומה. "הבית והשדה הסמוך לו התחילו לבעור", מתאר סגן מפקד החטיבה, סא"ל (מיל') הושע פרידמן, לחבריו הקצינים בחדר הפיקוד, "מפצמ"רים אותך כל הזמן, יורים עליך בנק"ל ובטילים". עיניו העייפות של סא"ל פרידמן מתמלאות ברק בעוד הוא מגולל את אירועי הלחימה. סיפורי הקרבות, כך נראה, מפיחים בו רוח חדשה של ערנות, על אף שלא זכה למנוחה שעות רבות. "החתירה של אנשים למגע הייתה מדהימה. אנשים רצו קילומטר וחצי כדי להגיע למקום התרחשות הקרב. זה היה יום קשה מאוד אבל גם מעודד. העמידה האיתנה וחילוץ הפצועים תחת האש היו רגעים של גבורה עזה", הוא מסכם.

"בסופו של דבר זה התפקיד שלנו, כחי"רניקים, לעשות את העבודה השחורה", מוסיף סגן עוז, "למרות הסכנה, ולמרות הפחד, צריך לעבור בית-בית, לא תותחנים, ולא שריון ולא חיל אוויר, ככה, בדרך 'הישנה והטובה'", הוא מסכם.

לילה נוסף

בינתיים, לילה נוסף יורד על גבול הצפון. מתוך המוצב יוצאים אנשי המילואים לגיחות קצרות ומתבודדים עם המכשירים הסלולריים. "הכל בסדר", הם אומרים לאישה בבית, ומהר מאוד חותמים את השיחה, "אני חייב ללכת". ככל שהשעות חולפות, מתגלה המראה המוכר, קבוצות-קבוצות, הם יושבים מסביב לפק"ל הקפה, מדברים על החיים, מחליפים חוויות ורשמים. "מעולם לא גויסתי בצו שמונה, ובתור חייל מילואים ציפיתי כל חיי שכאשר רגע האמת יגיע, הצבא ייערך כדי לקלוט אותי", אומר אחד. "לפני שעליתי לכאן, הסתובבתי בנתניה וראיתי איך כל התיירים הצרפתים יושבים במסעדה, שותים בירה וצופים בשידורים מהצפון כאילו היה מדובר במונדיאל", מספר שני. כך עוברים הלילות, ההמתנה שבין משימה אחת לאחרת. אם שני יהודים מחזיקים בשלוש דעות, הרי שדיון של חמישה אנשי מילואים מזכיר את מליאת הכנסת.

שני חיילים מתבודדים בצד עם גיטרה, שרים בציבור. השיר הנפוץ ביותר במוצב הוא שיר של להקת בית הבובות. אף אחד לא בטוח איך קוראים לו, או זוכר את כל המילים, אך שורה אחת נשמעת שוב ושוב: "לא מפחד". לפעמים גם מדברים על מה שהיה בקרב. "הוטל עלינו לבצע חילוץ של שני חיילים, אז עלינו על הכלים ונכנסו לתוך הכפר", סיפר שריד סלע, אחד מחיילי צוות החילוץ. "בתוך שניות נפתחה עלינו אש תופת. אתה מנסה לנסוע בסמוך למחסה, במקומות שבהם תהיה מוגן יותר, ותחטוף פחות אש, אבל אתה כבר מגיע למצב שאתה לא יודע אם הבומים שאתה שומע זה ארטילריה שלנו או טילי נ"ט של החיזבאללה. אתה אומר 'שמע ישראל', ובתוך עצמך אתה אומר ש'לא משנה מי יורה, רק לא להיפגע'. זה דברים שהייתי בטוח שכשאני יוצא לאזרחות סיימתי איתם. אני עדיין לא מעכל שאנחנו עוברים את כל זה שוב".

המח"ט יורד לשטח

הלחימה בעיתה א-שייב מקבלת תפנית. מפקד החטיבה מחליט לנטוש את עמדתו הבצורה בחפ"ק הממוגן ולרדת לשטח. בניגוד לסיפורי גבורה העושים את דרכם לכותרות העיתונים, מאמין אל"ם אטיאס שהצטרפות המפקד הבכיר לפקודיו בשטח לא נועדה כדי להרים את המורל, אלא למטרות אחרות. "זו תמיד דילמה גדולה, כי כשאתה בחדר הפיקוד ולא בשטח, התמונה שאתה מקבל היא התמונה הרחבה ביותר", הוא מסביר את עמדתו. "אני מאמין שמח"ט צריך להיכנס לשטח רק בנקודה הכרחית, שבה הוא יכול להשפיע על הקרב ולגרום למפנה בפעולה שהסתבכה יותר מהצפוי".

המציאות החדשה בדרום לבנון, היא מציאות שבה אלפי חיילים שוהים בכל רגע נתון מחוץ לגבולות המדינה, ועשרות מבצעים מתרחשים בו-בזמן. כל אלו, מבלי לקחת בחשבון את ירי התותחים וההפצצות מהאוויר ומהים המתחדשים מדי כמה שעות. "בתוך הגזרה של החטיבה פועלים כוחות נוספים, אם זה גדוד סדיר של הצנחנים שפועל באזור, פריצות הצירים שנעשות על-ידי גדוד ההנדסה, וגם פעולות של כוחות מיוחדים. בכל הסביבה הזאת אנחנו שולטים על כל מה שקורה".

ביום שקדם לכניסת המח"ט לגזרה נמנע מקרה של ירי דו-צדדי. תצפית צה"לית זיהתה חוליה שנעה על הר באזור, ורק לאחר בירורים חוזרים ונשנים התברר כי לא מדובר במחבלי חיזבאללה, זאת לאחר שמתן פקודת הירי כבר ריחפה באוויר. "עדיף לפספס חוליה של חיזבאללה מאשר להיכנס לדו"ץ", הכריז אז המח"ט מול כל הנוכחים בחדר השליטה.

הירידה לקו הגבול מתבצעת בג'יפים. משם התנועה פנימה היא כבר רגלית. הקרקע הבוערת שבה התקדמו המח"ט וצוותו מאות מטרים לתוך שטח לבנון, היא תוצאה של טיל נ"ט נוסף שנורה לעבר הכוח. הסכנה מוחשית וזועקת מכל שיח, בניין או מחסה באזור. תוך כדי הליכה, אין הרבה זמן למחשבות, מספרים החיילים בכוח האבטחה של המח"ט, בעיקר משתדלים לסרוק את כל השטח, שוב ושוב. "כשאתה יושב בחפ"ק אתה לפעמים שוקע במחשבות, 'מה אני הייתי עושה אם אני הייתי מוביל את הכוח'", מספר אל"ם אטיאס. לפני שבע שנים, כשצה"ל עוד שהה דרך קבע בלבנון, נפצע אטיאס בעת פעילות מבצעית. הוא פורס את זרועו הימנית ומגלה צלקת קשה, החותם שהשאיר ביקורו הקודם בארץ החיזבאללה על גופו. "לי כבר יש זיכרונות מלבנון", הוא מוסיף בקול ענות חלושה.
"ידענו שמחבלי חיזבאללה מחזיקים בטילים נגד טנקים, אבל אני לא חושב שמישהו צפה שהם יעשו בהם שימוש כזה", מסביר אל"ם אטיאס יממה מאוחר יותר, לאחר שסיים את חיתוך המצב בחדר הפיקוד. "זה למעשה ארגון טרור שמחזיק באמל"ח של צבא", הוא מוסיף.
במפקדת החטיבה מבקשים ליצור שינוי בדפוס הלחימה, ולהעביר את היוזמה לידי צה"ל, גם בשעות היום. "החיזבאללה התכונן לקרב הזה, והפך את עיתה א-שייב למבצר שבו יש עשרות חוליות מחבלים שפועלות בעצמאיות", טוען אל"ם אטיאס, "אך למרות זאת אנחנו נכריע אותו. מילואימניקים זה עם של גיבורים, תרשום את זה". ("במחנה", 14 באוגוסט 2006)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ראיון עם אל"מ ירון פינקלמן, בעברו יוצא פלס"ר 500 קצין אג"מ של מגלן וסמג"ד 890 אשר שימש כמפקד גדס"ר צנחנים במבצע "עופרת יצוקה" וכמפקד חטיבת צנחנים מובחרת במבצע "עמוד ענן", המכהן כיום כמפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה.

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2740287

המלחמה על הגדר: הונאה היא שם המשחק\ מאת: אמיר בוחבוט

הרחק מעין הציבור, מנהל צה"ל מלחמת מוחות מול חמאס בגבול עזה. עבודות תשתית נעשות, צירים נפתחים ונסגרים - הכול כדי לטשטש את מהלכי הצבא. "במקום שבו לא נדאג נחטוף מטענים"

נובמבר 2008. גדוד הסיור (גדס"ר) של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של סגן-אלוף ירון פינקלמן, נערך למבצע "אתגר כפול" להשמדת מנהרת טרור שחפר חמאס מרצועת עזה לישראל בחסות מבנה ממולכד. בצה"ל העריכו כי חמאס יגיב אוטומטית בירי פצמ"רים לעבר הכוחות, ולכן הנחה פינקלמן את לוחמיו להתאמן על חפירת שוחות בתום כל יום אימונים. אושרי, אחד הלוחמים מהגדס"ר היה, כמו שאר חבריו, שוחה בכל לילה בבוץ. חופר ומקלל בקול רם.

אחרי התלבטויות קשות בצה"ל ובדרג המדיני יצא המבצע לדרך ביום השבעתו של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית – 4 בנובמבר 2008. כמעט 400 לוחמי גדס"ר צנחנים כיתרו את האזור בזמן שכוח נוסף התקרב אל המבנה כדי להניח מטעני חבלה. פצצות מרגמה נפלו על ראשי הצנחנים כמו טיפות גשם. המנהרה והמבנה הושמדו. שישה מחבלים נהרגו. חיילים נפגעו, ביניהם אושרי ששכב בתוך שוחה ונפצע באורח בינוני מרסיסי פצצת מרגמה. פינקלמן ביקר את אושרי בבית החולים סורוקה בבאר שבע ושאל אותו, כשאמו העוטה כיסוי הראש לצדו: "מה שלומך אושרי?". הלוחם השיב בביישנות: "בסדר המפקד". פינקלמן, שידוע כמפקד קשוח, פנה אליו בשנית בחיוך חצי בציניות: "תגיד אושרי. מה אמרתם בלילות כשהייתם חופרים את השוחות?". הלוחם שתק והביט על אמו. "תגיד, תגיד. מה אתה מפחד?", דחק בו פינקלמן. אושרי נכנע למבטים. "שהמג"ד בן זונה", אמר. דממה. "ומה אתה אומר עכשיו?", שאל פינקלמן. האם הדתייה מיהרה להשתלט על השיחה, ואמרה: "אתה צדיק, צדיק, צדיק". מבצע "אתגר כפול" הביא לסיום הרגיעה בין ישראל לחמאס ולבסוף למבצע "עופרת יצוקה".

אז, כמו היום, צה"ל לא רצה לדרדר את המציאות הביטחונית, אך חמאס עשה שגיאה קשה. בשנים האחרונות הבחירות האסטרטגיות שלו נעשות באופן שגוי. הוא דחף את פתח מהשלטון ברצועת עזה במקום לחקות את מעשה חיזבאללה בלבנון – לשלוט במציאות מבלי להיות השליט. היום חמאס אחראי לכלכלה, לרווחה, לביטחון ולשאר הבעיות, והנטל הפך לכבד מנשוא. לפני מבצע "עופרת יצוקה" הוא חשב שאם ידחק את ישראל לקיר היא לא תגיב, אבל בכל זאת הוא ספג במבצע עופרת יצוקה יותר מ-800 מחבלים הרוגים והרס נרחב לתשתיות.

לאחר מכן התנתק חמאס מאיראן לטובת חיבור לאחים המוסלמים בראשות נשיא מצרים מוחמד מורסי, אך הוא שוב טעה ונשאר כעת יתום ללא פטרון אמיתי שיזרים לקופתו תמיכה כספית. לפני מבצע "עמוד ענן" חשב חמאס כי הוא יכול לשחק באש מבלי להיכוות מצה"ל, אך שוב טעה. נוסף על תהליך קבלת ההחלטות השגוי, גם הבעיות הכלכליות בעזה הן סוג של מאיץ להסלמה. לבעיות בתחומים רבים ברצועת עזה לא נראה בשלב זה פתרון באופק. אחת הדוגמאות הקריטיות לכך היא בעיית המים. דוח האו"ם קובע שב-2016 לא יהיו לתושבי עזה מים לשתייה, זאת אף על פי שהם יושבים על שפת הים התיכון. האו"ם כתב בדוח כי מתקן התפלת מים שימלא את הצרכים עולה 500 מיליון דולר, אבל הקהילה הבינלאומית לא ממהרת לפתוח את הארנק.

מלחמת מוחות

מסיבות אלו מדובר בתקופה מתוחה מאוד, וכל ניסיון חדירה או שינוי בקרקע מקפיץ את צה"ל מקו הים מול נתיב העשרה ועד למשולש הגבולות מול רפיח. האחריות בנושא זה מונחת על כתפיהן של שתי דמויות מרתקות ועתירות ניסיון מבצעי: מפקד גדס"ר צנחנים בעבר ומפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה היום, אלוף-משנה ירון פינקלמן, ומפקד החטיבה הדרומית, אל"מ עמוס הכהן. גזרה אחת שמחולקת לשתי חטיבות. השטח דומה, למעט קו הים שבאזור של פינקלמן במקום ציר פילדלפי שבאזור של הכהן. גולת הכותרת של העשייה המבצעית מתחלקת לשניים: שימור הבנות מבצע "עמוד ענן" בין ישראל לחמאס ודריכות ומוכנות להסלמה.

השטח משנה ללא הרף את פניו. צירים נפתחים ונסגרים, נעשות עבודות תשתית נרחבות, גדר תלתלית נפרשת במקומות בתוליים ועמדות טנקים עוברות ממקום למקום. "תחבולה", "הונאה", ו"שינוי שגרת הפעילות", זה שם המשחק, שמחר לא יהיה דומה להיום על מנת למנוע מחמאס ומשאר ארגוני הטרור לצפות את המהלכים העתידיים של צה"ל בגזרה.

האחריות על הגזרה הזאת נחלקת בין פיקוד הדרום, פיקוד העורף וחיל הים, והאתגר המבצעי הוא לגרום לכולם לדבר באותה השפה. "זה שגנרלים מדברים ביניהם זה יפה", מסביר קצין בכיר בשטח, "אבל אני צריך שהכוחות ידברו ויהיו מתואמים 100%, וזה מה שקורה. חיילים שלי עולים על דבורות כדי לראות איך זה נראה מהים ולהיפך. זה לא פשוט. לדוגמה איך חיל הים אומר תדר? עורק. ואם אנחנו שומעים עורק? ישר שולפים ח"ע (חוסם עורקים – א"ב) ובגלל זה מתרגלים ומתאמנים".

המרחק בין האזור המותר לדיג לפלסטינים לבין קו היישובים הוא קצר ביותר ולא מאפשר שיקול דעת נרחב לצה"ל. החודש הזה הוא שקט יחסית, אך החל מיוני יגיעו אלפי מתרחצים פלסטינים לחופים ומאות כלי שיט יצאו אל הים. המשימה תהפוך למורכבת עוד יותר כשיגיעו המתרחצים לחופי ישראל.

מדובר במלחמת מוחות. צה"ל לא רוצה שהפלסטינים ידעו היכן נמצאים הכוחות. בשל כך, הופצצו בסבבי ההסלמה האחרונים בלוני תצפית של חמאס שהתגלו בחורף. כל קצין שמשרת באוגדת עזה מדקלם את הטענה כי הוא לא מבצע פעילות ביטחון שוטף (בט"ש) אלא "הגנה" - ובצדק. המילה בט"ש מעניק תחושה של שגרה ונינוחות. מפקדי החטיבות המרחביות רוצים שהכוחות יהיו דרוכים משום שהחשש שמנהרה התקפית תיחשף לפני ביצוע פיגוע כמו במבצע אתגר כפול מרחף באוויר, ותגובת סיכול של צה"ל תביא לקריסת ההבנות של מבצע "עמוד ענן".

"אתה לא יכול להיות חזק בכל מקום", מסביר קצין בכיר בשטח, ומצביע על כלים הנדסיים כבדים פלסטינים המתקרבים לחורבות היישובים ניסנית ואלי סיני כדי לחפש מתכות. "אתה צריך לנהל סיכונים. כשיש 3,000 מתרחצים בזיקים יהיה פה טנק מוכן לירי. אנחנו לא לוקחים סיכונים".

כוחות אוגדת עזה מנהלים מלחמת מוחות מתחת לפני השטח כדי למנוע מארגוני הטרור לבצע מהלכים מורכבים כמו לחפור מנהרות. "אני משנה לכולם כאן את ציר הזמן", מוסיף הקצין הבכיר ונהנה להביט על עמדת טנק שנחפרה לאחרונה עם דרכי גישה סמויים. "לא סתם אני מצפה מכל המפקדים שהשריר הכי חזק שלהם יהיה המוח. למשל בנושא המנהרות, זו בעיה גדולה הרבה יותר מפיגוע על הגדר. היא מערערת את כל תפיסת היסוד שלך, ולכן אני עסוק כל הזמן בלחשוב, ובמקביל לשנות את הציר שעליו נעים כוחותינו כל הזמן".

פעולות חישוף השטח על ידי כלי הנדסה כבדים הם מבצע לכל דבר, שמאשר מפקד האוגדה תת-אלוף מיקי אדלשטיין באופן אישי ומאבטחים אותו השריון, חיל האוויר וכוחות חי"ר. חמאס מחכה שצה"ל יחרוג בעבודה ההנדסית ואז הוא פותח באש, לפעמים באמצעות פצצות מרגמה ולעתים בירי צליפה ממרחק של 800 מטרים. "זה מאמץ עיקש שלנו לדאוג שמאה ממטרים מהגדר יהיו נקיים מצמחייה. אנחנו לא גננים, אבל במקום שבו לא נדאג נחטוף מטעני חבלה", מוסיף הקצין הבכיר, ומצביע על הגדר התלתלית החדשה שנועדה לעכב פלסטינים שחצו את גדר המערכת להתקדם לעבר היישובים. "חישוף זה כסף, דלק של דחפור זה כסף, תלתלית זה כסף. הכול זה כסף ואני נדרש לתעדף את המשימות, כי גם אם היית מביא לי לפה אלף דחפורים לכולם הייתה עבודה. בשביל זה אני מפקד".

בחודשים האחרונים מצביעה גדל היקף הפלסטינים החוצים את הגדר ונלכדים בידי הכוחות בשטח ישראל. לכך קדמה תופעה של הפרות סדר מדי יום שישי, שהפרו את השקט ששרר אחרי מבצע עמוד ענן. סוג של התערערות היציבות. התגובה הצבאית הייתה חריפה והפלסטינים דיווחו על הרוגים מאש צה"ל ועל פצועים בכל הפגנה. "בחרנו לירות במסית המרכזי", הסביר הקצין הבכיר את משנתו. "עשינו הכול כדי לצמצם את הפגיעה באנשים ולא לפגוע במי שהמסית שולח לעורר פרובוקציה, ביניהם ילדים. לפי הוראות הפתיחה באש, אני יכול. אני צח כשלג על פי הגדרות הפצ"ר. נכון. היו עשרות פצועים, אבל המדיניות שלנו עדיין מרוסנת. הם הבינו שאנחנו קשוחים ולא מתפשרים ובהתאם לכך הם החליטו להרגיע".

הקצין מספר כי האתגר הגדול שלהם כמפקדים הוא תמיד לעשות הערכות מצב ולא להיות שבויים בקונספציות של עצמם. "אני באופן אישי מביא לכאן מפקדי חטיבות, חברים, ומבקש מהם לדעת מה אני לא עושה טוב", אומר הקצין. "זה כמו כוח אדום מבחינתי (כוח שמתרגל אויב, א"ב). בקצה השני של העשייה שלי אני רוצה לאפשר לחקלאים לעבד את הקרקע שלהם עד המטר האחרון".

"יש פיקוד ויש משימה"

סמוך לגדר אי אפשר להתעלם מעמדת ה"רואה יורה", אמצעי ירי שנשלט על ידי חמ"ל התצפיתניות ובאמצעותו אפשר לירות אש מקלעים לעבר גורמים חשודים. לכאורה נראה שהעמדה מקלה על המשימה הסיזיפית, אך בעיני הקצינים בשטח זה נראה אחרת. "הנה לך דוגמה להתלבטות מבצעית מאמש. רואים פה בן אדם הולך בלילה מ-500 מטר. הרואה יורה עליו. כל שנייה יכול לירות. כוח הקרקע גם קרוב. הסמג"ד אומר לי 'מה אעשה עם הרואה יורה?' אני עונה לו: 'אם יש לך סיור קרוב תביא אותו ואז נראה. אם 'רואה יורה' יכולה לפגוע בו, סבבה. למה לחשוף את הכוח? לך תדע מה עוד מחכה לנו בלילה הזה'. כל הזמן לחשוב. אתה עייף, מתוח ואתה צריך לקבל החלטות טובות. אם היה לי כסף הייתי מביא עוד 'רואה יורה'. זה כלי מעולה, אבל אין כסף לכל דבר".

בשלב זה של השיחה, הוא מדבר בכאב על השיח נגד משרתי הקבע בחברה הישראלית ועל האחריות שיש להם כמפקדים להמשיך במשימה למרות מערכוני הסאטירה וטורי הפרשנויות הביקורתיים. "אני מבקש רק דבר אחד", הוא אומר בכעס, "אתה רוצה לדבר על קיצוץ? דבר על ביטחון לא על תקציב הביטחון. אותו דבר על חינוך, תדבר על איזה חינוך אתה רוצה ולא איזה תקציב חינוך. וכל מי שחושב שהוא יעשה את המשימה טוב ממני מוזמן לקחת אחריות. צה"ל הוא בפירוש לא בזבזני, אלא ארגון ענק והכי יעיל במדינה".

השטח שנגלה מול עינינו מגבעת הפעמונים מכונה בפי מפקדי השטח "עמק הגראדים". ממנו ארגוני הטרור משגרים רקטות לעבר שטח מדינת ישראל, אך מתוך השטח הזה שוב עולה ההערכה כי יכולה לצוץ מנהרה שמתוכה תצא חוליית מחבלים. למשימת הגנה שכזו נשלח סרן טל נחמן, קצין האיסוף הקרבי שבו ירה לוחם גבעתי. "יש פיקוד ויש משימה", אומר הקצין הבכיר. "הדרג הטקטי יחליט איך המשימה מתבצעת. אני לא יודע לעזור לו בכל דבר. כשהייתי מ"פ התקרב אלינו מחבל. התצפית סובבה אותנו במקום עד שנהייתה לנו סחרחורת. בסוף הוא התרומם מאחורי סלע ויריתי בו. נתתי לו כדור בעין. צריך להיזהר מאשליית השליטה. שדה קרב הוא עולם של אי-ודאות. כל הזמן תהיה בשליטה. אסור לנו לחיות בעולם של ססמאות. תראה את חמאס. יש חמאס פנים, חוץ, זרוע צבאית, ואסירים. תראה כמה קבוצות לחץ. אני לא יכול להתייחס לכל מהלך. אני צריך להעמיד פה כוחות מוכנים לקרב הגנה".

"אני בהחלט מוטרד מהבחירות הלא נכונות שעושים במשחק עם גפרורים", נזכר הקצין בסיפורי ילדות, "יש כאלה שהזהירו אותם והם הפסיקו לשחק באש, ויש כאלה ששרפו את החדר. לכן הנחת העבודה שלי היא שבזמן אנחנו מדברים יוצאת מנהרה. לזה אני מתאמן. לכן אני רוצה אנשים דרוכים ולא לחוצים. איך אתה דואג שאירוע כזה לא יחזור על עצמו? להתאמן ולהתאמן". ("מערכת וואלה!", 24 באפריל 2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

הרמטכ"ל המתון: דרש איפוק באינתיפאדה והבלגה מול עיראק\ מאת אמיר אורן

עם מותו של הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון אתמול, אבדו למטה הכללי בצה"ל כל 13 מפקדיו הראשונים, משנות ה-40 עד שנות ה-80 של המאה הקודמת. אהוד ברק, יורשו של שומרון באפריל 1991, הפך בכך לבכיר אנשי הצבא בדימוס של ישראל.
שומרון - השם שנאלץ לאמץ לאחר שהכל שיבשו את שמו האמיתי "שימרון" - היה יליד 1937, בן הדור שהתבגר לתוך מדינת ישראל הנולדת, צה"ל המתארגן מחדש לאחר קרבות תש"ח והקיבוץ המתפלג. הוריו באשדות יעקב החליטו שהם ב"איחוד" ולא ב"מאוחד", כאשר דן בן ה-14 חזר מבית הספר בשיא המחלוקת על ההזדהות עם האמריקאים או הסובייטים, וסיפר שהמורה אמרה ש"צריך להרוג את בן גוריון".
ב-35 שנותיו בצבא - חובה, מילואים וקבע - הוא השתתף במבצע קדש כצנחן צעיר; במלחמת ששת הימים כמפקד כוח הג'יפים הראשון שהגיע לתעלת סואץ; במלחמת ההתשה כמפקד גדוד 890 של הצנחנים וראש ענף מבצעים במטכ"ל; ובמלחמת יום הכיפורים כמפקד חטיבת השריון הסדירה 401, מקרבות הבלימה ועד לכיתור ארמיה 3. במלחמת לבנון הוא היה מפקד הגיס המערבי, שנועד - אך לא נשלח - לטפס צפונה עד טריפולי.
בתולדות צה"ל היו קצינים ידועים שעשו לעצמם שם והתקדמו בזכות קרבות שקטלו באויביהם, אך גם ברבים מחייליהם. שומרון שאף, ולרוב גם הצליח בתעוזה ובתבונה, לחסוך בנפגעים בכוחותיו.
כך היה במסע בציר הצפוני בסיני ביוני 1967, וכך בפעולה שהעניקה לו תהילה - וגם קנאה מכמה קצינים בכירים - ביולי 1976, באנטבה. שומרון היה מפקד המבצע להצלת החטופים הישראלים ואחד מאבותיו המעטים, אף שבתוך ימים הופתע לגלות מסע לגימוד חלקו לטובת יוני נתניהו, מפקד אחד הכוחות שנהרג במבצע. כחייל וכאזרח, בפוליטיקה ובתעשייה, היה שומרון רך מרפקים, טרף קל לתככים.
באותן שנים היה שומרון קצין חי"ר וצנחנים ראשי לאחר שהוזעק לשקם את חיל הרגלים שהוזנח בין ששת הימים ליום הכיפורים. בין המלחמות היה שומרון נציג מובהק של התנועה מהכומתות האדומות לשחורות, מהחלום הקודם לפקד על חטיבת הצנחנים הסדירה לטובת הסבה לשריון ופיקוד על אחת מחטיבותיו הסדירות בסיני. לאחר אנטבה הוא חזר לסיני, כדי לפקד על אוגדה משוריינת. כשהגיעה שעתו להתמנות לאלוף פיקוד, הוא העדיף להמתין ולאבד תור במירוץ לרמטכ"ל, ובלבד שיימסר לו הפיקוד על החזית העיקרית אז, החזית המצרית.
בניגוד לתחזיות, היה לו כאלוף פיקוד הדרום חיכוך אפסי עם הצבא המצרי; לעומת זאת נדרש שומרון לנצח על המנה הראשונה של הנסיגה מסיני בהסכם השלום, עד קו אל עריש-ראס מוחמד, ובכלל זה פינוי גן הירק של התנחלות נאות סיני. שומרון, האלוף שאריאל שרון העדיף למנות לרמטכ"ל לאחר רפאל איתן, היה קורבן עקיף של הטבח בסברה ושתילה. שר הביטחון שלאחר שרון, משה ארנס, נרתע מפני התנגדותו המרה של איתן למינוי שומרון, והמליץ לממשלת בגין לקדם את סגן הרמטכ"ל, משה לוי. בשומרון ראה ארנס מועמד מוביל למינוי הבא לרמטכ"ל, וכפה על לוי להשאירו בצה"ל כמייסדה של מפקדת כוחות השדה. למרות מאמצי לוי למנוע את מינוי שומרון ליורשו, בחרו בו ב-1987 שר הביטחון יצחק רבין וראש הממשלה יצחק שמיר לרמטכ"ל.
מאבקו הראשון אז היה פנימי, לביטול תוכנית ה"לביא" כדי לפנות משאבים להתעצמות צבא היבשה. אולם שבועות מעטים לאחר מכן פרצה האינתיפאדה - המעצבת העיקרית של תקופתו כרמטכ"ל. שומרון, גם בדרבונו של הפרקליט הצבאי הראשי אז, אמנון סטרשנוב, היה קול מתון במועצות המלחמה של שמיר ורבין. הוא הדהים את הפוליטיקאים באומרו, באביב 1988, שהפתרון לאינתיפאדה אינו יכול להיות צבאי בלבד. ב"איגרת למפקד", השבוע לפני 20 שנה, תבע מהחיילים "שמירה על עקרונות החוק, המוסר והמשמעת", וציפה מהם לגלות "תקיפות והחלטיות בצד שליטה עצמית, איפוק ורגישות... אין להשתמש בכוח כאמצעי ענישה ו לא לאחר שהמשימה כבר הושגה... אין לנקוט כלפי האוכלוסייה התעללות, השפלה, ביזוי או גרימה מכוונת של נזק לרכוש". נאה דרש, אם כי לא כל כך נאה פיקח על חריגות מפקדים וחיילים מהוראותיו.
רמטכ"ל האינתיפאדה היה, לבסוף, גם לרמטכ"ל מלחמת המפרץ ב-1991, מלחמת הספיגה הסבילה הראשונה של ישראל. גם אז, בהיעדר מודיעין נאות למבצע במערב עיראק, היה (יחד עם שמיר, נגד ארנס ואלופים) בקוטב המתון והשקול, שהסתייג מפעולה ראוותנית אך עקרה.
("הארץ", 26.02.2008)

דן שומרון, הרמטכ"ל ה-13 של צה"ל, מת לאחר אירוע מוחי\ מאת יובל אזולאי

הרמטכ"ל ה-13 של צה"ל, האלוף (במיל') דן שומרון, מת אתמול בבית החולים "איכילוב" בתל אביב, בו שכב בשבועיים האחרונים לאחר שלקה באירוע מוחי קשה. שומרון יובא היום למנוחות בבית העלמין בקריית שאול בתל אביב בטקס צבאי מלא.
שומרון, בן 70 במותו, נשוי ואב לשניים, נולד בקיבוץ אשדות יעקב והתגייס לשירות בחטיבת הצנחנים ב-1956. הוא השתתף במבצע קדש ובפעולות התגמול של צה"ל. שלוש שנים לאחר גיוסו, השתחרר מהצבא ושב לקיבוצו. אולם, שלוש שנים מאוחר יותר, חזר שומרון לצנחנים כדי לשמש מפקד פלוגה. הוא התקדם בחטיבה לתפקיד סגן מפקד גדוד וממלא מקום מפקד גדוד וב-1966 יצא ללימודים במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל.
במהלך מלחמת ששת הימים שימש שומרון מפקד כוח סיור של הצנחנים שהגיע ראשון לתעלת סואץ, ביום הלחימה הרביעי. על פעילותו זו הוא קיבל את עיטור המופת. בשנת 1968 הועלה לדרגת סגן אלוף ובמלחמת יום הכיפורים שימש מפקד חטיבת שריון סדירה. תחת פיקודו של שומרון, לקחה החטיבה חלק מרכזי בקרבות בתעלה.
אחד השיאים בקריירה הצבאית שלו היה בשנת 1976, אז פיקד על "מבצע אנטבה" שבו יצאה סיירת מטכ"ל לאוגנדה כדי לחלץ את נוסעי המטוס החטוף של חברת "אייר פראנס". בשנת 1978, לאחר שהשלים את לימודיו באוניברסיטת ת"א, מונה שומרון לתפקיד אלוף פיקוד הדרום.
בשנת 1987 הוא מונה לתפקיד הרמטכ"ל ה-13 של צה"ל ונאלץ להתמודד עם האינתיפאדה הראשונה שכללה פעולות טרור ברחבי הארץ. במהלך כהונתו פרצה מלחמת המפרץ הראשונה. במהלך המלחמה נורו לעבר ישראל 39 טילי "אל-חוסיין". שומרון, ביחד עם רה"מ דאז, יצחק שמיר ושר הביטחון, משה ארנס, הקפיד לשמור על מדיניות ההבלגה בעת המלחמה. ("הארץ", 26.02.2008)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.israelhayom.co.il/article/178691

סוריה־לִיזְם\ מאת יואב לימור
שם, מעבר לגדר, שורר רוע מוחלט · סיור מתוח בגבול הסורי, שכבר אינו יודע שקט

בירידה מהכביש לכיוון מוצב הבוסטר, למקום שממנו אפשר לערוך תצפית נוחה על אזור הגבול ולעומק סוריה, מאט תא"ל אופק בוכריס את הרכב. לצד הדרך עומדים כמה מטיילים, שמבחינים בקצין הבכיר ורוצים להצטלם איתו. מתברר שזו משפחה מאיטליה שבאה לבקר בגולן, ועל הדרך גם לראות את המלחמה ולעשות סלפי עם גנרל. ספק נבוך ספק משועשע ממהר מפקד האוגדה לסגור את החלון ולהמשיך בנסיעה. "רק זה חסר לי, שבאירופה יקשרו את הגולן למלחמה". זה, בתמצית, סיפור פעילותו של צה"ל בגבול סוריה, וכל ההיגיון שעמד מאחורי הקמתה של מפקדת אוגדה חדשה, שקיבלה בראשית השנה את הפיקוד על המרחב שבין החרמון למשולש הגבולות ישראל־סוריה־ירדן: להיערך לקראת הרעה שמאיימת להיפתח מסוריה המתפרקת, תוך כדי המשך חיי השיגרה בצד הישראלי. או כמו שאומר בוכריס, מפקד האוגדה: "לעצור את האויב שם בלי שהישראלי כאן יידע מזה, או לפחות בלי שזה ישנה לו משהו".

בוכריס הוא מקציני השדה הבולטים שגדלו בצה"ל בדור האחרון. מסלול השירות שלו חופף לנתיב הקרבות של ישראל בשני העשורים האחרונים: הלחימה בדרום לבנון והנסיגה ממנה, האינתיפאדה השנייה ומבצע "חומת מגן", ושירות רציף ביחידות שדה - פעמיים בתפקידי מג"ד בגולני (51 ואגוז), שלושה תפקידי מח"ט (בגיזרה המערבית בגבול לבנון, בבסיס האימונים באליקים ובגולני), ועכשיו פיקוד על אוגדה שעוברת מטמורפוזה - מאוגדת שריון ישנה ומסורבלת במילואים לאוגדה מרחבית. שינוי שמתבטא לא רק בכלי הלחימה ובייעוד, אלא אפילו בשם: "עוצבת נתיב האש" הפכה ל"אוגדת הבשן", וגם קיבלה מחדש את המספר 210, ששימש אותה בעבר, בין היתר כשלחמה בקרבות הבלימה בגולן במלחמת יום הכיפורים. במלחמה ההיא היה בוכריס בן חמש. זיכרונותיו ממנה מעומעמים, למרות שאת נתיבותיה, לפחות בגיזרת הגולן, הוא מכיר מצוין. בעמק הבכא, שפרוש מתחתינו, אפשר לראות הכי טוב את הישן והחדש. את מאות הטנקים שהיו כאן אז החליפו כוחות קלים וניידים בהרבה, ואת תעלות הנ"ט ושדות המוקשים החליפו גדר חדישה וטכנולוגיה מתקדמת. "בצד השני יש רוע מוחלט", הוא אומר. "מכאן זה נראה אולי פסטורלי, אבל המציאות שם קודרת". גם לו ברור שמה שקורה "שם" הוא "נורא", אכזריות שקשה לתפוס, אבל מעבר לסוגיה האנושית־הומניטרית, שלה הוא דואג באמצעות סיוע לפצועי המלחמה - זה לא עניינו. הפצועים, מרביתם אזרחים ומקצתם חיילי צבא, מגיעים לגדר ומקבלים טיפול רפואי. נכון לאומדן האחרון טופלו בישראל כבר קרוב לאלף סורים, חלקם בפציעות קשות שחייבו טיפולים מורכבים ויקרים בבתי החולים בצפון. "אנחנו עושים את זה כבני אדם", מדגיש בוכריס, ולשאלה אם מי שמגיע לכאן עובר תחקיר מודיעיני, הוא משיב נחרצות בשלילה. בדיוק כדי שהם יחזרו הביתה ויגידו שהכל היה אנושי ונקי, ללא שום קונספירציה, הפוך ממה שקורה "שם". תושבי רמת הגולן מכירים היטב את רעש המרגמות והמקלעים מהצד הסורי, ומי שעוקב ביתר קפדנות רואה גם את מסוקי הצבא הסוריים, שמשליכים חביות נפץ על בתים בכפרי המורדים, ואת מטוסי המיג שמפירים את הסכמי הפסקת האש עם ישראל וחודרים לחלק הסורי של הרמה כדי להפציץ מבנים אזרחיים. כל חדירה כזאת גוררת הקפצה של מטוסי קרב ישראליים מרמת דוד, כדי לוודא שמטוס עוין לא יחדור לשטח ישראל.

הגדר היא רק השלב הראשון

אלא שבאחרונה החלה הלחימה לזלוג גם לכאן, ובוכריס מכיר היטב את הסימנים. כרגע מדובר בטפטוף, אבל בהמשך יגיע המבול. צה"ל נערך בגיזרה הזאת מבעוד מועד - באופן פרוזאי, כתוצאה מתקלה: זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה חדרו מאות, מרביתם פלשתינים, למג'דל שמס, במה שהיה לכאורה הפגנה ספוטנית על רקע אירועי "יום האסון" הפלשתיני. למעשה זה היה אירוע מאורגן בקפידה שיזם הממשל בדמשק כדי לנסות ולגרור את ישראל ללחימה ולהסיט לעברה את האש. בצה"ל הופתעו, אבל בסיום האירועים הבינו שקו ההגנה בגולן מיושן וחדיר, ואם הוא אינו יעיל נגד מפגינים אזרחים - בוודאי שלא יבלום פעילות טרור מיומנת. בתוך זמן קצר, בהשקעה של מאות מיליוני שקלים, הוחלפה הגדר הישנה בחדשה, במתכונת גדר הגבול בדרום: מטרתה אינה לעכב את מי שמבקש לחדור לישראל, אלא למנוע מלכתחילה כל אפשרות מעבר. לכן היא גבוהה מאוד, חמישה מטרים (ובחלק מהאזורים - שבעה), משובצת תיל וברזל משונן כדי למנוע טיפוס, ועליה טכנולוגיה מתקדמת שמאפשרת לראות למרחוק, ביום ובלילה, ובכך לנטר את האויב רחוק מהגבול ולפגוע בו על אדמת סוריה. הגדר כבר הושלמה ברובה, למעט בגיזרת החרמון.

אבל הגדר היתה רק השלב הראשון. החלק העיקרי בתוכנית המגננה היה הקמה מזורזת, בתוך ארבעה חודשים בלבד, של האוגדה המרחבית החדשה, שנטלה את האחריות על הגיזרה מאוגדת הגולן המיתולוגית, אוגדה 36. הרעיון בבסיס המהלך היה להעביר את האחריות לגבול מאוגדה שעוסקת גם באימונים ותרגילים לאוגדה שכל מעייניה יהיו נתונים לגדר. רבים בצה"ל מתחו ביקורת על המהלך, אבל אחרי שהרוחות יירגעו יתברר שמדובר במהפכה, לא פחות, משום שזו העדות המובהקת ביותר לשינוי שיעבור צה"ל בשנים הקרובות כתוצאה משינוי פני האויב והאיום: לא עוד צבאות אויב סדירים, שמחייבים החזקת צבא גדול ומסורבל שעיקרו משוריין, אלא אויב דינמי, מבוסס טרור וגרילה, שמוטמע עמוק באוכלוסייה האזרחית, והלחימה בו נשענת על שילוב של מודיעין, טכנולוגיה ופעולות ממוקדות של חיל האוויר ושל כוחות חי"ר מיומנים. לבוכריס ניסיון רב בסוג כזה של לחימה, מלבנון ומהגדה. הוא עצמו נפצע קל כשפיקד על גדוד 51 בקרבות במחנה הפליטים ג'נין במבצע "חומת מגן", ונפצע קשה מאוד אחרי חודשיים, כשהוביל פעולה לאיתור מבוקשים ואמצעי לחימה בשכם. מי שמכיר אותו מאז, ועוקב אחר הקריירה שלו, לא יכול שלא להבחין בתהליך ההתבגרות שלו: הביקורת והישירוּת אמנם נותרו, אבל הגולנצ'יק שדהר תמיד קדימה עוסק היום הרבה יותר בריסון הכוח מאשר בהפעלתו. לגיזרה הרגישה שהוא מופקד עליה עכשיו, על מורכבותה האסטרטגית, יש חלק בזה, אבל סביר שגם לגיל. כאב לשישה, שהגדול שבהם נמצא ערב גיוס ("אני לא מתערב לו לאן ללכת, שיבחר לבד"), הדברים בוודאי נראים לו אחרת. בחג השני של פסח, כשבוכריס נשאר תורן באוגדה, המשפחה התאחדה. הבנים הגדולים הגיעו מהישיבה (בוכריס הוא מבכירי חובשי הכיפות בצבא, בעצמו בוגר מדרשיית נועם וישיבת "עטרת כוהנים", אבל מתרחק מכל שיוך מגזרי או פוליטי), הקטנים באו עם אשתו מביתם שביישוב קהילתי בצפון. יחד הם הלכו מסלול ארוך בשבילי הגולן, בחלקו סמוך לגבול הסורי, וראו בעיניים את המלחמה הכי רחוקה אבל הכי קרובה שאפשר.

המציאות הזאת, על האבסורד שבה, ניכרה גם בסיור שערכנו עם בוכריס השבוע. לראשונה מאז נכנס לתפקידו הוא הסכים לדבר, והוסיף בחיוך ש"זה כנראה יהיה גם הראיון האחרון". האיש סולד מחשיפה, והסיבה שחרג ממנהגו היא המסר שחשוב לו להעביר, שעיקרו: "בטוח ושקט כאן". "בפגישה עם ראש המועצה האזורית גולן אמרו לי שבשנה החולפת ביקרו ברמה שלושה מיליון מטיילים, ושהמטרה היא לגדול בשנים הקרובות לחמישה מיליון. אמרתי לו שנעשה כל מה שאפשר כדי שזה יקרה. אני לא אהיה המכשול", הוא אומר.

שינוי בהרכב הכוחות

נכון להיום, צה"ל מצליח במשימה לא רע. הסיבה העיקרית היא פנים־סורית: הצדדים עסוקים במלחמת האזרחים, ובשלב הזה נותרו להם מעט מאוד אנרגיות ואמצעים לפעול גם נגד ישראל. השקט הזה מופר מדי פעם; בעבר היו אלה שאריות מקריות, לא מכוונות, של הלחימה שם - פצצות מרגמה, בעיקר, שהחטיאו את יעדן וחצו את הגבול. אבל לאחרונה החלה פעילות יזומה, מכוונת, שתכליתה לפגוע בישראל. האחראים לכך הם הגורמים השותפים לציר שמקיף את הנשיא אסד - צבא סוריה ומנגנוני הביטחון הסוריים, איראן וחיזבאללה. כולם רוצים לנקום על שרשרת התקיפות של אמצעי לחימה בסוריה (ובמקרה האחרון גם בלבנון) שיוחסה לישראל. "מי שמוביל את המהלך הוא חיזבאללה", אומר בוכריס. "הוא נזהר לא לפעול במישרין מגבול לבנון, כדי לא להיקלע למלחמה עם ישראל, ולכן הכשיר לעצמו מגרש משחקים חדש בגבול הסורי". הפיגוע הראשון היה המטען ב־6 בדצמבר באזור החרמון, ומאז היו כמה פיגועי מטען נוספים - כולם מהאזור שנשלט בידי כוחות אסד. כל האזור שמדרום לקונייטרה נשלט במלואו בידי קבוצות שונות של המורדים; השטח שמצפון לה, בין קונייטרה לחרמון, הוא מעין ריצ'רץ' של כפרים, שחלקם נשלט בידי המשטר וחלקם בידי המורדים.

במבט מאזור הר חרמונית, למשל, אפשר לראות את הכפר ג'ובעתה, שמוחזק בידי מתנגדי המשטר מהעדה הסונית; כמה מאות מטרים ממנו - כפר חאדר, שנשלט בידי דרוזים תומכי אסד; ודרומה משם - אחמדיה, עוד כפר שצבא סוריה שולט בו, בין היתר בעמדות שנמצאות על גג בית הספר ובתוך המסגד, וממנו יצאה החוליה שהניחה ב־1 במארס מטען על הגדר, שאותר לפני שהתפוצץ. החוליה עצמה הותקפה ונפגעה, אבל הפיגועים נמשכו. ב־18 במארס נפצעו ארבעה חיילים, ובהם אחד קשה, מפיצוץ מטען בגיזרה סמוכה. גם במקרה הזה יצאו המחבלים משטח שבשליטת צבא סוריה; בוכריס מודה שהיו ליקויים בפעילות הכוח וגם בהנחיות שהוא עצמו נתן, אבל מבהיר ש"לעולם, בפעילות הטקטית, יש חיכוך ויש מחירים, ואין לי פתרון קסם למנוע את זה", בוודאי מול מטען כלימגור רב־עוצמה ואויב כמו חיזבאללה, שצבר עשרות שנים של ניסיון בלחימה בצה"ל. האתגר הזה חייב את צה"ל לא רק לשינוי מבני, אלא גם לשינוי בהרכב הכוחות. אחרי כמעט 40 שנה של הסכמי הפסקת אש וגבול פסטורלי ושקט, שהוחזק בעיקר בידי כוחות מילואים, הפך החיץ עם סוריה לביתם של גדודי החי"ר הסדירים. מי שנפצעו מהמטען לפני חודש וחצי היו לוחמי גדוד 202 בצנחנים, ומי שמחזיקים את הגבול היום הם לוחמי אגוז וגדוד הסיור של גולני. "זאת הגיזרה הכי תובענית היום", אומר סרן מאיר, מפקד פלגה באגוז. "בחודשים שאנחנו בגיזרה, כבר חוסלו בה 13 מחבלים. הולך להיות כאן קרנבל, זה ברור לכולם. נחווה יותר ויותר פיגועים, כי זה לא רק אנחנו מול מי שנמצא עכשיו בצד השני: כל מי ששונא אותנו, מכל מקום בעולם, יגיע לכאן כדי לפעול נגד הציונים".

ובמילים פחות מכובסות: מעבר לגדר מתבססים כוחות אל־קאעידה (ובשמם המקצועי - "הג'יהאד העולמי"), שעתידים להציב בפני ישראל אתגר חדש. בסוריה נמצאים, על פי הערכות המודיעין הישראלי, כ־30 אלף לוחמים. מרביתם בעומק המדינה, מקצתם באזור הגבול. בוכריס אומר כי כבר ניכרים ניצני פעילות שלהם ברמת הגולן, אם כי הם טרם הקימו בה תשתיות נרחבות. נדמה שגם זה רק עניין של זמן.

המטרה המשותפת: אסד

כרגע עסוקים שלל הארגונים במטרתם המאוחדת: לחימה במשטר אסד, בכוונה להפילו. המטרה, מתברר, מקדשת את האמצעים ומגשרת על פערים. בכמה כפרים אפשר לראות את אנשי צבא סוריה החופשית (מתונים), נלחמים לצד חטיבת אל־פורקאן (חילונים) והארגונים הקיצוניים אחראר א־שאם וסראיית אל־ג'יהאד ("פלוגות הג'יהאד"). "ברגע שהאויב המשותף שלהם יופל, הם יתחילו להילחם אחד בשני - ובנו", מעריך בוכריס. "את הניצנים אנחנו רואים כבר היום". הוא מכוון לאירוע שהתרחש לפני כחודש, בליל שבת 28 במארס, וזכה לפרסום מועט, בעיקר כדי לא להכניס את הגולן לחרדה ערב פסח. באותו לילה הבחין צה"ל בחוליה שהגיעה לגדר עם מגזרי תיל, כנראה במטרה לחדור לשטח ישראל. "מבחינתי לא היתה שאלה", אומר בוכריס. "הם באו לעשות פיגוע. אף אחד לא מסתובב בשטח הזה, בטח שלא עם מכשירים לחיתוך הגדר. מי שהיו אחראים לניסיון הפיגוע הזה הם אנשי פלוגות הג'יהאד. לחלק מהם יש טנקים. מחר הם יכבשו מוצב, ובאותו רגע יש להם ביד את כל אמצעי הלחימה שיש בו". מבחינת כוחות צה"ל בשטח, המשמעות היא מעקב שיטתי, סיזיפי ויומיומי אחרי כל שינוי בצד השני. ברמת הכפר, ברמת הפעיל, ברמת הרובה. כל שינוי נרשם, ובמידת הצורך מוביל לשינוי בדפוס הפעילות. "אנחנו רואים בעיניים את ההתבססות של האיום בצד השני", אומר מאיר, שמגדיר את הפעילות בגבול סוריה כ"קשה ותובענית בדיוק כמו הפעילות בעזה או בלבנון". שיגרת הפעילות קשוחה: רכבים ממוגנים, מארבי צלפים, אפודים ונוהלי קרב ברורים. בדיוק כמו בימי רצועת הביטחון או הפעילות בעזה, רק שהרקע כאן פסטורלי בהרבה, ומי שמסתובב ברמת הגולן יתקשה לראות אותו בעין. צה"ל משכיל להיות בתוך המוצבים ולהוציא את הפעילות רק לאזור הגדר, ובעיקר בחשיכה. שורה של פעולות טקטיות משבשות את יכולתם של אזרחים להיקלע לשטחי גבול בעייתיים, כשלעיתים, הפער בין שטחי הטיולים והרכיבה על האופניים (בשבוע שעבר השתתפו אלפים במירוץ הגולן) לבין מרחב החיכוך הוא מאות מטרים בלבד.

"אנחנו משתדלים לא להפריע לכל התושבים והנופשים", אומר מאיר. "והפער הזה בין השיגרה האזרחית למציאות הקרבית הוא אתגר פיקודי לא פשוט". חיילי כוח האו"ם אונדו"ף, שמוצב ברמת הגולן כחלק מהסכמי הפסקת האש שלאחר מלחמת יום הכיפורים, סייעו בעבר לשמור על השקט בגבול. אבל שלוש השנים האחרונות שחקו גם את כוחם, ובעיקר את המוטיבציה שלהם. אחרי שכמה חיילי או"ם נשבו בידי המורדים, ועל רקע הלחימה הבלתי פוסקת והסכנה הפיזית למי שמסתובב בשטח, הפסיקו חיילי האו"ם כמעט כליל את הסיורים היזומים, והם פועלים כמעט אך ורק מתוך המוצבים שלהם. מפקדם, הגנרל ההודי סינגהה סינגהה, אמנם מקפיד להפגין נוכחות ולקיים קשר ישיר עם שני הצדדים, אבל החיילים שלו - מהפיליפינים ומפיג'י, ולצידם כוח עתודה קטן מאירלנד - מתמקדים בהעברת מסרים בין הצדדים, ובוודאי אינם כתובת לפתרון בעיות. "אני לא סומך עליהם שיגנו עלי", מבהיר בוכריס. "אני צריך אותם כמתווכים. על המדינה אני מגן בעצמי". סביר שגם הפונקציה הזאת, של מתווכים, תיעלם אם אזור הגבול כולו אכן ייפול בידי המורדים. אונדו"ף לא פועל מולם אלא רק מול המשטר בדמשק, והמדינות שמשתתפות בכוח האו"ם עשויות להחזיר את חייליהן הביתה ברגע שלא תהיה אפשרות מעשית לערוב לביטחונם. סיטואציה כזאת תגביר עוד יותר את הנפיצות בשטח.

לא ליצור בהלה

בישראל השתעשעו בעבר במחשבה להקים באזור הגבול שטח ידידותי, מעין גירסה סורית ל"גדר הטובה", שפעלה בעבר בין ישראל ללבנון. על פניו, מדובר ברעיון הגיוני: לרתום גורמים ידידותיים בגולן הסורי, לנתק אותם דה־פקטו מהממשל בדמשק ולאפשר להם להתפרנס בישראל, וכך ליצור אזור חיץ, שידחוק את הסכנה צפונה, הרחק מהגבול ומתושבי הגולן. בינתיים נדמה שהרעיון ירד מהפרק, לא רק משום שצבא סוריה עדיין פעיל במרחב, אלא גם משום שמול ריבוי הארגונים והתבססות המורדים בגיזרה, יהיה קשה לגבש גורם אחר, יציב ואמין, שיהיה אפשר לקיים מולו שותפות אמת. אולי בעתיד תשוב האפשרות הזאת ותעמוד על הפרק, אבל בינתיים, הסיכוי שהגבול יתלקח נראה גדול בהרבה. בוכריס נערך להרחיק אפשרות כזאת. "האתגר העיקרי שלי זה להיות צעד אחד לפניהם", הוא אומר. "להישאר תמיד ערני, לא להיות מופתע. לפני חודש וחצי הופתענו, וזה הזכיר לנו שיש כאן מלחמה שיש לה מחיר".
האינטרס הישראלי הוא שגם אם דברים קורים, הם יישמרו בשקט.

"כל עוד לא קרה כלום, אין לי עניין שיידעו", אומר בוכריס. "זה לא שאני מסתיר דברים מהציבור, אבל אם נפלו כאן מרגמות ולא גרמו נזק, עצם הפרסום עלול ליצור בהלה. אני יודע לקחת את האירוע הזה לצד השני, להעביר לו מסרים, ואם צריך - גם לפעול בשטח. המטרה שלי היא שהמלחמה שלהם תישאר שם, ולא תגלוש אלינו. שתלמידים יוכלו להגיע לעמק הבכא עם קהלני ולהתרגש שם מהסיפורים שלו, בלי שיידעו שכמה מאות מטרים משם יש מטענים וכוחות שלי ששוכבים במארב. כל עוד זה כך - הצלחנו". ("ישראל היום", 02.05.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תא"ל ג'ק הוא טייס הקרב המבוגר ביותר בחה"א ובעל רקורד של 4,000 שעות טיסה · אל"מ שרון זכה בצל"ש על פינוי החיילים בקרב הקשה בבינת ג'בל · וסא"ל נ' שימש טייס מבצעי בכל מלחמות ישראל · השלושה כבר עברו את גיל הפרישה מטיסה אך עדיין לא מוכנים לוותר על תא הטייס

http://www.israelhayom.co.il/article/179091


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/styles/566x349/public/images/articles/2014/05/01/1398976666383_b.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/u295/KOKsO.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/u295/Yehoshuas-Yosef.jpg]

אל"מ אבי יעקבי- מפקד בסיס רמת דוד של חיל האויר. כתבה של אריאלה רינגל-הופמן

http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=72092

http://www.nrg.co.il/online/1/ART/924/733.html

דרך כוכבו\ מאת חן קוטס-בר
תא"ל אביב כוכבי, מפקד אוגדת עזה, מוביל את המאמצים להקל את הפינוי הכואב מרצועת עזה

תא"ל אביב כוכבי עם הלוחמים. צילום: רובי קסטרו

בשבוע שעבר ביקר תא"ל אביב כוכבי, מפקד אוגדת חבל עזה, ביישוב גן-אור שבגוש קטיף. הפגישה התקיימה בקומת הקרקע של מבנה ציבורי. למעלה, בקומה הראשונה, נמצא בית הכנסת של היישוב. מעגל של כיסאות פלסטיק כחולים ועליהם כמה עשרות מתיישבים הקיף את כוכבי. הם היו נסערים. רב היישוב דיבר על חורבן, על הרגשת העקורים שעתידם אינו ידוע. הטונים עלו. לא אחת מלאו עיני המתיישבים דמעות. בחוץ שקעה השמש, ילדי גן-אור שיחקו כדורסל בגן השעשועים הסמוך ואפשר היה לראות את הים.
כוכבי הקשיב. הוא נתן סקירה ביטחונית, תיאר למתיישבים צעד אחר צעד את הצפוי להם לפני ההתנתקות ובעת שתגיע. אחר כך השיב לשאלות. את הטיסה שלו הביתה ביקש לאחר. הוא הדגיש את האמפתיה שהוא חש למי שעתידים לאבד את בתיהם, אבל לא פחות מזה, את הצורך למלא אחר הוראות החוק, את היותו נאמן לגופים שהוא מייצג, צה"ל ומערכת הביטחון. הוא לא הסתיר ולא כיסה, דיבר במונחים אמיתיים וקשים. בסוף הפגישה עמדו תושבי גן-אור על רגליהם ומחאו לו כפיים. "אנחנו והצבא זה אחד", אמר לו אהרון חזות, מזכיר היישוב, בדרך החוצה מהאולם.
פגישות מעין אלה נעשו בשבועות האחרונים סוג של שגרה כחלק מהניסיון של כוכבי ומפקדי החטיבות להעמיק את הקשר עם ההתיישבות על רקע הצורך של המתיישבים לקבל מידע ולהשמיע את דברם. "אנחנו, במבט הכללי על אירוע ההתנתקות, שוכחים שהוא מורכב ממאות אירועים אנושיים", אומר כוכבי, "אלה סיפורים קורעי לב. זה קשר אישי של האנשים האלה לבתים שלהם, לחממות, לפני האידיאולוגיה, לפני הקשר הלאומי. פשוט קשר אישי. וזה לא קל. רק השבוע דיברנו באחת הפלוגות ואחד החיילים שאל אותי משהו בהקשר של ההתנתקות.

היד שהתירה

אמרתי לו: "תשמע, הייתי סטודנט בירושלים שלוש שנים. כשהייתי צריך לעזוב את הדירה השכורה שלי היה לי קשה. אם ככה, מה תאמר על מישהו שלא שלוש שנים אלא שלושה דורות חיפה, ובאמת הקים כאן בית ומשק לתפארת ונקשר למקום? והוא נשלח לפה מטעם מדינת ישראל. אנחנו שלחנו אותם לגור כאן. אלה לא אנשים שעשו דין לעצמם, תקעו דגל'.
"זה משהו שאני כל הזמן מדגיש, גם בפניהם. אני אומר להם: 'היד שהתירה היא היד שאוסרת עכשיו'. אבל אני עושה בזה שימוש גם כלפי חלק מהציבור בארץ, זה שחושב שמדובר בחבורה שהשתלטה על הגבעות, שאומר: 'נאלצנו להגן עליהם'. בכל מזכירות אפשר לראות את תמונתו של יצחק רבין או את תמונותיהם של שרון או שמיר, כל אחד בתורו גוזר סרט.
"אנשים פה מדברים בסערת לב. הם רוצים לדעת 'מה אני עושה', ' לאן אני הולך'. הם גם מדברים על גודל הפיצוי. על חוסר הסימטריה. כנראה שההשקעה בחממות לא מגולמת באופן מספיק בפיצוי. אני לא לגמרי בקיא בזה, וזה לא שאם היו מגדילים את הפיצוי פי ארבעה אז היה להם יותר קל, אבל זה מלבה את תחושות המרירות והנבגדות".
מה לעניין הרס הבתים?
"הרי הכל קשה. אם הורסים לך את הבית זה קשה, ואם יגורו לך בבית זה קשה. זה תמיד יישאר הקיר שצבעת והעץ ששתלת. מה אני עושה בשבת, אם וכאשר אני מגיע הביתה? אני עושה 'ויש' בחצר, לראות מה הוציא פרח. בכל מקרה זה קורע לב".

התפקיד הלא פורמלי

תא"ל אביב כוכבי מחזיק היום בתפקיד המוביל על מגרש המשחקים שנקרא אוגדת חבל עזה. הוא בא בנעליו של תא"ל שמואל זכאי, שהתפטר לפני חמישה חודשים וחצי מתפקידו. כוכבי נחשב לאחד השמות המבטיחים בצה"ל, מאלה שמסומנים לרמטכ"לות. לצדו פועל צוות רחב, שהגרעין המוביל שלו כולל את אל"מ אבי פלד, מפקד החטיבה הדרומית באוגדה, אל"מ אבי לוי, מפקד החטיבה הצפונית ואל"מ יואב מרדכי ("פולי"), ראש מנהלת התיאום והקישור שאחראי לקשר עם הפלשתינים. הם, עם רבים אחרים, אמונים על שני הווקטורים שהגדירו לעצמם עד מועד הפינוי: התארגנות להתנתקות ובניית קו חדש, ובמקביל דאגה לביטחון המתיישבים עד מה שכאן מכנים "הדקה המאה", סגירת השערים בכיסופים והיציאה החוצה.
די לציין את הגדרת התפקיד של האוגדה בעת ההתנתקות כדי להבין את מורכבות המשימה. כוכבי ואנשיו עתידים להיות הקיר החוסם בזמן הפינוי בין הטרור הפלשתיני למתיישבים. הם אלה שיהיו אחראים לכל מה שיקרה מגדרות היישובים החוצה. כניסתם ליישובים תהיה רק במקרים של פעילות חבלנית עוינת בתוכם. בשפה הצה"לית הסכמאטית: הם לא יהיו שייכים למעגל המפנה ולא יהיו אלה שיפקדו על ההתנתקות. את זה יעשו המשטרה ושתי אוגדות אחרות של צה"ל. אלא שבאוגדת חבל עזה מדברים כבר היום גם על "התפקיד הלא פורמלי", כפי שמסתמן, שיהיה להם, של מגשרים ומקשרים בין המתיישבים לכוחות הפינוי.
"יש לנו אחריות למבצע הזה, גם אם אנחנו לא המפנים", אומר כוכבי. "זה כמו משפחה. כשיש במשפחה משבר, מה עושים? לכן אנחנו גם עומדים להקים בעצה אחת עם אלוף הפיקוד ועם המתיישבים צוות משותף להם ולצה"ל, כדי לקבל החלטות יחד. עצם השותפות יש לה משמעות, האם בכלל מתקיים במדינה דמוקרטית דו שיח בין מגזרים שונים ולא בתנאים של כנס ביערות ירושלים עם בופה משובח. אני חושב, זה נשמע דרמטי, שהחלק היותר מהותי בכל ההתנתקות הוא מה אנחנו, כעם, הולכים לעשות עם זה. זאת הזדמנות לברר סוגיות יסוד של המדינה הזאת: זהותה, לאומיותה, חוקתה, למה נאמנים כאן, תרבות הדיאלוג, התהליך הדמוקרטי. הכל יש בתוך הסיפור הזה".
אל"מ פלד, מפקד החטיבה הדרומית: "בשלב ראשון שמחתי שלא נעסוק בפינוי. זה לא משהו שאנחנו רגילים אליו. היום אני חושב קצת אחרת בגלל הקשר עם האנשים. זה כמו הסיפור הנדוש על האח שפינה את אחותו מימית. הוא אמר: 'אם כבר מפנים אותה, אני מעדיף להיות המפנה'".

כוכבים יורדים

יום חמישי שעבר, החממות של גני טל. "המרחב המקולל" כינו הפלשתינים את האדמה הזאת, שדבר לא צמח בה עד שהגיעו מתיישבי הגוש והפכו את חולות הים הבתוליים לקרקע פורייה. היום תושבי הגוש הם בכירי היצואנים החקלאים בארץ. כוכבי הגיע לסייר בחממות הגרניום של שלמה ורסטייל, 28 שנה בגוש. 38 דונם של פרחים יש לורסטייל, ביניהם בעלי כותרת שחורה, פרי פיתוח ישראלי. כאן, על הגדר, נהרגה הפועלת התאילנדית שלו. כאן בחממות גם נפלו 12 פצמ"רים, שרידיהם של חלקם שמורים במשרד של בעל הבית. משם עבר כוכבי לחממות הפלפלים של יוסי ללום, מומחה בגידול פלפל אורגני. החממות של ללום מניבות 500 טונה פלפל בשנה.
השיחה שהתפתחה היתה קשה. "מה אני אגיד לך, אביב", אמר ורסטייל למפקד האוגדה, "הגענו לאביב, וכוכבים יורדים. יש כוכבים בלילה ושמש ביום ואיך נאמר בבראשית, מובטח לנו שלעולם קיץ וחורף לא ישבותו. יש היגיון בכל דבר. אני בעוד חודש שותל גרניום חדש, לשנה הבאה. ברור לי שבסופו של דבר נישאר כאן. לפני שבוע חזרתי הביתה. ניסיתי להוריד תמונה אחת בסלון, כשכולם ישנו. לא יכולתי. כי מה זה להוריד תמונה בסלון, זה בעצם לארוז וללכת. אתה לא יכול להגיד לבן אדם 'תארגן לך את חבל התלייה'".
ללום: "לא נעשה לחיילים דברים שלא היינו רוצים שיעשו לילדים שלנו". ורסטייל: "אני ואביב, אנחנו בני אותו עם, אותו צבא. יש לי הערכה אליו. כבר ציירתי מה אביב יראה בגני טל אם יגיע יום הפינוי. כל תושבי גני טל, מטף ועד זקן, יהיו בבית הכנסת. כדי שנוכל לתמוך, אחד באחר, שלא יהיו פרובוקציות. אף אחד פה לא ירים יד על חייל. אני לא מכיר אחד שיעשה את זה בגני טל, גם לא בגוש. ועכשיו, אביב, תצטרך לקחת את הכוחות ואנחנו נגיד לך: 'בבקשה, תוציא אותנו מבית הכנסת'".
כוכבי: "אם הם יהיו בבית הכנסת, אני אכנס פנימה ואנהל איתם שיחה. יכול להיות שברגעים מסוימים השיחה תהיה נוקבת, אבל אני אעשה הכל על מנת לאפשר להם לגמור את התפילה, ובסופה אתן להם לצאת זקופי קומה מבית הכנסת. אני אלווה אותם, אבל אדאג שיעלו לאוטובוסים ויתפנו מהמקום. אני יודע לעשות הפרדה מהחוויה האנושית לתפקיד הכפול שלי בסיטואציה כמפקד אוגדת חבל עזה וכמגשר".

אנשים יאבדו שליטה

מה התחזית שלך לגבי התנהלות המתיישבים בזמן הפינוי?
"לתת תשובה אחראית זה לומר שאני לא יודע. אם זה הגוש, אז התסריטים מתונים. התגובות נעות בין 'נתנגד באופן פסיבי,'יצטרכו לקחת אותנו כמו שק לרכב' ועד 'לא נתנגד בכלל'. אחד מאנשי נצרים אמר לי: 'הדבר השני אחרי התורה שקדוש לנו זה צה"ל'. זה החלק העיקרי.הבעיה היא עם מי שיגיעו מחוץ לגוש, אבל גם בגוש יש כאלה שיעשו מעשים קיצוניים. אין לי ספק שיהיו מצבים של חוסר שליטה עצמית כתוצאה מכאב גדול. אני לא שולל אפשרות שאנשים ימסרו פה את נפשם בגלל אמונה. מעבר לכך, לפני העניין של למות יש עוד מדרגות, התבצרות, איום בנשק.
"לפני חודש, בפגישה עם מתיישבים, תיארתי את הקבלנים שיפנו את תכולת בתיהם של מי שלא יתפנו מרצון. לא סיימתי, זינק אחד האנשים ואמר:'מי שיגיע לבית שלי וייגע בו אני אכה אותו מכות רצח'. אחר כך הוא אמר 'התחממתי'. אבל בזמן הפינוי יהיו המון התחממויות. כשיגררו לאיש הזה את בתו, לא את אלבום התמונות שלו, מישהו מעלה בדעתו שלא נגיע למצבים של איבוד שליטה? אני אומר להם תמיד בשיחות שבצורה ציורית אנחנו על סירה אחת שמתקרבת למפל גדול. השאלה מה אנחנו עושים בדרך למפל, איך מעצבים את הנפילה. הבעיה נעשית עוד יותר סבוכה כי גם בדרך למפל יש לא מעט סלעים".
לא מטריד אותך שחלילה יפגעו בחייל?
"כמובן שמטריד אותי. אבל אז הסירה כבר תהיה בתוך המפל. אני ארוץ ואשתלט על האירוע. השאלה היא מה עושים עכשיו כדי שזה לא יקרה. כאן אני חוזר להידברות".
כבר יצא לך להשתתף פעם בפינוי, בהתנחלות יצהר.
"כן. גם שם היתה שיחה ארוכה עם היישוב, סופה היה שבאמת נוצרה מין הנהגה של הפינוי. התוצאה היתה שהחלק הקשה, הוצאת ספר התורה למשל, נוהל עם כללים ברורים שנוצרו בינינו. היו שם קטעים קשים, שמתיישבים התנפלו על טרקטור וניתקו צינורית שמן, אבל האווירה הכללית היתה שיש כללי משחק, שזה לא מאבד שליטה. בסוף היום המתיישבים ניגשו אלי ואמרו:'עשינו את זה יחד', אני זוכר את זה כמו היום. עם זאת, צריך לזכור שהפעם לא מדובר בצריף לא חוקי על גבעה".

ההשפעה של לבנון

כוכבי, 41, נולד וגדל בקריית ביאליק. אב לשלוש בנות, מתגורר ביישוב בצפון עם רעייתו,עורכת דין בפרקליטות מחוז הצפון. את המסלול הצבאי שלו עשה בחטיבת הצנחנים. הוא לא חשב על קריירה צבאית, תכנן להשתחרר מן הצבא וללמוד, אולי, ארכיטקטורה. כמו שני מפקדי החטיבות שאיתו, פלד ולוי, גם הוא מה שנקרא מ"דור לבנון". הוא שירת בגדוד 890 של הצנחנים עד תפקיד מ"פ. אחר כך היה מפקד פלוגת הנ"ט.
הוא עשה תואר ראשון בפילוסופיה בירושלים ובהמשך למד במכללה לפיקוד ומטה. היה קצין האג"מ של חטיבת הצנחנים ומפקד גדוד 101 בחטיבה. מאותה תקופה מלוות אותו שתי תמונות שחור-לבן שתלויות בלשכה שלו. הוא עשה את החיבור ביניהן. באחת נראים לוחמי גדוד 890 במיתלה בשחר הראשון שלאחר הצניחה וההתחפרות בתוך השוחות עם הנשקים. בתמונה השכנה קצין אס-אס מכוון נשק לעבר אם שמחזיקה את תינוקה. הנשק, בשתי התמונות, אותו נשק. שואה ותקומה.
לאחר תפקיד מג"ד התמנה כוכבי למפקד בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים. הוא יצא ללימודי מינהל ציבורי בהארוורד ושב לתפקיד סגן מפקד החטיבה. כעבור חמישה חודשים כבר מונה למפקד החטיבה המזרחית בלבנון. שם, הוא אומר, התרחשו חלק מהאירועים שעיצבו אותו כמפקד, אבל גם כאדם. שני המקרים הטראגיים והידועים באותה תקופה הם מותם של איתן בלחסן, מפקד סיירת הצנחנים, דוד גרניט ולירז טיטו, ופחות משבוע אחר כך, מותם של תא"ל ארז גרשטיין, מפקד היק"ל, נהגו עימאד אבו-ריש, הקשר עומר אלקבץ וכתב קול ישראל אילן רועה.
"ארז ואני נשארנו שבת יחד", מספר כוכבי. "היינו צריכים להיכנס ללבנון בבוקר יום ראשון. אני כבר הייתי לבוש עם הווסט, בדרך לצאת עם הנשק, כשהטלפון צלצל. ארז היה על הקו. הוא אמר:'אביב, שמע, יש התרעה באזור ריחן. החושים שלי אומרים שזה לא טוב. עזוב. אני אסע לבד'. אני מספר את זה כי מי שהיה מוביל את כל השיירות של ארז הייתי אני. וזהו. לא נסעתי, ובאותו יום הוא נהרג. בכלל, כל תקופת השהייה בלבנון היתה מעצבת מאוד. זאת היתה הפעם הראשונה שבה פיקדתי באופן רציף על פני כמעט שנתיים במרחב לחימה מאוד אינטנסיבי והתמודדתי עם כל הדילמות שיש במצבי לחימה בכלל, ובלחימה בטרור וגרילה במרחבים אורבניים בפרט".

הומור דק ומרומז

מה ההבדל בעצם בין מה שחווה דור לבנון למה שחווים הלוחמים בעזה?
"במציאות של לבנון, המהירות שבה חייל יכול היה לשים צלב ולסחוט את ההדק היא לאין ערוך יותר גדולה מאשר במציאות של איו"ש וחבל עזה. מעבר לזה שבלבנון הקו בין עמית לבין אויב היה יותר ברור. אם כי גם שם, לא לגמרי".
פלד: "פה המורכבות נמצאת בדרגה הכי גבוהה שלה. זה לא רק שאני צריך לירות בצורה מבוקרת, זה שלפעמים אני לא יורה בכלל מחשש לפגוע באוכלוסייה אזרחית. לא מזמן ירו מרגמות. ברגע שזיהינו את המקום כבר עמדו מעל קנה המרגמה יותר מ-30 ילדים . מפקד הגדוד החליט לא לירות. זאת היתה דילמה קשה. מצד אחד, מדובר בילדים. מצד שני, אותו פגז מרגמה יכול ליפול בגן ילדים ולהרוג ילד. באותו יום מפקד הגדוד חזר עם הראש בין הידיים. הוא אמר:'מזל שזה לא קרה. אחרת לא הייתי חי עם זה'".
כוכבי: "יש לך כאן הרף שנייה, שלתוכה אתה דוחס את כל העולם המקצועי והנורמטיבי שלך. אין לך זמן לעשות דיון פילוסופי, להגיד 'בוא נשקול שיקולים'. זה הרף עין".
אחרי שכוכבי עזב את לבנון הוא התמנה למפקד חטיבת מילואים מובחרת. אחר כך פיקד על חטיבת הצנחנים בתקופה הסוערת של אינתיפאדת אל אקצה. בחומת מגן הם היו בשכם. ימים של לחימה מתמשכת עם רצף מבצעים של החטיבה. אז הפך צה"ל לצבא יותר התקפי ויוזם. הצורך למצוא פתרונות הולמים ויצירתיים לסיטואציות המורכבות של לחימה אורבנית הובילו לחופש פעולה מקצועי גם לדרגים הנמוכים יותר.
כוכבי, אומרים, נחשב, גם על הרקע הזה, למפקד נערץ. שקול, עם סמכות שקטה, בעל תפישת עולם רחבה, יוצאת דופן. הוא רגיש, בעל הומור דק ומרומז. כשתושב גן-אור אמר לו שהוא מבקש להחזיר את פנקס המילואים במידה שייקחו ממנו את הנשק, השיב כוכבי:'רגע, אתה מגדוד 50, לא? אז אני לא מוכן לקחת'.

פילוסופיה שימושית

הוא סבלני, עם אורך נשימה מהסוג שלא מוכר כאן. בתקופת המצור על כנסיית המולד, כשחייליו עשו טוטו פנימי מתי זה ייגמר, הוא היה היחיד שירה את החץ הרחק, שבועיים קדימה. הוא יסודי, רהוט, רחב אופקים. מקפיד לרשום ולתעד בכל המפגשים שלו, גם עם לוחמים בשטח. דברים שכתב לאורך שנות הפיקוד שלו, אומרים בחטיבת הצנחנים, שמורים שם עד היום. הכללים שקבע מחייבים גם היום.
כוכבי סיים את תפקידו כמח"ט הצנחנים והיה למפקד אוגדת מילואים מובחרת. שירותו הצבאי בשטחים לכל אורך הדרך היה באזור יהודה ושומרון. המפגש העכשווי עם גזרת חבל עזה הוא הראשון שלו.
"זה נשמע אולי פלצני", אומר כוכבי, בעל תואר בפילוסופיה, "אבל אנחנו כאן עוסקים כמעט, הייתי אומר, ב'פילוסופיה שימושית'. אצלנו הפילוסופיה נמצאת במקום הכי מעשי שלה. סוגיות של פילוסופיה של המוסר, למשל. ישבתי ולמדתי את זה, אבל כבר כמפקד החטיבה המזרחית בלבנון, ובטח פה, יום-יום, אני צריך לעסוק בפילוסופיה המעשית. בזמן מבצע אתה צריך לדחוס 12 עבודות סמינריוניות".
אז מה נתנה לך הפילוסופיה?
"לימודי הפילוסופיה מספקים תשתית וכלים לניתוח של כל מציאות, באשר היא. הם נתנו לי את הפיגומים, שבעזרתם אני חושב. את הבית אנחנו צריכים לבנות. לכן גם בחרתי ללמוד את זה, לא רק מתוך סקרנות. הפיגומים עוזרים לי להגיע להכרעות מדי יום. אני נעזר בדיסציפלינה של הפילוסופיה כדי לעשות את זה יותר טוב".
אלא שהדברים אינם פשוטים. בתקופת היותו מפקד חטיבת הצנחנים פיקד כוכבי על הכוחות שהשתלטו לראשונה על מחנה הפליטים בלאטה, אימת הצבא. במרס 2002, בעקבות המבצע, פורסם בעיתון "כל העיר" מכתבו של ניב גורדון, חבר לשעבר לספסל הלימודים של כוכבי באוניברסיטה ומרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת באר שבע. במכתב העלה גורדון סדרת האשמות על אופן התנהגותם של לוחמי הצנחנים בבלאטה. בין השאר דיבר על ניתוק יזום של חשמל ומים ושימוש באנשים כמגן חי. "אביב", סיים גורדון את מכתבו לכוכבי, "מה קרה לאותו קצין צנחנים שקול וביקורתי? איך הפכת לפושע מלחמה?". כוכבי התלבט אם להשיב. בסופו של דבר החליט לכתוב לו. מכתבו פורסם גם הוא ב"כל העיר". כוכבי תיאר את העובדות לאשורן. לוחמי צה"ל, הבהיר, לא ניתקו את זרם החשמל והמים מיוזמתם. גם לגבי השימוש באנשים כמגן חי, קבע כוכבי במכתבו: להד"ם. "אתה ניב", כתב , "וכך נכון במדינה מתוקנת, תמשיך לדון עם תלמידיך בענייני מוסר, בעוד שעלי ועל חיילי נגזר להכריע בסוגיות אלה מדי יום ולהוציא את הדיון התאורטי מן הכוח אל הפועל, תוך כדי השלמת משימות אליהן נשלחנו מטעמה של מדינה דמוקרטית. . . מתוקף תפקידי הצבתי עצמי במשולש הכרעה מורכב הבנוי משלוש צלעות מנוגדות לכאורה: הצורך לבצע את המשימה, הצורך להגן על חיי חיילי והצורך שלא לפגוע בחפים מפשע. הצד האחר של המטבע לא פחות מורכב. בצד זה עלי לממש את חובתי כלפי שלושה ציוויי מוסר: חובתי המוסרית כלפי חיילי, חובתי המוסרית כבן אנוש וחובתי המוסרית כלפי אזרחי מדינת ישראל! אתה ניב, פטור מכך. בעולמך יש צלע אחת ורק חובה אחת! כל עוד אני אדם ומונחות על כתפי דרגות קצין בצה"ל, אמשיך לעמוד במרכז המשולש, לא אוותר על אף צלע, ואפעל ללא לאות לחיבור שלוש הצלעות. ובסופו של יום נישאר לבד, אני, חובותי ומצפוני".

להרים את הראש

אתה חושב שאנחנו צבא מוסרי?
"צבא מוסרי, כמו אדם, זה ארגון שמתאמץ כל הזמן להיות מוסרי. אבל גם אנשים מוסריים יכולים לחטוא. השאלה היא מה הרוח הכללית. מהניסיון שלי מדובר בצבא שהסוגיה הזו כל הזמן על סדר יומו. האם לאורך כל חמש השנים האחרונות שאלות המוסר היו כל הזמן באותה עוצמה? לא בטוח".
אתה חטאת?
"לא שאני זוכר. אבל היו לי התלבטויות, למשל, אם לעצור את האש כדי לתת לאמבולנס לעבור במחנה בלאטה. זה לא היה מובן מאליו".
פלד : "אם למישהו נראה שלמפקדים, לחיילים, לצה"ל, אין דילמות מוסריות, הוא טועה טעות גסה. לפני כמה זמן היינו צריכים להרוס בית של ראש החמאס באזור. כשהגענו לבית רק אמו הזקנה היתה שם. אי אפשר היה לתקשר איתה, להגיד לה שתצא. חצי לילה ישבנו עד שהצלחנו להשיג את מספר הטלפון של השכנים שלה. הסברנו להם שאנחנו רוצים שיוציאו את האמא, שלא תיפגע. הכוח בשטח סיכן את עצמו, הדליק אורות, שעה שעמד מולם מחבל עם אר-פי-ג'י, כל זה זה כדי לא לירות בחפים מפשע,ונתנו לשכנים להוציא את הזקנה.רק אחרי שהם התקשרו והודיעו לנו שהם במקום בטוח המשכנו במשימה. אז אני לא אגיד שאין חריגים ואין אנשים שעושים טעויות, בסוף כולם אנשים, אבל אנחנו מתמודדים עם הדילמות יום-יום".
לוי: "אני לא אגיד שאנחנו הצבא הכי מוסרי בעולם, כי זאת אמירה לא נכונה. גם לנו היו אירועים שכשלנו בהם. אני זוכר אירוע, באחד המבצעים, שבו קיבלתי החלטה שכוח ישתלט על בית, בין השאר בעזרת דחפור די-9. מפעיל הדי-9 החליט לקחת קומפקט דיסק שהיה באותו בית. אחרי שדיווחו לי על זה שפטתי את המפקד שלו ל-58 יום בכלא ואותו לעוד 28 יום. שניהם נזרקו מהגדוד. אלה תופעות חריגות, אבל הן קיימות. אסור להתעלם מהן".
כשאתם רואים את האוכלוסייה הפלשתינית, יש מחשבה כזו, על איך הם חיים?
לוי: "כשאני עומד במחסומים ואני רואה אנשים בני 40, אפילו 50, שנאלצים לבוא ולהרים את המכנסיים והחולצה, זה לא עושה לי טוב. מצד שני, אני נזכר באירוע שבו חייל שלי נהרג, באותו מעבר, בגלל שלא דרשנו מהם את הדברים האלה. אז זה לא עושה לי טוב, אבל אני שלם עם זה".
כוכבי : "אתה לא יכול שלא להרים את הראש מהפילבוקס ואחרי שהעין שלך עוזבת את גובה הכוונות, מסתכלת רק על הבתים, אתה לא יכול שלא לחשוב על הדלות שבה הם נמצאים, הבטלה שבה הם חיים והתכלית, אם בכלל, שיש לחיים שלהם בעיניהם. אתה לא יכול שלא לחשוב על הילדים שלהם, החלומות שלהם. זה בלתי אפשרי".

לא בגלל פוליטיקה

ובתור אבא?
לוי: "המון, המון. תמונה קשה שהיתה לי זה אחרי אחת הפעולות בנצרים. ראיתי קבוצה שהרימה דגל, מרחוק. זו היתה משפחה. הילדים באו, פשפשו בהריסות. ראיתי שם ילד מוציא מתוך ההריסות מחברת. אז זה כואב בלב, אבל מצד שני, הפעולה הזאת היתה בגלל התרעה חמה על הציר. זה לא היה סתם. מעבר לזה שבאותה מידה גם ראיתי את התמונה של אוטובוס הילדים בכפר דרום. זה קשה וזה קשה".
כוכבי: "מצד אחד, אני עושה מאמץ להבדיל כל הזמן בין הצד המקצועי שלי להיותי אדם. מצד שני, זה גם לתפקד עם שני הדברים יחד, בלי שאף אחד מהם יבלבל אותי. כאדם, אני יודע להיכנס לנעלי מי שנמצא שם, בבית. המחשבה של'אם אני הייתי שם' הסתננה אל ראשי יותר מפעם אחת, אבל באותה נשימה לא יכולתי שלא להגיד לעצמי מיד: 'לא יכול להיות שהייתי חי בין חבורה של רוצחים. אני לא הייתי נותן לעצמי להיות בסביבה שבה אנשים מוציאים מרגמה מהחצר של הבית שלי ויורים אותה על משפחות חפות מפשע בגוש קטיף'".
כשתא"ל שמואל זכאי, קודמו של כוכבי בתפקיד, התפטר בצעד דרמטי, קמה סערה. זכאי, בעצמו מפקד נערץ, הוא איש חם שהיה אהוד על הלוחמים וגם על המתיישבים. הוא החליט לעזוב אחרי שנכשל בבדיקת פוליגרף שעליה הורה אלוף הפיקוד בעקבות פרסומים על חילוקי דעות בין הדרג הצבאי למדיני בנוגע להמשך מבצע "ימי תשובה".
כוכבי עמד אז לפני סיום תפקידו כמפקד אוגדה מובחרת ולקראת מינויו לעוזר ראש אגף תכנון בצה"ל. "ביום חמישי נודע שזכאי התפטר", הוא משחזר. "אמרו לי שאני באשכול המתמודדים. סיימתי בדיוק תרגיל אוגדה ונסעתי לשלושה ימי טיול בפראג. עמדתי שם בכיכר המרכזית וצלצל אלי קפלן (האלוף משה קפלינסקי). אמרתי לו:'המרחב האורבני שסביבי הרבה יותר מעודן מהסביבה העזתית, אבל אני אדע להסתדר גם שם'".
התלבטת?
"ההתלבטות היא בתוך עצמך. מעבר לזה היא כמעט חסרת משמעות. כי לקצין שפונים אליו בסיטואציה כזאת, אוגדה שאין לה מפקד, אוגדה בלחימה, אין פה בכלל דילמה. הנימוק היחידי שקיים הוא המשפחתי. אבל אלה שיקולים שביני ובין אשתי ושם זה נשאר".
מה אמרת לאנשי האוגדה כשהגעת לכאן?
"צריך להבדיל בין שיחות אישיות שעשיתי, ולא מעט, עם קציני המטה, לשיחות עם החוליות האחרות, שם יותר הקשבתי מאשר דיברתי. אנשים היו בסערה מבחינת אישיות ארגונית, היה חוסר ודאות. באופן אישי לא התייחסתי לעזיבה של זכאי. רוב הקצינים שאיתם דיברתי היו מגובשים לגבי המקרה, שגם בו יש מורכבויות. המסר שלי כלפי האנשים היה ברור, אני מוקיר את כל מה שזכאי עשה פה, אני חושב שעם ישראל חייב לזכאי לא מעט. הוא השיג בתחום של פגיעה בפח"ע לא מעט הישגים. מצד שני, אמרתי, עכשיו בואו נסמן לעצמנו יעדים ומטרות לשנתיים הקרובות ונתקדם אליהם באפקטיביות הגדולה ביותר".
פלד: "זה לא פשוט. כשמחליפים מפקד בזמן לחימה, מפקד שמכיר את הגזרה, את הנפשות הפועלות, תמיד יש חשש, במיוחד כשמדובר בתקופה כזאת מורכבת. לי אישית היה נוח עם זכאי. את כל התפקידים שעשיתי, עד סגן מפקד חטיבת גולני, עשיתי איתו. מצד שני גם הכרתי את אביב. היום אני יכול לומר שאני בטח לא שמח שזכאי עזב, אבל אני שמח שאביב המפקד".

שמינית כוס מלאה

אמרו שכוכבי קיבל אוגדה במצב קשה.
אבי לוי: "לי חשוב לומר כמפקד שהיה באוגדה אז שזה לא נכון. זכאי הוא מפקד שנמצא בגובה פני הלוחמים ומנסה להבין את הדברים מלמטה. אביב מסתכל על הדברים אחרת. הוא משתף אותנו בקבלת ההחלטות ומנסה לצייר תמונה רחבה".
כוכבי: "אני יכול להגיד שמצאתי אוגדה נפלאה, באמת. הרגשתי שאני מקבל אוגדה שיש בה, בהרבה מובנים, פעילות מאוד נכונה, שיש בה מפקדים מצוינים, שהרבה מאוד דברים מתנהלים בה בצורה נכונה. אם היו דברים מסוימים שמבחינה מקצועית ראיתי קצת אחרת, אז אותם בחרתי לשנות".
איך קיבלו אותך המתנחלים?
"התקבלתי בסבר פנים לבבי. מלבד בזמן טקס ההחלפה שלי. אז היתה הפגנה בש.ג, שגם היא לא היתה באמת נגדי. הם תבעו להיפגש איתי בזמן הטקס, דבר הזוי לגמרי, והכל סביב'אביב כוכבי, נא להפסיק את הפצמ"רים'. על זה צריך להוסיף את כל פרשת זכאי, כשגם פה היתה מין שמועה כזאת, כאילו זכאי פוטר בגלל שהיה כביכול נגד ההתנתקות".
אביעד ויסולי, יושב ראש המטה למען ארץ ישראל בליכוד,פרסם מכתב שבו טען ש"הרמטכ"ל העיף מפקד מוכשר, מנוסה ואהוד, כי דעותיו הפוליטיות לא התאימו לתוכניות הגירוש והחורבן". טענו שהביאו אותך כי התאמת פוליטית.
"מטריד אותי שמנסים לתת לדברים ממד פוליטי. אני לא חושב שזה ראוי. אני לא עושה שום פעולה, מכל סוג שהוא, מתוקף אמונה פוליטית. אני עושה את הדברים מתוקף אמונה בצדקת דרכו של צה"ל, כזרוע הביצוע של מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית. מצד שני, זה לא משהו שאני שובר איתו את הראש. אני הולך לישון עם מצפוני, לא עם ויסולי".
יממה אחרי שהגענו לפגישה ראשונה עם כוכבי ואנשיו, נחתו על גוש קטיף למעלה ממאה פצמ"רים. מפקדי החטיבות ביטלו פגישות מתוכננות עם המקבילים להם בצד הפלשתיני. מעמדת הפילבוקס, סמוך לחאן יונס, אמר אבי פלד שנוסף לכל המורכבות, הכל כאן נתון לפרשנות. מול פלד, במרחק נגיעה, שני פלשתינים חפרו בחצר בית. אין דין הפרשנות שנותנים לחפירה כזאת ביום שמש, אמר פלד, כמו ביום שבו יורים עליך פצמר"ים והחבר שלך נפגע. אותה חפירה תמימה יכולה להיות חפירת מנהרה.
"אנחנו יודעים שהפסקת האש ידעה עליות ומורדות. לא מדובר במסלול המראה חלק", אומר כוכבי. "מבחינתנו, עד שהם מגיעים למצב של רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד, וברחוב יש עדיין כנופיות של חמאס וג'יהאד, חייבים לומר שיש כאן אולי שמינית כוס מלאה, אבל עוד שבע שמיניות ריקות".
יש המייחסים את השקט גם לנוכחות שלך בשטח, לכימיה עם מוסא עראפת.
כוכבי: "מדובר בבחירה של הרשות או מה שנשאר ממנה. הקשר שנוצר עם מוסא עראפת לכל היותר לא מחבל".
פלד: "התחושה היא שהאינטרס הפלשתיני הוא שיהיה שקט. יש הבנה שלאוכלוסייה הפלשתינית נמאס מהטרור".

אי אפשר לחזות

מה הסיכוי לפינוי תחת אש?
כוכבי: "במזרח התיכון וברצועת עזה בפרט אי אפשר לדבר על תחזית של יותר מכמה ימים קדימה. אי אפשר היה לחזות את הפסקת האש כמו שאין אפשרות לחזות את ההידרדרות הבאה".
במידה ותהיה אש, יש להניח שינסו לדבר על בריחה.
כוכבי: "אנחנו עושים הכל כדי שזו תהיה התנתקות. לא נסיגה ולא בריחה ובטח לא תחת אש. אבל אנחנו לא השחקן היחיד פה. אם ארגוני הטרור יחליטו להצית מחדש את האש אז תהיה התנתקות תחת אש. אנחנו ערוכים לתת מענה גם לזה".
מה לגבי סרבנות, הנושא עולה באוגדה?
"בדרך כלל הנושא הזה לא עולה. אני צריך לסחוט את החיילים כדי שידברו על זה. בדרך כלל הם אומרים שזה מטריד אותנו, המפקדים, יותר מאשר אותם. באחת השיחות עם מתיישבים, כשזה עלה, מישהו אמר ברמז:'יש מקרים שצריך לאפשר לחיילים לסרב'. אמרתי מיד, אני לא יכול לייצר אלא עמדה קשוחה בעניין, שאין חייל שיסרב. חייל שיסרב, נעיף אותו באבחה אחת מתוך האוגדה. זה ברור. מי שחושב שמה שנעשה כאן לא חוקי יכול לפנות לבית המשפט. סרבנות היא לא הדרך".
מה על חיילים שגרים בחבל עזה?
"אני מצפה שאנחנו מראש נאתר חיילים שיש להם קושי ונמצא עבורם פתרון אחר. שלא יפנו או שיהיו במעגל השישי. לא אשלח חייל לפנות את משפחתו".
לוי: "מפקד המחנה שלי גר באלי סיני. הוא מדחיק. עכשיו, למשל, הוא מקפל את החטיבה, אוסף את האבנים והטוף ומתכנן אילו עצים להעביר. אמרתי לו: 'אצלך בבית עוד לא התחלת לקפל, מה אתה עושה?'".

הפסח האחרון

ב-20 ביולי, על פי התוכניות המקוריות, יחל הפינוי. האזור ייסגר הרבה קודם. באוגדת חבל עזה אומרים שבניגוד למה שפורסם אין להם מושג מתי בדיוק. אולי כבר לפני או אחרי חג הפסח.ההערכה היא שהפינוי יימשך בין שלושה שבועות לחודש. אחר כך יבוא שלב פירוק התשתיות בתקווה שיסתיים עד תחילת ספטמבר. שנתיים וחצי יחלפו עד שכל ההיערכות החדשה, תפישתית וטכנולוגית, תקום. "אני מודע לזה שמדובר במהלך היסטורי", אומר כוכבי, "אני ודאי לא חושב על זה ביום-יום".
מה יהיה המצב באזור אחרי ההתנתקות?
"לא יודע. אנחנו לא בהכרח מגדילים את הביטחון שלנו. הקו החדש נבנה לתרחישים מהמתונים ביותר ועד המסוכנים ביותר, לרבות מבצעים התקפיים שהכנו למצבים שבהם נהיה מחוץ לרצועת עזה. מה, אם יירו על שדרות, נשב מנגד?".
את ליל הסדר יחגוג תא"ל כוכבי בביתו. גם אבי פלד ייצא הביתה. אבי לוי יישאר בגזרה. סבב היציאות הצה"לי יבש ופורמלי. הוא לא עושה הבחנה לחגים אחרונים. "אני מניח שעבור המתיישבים פה זה יהיה מאוד אמביוולנטי", אומר כוכבי ביציאה ממחסום כיסופים, כבר בדרך הביתה. "בפרשנות שלי, זה הפסח האחרון שלהם. בשבילם, יש סיכוי שלא, וזה בזמן שהם חוגגים את חג החירות. לא פשוט".
תבקר אותם אחרי ההתנתקות, כשיהיו במקום אחר?
"סיכוי רב שכן. אנחנו בני אדם. נרקמים כאן קשרים. אני משוכנע שזה מה שיהיה. אני אשמח לראות את הפלפלים גדלים והגרניום פורח ואת הקהילה צומחת גם במקום אחר". ("מעריב", 24.04.2005)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.israelhayom.co.il/article/179715

חושב לעומק\ מאת לילך שובל

לראשונה: מפקד מגלן נחשף · סא"ל גיא לוי מגלה טפח ממשימות היחידה בעומק שדה הקרב ומהאתגרים החדשים ("האויב ברמת הגולן משתנה") · ראיון מיוחד

בשנים האחרונות שורר שקט ביטחוני מטעה. מטעה, כי ה"אקשן" האמיתי מתרחש הרחק מעיני הציבור והתקשורת, ולעיתים גם מעבר לגבולות ישראל. לא רבים יודעים זאת, אך בשנתיים האחרונות הרחיב צה"ל באופן חסר תקדים את היקף הפעולות המיוחדות שהוא מבצע, אשר חלקן נחשבות נועזות ביותר. מאחוריהן עומדות יחידות העילית של צה"ל, דוגמת סיירת מטכ"ל, שלדג, שייטת 13 ויחידת אגוז. וגם יחידה נוספת, יחידת מגלן, שלא הרבה נחשף בנוגע אליה. לפחות עד עתה. לרגל סיום תפקידו השבוע, הסכים מפקד היחידה, סגן אלוף גיא לוי, לשוחח עם "ישראל השבוע" ולגלות טפח מפעילותה המיוחדת בשנתיים שבהן פיקד עליה. זו הפעם הראשונה שבה מתראיין מפקד מגלן בשמו המלא ובפנים גלויות. "בשנתיים האחרונות המטה הכללי קיבל החלטות נועזות, גם בהפעלת היחידה שלי", מציין סא"ל לוי במהלך הראיון, "אני מסיים את התפקיד הזה מלא הערכה למי שמעלי. אני לא שולח מכתב לרמטכ"ל, רק כי אני חושב שזה ייראה חנפני. יש לי רק מילים טובות לומר בעקבות החשיפה לעבודה של המטה הכללי בשנתיים האלה. תמיד יש ביקורת, אבל אני חושב שהגיבוי, האומץ לעשות דברים בלתי רגילים והיכולת להפעיל יחידה כמו שלי, הם לא דבר ברור מאליו. אתה רואה שאתה יכול להשפיע, נותנים לך קרדיט". בהתייחסו לתחרות בין היחידה שלו לבין יחידות אחרות על ביצוע המבצעים המיוחדים, מציין סא"ל לוי כי "המצב בשנתיים האחרונות בתחרות בינינו לבין אגוז היה טוב, גם בגלל המפקדים שמעלינו. הם בחרו את היחידה שתבצע לפי המקצוע, ולא לפי האגו. היתה מספיק עבודה לכולם. אף שהתקופה נראית שקטה, לא חסרות לנו בעיות. אפשר להשקיע עכשיו ברמת הגולן ארבע יחידות, ועדיין יכולים להשחיל פיגוע. יש עבודה, ובשנתיים האחרונות היה אפילו שיתוף פעולה בינינו לבין אגוז. זה חריג לטובה, ואני מקווה שזה ימשיך. מיזערנו את האגו. אי אפשר להוריד אותו לחלוטין, כי בכל זאת זה צבא. יכול להיות שנילחם על מי עושה איזה מבצע, אבל זה לא יהיה ברמה של לזרוק בוץ אחד על השני, לא יהיה ברמה של השמצות. בשנתיים האחרונות לא היינו צריכים לריב על מבצע".

לא על האמל"ח לבדו

סא"ל לוי (38), נשוי פלוס שלושה, מתגורר ביישוב מיתר. את דרכו הצבאית החל בשנת 1995 בחטיבת הצנחנים, ומילא שורת תפקידים בגדוד 101. בהמשך מונה למפקד פלוגת חיל ההנדסה (פלחה"ן) של הצנחנים, ובקיץ 2006 - עת פרצה מלחמת לבנון השנייה - היה בחפיפה לתפקיד סגן מפקד מגלן עם עמוס הכהן (כיום אלוף משנה, מפקד החטיבה הדרומית בעזה). לאחר תפקיד זה, חזר לחטיבת הצנחנים ושימש מפקד גדוד 890. לפני שקיבל את הפיקוד על מגלן, הספיק לשמש גם מפקד מגמת "להב" בבה"ד 1.
את הפיקוד על יחידת מגלן קיבל בקיץ 2012. ביום רביעי הקרוב הוא עתיד להעביר אותו למחליפו, סגן אלוף יובל, שיהיה הקצין הראשון שהחל את דרכו ביחידה וימונה למפקדה. לוי עצמו יועלה בעוד כמה שבועות לדרגת אלוף משנה, ויקבל את הפיקוד על חטיבת המילואים 55 של הצנחנים. ככלל, תפקיד מפקד מגלן נחשב לאחד ה"ג'ובים" היוקרתיים בצבא. זאת מכיוון שצמחו ממנו מפקדים בכירים רבים, ובהם מפקד חטיבת הצנחנים הנוכחי, אלוף משנה אליעזר טולדנו; מפקד אוגדת עוצבת האש, תת אלוף אמיר ברעם; ותת אלוף (בקרוב אלוף) יוסי בכר, שלאחרונה מונה למפקד גיס. גם אלוף משנה דרור וינברג ז"ל, שנהרג בציר המתפללים בחברון בראשית האינתיפאדה השנייה, שימש מפקד היחידה, ובנו יואב הוא קצין בה. לאחרונה התגייס לטירונות בה גם נכדו של גיבור ישראל שהלך לאחרונה לעולמו, מאיר הר ציון ז"ל.

לאורך השנים עברו המשימות שביצעה מגלן תהפוכות לא מעטות. היחידה הוקמה ב־1986 מתוך צורך מבצעי של התמודדות עם הסקאדים העיראקיים, ומשם היא רק התפתחה והלכה: באינתיפאדה הראשונה הופעלה באיו"ש ובעזה, ובהמשך פעלה ברצועת הביטחון בלבנון כיחידת קומנדו ועסקה בהסוואה ובציד רקטות. באירועי "גאות ושפל" באינתיפאדה השנייה הוענק ליחידה צל"ש, וכך גם במלחמת לבנון השנייה ב־2006. כיום, מסביר סא"ל לוי, מגלן היא יחידת קומנדו המתמחה ביצירת מודיעין ובהשמדת מטרות איכות בעומק שדה הקרב. "לצורך כך", הוא אומר, "היחידה מתמחה בהסוואה, בניוד, בהפעלת אש מסוגים שונים ובשיתוף פעולה עם זרועות אחרות - בעיקר חיל האוויר, אבל גם חיל הים. נדבק לנו הכינוי 'יחידת הנ"ט' כי זה היה המקור, אבל היום זה רחב הרבה יותר. אנחנו נשתמש בנ"ט כדי לעמוד במשימה, אבל יש עוד הרבה מעבר לכך". מה למשל? "בין השאר אנחנו מכווינים הרבה גורמי אש, גם באמצעות לייזר". לדבריו, "במלחמה הבאה היחידה תפעל בכל זירה שתידרש, ותבצע משימות מיוחדות שיוטלו עליה". אלו כוללות, לדבריו, "ציד של כל דבר - רקטות או משהו אחר, פשיטה, שליטה על מרחב מסוים ואיתור האויב בו והשמדה של האויב בכל מיני דרכים, גם שלא נראות על פני השטח". מי שמסיק כי לוחמי היחידה תלויים בטכנולוגיה, ייאלץ לחשוב שוב. "האמל"ח הוא רק כלי", אומר לוי, "תפיסת ההפעלה, לאן ישלחו אותנו - זה הסיפור המורכב יותר. כולם יכולים להגיע לכפר, אבל תהיה יחידה שתבוא בכלי רכב ממוגנים, תפרוק ליד בית ותעשה מה שתעשה. תהיה יחידה שתבוא בכלי רכב צבעוניים, כמו דובדבן. ותהיה יחידה שתנסה להביא פתרון יצירתי אחר, שזה אנחנו. זה יכול להיות רכוב, רגלי או בשיתוף פעולה עם חיל האוויר".

כמחצית מהלוחמים במגלן כיום הם חיילים שניסו להגיע לסיירת מטכ"ל, אך לא עברו את הגיבוש לצורך כך. כן משובצים בה מודחים מקורס טיס שנמצאו מתאימים. המחצית השנייה של הלוחמים הם חיילים שהתגייסו לחטיבת הצנחנים, והשתתפו בגיבוש ליחידה לאחר גיוסם. בשנים האחרונות שונה מסלול ההכשרה של לוחמי מגלן, וקוצר לשנה וארבעה חודשים, ועוד חודשיים של "הקמה ייעודית" שבמסגרתה מתמחים הלוחמים באחד התפקידים המיוחדים של היחידה. בפועל, משובצים הלוחמים באחת משלוש פלגות: פלגת פשיטה, פלגת משימות מיוחדות ופלגה שעוסקת בחימוש מונחה מדויק ובפעילות מול חיל האוויר. "המסלול לא באמת קוצר, הוא רק סודר", מסביר סא"ל לוי. "חייל הופך ללוחם מהר יותר, אבל במסלול ההכשרה דברים לא השתנו. חשוב להגיד שאנחנו לא יחידה ממיינת, אלא מכשירה". עם זאת, הוא מוסיף, "יש קריטריונים לסיים מסלול. מי שלא עומד בהם, לא נשאר. אם מישהו עמד בקריטריונים הוא יסיים מסלול. האנשים שמגיעים ליחידה איכותיים מאוד, וצריך לראות על מה מעיפים. כל דבר כזה הוא החלטה שלי. יש נטייה לחשוב על היחידות המיוחדות כמקום שאף אחד לא יודע מה קורה בו, מעין 'פלמ"ח', אבל זה ממש לא ככה. הכל מסודר מאוד, בטח בכל מה שקשור להכשרות". לפי מפקד פלגת הכשרות היחידה, סרן סתיו (24), "פעם עסקו הרבה יותר בשאלה איך 'לקרוע' את החיילים במהלך ההכשרה. החיילים היו הולכים 30-20 ק"מ עם אלונקות. היום ההכשרה מותאמת יותר לתוכנית האופרטיבית. פחות עוסקים בריצות מרתון, ויותר בריצות עם ציוד לחימה, בבניית הכוח ברגליים, בגב ובבטן. המסלול קשה יותר ומקצועי יותר". בסך הכל ביחידה יש כמה מאות קצינים וחיילים לוחמים, ומתוכם יותר משני שלישים נושאים בנטל הפעילות המבצעית. כמו כן, ביחידה משרתים עוד כמה מאות תומכי לחימה, שאחראים לכל המעטפת הלוגיסטית, אמצעי הלחימה, ההכשרות ועוד. בדרך כלל, פועלים לוחמי היחידה בצוותים קטנים, אם כי בתרחישים מסוימים אפשר להפעיל את היחידה כולה. "אני יכול למצוא את עצמי מוביל 200 לוחמים, או צוות של 15 לוחמים", מפרט סא"ל לוי. "בשנתיים האחרונות גדלה כמות התוכניות האופרטיביות שהיחידה מחויבת אליהן כדי להיות רלוונטית ולתת את היתרון היחסי שלה בכל אחת מהזירות". מאז נכנס סא"ל לוי לתפקיד מפקד מגלן, גדלה משמעותית כמות המבצעים המיוחדים שבהן היחידה נוטלת חלק. הגידול לא נבע רק מפעולותיו של סא"ל לוי, אלא מגידול במספר המבצעים המיוחדים שמבצע צה"ל כולו. לעיתים זו פעילות "סמוכת גדר", כמו זו שהביאה לפציעתם של לוחמי אגוז לפני כמה חודשים לאחר שעלו על מטען סמוך לגבול. אך לעיתים מדובר בפעילות עמוקה יותר.

האם היה שינוי באופי הפעילות שלכם בגבול לבנון, בעקבות התקרית שבה נפצעו לוחמי יחידת אגוז?

"היה שינוי מסוים, לא גדול. היחידה פועלת בפיקוד הצפון, וכמעט כל הזמן יש שם משהו - גם בגבול סוריה וגם בגבול לבנון", מסביר המפקד היוצא. "יש כמובן זירות נוספות שבהן אנו פועלים. קוראים לנו כשצריך משהו ספציפי. או שמקפיצים אותנו, או שאנחנו כבר בגיזרה מראש".

אם נניח צה"ל מתכנן פעילות עלומה בסוריה או בלבנון, כפי שלעיתים מתפרסם במקורות זרים, אתם כבר בכוננות בגיזרה הרלוונטית?

"יכול להיות מצב כזה, זה היה בעבר. בדרך כלל אנחנו לא יושבים בכוננות, אלא פשוט עושים משהו באותה זירה. באחת הכוננויות קרא לי מפקד אוגדת איו"ש, וביקש שנפתח פתרון לבעיית זריקת בקבוקי התבערה באזור. בצבא מסתכלים עלינו כיחידה שיכולה לפתור בעיות מטכ"ליות גם בזירות הטקטיות. באוגדה 210 (שעל גבול רמת הגולן; ל"ש) הניחו שני מטענים פחות או יותר באותה זירה. אמרו לנו: 'עזבו הכל עכשיו, קחו את מגלן ושימו אותה שם'. במשך שבועיים וחצי סגרנו מרחב שחששו שיניחו בו מטענים. במקרה הזה עשינו מארבים, פטרולים, שליטה על המרחב באיסוף. וזה רק מבצע פשוט. מעבר לזה, יש תמיד דברים ברמה פיקודית, שמתוכננים מראש". בדבריו רומז סא"ל לוי לפעילות שמבצעת היחידה שלו, כמו יחידות אחרות, מעבר לקווי הגבול - בלבנון ולעיתים גם בסוריה. "בשנתיים האחרונות היתה התפתחות בנושא הזה", הוא מעיד, "אנחנו עוסקים גם במבצעים בטווח זמן קרוב, בדברים מיוחדים ברמה הטקטית, וגם בדברים שהם קצת יותר". לדבריו, "יש מבצעים שהתכוננו אליהם שלושה חודשים, ויש כאלה שהתכוננו לקראתם חודש".

שבת (בלי) מנוחה

כשנשאל סא"ל לוי מהי גולת הכותרת של פעילות היחידה בזמן פיקודו עליה, הוא מתחמק באלגנטיות ממתן תשובה. "גולת הכותרת היא כמה מבצעים בפיקוד צפון שמביאים הישגים", ציין. "זה להיכנס הכי עמוק שאפשר למה שקורה שם, ולפרק את זה. זה אומר לחקור את האויב, לאפיין את מה שהוא עושה ובסוף גם לבצע איזושהי פעילות שתשפיע על זה או תשפוך אור. ההשתתפות של היחידה במבצעים האלה היא הדבר המשמעותי שקרה בשנתיים האחרונות. הרבה דברים קורים גם בדחיפה של היחידה. גרמנו לרמה הממונה לסמוך עלינו. בעיניי זה לא ברור מאליו. ואת זה עשינו במקביל למאות מבצעים". לפי סא"ל לוי, בשנתיים שבהן פיקד על היחידה השינוי המשמעותי ביותר היה דווקא בגיזרת רמת הגולן. "אנחנו רואים שם את ההשתנות הכי דרמטית, גם אנחנו כיחידה רואים את זה מהעבודה שם. בעבר לא היינו מגיעים לשם אף פעם, ועכשיו יש שם עבודה רבה. הצד השני שם משתנה". סיום כהונתו כמפקד היחידה מעורר אצלו רגשות מעורבים. "אילו לא היתה לי משפחה, הייתי רוצה לעשות את התפקיד הזה עוד 5-4 שנים. ביחידה אתה מתנהל כמח"ט, עובד מול כל הצבא. בכל יום אתה תלוי בהערכת המצב של לפחות שתי אוגדות וארבע חטמ"רים. אני מאוד אוהב את זה. לו הייתי נשאר עוד שנה, גם בה לא הייתי נח לרגע, אך אשתי סופרת את הימים עד שאסיים את התפקיד. לפני שבועיים היא אמרה לי שבחודש וחצי האחרונים לא היתה שבת שבה הייתי עד הסוף; או שעניתי לטלפונים, או שהוקפצתי. כל הזמן קורה משהו, לעיתים בעוצמה דרמטית ולעיתים לא, אבל אני אוהב את זה". ("ישראל היום", פורסם בתאריך 04.05.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.israelhayom.co.il/article/179707

שיח לוחמים\ מאת נצחיה יעקב

הגשש מוחמד אלהייב, "אדום" בפי חבריו ליחידה, ראה את זה בזווית העין · "עצור, מוקשים!" צעק לחברו גיא ביטון - ואז החלו 20 הדקות הארוכות בחייהם · אחרי יותר משני עשורים, נפגשו שוב במדים ונזכרו באותם רגעים מורטי עצבים בפעולה בלבנון, שהיו עלולים להסתיים אחרת
בשנת 1994 שימש גיא ביטון מפקד מחלקה בחטיבת גבעתי. במהלך פעילות מבצעית ברצועת הביטחון בלבנון נתקל כוח של החטיבה בחוליית מחבלים. מפקד הפלוגה נהרג, וברגע אחד נאלץ גיא לתפוס פיקוד על האירוע ולהפוך למפקד הכוח. במסגרת המשימה החל גיא לנהל מרדף אחר המחבלים כאשר לפתע זיהה הגשש שליווה אותו, מוחמד אלהייב, לימים סגן־אלוף, ערימת עלים יבשים. באינסטינקט חד, הבין מוחמד כי מדובר במוקשים, וצעק בבהלה: "מוקשים!" עם הישמע צעקתו של אלהייב, גיא נעצר במקום, כשרגלו מונפת מעל המטען - וקפא. במשך 20 דקות ארוכות מנשוא הוא לא זז כדי לא להפעיל רשת מוקשים מסועפת שהיתה עלולה ליצור פיצוץ אימתני. בזמן הארוך שגיא עמד מעל המטען, לא מזיז שריר בגופו, פעל מוחמד כדי לפנות את הכוח מהאזור המסוכן. לאחר כמה שעות מתוחות הצליח הכוח להיחלץ מהאזור ולחזור לבסיסו בשלום. לאחרונה, לאחר יותר מ־20 שנה, נפגשו גיא ומוחמד שוב באוגדה 80, לרגל כניסתו של אלהייב לתפקיד חדש בתור קצין הגששים האוגדתי בהרי אילת, לא רחוק ממקום עבודתו של גיא, שכיום מפקד על החטיבה המרחבית שגיא שבגבול מצרים. המעגל אולי נסגר, אך הפגישה המחודשת העלתה זיכרונות ורגשות שחיכו לפורקן.

כמו ילדים עם מדים

הפגישה של השניים מתחילה בהסבר לפשר הכינוי של אלהייב - "אדום". "אף אחד לא קורא למוחמד בשמו", תיקן אותי כבר על ההתחלה גיא, בן 40, כשטפח במחווה גברית על שכמו של "אדום". את הכינוי הוא קיבל מתת־אלוף ארז גרשטיין האגדי, שנהרג בלבנון בפברואר 1998. גרשטיין שימש אז מפקד יק"ל (יחידת הקישור ללבנון; נ"י) ומוחמד היה קצין הגששים שלו בחטיבה המזרחית במרג' עיון. גיא מדגיש עד כמה חברו הרוויח את הכינוי, ומסביר ש"המושג 'אדום' משמש קונוטציה למגע עם האויב ולרזומה צבאי. האויב בעגה המבצעית הוא הצד האדום, ואנחנו הצד הכחול". שניהם מחויכים ונראים כמו ילדים שמחופשים לגברים לוחמים במדים. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשצפיתי בהם היתה שאין כמו חברות של לוחמים. בשיחה ארוכה ומתובלת בעגה צה"לית גברית, אפשר ממש לחוש את ברית הדמים הקיימת ביניהם. מוחמד, בן 42, הוא הצנוע ובעל הכריזמה השקטה מבין השניים. מביך אותו לדבר על עצמו, אך חשוב לו להעביר את מסר ההצלחה לצעירי העדה הבדואית, שאליה הוא משתייך. לעומתו, גיא מתנהג באופן מוחצן יותר ומלא ביטחון.

"שמענו קריאות 'הצילו'"

על הג'יפ הצבאי, בדרך אל האוגדה, גיא משתף ש"רק אתמול, לקראת הראיון, סיפרתי לילדים שלי את הסיפור שלי ושל 'אדום'. ממילא הם יודעים שאבא עובד במקצוע מסוכן ודואגים לחיים שלי, אז למה להעמיס עליהם?" הוא אומר בחיוך, ומדגיש כי מאז שמעו על מוחמד, "שלושת המוסקטרים שלי מתים לפגוש אותו, וכל הזמן מבקשים ממני שאספר על 'אדום' ועלי". זמן קצר לאחר הפגישה המשותפת השניים הפגישו גם את משפחותיהם לראשונה. הפעם זה היה בחג הפסח האחרון, כשמשפחתו של גיא הגיעה לחגוג איתו את החג בבסיס. ילדיו רצו אל מוחמד והגישו לו ציור גדוש בצבעים שמחים וכתבו שזה לחייל שהחזיר את אבא שלהם הביתה. מאז האירוע, לפני 20 שנה, השניים עשו דרך ארוכה: נישאו, הביאו ילדים לעולם, וכל אחד התקדם בדרכו. מוחמד מתגורר בבית זרזיר שבצפון, נשוי לעאידה, ולשניים ארבעה ילדים. גיא, שעבר מירושלים למודיעין ("תרשמי שזה בגלל אשתי"), נשוי לענבל, ולהם שלושה ילדים."התגייסתי בשנת 1991 לגבעתי ועשיתי את כל המסלול בחטיבה", מספר גיא, "באירוע הספציפי עם 'אדום' הייתי מפקד מחלקה בגדוד שקד של גבעתי. זו היתה תקופה מאוד סוערת בלבנון של שנות ה־90, הרבה חיילים הרוגים, היתקלויות רבות. ידענו שאנחנו עולים לקו לבנון, למפגשים עם האויב. לצד החששות הגדולים של מה יהיה, ואיך נחזור, זו היתה גאווה מאוד גדולה לשרת באזור". על ההתרחשויות של יום שבת בבוקר, 5 באוגוסט 1994, הם מספרים בקור רוח, יחסית לאירוע הדרמטי. כמה ימים קודם לכן הם נכנסו לקו לבנון, והיו אמורים לצאת למארב שכל מפקדי המחלקות בפלוגה רצו להשתתף בו. מפקד הפלוגה אבשלום אורן ז"ל, שמצא את מותו באותו מארב, אמר לחיילים "תטילו מטבע". "תמיד היו למפקדי המחלקות מטבע בקרב", מוסיף גיא, "אני ניצחתי באותה ההגרלה וזכיתי לצאת למארב".
זכית?
"הוצבתי בגיזרה המזרחית בדרום לבנון ליד המוצבים סוג'וד וריחן ששרצו מפעילי חיזבאללה. חד־משמעית, כולנו רצינו לצאת. התכוננו על יבש הרבה זמן. המשימה יצאה לדרך בעקבות מידע מודיעיני שהגיע אלינו על חוליה גדולה מאוד של 20 מחבלים. הגענו לפנות בוקר, והאור החל להפציע. השעה היתה רבע לחמש בבוקר. ואז, בתוך כל הפסטורליה הזו - התחילו היריות". גיא מספר שהמחבלים פתחו באש עליו ועל חבריו ממרחק של מטר. סרן יבגני ברמלבסקי, שהיה צלף במחלקה, היה הראשון שנפגע באורח קשה ומת זמן לא רב לאחר מכן. המ"פ אבשלום אורן, אחד מתוך שני מ"פים, שהסתער קדימה לעבר המחבלים, חטף כדור בחזה ונהרג, ושלושה חיילים נפצעו בדרגות שונות. "הכוח הזעיק תגבור", משחזר גיא, "'אדום' וכוחות תגבור שהגיעו למקום החלו לסייע לנו בפינוי הפצועים. חלק מהנגמ"שים של כוח החילוץ נפגעו לאחר שעלו על מטענים של מחבלים, אך לא היו פגיעות בנפש במקרה הזה". בתוך כל הכאוס חלק מהכוח החליט שהוא יוצא למרדף אחרי המחבלים, שבינתיים ברחו. החיילים המשיכו לירות וניסו להקשות עליהם לברוח. גיא ממשיך: "בשלב הזה המג"ד אייל אייזנברג החליט לחלק אותנו לשתי קבוצות - כוח אחד בפיקודו, יחד עם 'אדום' ומ"פ נוסף, משה חזיזה, שייצא לסריקות בכיוון צפון בוואדי זערין, וכוח קטן יותר בפיקודו של מ"פ פלוגת הנ"ט של חטיבת גבעתי, העורב, שייצא לסרוק דרומה".
מוחמד: "הם התחילו לזרוק עלינו את האמל"ח שלהם. קצת לאחר מכן החלו להישמע קריאות 'הצילו'. הבנתי מייד שזו מלכודת. טריק ידוע. זה הביא אותי למצב של ערנות הכי גבוהה שיש. הלכתי קדימה, כשמדי פעם שלחנו כלב שיסרוק את השטח לפנינו מטווח קצר. הוא לא הצליח לזהות את המחבלים".

הומור שחור תחת אש

כך המשיך הכוח להתקדם, כשמוחמד בראשו וגיא מקדים אותו במרחק זעום, עד שהגיעו לתחתית של ואדי. "גיא היה נחוש. הרגשתי שיש לו ממש 'סכין בין השיניים'", מספר מוחמד. "הוא לא חיכה לי שאמצא את העקבות של מי מהמחבלים, הוא רצה לעקוף אותי כדי להגיע אליהם כבר".
גיא: "את כולנו אפפה התחושה שאנחנו חייבים להגיע למחבלים האלה ולפגוע בהם. היינו מוכנים לעשות הכל כדי לתפוס אותם ורק שלא יעזבו את המקום בעודם בחיים".
מוחמד: "גיא עקף אותי גם כשהגענו לוואדי. הגענו למדרגה בתוך הוואדי, שם היו הרבה עלים יבשים שנשרו מהעצים. המחבלים ניצלו את זה. הם קברו את המוקשים בתוך החול וכיסו עם העלים היבשים. אפילו צבעי המוקשים היו בצבע צהוב כמו העלים. מרוב שהייתי כל כך דרוך, לא היה דבר בשטח שלא בחנתי אותו. ההליכה היתה מאוד איטית. גיא היה מימיני עם רגל ימין מורמת כמה סנטימטרים מהאדמה. כשראיתי בזווית העין הימנית את העלים, צעקתי 'מוקשים' ותפסתי את גיא בזרוע שמאל, שבריר שנייה לפני שעמד להשלים את הצעד ולהפעיל את מנגנון מערכת ההפעלה של המוקש. היה ברור לי שאם הרגל שלו נוחתת על האדמה - היא מפעילה את המערכת החשמלית ומפוצצת את המוקש והמטענים, ויחד איתה מחסלת את כולנו באמצעות כדורי ברזל קטלניים. באותה תקופה נהרגו מזה חיילים רבים".
גיא: "כשמוחמד צעק לי 'עצור', לא היה לי שמץ של מושג למה. 'תשאיר את הרגל באוויר ותסתכל למטה', הוא אמר לי באיטיות, הלך שני צעדים לאחור והצביע על המטען. אלו היו 20 הדקות הארוכות בחיי".
תתארו לי אותן.
"זה מצב מטורף שבו עמדתי קפוא באוויר ונטפתי זיעה. התחלתי לחוש איך טיפות הזיעה והאדרנלין מהמרדף ומהסיטואציה החדשה מתחילים להופיע בכל הגוף. אתה מרגיש כל איבר ואיבר. עד הצעקה של 'אדום', לא פחדתי מכלום בחיים. שנינו היינו צעירים נלהבים. ידענו שיש מחבלים בשטח ושזו סיטואציה מסוכנת, אבל סמכתי על עצמי, על הכוח שלי ועל 'אדום'. הבנתי שכל תזוזה שלי לא רק שהורגת אותי, אלא גם לוקחת את כל הכוח".
מוחמד: "בשניות הראשונות חשבתי קודם כל על עצמי, על החברים שלידי, על גיא שצמוד אלי. אחר כך תיארתי לעצמי איך תיראה ההלוויה שלי. דמיינתי את אמא שלי בוכה עלי ומתאבלת. אנחנו 13 אחים, מתוכם 9 בנים בצבא. דמיינתי אותם עומדים עם המדים שלהם בהלוויה שלי".
יש מקום לבכי ברגעים המטורפים האלה?
מוחמד: "לא שמעת שלבכות זה לא גברי?" הוא אומר בחיוך. "לא בכיתי. להפך. מייד התעשתי ואמרתי 'בואו נתקפל קצת ונצעד לאחור'. אמרתי לגיא להסתכל אחורה, היה שם סלע, ולי היה ברור שאי אפשר להטמין בו כלום אז כיוונתי אותו לעברו. הוא נשען בגופו על הסלע כשרגלו עדיין מונפת באוויר".
גיא: "הסתכלתי על מטען והיה ברור לי שמפה אנחנו לא יוצאים בחיים. כעסתי על כך שהמטען יתפוצץ והמחבלים ינצחו. הם ימשיכו בחיים שלהם אחרי שהם הרגו את המפקד שלי, ואנחנו לא נספיק להחזיר להם על הפציעות ועל ההרג".
אחרי כדקה ארוכה גיא הבין שהמטען לא עומד להתפוצץ. "המטען נוטרל, והתחלנו את הדרך חזרה אחורה בזהירות, כש'אדום' מדריך אותי מה לעשות". גיא ממשיך לתאר את הבלתי ייאמן, כש'אדום' משחרר פתאום צחוק מתגלגל. "אני דווקא זוכר שרצו שם בדיחות בין החברים. עם כל הלחץ אחד החיילים צעק לי, 'יאללה 'אדום', תעזוב אותו בשטח'. המתח היה מאוד גדול בדקות הראשונות והדרך להפיג אותו היתה באמצעות הומור שחור".
גיא: "זה שיח הזוי בין גברים לוחמים שנמצאים במצוקה".
כשהגדוד הגיע לשטח בטוח, המסוקים הצבאיים כבר לקחו אותם להלוויות של אבשלום ושל יבגני. לדברי גיא, רק לילה אחרי הוא התחיל לעכל את מה שקרה לו. "הלילה הוא זמן לחשבון נפש ולדמעות", הוא אומר, "חזרנו אחרי ההלוויה לבסיס, ותחושת הבדידות בחדר היתה בלתי נסבלת. תדמייני לך, סג"מ, עוד לא בן 20, מוצא את עצמו לבד מול מחלקה שלמה ששלושה מחייליה פצועים ומאושפזים בבתי חולים; אין מ"פ לפלוגה כי הוא נהרג, ואין לך למי לשפוך את הלב. מה עושים עכשיו?" וזה עוד לא הכל. ביום ראשון בבוקר המג"ד קרא לגיא והורה לו להכין את המחלקה; אנחנו יוצאים לעוד מארב, נמסר לו. "זהו נוהל קרב יומיים לפני יציאה", מסביר גיא, "הרגשתי שזו החלטה דפוקה של המג"ד שלא מתחשב בי וביתר החיילים, בעיקר אלה שספגו את הזוועה האחרונה. אמרתי לו שזה קשה. כעסתי עליו, אבל בדיעבד זו היתה ההחלטה הכי טובה שהמג"ד היה יכול לקבל כי אלמלא היינו יוצאים למארב הנוסף, היינו נשארים בסוג של טראומה מהאירוע ההוא עד לסוף ימינו. החזרה לאזור של המארב הקודם הכריחה אותנו להתעמת עם מה שקרה ולהשתקם".

"כאן דרך המחבל"

כיום מוחמד מפקד על עשרות גששים באוגדה 80, ומדגיש שהוא קשר את גורלו בגורל האוגדה. "אני בא ממקום שערך הערבות ההדדית והנאמנות חשוב אצלו. עדות לכך אפשר למצוא בפלהיב (יחידת הבדואים של הפלמ"ח במלחמת העצמאות; נ"י), שהיו הראשונים שהצהירו נאמנות למדינת ישראל. חונכתי לאהוב את הארץ מגיל צעיר מאוד".
יש הטוענים שהטכנולוגיה מייתרת את הגששים. יש כבר מצלמות ומכ"מים משוכללים.
מוחמד: "לעולם לא יהיה שום תחליף לתפקיד של הגשש, שהולך קדימה ומדווח 'כאן דרך המחבל'". גיא מחזק את מוחמד ומוסיף: "טכנולוגיה יכולה להקל, אבל לעולם לא להחליף את הפעולה האנושית. עובדה, אני חייב ל'אדום' את החיים שלי. שנינו שירתנו בעזה ונתקלנו בלא במעט גששים שאמרו לכוחות שבשטח לעצור לפני מרבץ של מטענים". לקראת סיום אני שואלת את מוחמד, עם יד על הלב, אם לא חשב להסתובב ולברוח באותו רגע דרמטי. "האמת היא שרציתי לברוח אבל לא באותו הרגע", הוא צוחק ומסביר מייד את התשובה המפתיעה, "אלא בתום שירות החובה שלי, כשהתלבטתי אם להשתחרר או להישאר בקבע. ההורים רצו שאלמד ואני רציתי להישאר בכפר בשאנטי שלי. יצאתי ממסגרת לוחמת עם פקודות ומגבלות, וחלמתי להיות אזרח, כמו כולם. המפקד שלי, ארז גרשטיין ז"ל, נתן לי שבועיים ואמר: 'לך תחשוב ותחזור אלינו'. והנה, חזרתי".
למה?
"ידעתי שבצבא אני מקבל מה שלעולם לא אקבל באזרחות - חברים, תחושת שליחות וכמובן אתגר בלתי פוסק. כשאתה מאבד חברים לדרך וגם נפגע בעצמך, אתה חוזר אחר. גם היום, 20 שנה אחרי, כשחבר נהרג, אני חוזר לאותו הרגע הנורא הזה. אני חושב על מוחמד ועל מה היה קורה אילו הוא לא היה שם".
ואיך אמא שלך מתמודדת עם זה?
מוחמד: "אילו הייתי מקשיב אז לאמא שלי, העבודה לא היתה מתבצעת". ("ישראל היום", פורסם בתאריך 05.05.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.israelhayom.co.il/article/179507

החתימה על פקודת המבצע הקשה מכל: 30 הלוויות לחיילים\ מאת תת אלוף (מיל') אילן הררי
חטיבת הנח"ל איבדה 30 לוחמים באסון המסוקים · המח"ט דאז משחזר את הימים הקשים

ב־4 בפברואר 1997, כמה דקות לפני שבע בערב, נעצרו המחוגים בשעון חייהן של 73 משפחות בישראל. כמי שהיה מפקד חטיבת הנח"ל בלילה הקשה ההוא, אסון המסוקים מלווה אותי עד היום, 17 שנים לאחר האירוע. שעות אחדות לפני הבשורה הקשה, שאותה קיבלתי בשיחת טלפון ממפקד פלוגת הנ"ט יהודה פוקס (היום מח"ט הנחל), עוד שוחחתי עם לוחמי הסיירת של החטיבה, שאיבדו באותו שבוע שלושה מחבריהם בהיתקלות בלבנון. "אני יודע כמה קשה לכם, אבל יש לנו משימה וחייבים להמשיך אותה", אמרתי להם. לא ידעתי אז כמה גדול האסון שעוד מחכה לנו, וכמה קשה יהיה להמשיך אחריו במשימה.
אחרי שעות קשות של נסיעה מראש העין חזרה לצפון, הגעתי לשאר ישוב ומשם המשכתי לשדה הפתוח הסמוך לבית הקברות של קיבוץ דפנה, אל המקום שבו התרסק המסוק השני. עם ארז גרשטיין ז"ל (אז מח"ט גולני) התחלנו להוציא מתוך שברי המסוק את גופותיהם של הלוחמים ולארגן את המלאכה המורכבת כל כך של זיהוי החללים. באותו הזמן התקשרו אלי שני המ"פים של החטיבה, שהעבירו לי את רשימת האנשים שעלו על המסוקים. בשלב הזה כבר היה ברור לכולנו שאף אחד לא בחיים.
את הרגעים הללו לא אשכח לעולם. כמוהם גם לא את רגע החתימה על פקודת המבצע הקשה מכל, שנכתבה למחרת: הפקודה לעריכת 30 הלוויות של לוחמי החטיבה שנהרגו באסון. ואכן, בשלושת הימים הבאים עברתי עם מפקדי החטיבה וחייליה בין בתי העלמין ברחבי הארץ. ערכנו לוויות לכל אחד מ־30 הלוחמים שנהרגו, ועטפנו באהבה את בני המשפחות השכולות. רק בשקט של הלילה, עם תום המבצע, התפניתי לקלוט ולכאוב את מימדיו הבלתי נתפסים של האסון הזה. מהימים הקשים ההם למדתי שיעורים כואבים וחשובים על החיים. בימים שאחרי האסון הציע לי הרמטכ"ל דאז, רא"ל אמנון ליפקין־שחק ז"ל, להוציא את החטיבה לשבוע התרעננות באחד ממתקני הנופש של הצבא. השבתי לו באותו הרגע שדגל חטיבת הנח"ל לא יירד ממוצב דלעת וממוצב הבופור עד שתסתיים התעסוקה המבצעית שלנו. זה לא החזיר לחיים את יקירינו הנופלים, אבל זו היתה הדרך היחידה להחזיר לחיים את חטיבת הנח"ל, שממשיכה לכאוב את האסון עד היום, והמשיכה גם למלא את המשימה שבשמה נשלחו לוחמיה ללבנון.
לפני שנכנסתי לכל בית של משפחה שכולה, התייסרתי במחשבה שאותם הורים הפקידו בידיי את בניהם, ואני החזרתי להם אותם בארון. המחויבות שלך כמפקד למשפחה שכולה, שאיבדה את יקיריה בזמן כהונתך, היא לכל החיים. הקשר הזה עם המשפחות הוא עבורי זכות גדולה. מעל הכל, חידד לי האסון את הצורך לעשות את כל הדרוש כדי לשמור על חייהם של החיילים והמפקדים. המשימה הזו היא נר לרגליי גם בתפקידי הנוכחי כמבקר צה"ל. אז וגם היום אנו נדרשים לעשות הכל על מנת לוודא שלמפקדינו ולחיילינו יהיו הכלים הדרושים כדי לחזור לבסיסם בשלום. ("ישראל היום", פורסם בתאריך 04.05.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אל"מ אביעד היה שותף בהקמת פנגו, כשהחליט לחזור לצבא ולהגשים משאלה ישנה - לפקד על טייסת קרב. חברה נוספת בה עבד בתפקיד בכיר באותה תקופה, עשתה בינתיים אקזיט, אבל אין בו חרטות. "נפלה בחלקי זכות גדולה", הוא אומר, "כמה אנשים קיבלו הזדמנות לפקד על טייסת?. עשיתי שינוי - ראיון מיוחד לרגל יום העצמאות

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4516330,00.html

http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...691#post4371551

נזכרתי גם שהייתי גם בחזרה של מסדר הכנפיים שלו, לפני 21 שנים. וואו.

הסיפור בכתבה מוכר לי. אצלנו בישוב כולם היו מופתעים לשמוע שהוא עוזב את ההייטק וחוזר לחה"א. גם לנו היו תהיות איך זה יסתדר עם העבודה של אשתו וגידול הילדים.

"היטלר מת, סטלין מת ועוד כמה ששכחתי את שמם

ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2743699

"קצינים מפחדים לפקד": האיש שמוביל את מהפכת הקצינים בצה"ל\ מאת אמיר בוחבוט

רגע לפני שאל"מ אבי גיל החל לפקד על בית הספר לקצינים של צה"ל, הוא ביקר אצל עמיתיו בצבא הגרמני. התובנות: יותר אחריות וטכנולוגיה - פחות שינון ושיעורים ארוכים. ראיון חג

הדבר הראשון שקולטים כשנכנסים למשרדו של מפקד בה"ד 1, אלוף-משנה אבי גיל, הוא זוג אופניים בהרכבה אישית מסוג "קנונדייל", אחד המותגים הגדולים בעולם רכיבת האופניים. "תרים, תרים", מתגאה אל"מ גיל באופניים ששוקלים קילוגרמים בודדים ומאובזרים במיטב האמצעים לרכיבה נוחה ומהירה. אל"מ גיל, שידוע בכושר גבוה וירידה לפרטים קטנים, מקיף את עצמו במאות ספרים. חלקם לאספנים בלבד. במהלך הריאיון הוא שולף ספרים, בוחר עמודים ומוכיח שההיסטוריה חוזרת על עצמה. כך, למשל, הוא מצליח להראות בפשטות ששיטת הפריצה לקירות בקסבה בשכם במבצע חומת מגן הופעלה לראשונה ב-1948 בצפת.

הקצין שאינו שוקט על שמריו

הוא צמח בצנחנים, פיקד על פלוגת הנ"ט של החטיבה האדומה ועל גדוד הסיור שלה. הוא שימש גם נספח היבשה של צה"ל במרינס בארה"ב, מפקד יחידת דובדבן ומפקד החטיבה המרחבית אפרים באוגדת יו"ש. בתשעת החודשים האחרונים, מחולל אל"מ גיל מהפכה בבה"ד 1. הקצין הנמרץ כבר הביא את השינוי המהותי בבית הספר לקצינים של צה"ל, אך אינו שוקט על שמריו. כבר בתחילת הריאיון הוא דוחה את הטענה שצוער בבסיס הודח כי צייר כתובות נאציות על המחברת האישית שלו בזמן הקורס. "הצוער לא הודח בגלל זה. נקודה", מתעקש אל"מ גיל. "הוא הודח בגלל בעיה ערכית אחרת לגמרי. יעלה על דעתך שבגלל ציור במחברת נדיח צוער? אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל זה ממש לא נכון". המילה "גרמניה" דווקא מעלה לאל"מ גיל אסוציאציות חיוביות. כמה שבועות לפני תחילת תפקידו הוא ביקר בבית הספר לקצינים של הצבא הגרמני, ביקור שארגן מפקד בה"ד 1 הקודם אל"מ ערן ניב. מהביקור חזר אל"מ גיל עם תובנות מעניינות לגבי אופן ההכשרה ותנאי הלמידה של הצוערים, את חלקן הוא כבר מיישם הלכה למעשה – ומתבונן בגאווה בתוצאות. "זה שאני עושה דברים בדרכי, זה לא אומר שהקודם עשה רע", הוא מבקש להבהיר. "כל אחד בא מבית אחר: תמהיל ערכי שונה. תמהיל מקצועי שונה. אני מתמקד באטרף בהתמצאות, פחות בניווט - יותר בניתוח הטקטי".
אל"מ ניב שם דגש על האיתנות של הצוערים, על היכולת לצאת ממצב של כאוס ולשרוד את הלם הקרב.
"אני מתמקד במפקד המחלקה. מבחינתי המ"מ הוא חיית שטח טקטית. אני מדבר על קציני היבשה. הביטוי שלו (של אל"מ ניב, א"ב) לדבר הזה היה כנראה מדברים שהוא חווה. הסיפור של ציר המתפללים (הפיגוע שבו נהרגו 12 ישראלים, א"ב), חווית הלחימה, הוא היה שם מג"ד שבא בהקפצה. זה השפיע על הדרך שלו. אנחנו חברים טובים, בהרבה דברים מסכימים ובחלק לא".
איפה אתה מניח את הדגש בהכשרה של דור הקצינים הבא?
"מפקד זרוע היבשה אישר שצוערי בה"ד 1 יעשו ניווטי בדד. אני מדבר על איתנות נפשית, מנטאלית, חיבור עמוק לניתוח השטח והטקטיקה. זה המ"מ. זו לא שדאות, זה הרבה יותר מזה. זו המשמרת שלי. עכשיו אני. לפני שאתה עושה משהו בדרכך, תשאל את עצמך למה קודמיך עשו את זה".
אז בה"ד 1 הולך להשתנות?
"'חכם השביל מההולך בו'. אתה צריך להבין שבה"ד 1 זה מקום עם מסורת והיגיון. יש פה דברים שטוב שהם יישארו. מצד שני, אתה חייב לחדש. תשאל: האם השביל מוביל לגבעה הלא נכונה כי הגבעה השתנתה?".
למה אתה מצפה מצוער שיהיה מחר קצין?
"באתי לשיחת סיכום עם גדוד גפן. הם הציגו לי מצגת שהם הציגו ברמת מג"ד. אז כל הצוערים מסכנים יושבים משועממים. רס"ר עומד עכשיו ומסמן להם 'כולם בשקט'. אני מסכם את המצגת ואומר להם: 'ממחר, אין מי שיגיד לכם להיות בשקט. ממחר, אתם אחראים על השקט'. זו דוגמה קטנה. הדוגמה השנייה היא תודעת אויב. אני מצפה שכל קצין ייקח אחריות. שילמד ויהיה סקרן. שלא יגיד 'לא נתנו לי, לא קיבלתי'. הגעת לגזרה? תלמד. תתכונן. בדיני נזיקין אפשר לומר 'תבעו אותנו. אתה משלם 100 אלף ואני 100 אלף'. באחריות של מ"מ זה שונה. אחריות זו אחריות".
אילו רעיונות הבאת מבית הספר לקצינים בצבא הגרמני?
"בדרך כלל, צוער אחראי להגיע לשיעור, להקשיב, במקרה הטוב לרשום מעט ולהיבחן. ביקרתי בקורס קצינים בגרמניה. אני רואה אותם יושבים ולומדים ביחד. איך מעצימים את האחריות של המ"מ. איך הם מחלקים את השיעור ומתייחסים לתהליך הלמידה. אני אומר לצוערים: 'לא באתי ללמד אתכם להיות קצינים. אתם באתם להיות קצינים. התנדבתם לכך. באתם מבתים מסוימים'. לדוגמה, כשאני אומר למישהו 'קצין', כל אחד תופס את זה אחרת. כמו שאני אומר את המילה 'אבא'. כשאני אומר 'אבא' ואני קורא על חשדות נגד אביו של הזמר המפורסם, בשבילי המרחק בין זה לבין 'אבא' הוא רב. זה לא אבא. אבל המושג קצין, הוא קצין".
חדד את המסר.
"אני לא מטיף ולא צדקן. אתם פה כי עשיתם תהליך בחיים שלכם וביחידה שלכם חשבו שאתם מתאימים. אם אתם לא רוצים ללמוד להיות מפקדים, אני לא אדע איך לעשות את זה. אני יודע לתת לכם כלים. זו גישה אחת".
מה הבעיה הנוספת?
"יש פה תכנים מאוד מורכבים. לדוגמה, תופעת המלחמה של קלאוזוביץ (קרל פיליפ קוטליב פון קלאוזוביץ, מאבות תורת הלחימה המודרנית, א"ב). סופר כבד. סופר מורכב. איך בעבר לימדנו אותם, שיעור, שעתיים וחצי, מסכן הצוער. יש לצוער מלחמה אחת: הוא נלחם באיך לא להירדם. השיטה היא שבלונית. יושבים שיעור אחרי שיעור. שיטות הטמעה סטנדרטיות. אחר כך מבחן. יש אנשים שקשה להם והם מודים, יש כאלה שנכשלים ואז אתה שואל מה הבעיה. הוא אומר 'יש לי דיסלקציה ולא הצהרתי'. יש כל מיני סוגים של צוערים. והכי גרוע? אם היית תורן מטבח ביום מסוים והיו הרצאות, פספסת תוכן. אף אחד לא יחזיר לך באמת".
אז לאיזה מצב אתה רוצה להגיע?
"להעצים את האחריות של הצוער. הוא אחראי על הלמידה. ראיתי בגרמניה איך יושבים ברביעיות ו'חברותות' – ביחד מטמיעים חומר. אימצנו שיטה. צוער מקבל חומר ל-20 שיעורים כבדים. הצוער אחראי לקרוא לפני השיעור. לאחר מכן, לקיים דיון עם חבריו - ורק לאחר מכן יש שיעור, שגם הוא 45 דקות. השיעור נראה אחרת".
נשמע מעניין. לאן עוד חלחלה השיטה?
"בעבר הייתה בבה"ד 1 מטלה של 'ספרא וסייפא'. קוראים ספר, בדרך כלל 'פלוגה ד'' של מוטה גור, ואומרים להם 'תגישו עבודה עד חודש מתחילת הקורס'. אני אומר לך שהיו צוערים שההורים שלהם הכינו להם את העבודות. היו צוערים שהעתיקו מהאינטרנט. והמפק"צים (מפקדי הצוותים)? היו תמיד בודקים בשבוע האחרון כי אין להם זמן. איך אני יודע? כי לקראת הסוף היו באים אליי עם בקשות לוועדת הערכה לפני הדחה כי הצוער העתיק. אני שואל 'למה עכשיו? הוא הרי הגיש את זה לפני חודשיים'".

"הרצאות בנות עשר דקות בווידאו"

מה השתנה בתהליך?
"הצוער בוחר ספר שמעניין אותו. מקבל עליו את אישור המפק"צ. כותב עליו שלושה עמודים. אחר כך מגיש אותו ומנהל עליו דיון עם המפק"צ בשיחה אישית. זה כבר רץ".
עושה רושם שדור הצוערים השתנה. יש פחות קשב. פייסבוק, אינטרנט.
"הכיוון הוא למחשב את כל החדרים ואז להפוך הרצאות נבחרות להרצאות בנות עשר דקות בווידאו. בדיוק כמו ב-TED – קצר, קולע, ממוקד. אנחנו מריצים בקרוב פיילוט בנושא. אני שואל את עצמי איך אני מתאים את עצמי ליכולת הקשב של הצוער".
אתה מפקד שדה עתיר ניסיון. ראית את בה"ד 1 עוד לפני שהגעת לפקד עליו. מה הדהים אותך בבה"ד 1 עם כניסתך לתפקיד?
"הפחד מלפקד. קח לדוגמה את סוגיית הצעירות-ותיקות. אני מראיין מפקדי צוותים לפני כניסתם לתפקיד. הקצינים הכי טובים בצה"ל. אני שואל את הקצינים 'ספר לי איך היה ביחידה' ואז הוא אומר לי 'נלחמתי בוותיקות-צעירות'. אני אומר לו 'איך זה שכולם נלחמים בזה ואנחנו שוב ושוב וחוזרים אחורה כל פעם?'. אז מה קורה לנו? אל תהססו לפקד. הייתי במצפה רמון. אני רואה חייל יורד מאוטובוס. לא שלי. עם חולצה בחוץ. לידו עומד קצין מחיל ההנדסה, גם לא שייך לי. תפסתי את הקצין. שאלתי אותו 'למה אתה לא מעיר לו?'. זה משגע אותי. קח אחריות. זה מתחיל מזה. המעז - מפקד. אני דיברתי על האומץ לפקד. קצינים מפחדים לפקד".
באיזה הקשר?
"בעיקר בשגרה. 'לא נעים לי, לא נעים'. מ"מ בגולני שיש לו צוער שייט (שייטת 13) הוא מפחד לפקד עליו כי הוא מקצועי מאוד".
ועדות ההערכה לפני האפשרות להדחה מגלמות את הסיפור כולו של בה"ד 1.
"היה פה סיפור על מפק"צ מדובדבן שהזחיל ביום השואה לפני שנה את הצוערים שלו. תפסו אותו. הוא סיים את תפקידו אחרי ועדת הערכה. אני יכול לכתוב ספר על הוועדה הזו. חשוב לציין כי אני ממעט להרחיק אנשים לצמיתות. מאז שנכנסתי לתפקיד היו לי מעל מאה ועדות הערכה".
היו מקרים קשים במיוחד?
"היה לי צוער שהודח. הוא יוצא החוצה ומאיים על המפק"צ 'אתה תראה, יסגרו איתך חשבון'. הוא התחיל אצלי בוועדת הערכה, סיים את הערב בכלא 6. הייתה לי צוערת שהתעורר חשד לגביה שהיא מרמה בניווטים. הגברנו את קושי הניווטים והצוערת מקבלת ציונים שאני לא קיבלתי. חשדו שיש לה ספר קודים. היא באה יום אחד מקריאה את הקודים. המפק"צ לקח אופנוע, נסע לראות את הסמל וגילה שהיא העתיקה. היא לא הודתה והורחקה לצמיתות. אחרי שבועיים היא כותבת מכתב ומספרת 'שיקרתי לאורך כל הדרך'. לאחר מכן הגישה קבילה נגדי".
אני מחזיר לעניין השטח: החיבור להתמצאות והוויתור על המושג "ניווט".
"לא ראש מלמד את הרגליים, אלא הרגליים והראש לומדים ביחד. ההתנסות האישית, השהייה בשטח, הסיפור של ירידה לשטח – זה קריטי בהכשרה. היום, אצלי קצין שריון הולך שישה קילומטרים לבד בלילה. צוערות קרקל עושות בדד. אני רוצה שאנשים לא יפחדו".

שינויים בתנאי הקבלה לבה"ד 1?

אתה מדבר על פער בתחום הניווטים. לא כמו ביחידות העלית, הפער נמצא בגדודים. איך הגעתם למצב הזה?
"יש בעיות של ניווט בצה"ל. זו תולדה של 'וויז', פחות מטיילים. זה דור ה-Y. יודעים איך להגיע לנווה צדק, לא יודעים איך להגיע לגבעה הרלוונטית. בדקנו ומצאנו שבסיירת מטכ"ל לדוגמה לא נותנים ציונים על ההתחלה בניווטים כי רוצים לעודד למידה. זה מה שאנחנו עושים". אל"מ גיל מודה שייתכנו שינויים נוספים בתהליך הקבלה לבה"ד 1, כשהדגש יושם על הכושר הגופני לכלל הצוערים ועל המצופה מהם בהמשך הקורס. הדיבור על כושר וריצה עם מדריכות, מעלה מיד את החיכוך של דתיים עם בנות. "אני לא סופר חובשי כיפה ושאף אחד לא יקטלג לי אותם. לא סופר בהגדרה. יש לי צוערים. נקודה. זה לא מעניין אותי. אם יפנו אליי מחר מאכ"א, אין לי נתון כזה לתת להם", הוא מבהיר.
מה דעתך על מסלול "גלעט כושר" לחרדים לקצונה?
"כל עוד זה קורה כאן, אני אעשה את המקסימום. מצד שני, אם הרבנים הצבאיים עושים כאן קצונה אין שום סיבה שהשאר לא יעשו. אנחנו דואגים לכל התנאים כמתחייב בפקודות".
נמתחה עליך ביקורת שפירקת את הפלוגה של חובשי הכיפות שהתרוצצה לה בגפה בבה"ד 1. הפנו מכתבים נגדך, כולל ביקורת אישית.
"אני לא חושב שזה ראוי. זה בה"ד 1. מי שקשה לו, שיסובב את הראש. הקטנו את הפלוגה לרמת הצוות וזה נמצא יחד עם כל הפלוגה. כבר היו לי דילמות והמפקדים התמודדו עם זה יפה מאוד. נאמר לצוערים שאם הרבנים הראשיים מסובבים את הראש או מורידים מבט בזמן שירת נשים, גם הם יכולים. למי שממש קשה, הוא יכול לצאת החוצה. זה לא קרה, אבל יש גם מידתיות. המטרה היא לרדד חומות, לא להגביה אותן. הצוער שנכנס לכאן חותם על מסמך 'מתחייב אני'. הוא נשאר אצלו והוא מתחייב, בין היתר, להיות מאזן ומאוזן. לא רק להיות צוער, אלא לא לפחד לפקד". ("וואלה!", 6 במאי 2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(הכתבה "פרס אופיר" מאת יוסי יהושוע וראובן וייס, ידיעות אחרונות מוסף חג יום העצמאות תשע"ד, ‏ 05.05.2014, עמודים 6-8).

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(הכתבה "יש לי. אין לי" מאת נחום ברנע, ידיעות אחרונות המוסף לשבת, 09.05.2014, עמודים 3-4)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../09/32/3210.htm

הצנחנים של הרצי\ מאת יהלי סער

קציני החטיבה האדומה, ממפקדי הפלוגות ועד הסמח"ט, נפרדו בשבוע שעבר ממפקדם אל"ם הרצי הלוי בדרך הטבעית ביותר עבורם - בצניחה. אחרי שעברו חוויה מטלטלת במכשיר האימונים "אייכמן", הם עלו למטוס רק כדי לקפוץ ממנו - היישר אל תוך הים התיכון. "חיפשנו את הפעילות שתסמל את הרצי יותר מכל", אמרו
בוקר יום שלישי, וכל שרשרת הפיקוד של חטיבת הצנחנים נמצאת בבבסיס מרא"ה שליד תל נוף. קציני המפקדה, מפקדי הפלוגות, מפקדי הגדודים וסגן מפקד החטיבה - כולם באו להיפרד מהמח"ט והאבא שלהם בשנתיים האחרונות, אל"ם הרצי הלוי. הם הגיעו טרוטי עיניים, רמז ללילה של פעילות באיו"ש, אבל הנוסטלגיה לבסיס בו התחילו את דרכם בצבא, ובעיקר ההתרגשות מהמעמד, עושות את שלהם ומעוררות אותם כמו אספרסו כפול. כל אחד מהם צנח לא מעט פעמים. ההרגשה הזאת, להיות תלוי בין שמים לארץ, רחוקה מלהיות זרה עבורם. אבל עכשיו הם מתקשים להסתיר את התרגשותם מהצניחה הקרבה. קציני החטיבה האדומה יודעים שהקפיצה הבאה מהמטוס לא תהיה סתם עוד קפיצה - אלא צניחה לים. בדרך כלל מתנסים בכך רק מדריכי צניחה ולוחמי יחידות מיוחדות, אבל היי - כשהמח"ט עוזב צריך להשקיע, לא?

התדריך
בעיות בכיתה הטיפולית

בשל ייחודיותה של הצניחה, עברו קציני הצנחנים אימון שבוע לפני כן בבסיס השייטת בעתלית. כעת, לאחר שחולקו לקבוצות, מובלים מפקדי הפלוגות לקבלת הסבר נוסף. המדריך שמתיישב עם מפקדי גדוד 101 מתחיל לעבור על הדגשים לצניחה רטובה. לפני צניחה לתוך הים, טוב לדעת, צריכים הצנחנים להחליף את נעליהם האדומות בנעלי הספורט. המטרה פשוטה: לאפשר להם להתנייד במים ביתר קלות עד שיגיעו לסירה או לחוף המבטחים. כדי למנוע סרבול, הקצינים אף מחליפים את חולצת המדים בטי-שירט רגילה. הבדל נוסף בצניחה לים טמון בפעולה שעל הצנחנים לבצע ברגע הנחיתה. בעת המגע עם המים, עליהם להשתחרר מכבלי הרתמה ולהתנתק מהחופה, באמצעות משיכה בלולאת ברזל המצויה בצד הרתמה. אם לא ישחררו אותה בזמן, מסביר מדריך הצניחה ניר זבורוב, המצנח עלול לסחוף אותם איתו ולגרום להם לחבלות קשות. גילו הצעיר של המדריך משרה רוח שטות נוסטלגית על מפקדי הפלוגות. בן רגע הם חוזרים לימיהם כטירונים. "צריך למצוא שם לקבוצה", מכריז מדריך הצניחה. "כיתה טיפולית", מציע מיד מפקד הפלוגה המבצעית בגדוד 101, סרן אפרים אבני, וזוכה לתגובות נלהבות. "מישהו מכם צנח בעבר לים?" שואל המדריך וזוכה לתגובה שקטה המלווה בחיוכים שובבים. "חשוב מאוד שתתייחסו לזה ברצינות. כשאתם שמים את המצנח תדאגו להחזיק בסוגר לפני שאתם מניפים אותו. אחרת, כמו לפני ארבעה קורסים, זה יעוף למישהו על הראש, הוא יפתח אותו ויעוף מהקורס".
"זה שהעיף את הסוגר", מסביר מפקד הפלוגה המסייעת, רס"ן אורן ברסאנו, לשאר חבריו רק בשביל לסגור את הפינה. "לא, דווקא לו לא עשינו כלום", מבהיר שוב המדריך, "העיפו את הבחור שפתח את הראש". "איזה חוסר צדק", מתרעם מ"פ החוד, סרן ישי רוזיליו, "הוא בטח היה הילד הכי חננה בקורס".

התרגול
ריטלין נגד אייכמן

התדריך הסתיים, והמפקדים עוברים לתרגל את הצניחה. אחרי שקפצו משני צדי חצי מטוס הקרנף המוצב במגרש האימונים, דימו יציאה מכלי טיס בזמן צניחה ודילגו בתוך סבך של מיתרים כשהם מדמים פתיחת מצנח באוויר, מובלים קציני החטיבה לסככת בטון גדולה ונושמים לרווחה כשהטמפרטורות צונחות. הקצינים חוזרים מספר פעמים על תרגולת הצניחה, מחייכים בכל פעם שהמדריכים הצעירים מבקשים מהם לשוב עליה. "איך אני מחכה כבר לשירה בציבור שתהיה בערב", זורק קמ"ן החטיבה, רס"ן ליאור, הערה בין תרגולת אחת לחברתה. "אני בטוח שיהיה לכם כיף", קוטע אותו המדריך בניסיון להחזיר את הריכוז לקבוצה, "אבל קודם צריך ללכת ל'אייכמן'".
"השתגעתם?" צועק לפתע קצין האג"ם החטיבתי, רס"ן איתן בן גד. הוא מרים את ידיו באוויר, מסרב להאמין שעוד רגע ייאלץ לבצע שוב את האימון האימתני שכה שנא בתור חייל צעיר. "אתם דפוקים לגמרי", ממשיך הרב-סרן. "אני עכשיו מתקשר ליוסי בכר (קצין החי"ר והצנחנים הראשי) והוא מבטל את הצניחה הזאת". בן גד עוזב בסערה את הבניין ומותיר את המדריך, שעד לפני מספר דקות התבדחו על אימוניו הקלילים, עם פה פעור. "אל תדאג", מרגיע אותו קצין הרפואה החטיבתי, סרן לירון גרשוביץ. "הוא סתם לא לקח ריטלין בבוקר", משלים רס"ן ליאור. מהר מאוד מתגלה באופק ה"אייכמן" - מבנה גבוה ממתכת, המזכיר מגדל שמירה שלקה בשיגעון גדלות. כבלי מתכת ארוכים נמתחים ממנו עד לרצפת הבטון כמה עשרות מטרים מתחתיו, והקצינים צריכים להחליק בעודם מתפעלים את המצנח. לא סתם הוא נחשב לאימה המרחפת מעל כל צנחן המצוי בשלב ההכשרה. לא סתם הוא מפחיד אפילו מפקדים מנוסים. "הרבה פעמים כשאתה קופץ מהמכשיר, אתה סופג זעזוע קטן כשהכבל נמתח", מנסה המדריך להסביר את המקור לשם המכשיר. "בגלל הזעזוע הזה הרבה חניכים מוצאים את עצמם תלויים באוויר לכמה שניות. כמו שקרה לאייכמן אחרי המשפט".

הצניחה
צעד לא טבעי

סערת אייכמן חולפת. הקצינים סיימו את התרגולות, וכעת הגיע הזמן לדבר האמיתי. עשרות מפקדי הצנחנים ממתינים בסבלנות בבטנו של מטוס הקרנף, כשרעש מנועים מחריש אוזניים עוטף אותם. רגע לפני שדלתות המטוס ייפתחו אל תוך השמים הצלולים והים השקט של עתלית, הם שולחים חיוכים ילדותיים לחבריהם או קורצים להם. "אם אתה רואה שאני לא מצליח לקפוץ, תן לי בעיטה", מבקש רס"ן ברסאנו מסרן אבני. כשההוראה ניתנת, נפתחות דלתות המטוס בתנועה חדה. הצנחנים מתייצבים בפתחן, מניחים לרגליהם לעשות את הצעד הלא טבעי - וספק קופצים, ספק נדחפים אל תוך האוויר הקריר. כשהמצנח הראשי נפתח, הצלילה נבלמת בעוצמה. הקצינים מוצאים עצמם בתוך שקט נדיר, תלויים באוויר. מעליהם שמים כחולים ללא ענן, מתחתיהם ים צלול. למרות הצרות שעשו למדריך הצניחה, הצנחנים מתבררים כתלמידים טובים - ונוחתים בתוך המים בשלום. בעוד הרתמות המנותקות צפות לצדם בנחת, מגיעות סירות הגומי הקלות עם לוחמי השייטת ושולפות את המפקדים מתוך המים. את הצניחה אולי עברו הצנחנים בלי בעיה, אבל המים, מתברר, הם ממש לא המגרש הביתי שלהם. טלטלת הגלים קשה להם הרבה יותר מההיסחפות ברוח. "כולנו הקאנו בסירות", מודה מ"פ הכשרות בגדס"ר צנחנים, סרן עידו המבורגר, עם ההגעה אל החוף.

הפרידה
החטיבה תמשיך לפרוח

אחרי שהתרגשות הצניחה ומלח הים נשטפו מעליהם, חוזרת אט-אט הרצינות הפיקודית לקולם של הצנחנים. הם נמצאים עכשיו במבצר שוני הסמוך לבנימינה, ממתינים לאירוע הפרידה הרשמי. "לקחנו מהמח"ט המון דברים", הם אומרים, "וקשה להיפרד ממנו".
"חיפשנו פעילות שתסמל את הרצי יותר מכל, והצניחה לים פשוט התאימה", מוסיף סגן מפקד החטיבה, סא"ל גיא חזות, כשהוא מוחק, מסמן, וחוזר פעם אחר פעם על הנאום האחרון שישא בפני המח"ט היוצא. "היא מסמלת את הרוח שלו כצנחן ומתאימה לו, כי הוא פשוט אדם שאוהב לעסוק בספורט אתגרי לכל סוגיו". את הערב חותם אל"ם הלוי עצמו, שעולה לבמה, שלא כהרגלו, ללא נאום מוכן מראש. כשהמדשאות הירוקות של אזור בנימינה פרוסות מאחוריו ומפקדי החטיבה נמצאים לפניו, הוא פונה להיפרד מהם באופן בלתי רשמי בפעם האחרונה. "אני חושב שהתקדמנו מאוד בשנתיים האחרונות", אומר המח"ט ומסכם שנתיים של פיקוד, "אבל התקדמנו בזכות חבורה נהדרת שהייתה כאן ובאמצעות עבודה משותפת שקיימנו. כשהגעתי מצאתי חטיבה נהדרת עם אנשים נהדרים והשתדלתי להוסיף בתורי. אני בטוח שהיא תמשיך להתקדם ולפרוח. בסופו של דבר, קשה לעצור משהו שמצליח כבר כל-כך הרבה שנים". ("במחנה", 26 באוגוסט 2009)


"גם לפקודיו הנחיל ארז את חשיבות שיקול הדעת שלהם, דווקא בנסיבות המורכבות ביותר. במאי 1993 יצא כוח צנחנים בפיקודו של הרצי הלוי למארב הסתתרות בשטח בעייתי, מזרעת עקמתה. ארז והרצי העריכו, לאחר ניתוח קפדני של השטח, כי האזור משמש כנתיב חדירה של לוחמי החיזבאללה, שהניחו מטענים ליד סוג'וד.

הכוח של הרצי נע בלילה ותפס עמדות במדרון סבוך. עם הזריחה זיהה הרצי במרחק של כמאתיים חמישים מטרים מערה ובפתחה שומר. הוא נערך לירי, אך אנשי החיזבאללה הקדימו אותו וירו צרור ארוך לתוך העמדה שבה הסתתר הכוח. זוהר חלמיש, קצין הסיוע הארטילרי של החטיבה המזרחית, נהרג
(עמוד 149)
במקום, וקשרו של הרצי נפצע. הרכס כולו התעורר ועשרות מחבלים ירו לכל עבר מפני שלא זיהו את מיקומו המדויק של כוח הרצי בשטח המלא שיחים. בדיעבד התברר כי במהלך הלילה נערכו לוחמי החיזבאללה בשטח להסתערות על מוצב סוג'וד וכי הכוח הקטן של הרצי נקלע בלי דעת היישר ללוע הארי.

זה היה רגע לא קל. ארבע עשר לוחמים בלב שטח עוין, מוקפים אנשי חיזבאללה, עם קצין הרוג ולוחם פצוע, ירי מכל עבר וצעקות רמות בערבית, בשעת בוקר מוקדמת של חודש מאי, שעות ארוכות לפני חשכה שתוכל להסוות מאמץ להיחלץ. הרצי מיהר לעלות בקשר מול ארז ודיווח לו על המצב, משום ש"לארז בטח יהיה משהו שנכון עכשיו לעשות." וארז, רגוע וסמכותי, חזר על עקרונות היסוד: "אתה המפקד בשטח. תעריך את המצב, ותתחיל לעבוד!" והרצי עבד. הוא לקח שנייה למחשבה, הפך שוב בדברי ארז, ובתוך מהומת אלוהים שסביבו, זוהר ההרוג השוכב מצדו האחד, והפצוע שנאנק מכאבים בצדו האחר, הבין מה שארז אמר, והרגיש עם זה טוב ובטוח: הוא המפקד, ויש לו את כל הכלים והיכולות להתמודד עם האתגר שלפניו.

ואכן הוא גילה יכולת, גם שהמצב הפך גרוע ומסובך פי כמה בהמשך. ראשית, הוא הזניק כוח של מסוקי קרב, בעוד שארז הפעיל, במקביל, כוח חילוץ קרקעי. הרצי הנחה את המחלצים שלא לפתוח באש ללא זיהוי מטרות בוודאות, כדי למנוע אפשרות של ירי כוחותינו על כוחותינו. הכוח המחלץ לא זיהה את מיקומו של כוח הרצי, והאחרון הנחה את המחלצים לתפוס עמדה שולטת. עתה הוא תכנן להיחלץ בעצמו בחסות החשכה.

ואז החלו הדברים להסתבך באמת. כוח החילוץ הותקף ונפגע ונוצר נתק בין לוחמיו. חלק מאנשי כוח החילוץ חששו שמפקדם, צור, נחטף על ידי לוחמי חיזבאללה. עכשיו נדרש חילוץ לכוח החילוץ, והרצי שב ושינה את תוכניתו. הוא החל לנוע באור יום לכיוון הכוח הפגוע, תחת גשם של פצצות מרגמה וירי מכלים כבדים שהפך יותר ויותר ממוקד.

הרצי ואנשיו נעו לאט, חברו לכוחות המחלצים, ואף הצליחו לאתר את צור, מפקד כוח החילוץ. הלה אמנם לא נחטף, אך נפצע אנושות. כוח הרצי העמיס את צור ואת גופתו של זוהר חלמיש על אלונקות והחל לנוע בכבדות בתוך הצמחייה העבותה, כשהרצי מתזמן מיסוך ארטילרי וירי מסוקים כדי לחפות על תנועה בקרחות הצמחייה שהתגלו מעת לעת.
(עמוד 150)

במהלך כל האירוע עלה ארז מול הרצי מספר פעמים ברשת הקשר, לא מעיק ונוסך ביטחון:
"רד במקום, תפתח נצרה ותירה רק כשתזהה מטרה."

הכוח המשיך לנוע, אחת משתי האלונקות נשברה, והקצין ההרוג נישא ב'אחד על אחד' על ידי אחד הלוחמים. בקשה להנחית מסוק נדחתה בשל האש העזה שהרכס ספג. שש שעות ארוכות חלפו מן הצרור הראשון ועד שכל הכוחות נחלצו מן השטח המסוכן ויצאו מכלל סכנה. מסוק פינה את צור הפצוע, וארז חבר לכוח.

בדרך החוצה עוד הספיקו ארז והרצי לעבור במוצב סוג'וד של צד"ל. המוצב נחלץ אמנם מהתקפה קרקעית של לוחמי החיזבאללה, אך ספג מטח ארטילרי כבד במהלך כל שעות הבוקר. "חונך צד"ל" המקומי (קצין צה"ל שהנחה את לוחמי המוצב), ניגש אל השניים ותיאר באריכות את הקשיים עמם נאלץ להתמודד: ההפצצה הכבדה פגעה בכל המקלעים, רסיסים ריסקו את המשקפות, מורל החיילים ירוד ביותר.
"אני מספר לך את הצרות שלי?" קטע אותו ארז, רגוע ומחויך.
הקצין נד בראשו לשלילה.
"אז אל תספר לי את הצרות שלך!" חתם והלך.
להרצי היה ברור שלא בחוסר אכפתיות עסקינן, אלא באותו מסר ששמע מארז רק שעות קודם לכן: "כולנו קצינים בצה"ל, יש לנו סמכויות ואמצעים לפעול ועלינו המלאכה לגמור." ככלל, ארז נטה להגיב בקשיחות לתלונות בלתי מוצדקות בעיניו. בתנועה חזרה מהיתקלות, ביקש מא"גיסט שנפצע קל סיוע והִרבה להלין על מצבו. "אתה לא פצוע, ותמשיך ללכת. פה זה מלחמה." נזף בו ארז בתקיפות. החייל התעשת וצעד בדממה עד לבסיס.

לאחר האירוע גיבו ארז וגבי את כוח הצנחנים בכל התחקירים. ארז הבליט את הצטיינותם המבצעית של הלוחמים: גם בתוך המהומה הספיקו לקחת עמם כל שריד לנוכחותם בשטח. הצלף אסף את תרמיליו, החובש את התחבושות, והמפקד הוביל שני כוחות פגועים לחוף מבטחים. הגיבוי המחולט שלו נמשך גם כלפי מעלה, כשהרמות הממונות ביקרו את ארז וגבי על הפעלת כוח בשטח כה בעייתי. השניים לא נטשו את אנשיהם. לא בשטח, ולא מול קצינים בכירים. בכל הפרשה, כמו במקרים רבים אחרים, הפעיל ארז מערכת של מסננות רגשיות, ששיוו לו תדמית קרה, מקצועית ומנותקת. "מסננות חיוניות למפקד",
(עמוד 151)
יעריך הרצי שנים אחר כך. אך בדלת אמות, נוסף עוד משקל לאיש שלקח אחריות על כל כך הרבה משפחות שכולות. בנסיעה חזרה מן האירוע, ארז התכנס בעצמו בהרהורים על הקצין הצעיר שלא היה אמור כלל לצאת למארב והצטרף לכוח הרצי רק לאחר שארז נענה לתחינותיו.

"חנן, איך הלך לנו זוהר, איך...." פלט לפתע. דממה השתררה בהמשך הנסיעה. מעטה הציניות הוסר לזמן מה. זוהר חלמיש, איש רגיש, כתב פעם שהחיים קופאים "או בצילום או באהבה". וסוג של אהבה נותר בין הלוחמים. משהתברר לארז כי משפחתו של זוהר סובלת מקשיים כלכליים הוא גייס בשבילה סכום כסף נכבד, וניווט בעדינות בין הצדדים במצב משפחתי רגיש. ארז והרצי הקפידו להגיע לימי הזיכרון והאזכרות. הרצי עושה זאת עד היום, "כמובן בשביל זוהר, אבל גם קצת בשביל ארז"."
(עמוד 152)

(מתוך הספר "תמצית געגוע: סיפורו של ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון" מאת אהוד ערן, הוצאת ידיעות ספרים, 2007, עמודים 149-152)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(הכתבה "הפלוגה שמייצרת אלופים" מאת לי ירון, "במחנה", 15.05.2014, עמוד 20)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבה ישנה על משה קפלינסקי, מוטי ברוך, אבי בלוט, משה תמיר ושאול מופז.

מלחמת שלום המוראל\ מאת עמוס הראל

המשבר שחוללו האבידות בלבנון תפס את הצבא מופתע. השבוע, בכל מקום שאליו הלך הרמטכ"ל, שמע תביעה נחרצת לפעילות. פלוגת הצנחנים שעלתה למוצב טייבה החליטה להחזיר לצה"ל את הברק לעיניים

בערב יום ראשון, בשיירה שעלתה למוצב טייבה בדרום לבנון, ביקש קצין הקשר של גדוד הצנחנים את התחשבות התקשורת. כל מלה שאתם כותבים עלינו נקראת בבית בשבע עיניים, טען. "אתם צריכים לגלות קצת אחריות: הפרסומים שלכם דופקים כאן את המוראל". שבוע אחרי גל האבידות הגדול, כל חייל בלבנון הוא יועץ תקשורת בפוטנציה. פרסום התבטאויות של חיילים בזכות יציאה חד-צדדית עכשיו חולל סערה כמעט כמו האבידות עצמן. עתה עוסק הצבא במזעור הנזקים. בפיקוד הצפון משווים את ההתגוששות עם חיזבאללה לקרב אגרוף מתמשך, "שלא יוכרע בנוק-אאוט". ברוח הדימוי הזה, אפשר לומר שאת השבוע האחרון הקדיש צה"ל להתאוששות מהמכה שספג ולניסיונות לשכנע, את עצמו ואת התקשורת, שהוא עדיין חד מחשבה וחדור רוח קרב כבעבר. הדרך ממשגב עם לטייבה, בגזרה המרכזית של אזור הביטחון, אורכת רק עשר דקות. אבל הגשם, הבוץ והערפל (שסיפקו השבוע רקע מטאורולוגי מושלם לכל כתבה מלבנון) הופכים את הנסיעה לחוויה מדאיגה למדי. בטייבה, בינתיים, סופגים פצמ"רים (פצצות מרגמה), לא טילים, כמו בבופור ובדלעת הצפוניים יותר. תקופת ההמתנה הממושכת מותירה לחיילים די זמן לקרוא עיתונים - ולכעוס. המ"פ, סרן אבי בלוט מנווה צוף, רק חזר ממארב ממושך ועוד לא שמע על המהומה הציבורית בארץ, אבל החיילים מאוד עסוקים בכך. "רק אל תעשו בושות כמו גבעתי", מסנן אחד מהם ברגע שחבריו יושבים לשוחח עם עיתונאים. דברי החיילים מטייבה מציגים גישה שונה לחלוטין מזו שהשמיעו חיילים אחרים בכלי התקשורת בשבוע שעבר. לא עוד סופגים ובוכים. פלוגת החוד של גדוד 890, גאוות חטיבת הצנחנים (זה המקום שכונה פעם בפשטות "הגדוד" וממנו יצאו רמטכ"לים לעתיד), החליטה להחזיר לצבא את הברק לעיניים. הם לא ייתפסו חוששים. נכון, חיילים מהגדוד שלהם, במוצב גלגלית, דיברו קודם אחרת. אבל אלה היו חיילים צעירים, אולי מבוהלים אחרי התקרית שבה נהרגו שלושה חיילים במוצב מירי טיל. "מה הם כבר מבינים?" הצנחנים מהפלוגה הוותיקה מדברים כמעט בקול אחד. משדרים נחישות ובאותה נשימה מסבירים שהתדמית חשובה מכל. אופיר בוכניק, מבאר שבע: "כל חייל שיושב בלבנון יודע שזה לא קל, יש רגעים קשים. אבל אסור להגיד דברים כאלה. צריך להחזיק מעמד. ברגע שחייל נשבר הוא פוגע בתדמית של צה"ל". קובי פטל מירושלים: "הדברים שהופיעו בתקשורת פוגעים בחיילים כאן במוצב, מסכנים אותנו". דותן גרבלי מבאר שבע: "לא משנה מה חייל חושב, הוא צריך להקרין ביטחון. אני לאמא שלי אומר כל הזמן: הכל בסדר. אם אני אגיד שצריך לרדת מכאן, חיילים שנמצאים אתי יתחילו לפחד. כל הרעל (מוטיווציה) יירד". רודי סעד מינוח: "אין מה לדאוג. אנחנו חזקים. נישאר כאן עד שיקבלו החלטות בממשלה זה התפקיד שלנו". קצין מנוסה, שעבר שנים ארוכות בגזרת לבנון, ממליץ שלא להתרשם יותר מדי מהצהרות חיילים, לכאן או לכאן. הכל תלוי במקום הפגיעה של הטיל ובזמן שחולף, הוא אומר. "מי שחטף תמיד ידבר אחרת מזה שלא ספג, והדברים יישמעו שונים ככל שעובר זמן מאז הפגיעה, משום שאז יש לחיילים זמן להתעשת". יש לא מעט צביעות בגישה הצבאית לעמדות החיילים כאן, הוסיף. "עד לפני כמה חודשים, כשכל החיילים היו מלאי מוטיווציה, היה מותר לדבר על הכל. עכשיו, כשחלק מהם שינו את עמדתם, כולם נכנסים ללחץ. פתאום אסור לדבר פוליטיקה".

פתיחת ציר עם המג"ד

המשבר המוראלי של השבוע שעבר תפס את הצבא, כרגיל, מופתע. התייעצויות דחופות כונסו אצל הרמטכ"ל וראש אכ"א. קצין בכיר אחד לחץ לשלול מהחיילים שדיברו את תעודות הלוחם, אבל בפיקוד הצפון עצרו את ציד המכשפות בזמן. הפסיכולוגים ואנשי החינוך המליצו להשאיר את הטיפול למפקדים בשטח - וכך נעשה. "זו קודם כל בעיה שלנו", אמר מפקד עוצבת הגליל, תא"ל משה קפלינסקי (קפלן), למג"דים בגזרתו. "חייל שיראה את המג"ד שלו פותח ציר לידו, ברגל, לא ידבר כך". מפקדי החטיבות הסדירות יצאו לשוחח עם חייליהם בלבנון. גם לעיתונאים איפשרו כניסה לאזור הביטחון, אחרי שבועות שזו נאסרה בשל התרעות על פיגועים. ברקע עולה כל העת מפלס הדאגה של ההורים, שקיבל עוד לגיטימציה עקב ההצהרות של מקצת הבנים. קשה כמעט למצוא אב או אם לחייל בלבנון שאינם תומכים ביציאה עכשיו. "בבית לא רוצים שנהיה פה", מודה הצנחן אייל כץ מרעננה. "לפני שעליתי ללבנון בפעם האחרונה, אחותי התחננה בדמעות, אל תחזור לשם". בטייבה מבקש החייל נסים מאריאל ממפקדו קפלינסקי, "תעשו כבר משהו עם התקשורת. קשה לי להתנצל כל פעם על זה שאני בלבנון כשכולם בבית אומרים לי, די כבר, תעופו משם". מפקד העוצבה משיב בנאום מנומק, שעיקרו - צריך להמשיך להילחם. "מאז ומעולם, חלקנו, כל אחד בתורו, נושאים בנטל הביטחון. פעם בלבנון, פעם בסיני, פעם בירושלים. זה קשור לשאלה איך ישנים הלילה במטולה. אני גאה על זה שהיום, כשאתם כאן, הפאב במשגב (עם) מלא. ההורים שלי ושלכם עשו את זה; עכשיו תורנו, כדי לאפשר לדרג המדיני שקט לעשות את ההסכמים הכי טובים". אין לכם על מה להתנצל, הוא אומר לצנחנים. הלהט של הצנחנים אמיתי, אבל קשה לחמוק מהרושם שהוא גם מעט מחושב. "אתה יכול לחשוב כל מה שאתה רוצה", אומר דותן גרבלי, "אבל תחשוב פעמיים לפני שאתה אומר את זה לתקשורת". המג"ד, סא"ל מוטי ברוך, אומר שכל חייל מדבר כרצונו ולאיש מהם לא נאמר מה להגיד, אך מודה גם ש"תידרכנו אותם לקראת הביקור". ברוך, שהקשר שלו נהרג בתקרית בגלגלית, אינו מזהה משבר מוטיווציה בגדוד. לחטיבת גולני, שתחליף כאן את חייליו, אומרים בצנחנים, תהיה עבודת הכנה פסיכולוגית קשה יותר (וגולני אכן מכינה את חייליה בסגנון אופייני. יום לאחר מכן חולל המח"ט שם, אל"מ שמואל זכאי, מהומה כשדרש מלוחמיו לא לשים לב ל"ארבע אמהות, ארבע סמרטוטות").

מפקדים על הכוונת

לפני שנה ומשהו, באותו חדר, ישב מג"ד גולני, סא"ל אילן. באוגוסט האחרון הוא נפצע פצעים בינוניים בהיתקלות עם חוליית חיזבאללה. המפקדים בלבנון משלמים מחיר אישי. מוטי ברוך עצמו נפצע קשה, ב-97', כמפקד סיירת הצנחנים, בהיתקלות שבה נהרג סגנו, ערן שמיר. גם הדרג הבכיר מסתכן לא מעט. כל כניסה של שיירה מלווה באין-סוף חששות והתרעות. לפיקוד צפון ברור שחיזבאללה מחפש הישגים, ובהם פגיעה בקצין בכיר. מותו של תא"ל ארז גרשטיין, בפברואר אשתקד, היה הלם מוראלי גדול לצבא. ההנחה היא שגם קצינים אחרים נמצאים על הכוונת. מפקד החטיבה המרחבית, אל"מ משה תמיר, והמג"ד ברוך כמעט נפגעו בעצמם בגלגלית. תמיר משרת בגזרה הזאת כמעט 18 שנה ברציפות, כחייל, כמפקד סיירת גולני, כמפקד אגוז וכמח"ט. אשתו סיפרה בשבוע שעבר שבלילות היא ישנה בטרנינג, מחשש לביקור של אנשי קצין העיר. במלחמה הזאת גם ישראל נוקטת שיטות דומות. בסרט המתעד את ניסיון ההתנקשות בבכיר החיזבאללה, אברהים עאקיל, נראה עאקיל מפגין יכולת התחמקות מדהימה. קשה להבין כיצד יצא בשלום מירי הטיל שריסק את מכוניתו לאחור והדפה לעבר קיר. הוא הושלך החוצה מעט לפני שפגע במכונית טיל נוסף וזינק בקלילות לתוך חצר בית, כשהטיל הבא שנורה שב ומחמיץ אותו. אילו שגה בתזמון פעולותיו, אפילו בשנייה, היתה הלווייתו מתקיימת שבוע לאחר זו של הקולונל עקל האשם, האיש מספר שתיים בצד"ל.

צד"ל

בקצב הלא ייאמן של האירועים, כמעט שנשכח מצבו של צד"ל. האבידות הישראליות דחקו את העיסוק בחיסולו של האשם, אבל במערכת הביטחון מודאגים מאוד מהתנהגות צד"ל בחודשים הקרובים. בינתיים אין שום פתרון אמיתי למיליציה. רוב מפקדיה אינם מוכנים לעבור להתגורר בארץ ורוצים להישאר על אדמתם. נסיגה ישראלית, בלא הסכם, תאלץ אותם להתמודד עם עונשי המאסר הכבדים שהוטלו עליהם, שלא בפניהם בביירות (אם כי ניסיון הנסיגה מג'זין מלמד שהממשל הלבנוני גילה שם סלחנות יחסית). השאלה הגדולה היא עד מתי צד"ל יחזיק מעמד. רצף מחודש של אבידות יכול לשבש את תפקודו. הקושי הישראלי נובע גם מהתלות הלוגיסטית שפיתחו המוצבים בקבלנים הלבנונים: כל השיירות למוצבי צה"ל מתנהלות כיום באמצעותם. שיירה כזאת טומנת בחובה גם סיכון של החדרת מטעני חבלה למוצב. בינתיים, עוברת רצועת הביטחון כיווץ הדרגתי. תחילה הועבר מוצב חונה דרומה. לפני שבועיים ננטש גם סוג'וד, בצורה מבוהלת, בלחץ ההפגזות. מוצבי צה"ל בריחן ובעיישיה נהפכו לקו הקדמי בצפון. "הצד"לניקים הבכירים באים אלי אחד אחד, בשקט", מספר קצין ותיק ביחידת הקישור של צה"ל בלבנון. "הם שואלים: מה קורה לנו. אתם באמת הולכים לברוח מכאן בלי הסכם?" השבוע הזהירו בכירים בצד"ל כי החיילים שלהם עלולים להפסיק להישמע לפקודות ולהתחיל לדאוג לעצמם. "ישראל מפקירה אותנו", טענו. ההתנקשות בעאקל יצרה חלל מנהיגותי בצמרת המיליציה. מפקדה, הגנרל אנטואן לאחד, כבר שוב בפאריס. כמנהגו, הוא מבלה כמה שבועות בצרפת אחרי כל חודש במארג' עיון. מסורת לא משנים, גם בימים קשים.

הרמטכ"ל והקבינט

בכל מקום שאליו הלך השבוע הרמטכ"ל בלבנון, שמע תביעה נחרצת לפעילות. קצינים ולוחמים אמרו לו שהם מרגישים שידיהם כבולות. הצנחנים בטייבה שותפים לתחושה הזאת. אופיר בוכניק אומר שזו "לא לבנון שרצינו. לא תיכננתי לשבת ולחטוף טילים. תנו לנו להגיב". המ"פ שלו, אבי בלוט, סבור ש"אם חיזבאללה שינה את דפוס הפעולה שלו אנחנו צריכים לשנות את שלנו. אני חשבתי עוד קודם שבמצב שבו אנחנו משחקים בונקר, בסוף נחטוף גול". על רקע זה, כנראה, אמר שאול מופז בכנסת כי יביא לקבינט המלצה להשיב באש לתוך כפרים שמהם יורה חיזבאללה תוך כדי הפרת ההבנות. השרים לא אהבו את היציאה לתקשורת, יום לפני הישיבה בקבינט, אבל זה בדיוק מסוג המהלכים שמוסיפים לרמטכ"ל פופולריות אצל פקודיו. מופז שב ומצטייר כמי שמכופף את כללי ההתנהלות המקובלים מול הדרג המדיני, כדי לומר את מה שהוא חושב. היה כאן גם תמרור אזהרה לעתיד: מה יאמר לעיתונאים כשהממשלה תחליט על נסיגה חד-צדדית? מלבד החלומות על תגובה התקפית, עסקו השבוע בצה"ל בעיקר בדרכים לשיפור ההתגוננות מירי הטילים נגד טנקים. "טילים על טייבה הם לא תסריט דמיוני", אמר המח"ט תמיר למפקדי הצנחנים. "בפעם האחרונה שאמרתי משפט כזה, זה היה בגלגלית, רגע לפני הבום. אין להם שום בעיה להגיע לכפר קנטרה עם חמור ולדפוק לנו טיל משם. ההצלחה של חיזבאללה תביא עוד ניסיונות. הרבה יותר פשוט לירות טיל מלהחדיר חוליית מטענים". שיטת הפעולה הבאה של של חיזבאללה עשויה להיות התקפה מקרוב על מוצבים. התגובה הטבעית לספיגת טילים היא הפחתת נוכחות מעל הקרקע, שיוצרת הזדמנות אידיאלית לתקוע דגל על סוללה של מוצב צה"לי. בפעם האחרונה שהארגון עשה זאת (בדלעת ב-94') עסקה בכך התקשורת הישראלית ימים ארוכים.

שקט יחסי

לקראת סוף השבוע היתה לרגע באזור הביטחון אשליה של שקט יחסי. חיזבאללה לקח כנראה פסק זמן קצרצר, אולי בהמתנה לעוד משלוח של טילים ומרגמות מאיראן. בחזית המוטיווציה קיוו בצה"ל שהגל הקשה נבלם. הצבא שלח את דובריו הרהוטים קדימה, לתקשורת. מח"ט הצנחנים, אלוף משנה גדי שמני, בוגר קורס תקשורת במכללה צבאית אמריקאית, אמר בטלוויזיה שהוא גאה בחייליו הנמצאים בלבנון. את שמני לא יתפסו בביטויים כמו "סמרטוטים". אבל שתיקת התותחים משחררת את לשונם של הגנרלים. ההצהרות של הרמטכ"ל ומח"ט גולני גרמו סערות קטנות בפני עצמן. הלחימה המתמשכת בלבנון, כמו הדילמות שהיא מעוררת אצל הלוחמים, עדיין טומנות בחובן חומר נפץ. ראש הממשלה, אהוד ברק, אמר במפגש עם מפקדי אוגדות, בהקשר כללי יותר, כי "ברגע שסיכון חיים הוא עניין של ברירה, זה לא יעבור את מבחן הציבור". ואילו קצין בכיר בפיקוד צפון נזכר על רקע התמונות מפינוי הפצועים בכרכום והראיונות עם לוחמי גבעתי, דווקא בשייקספיר, "הנרי החמישי". רגע לפני הקרב המכריע יוצא המלך האנגלי, לבוש כחייל, לשוחח עם לוחמיו. הנרי נואם לפני החיילים על צדקת מטרתו. הלוחמים אינם מתרשמים. תוך כדי תיאור מדוקדק של זוועות הקרב והאבידות הצפויות, אומר אחד מהם: "אך אם המטרה אינה צודקת יהא על המלך לעשות חשבון נפש קשה".

אופק גמיש

אהוד ברק המשיך השבוע לשדר מסרים כפולים באשר לעתיד אזור הביטחון. "נצא בלבנון בהסכם", אמר בהזדמנות אחת. "אם נראה שאין כתובת לעשיית הסכם, נדע מה לעשות", הבטיח בפעם אחרת. על התחייבות אחת ברק חוזר בכל המקרים: להוציא את החיילים מלבנון עד 7 ביולי. המסקנה שמסיקים בצה"ל: פינוי יהיה. פירושן המעשי של המלים "נדע מה לעשות" הוא "אם צריך, נצא גם בלי הסדר". רשמית, הצבא ממשיך להתכונן רק לתסריט של יציאה בהסדר ביולי. המכרזים שיוציא משרד הביטחון לקבלנים בתחילת החודש הבא ותחילת עבודות הבנייה לאורך גבול הצפון, יעבירו את ההכנות לנסיגה לפסים מעשיים, שייקלטו היטב בעין המצלמות. הרמטכ"ל מופז אומר כי תוכנית הנסיגה, "אופק חדש", גמישה דיה להתאים גם למצב של יציאה בלא הסדר, אף שאינה מציינת זאת מפורשות. במקרה כזה ייערך צה"ל בצורה צפופה מאוד לאורך הגבול, עד להשלמת "מרכיבי הביטחון" במוצבים וביישובים. אם תקבל הממשלה החלטה על פינוי מיידי, בלחץ האבידות, יכול צה"ל לבצע נסיגה מזורזת בתוך כמה שבועות. זה יהיה מהלך לחוץ, מבולבל, אבל אפשרי. בצבא ינסו להימנע, בכל מחיר כמעט, מתמונות של נסיגה מבוהלת: איש לא רוצה לשחזר מראות "וייטנאמיים" של חיילים הנאחזים במגלשי מסוקים, ובוודאי לא לצפות בתושבים בוכיים של אזור הביטחון הנותרים מאחור. החלטה על יציאה מיידית תעמיד את השרים במחלוקת קשה עם הצבא, שרוב בכיריו עדיין שוללים מהלך כזה. השאלה תהיה, איך ינהג הרמטכ"ל. מפקד עוצבת הגליל, תא"ל משה קפלינסקי, אמר השבוע לחיילים בטייבה: "אני לא יודע איך מאבטחים את מטולה, במצב שהלחימה נמשכת, בלי להיות במוצב גלגלית".

("הארץ", פורסם בתאריך-18.02.2000)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"אם לא נקבל את הכספים שאנחנו צריכים - ניאלץ לעצור את הצבא"
http://www.themarker.com/news/1.2317352

http://www.beithatothan.org.il/node/1226

בימי מבצע עמוד ענן לפני כשנה, הייתה חוליה של משגרי פצצות מרגמה פלסטינים שהטרידה עד מאוד את אוגדת עזה. חברי החוליה היו משגרים פצמ"רים למרחב מפקדת האוגדה ונעלמים. באחד המקרים, הפצמ"ר גם לפציעתו של קצין התותחנים, רב-סרן (מיל') גיל סיטון. קצין תותחנים ראשי, תת-אלוף רועי ריפטין, הנחה את ראש מחלקת תורת הלחימה, אלוף-משנה יורם כנפו, לערוך תחקור מעמיק באמצעות המכ"מים של החיל כדי לאתר החוליה. "זו הייתה משימה מאוד מורכבת", שחזר השבוע תא"ל ריפטין. "מדובר בקנה מרגמה קטן, אדם אחד שנע ממקום למקום, אבל חשפנו אותו. תחקור מעמיק באמצעות מכ"ם 'רז' פענח את המקומות שבהם הוא נהג להתמקם. זיהינו אותו בזמן אמת. המידע הועבר לחיל האוויר שתקף אותו ופגע".

התותח של החיל מיושן למרות השיפורים בתחום השליטה והבקרה. יש כבר הכרעה לגבי תותח העתיד?

"תותח העתיד של צה"ל יהיה עם יותר עוצמה ופחות כוח אדם. אנחנו רוצים שהתותח יידע לשגר יותר פגזים בזמן נתון, ומצד שני שרק 40% מכלל סדר הכוחות שיש לנו היום יפעילו אותו. את ההחלטה נקבל בחודשים הקרובים. ההתלבטות היא בין התותח הגרמני של חברת KMW לבין התותח הישראלי של חברת 'אלביט'. אנחנו מדברים על אגד שלם שיקלוט את התותח העתידי כבר בשלוש השנים הקרובות".

חיל התותחנים הוא מזמן לא רק תותחים. שקלתם לבחור לו שם חדש בשם ההתחדשות?

"זה לא על הפרק. המערך ה'קני' הוא הבולט והחשוב ביותר בחיל. מה שכן, אנחנו כל הזמן עסוקים להתאים את עצמנו למציאות. אנחנו כעת עסוקים בהקמת מפקדה אחורית שתשלוט בכל המידע שזורם מהמערכות השונות שלנו. מפקדה שתייעל את הפעילות המבצעית שתכליתה היא האש. לכל גדוד יהיה קצין תותחנים שתכליתו תהיה התכה של הנתונים והעברתם לגורמים רלוונטיים לפני תקיפה כמו מסוקי קרב, ארטילריה, טילים מהיבשה, שריון ועוד. קח את כל היכולות של החיל ותבין לבד שהפכנו להיות מכונת מלחמה. המטרה שלנו היא לסגור את מעגל האש כמה שיותר מהר. זיהינו מטרה? לפגוע בה בדיוק ללא עיכוב. עברנו את המהפכה ואנחנו כבר לא חיל מסייע. ההנחיה שלי מאוד ברור. ברגע שאתם מזהים הזדמנות, אל תחכו שיבקשו ממכם לתקוף מטרות, פשוט תתקפו. אם חסרות מטרות אל תחכו שיביאו לכם אחרות. תחפשו אותן. זה השינוי האמיתי בחיל".

http://www.beithatothan.org.il/node/1230

כרמ”ט פיקוד הצפון, עסק תא”ל בני מר בלחימה הזאת מקרוב. הוא מילא תפקיד שאותו יכול למלא כל מפקד שצמח בכוחות היבשה, אבל הההיסטוריה מוכיחה כי בדרך כלל מאייש אותו איש חי”ר או שריונר. אבל תא”ל בני מר הוא תותחן בנשמה, והעובדה שהתפקיד המרכזי בצפון אויש בשנים האחרונות על ידי איש ארטילריה כבר אינה נחשבת בגדר “תופעת טבע נדירה”: עובדה, עד לפני כמה שנים כיהן בתפקיד מקביל כראש מטה פיקוד הדרום תא”ל דוד סוויסה (שפרש בינתיים לאזרחות אחרי תפקיד קתמ”ר). הקריירה הארוכה של התותחן אלוף דן הראל הובילה אותו באחרונה לתפקיד מנכ”ל משרד הביטחון, לאחר שכבר כיהן כסגן רמטכ”ל וכאלוף פיקוד. האלוף התותחן איתן דנגוט פורש משירות צבאי בתחילת שנת 2014 לאחר קריירה ארוכה בפני עצמה, ואילו איש התותחנים, אלוף יואב הר אבן, מכהן כיום כראש אגף המבצעים ועתידו (הצבאי) עוד לפניו.

זה היה בניגוד מוחלט לתכניות המוקדמות שאיתן התגייסתי, אבל האהבה של שרי את האדם, הירידה שלו לפרטים והדרישות הגבוהות שהציב לנו, משכו אותי. בעקבות דברים שאמר לי חזרתי לגדוד 55 כמפקד סוללה. שימשתי כמסו”ל בתקופה מאוד מאתגרת, שבה הגדוד עבר הסבה מתומ”ת ‘רומח’ ל’רוכב’.

“אחד הדברים היפים ב’רומח’ זה שבגלל שמדובר היה בכלי יותר מיושן, כל תהליך חישוב נתוני הירייה הצריך מקצועיות רבה, והדבר גרם לנו גאווה רבה, מעבר לטווח המוגדל. כשכבר הייתי מסו”ל השפיע עלי מאוד כמפקד הרצל גדז’, שהלך באחרונה לעולמו בגיל צעיר.

“הרצל היה איש יקר”, אומר בני מר, וחושק שפתיים בכאב. “כשהייתי מסו”ל בלבנון, הוא היה מפקד הסיוע בעוצבת הגליל ולימד אותי המון. במקרה מסוים ההתעקשות שלו הצילה את חיי. זה קרה בשנת 1987, אחרי שקצין האג”מ של הרצל, אילן בן חיים ז”ל, הגיע לערוך ביקורת במוצב שלי בטוליפ. עברנו בהצלחה את הביקורת, והסיכום היה שאחרי זה ניסע ביחד לג’זין. אלא שהקע”ת לא היה בעמדה, ולכן הרמנו קשר לגדז’ כדי לקבל ממנו אישור שבעמדה יישאר רק קצין אחד. הרצל סירב בתוקף ולכן נשארתי בעמדה.

“אחרי 20 דקות שמעתי מטוליפ פיצוץ אדיר של מכונית תופת בשער פאטמה. אילן בן חיים נהרג ויחד איתם גם רון ורנר והנגד מוריס דהן. מי מהם מילא מילא את המקום שלי אצל אילן אני לא יודע, אבל ברור לי שאני הייתי אמור להיות שם. לאחרונה ציינו 25 שנה לנפילתו של אילן, מבחינתי זה היה הפעם הראשונה שבה נתקלתי עם אובדן של חבר”.

“יעקב זיגדון היה מפקד ‘יסוד’ כשהייתי חניך ואחר כך נתקלתי בו שוב כאשר הייתי סמג”ד 403 והוא היה מפקד אגד 215. התקופה הייתה מלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991, זיגדון נתן לי משימה לא טריוויאלית לסמג”ד - לפקד על מרחב בבקעת הירדן שחולק לשלושה בין שני גדודים. בתוך המרחב הזה מצאתי את עצמי מפקד על סוללות מהגדוד שלי מתוגברות בסוללות מילואים.

“אדם נוסף שהשפיע עלי בשירות, והוא לא מחיל התותחנים, היה בריל ז”ל (האלוף משה בר-כוכבא). עוד לפני תפקיד סמג”ד הייתי קצין אג"מ במת”פ מרכז”, מספר בני מר. “איציק מרדכי היה אלוף הפיקוד, היה תרגיל ומאגפי הפיקוד השונים הפרישו אנשים ל’בריל’ כדי להכין את התרגיל. בריל שיחק חזית מזרחית מול פיקוד המרכז. בשפה של החבר’ה הוא קרע לי את הצורה והביא אותי לדקלם את מערך האש של הצבא העיראקי לפחות כמו שידעתי את המערך של צה”ל. גם המפגש הזה לימד אותי אותי מהם יסודיות וירידה לפרטים. הוא גם חשף אותי לראייה מערכתית ברמה הגבוהה ביותר. אני חושב שכל איש אש חייב להתנסות בתפקידים כאלה, כדי להבין את התמונה במלואה. כדי להיות איש אש טוב אתה צריך להבין את כל המעגל ההקשרים בין הגורמים השונים, ולדעת מה יכולה להיות נקודת הכשל.

בני חושף עוד פרט בלתי צפוי מעברו: מסתבר שיש לו עבר בבית הכלא הצבאי. “כאשר פיקדתי כמסו”ל על מוצב שרייפה, חשבתי שפקודה שנתן מח”ט הגזרה, שקצינים הם אלה שפורקים תמיד את הנשק של החיילים ולא החיילים עצמם, היא בלתי הגיונית”, מספר בני מר את הסיפור הזה. “חשבתי שאם החיילים שומרים מול פני האויב, הם יכולים לפרוק נשק בעצמם. לאור זאת, מילאתי תיק אבטחה עם הוראות אחרות, והעברתי אותו לחתימת המח”ט. לרוע מזלי, חודש וחצי לאחר מכן היה ארוע פליטת כדור במוצב.

“השיחה עם המח”ט עלתה לטונים מאוד צורמים. אמרתי לו שאני לא מאמין בהוראה שנתן, ושעשיתי את הכל כדי לשנות אותה, והוא אפילו היה חתום על השינוי, כנראה מבלי ששם לב לכך. המח”ט רצה לשלוח אותי ל-35 יום בכלא, לבסוף ישבתי 14 יום בכלא 6. זו הייתה חווייה מלמדת, מבחינתי. נכנסתי לכלא עם החייל שלי. הלקח שלקחתי איתי היה שאם טעית - תשלם. אין שוני בעניין הזה בין חייל לקצין .לימים, כשהייתי מג”ד, הכנסתי קצין לכלא, ואמרתי לו ש’הדם שלנו הקצינים - כמו של החיילים’”.

בני מר מספר עוד כי מי שהצילו את הקריירה הצבאית שלו לאחר פליטת הכדור בשרייפה היו מפקד אוגדה 91, תא”ל נחמיה תמרי ז”ל, והקתמ”ר בזמנו, תא”ל שמואל רשף ז”ל, שהבינו את התנהלותו, והחליטו כי ה”פז”מ” שלו בדרגה לא יתאפס, כמקובל במקרים של כניסה לכלא. “אני מהרהר עד היום במה שקרה בשרייפה – והמסקנה שלי היא יש לנו מקצוע מורכב ואין מישהו שהוא חסין מטעויות. הדילמה לגבי הפקודה עצמה עדיין יושבת לי בראש. אני חושב שהפקודה של המח”ט לא הייתה נכונה, אבל אל מול החוקים של הצבא אני הפרתי פקודה, ולכן הגיע לי להיענש. המקצוע שלנו מסובך, אין אנשים חפים מטעויות ולא תמיד תובעים מהאנשים לשלם את המחיר. מצד שני, ראיתי עם השנים מקרים שבשביל שקט תובעים מחיר גבוה מידי. “אני חושב שהיום אנחנו תובעים ממפקדים לשאת בתוצאות רק כאשר יש ארוע קשה. לצערי, מבחן התוצאה הוא זה שקובע, ולא מבחן התהליך, ולדעתי אסור לנהוג בקיצוניות”.


את רוב שירותו כקצין צעיר מילא בני מר באגד 215, אבל לימים מונה לקצין אג”מ דווקא באגד 282, וכן למפקד גדוד 404 באגד. בתפקיד זה שוב היה מעורב בהסבה של אמצעי לחימה: הפעם מ”דוהר” ל”רוכב”. ראובן בנקלר היה אז מפקד האגד. “רק בטקס ההחלפה שנערך בשדות הניסויים על חוף הים בראשון לציון, הבנתי שאני קולט אמל”ח חדש לחלוטין. היינו גדוד ה’דוהר’ הראשון וזה היה אתגר עצום. באותם ימים גדוד 404 נחשב גדוד ‘אינדיאנים’ מבין גדודי אגד 282, בדיוק כמו הדימוי של גדוד 55 באגד 215. לקראת סוף תפקידי בגדוד הרגשתי שעשיתי בו סדר...אמרתי לחיילים ‘אינדיאני לאינדיאני עושה סדר’..”.

על שירותו כמפקד אגד 215 מספר בר כי “עם כניסתי לתפקיד קיבלתי משימה לא שגרתית. שבוע מיום כניסתי לתפקיד הקמנו את חטמ”ר מכבים, חטיבת מרחבית באיו”ש שהוקמה לצורך הקמת הגדר בחלק הצפוני-מערבי של ירושלים. תחת ההבנה שבניית הגדר מצריכה הרבה כסף, וחטמ”ר בנימין היה מאוד גדול וערוך, הוחלט להקים חטמ”ר באיו”ש, חטיבה מרחבית חדשה, ואני הקמתי אותה. זה היה אתגר להקים משהו חדש, משימה לא טריוויאלית למפקדי תותחנים, להיות מפקדים של מפקדות תע”מ, כל זה שבוע מכניסתי לתפקיד. בימי הראשונים ובתקופה הראשונה, טענת המג”דים הייתה שהם לא רואים מספיק את מפקד האגד, כך שזה היה באמת אתגר - גם להקים, גם לפקד על חטיבה מרחבית, וגם לפקד על האגד - להמשיך להשפיע בתכנון האימונים ובניין הכוח של האגד.

“אני חושב שסה”כ בתקופה הזו האגד יצא מחוזק, וזאת בכמה היבטים: קודם כל ההוכחה שגם אנשי תותחנים יודעים לפקד על גזרת תע”מ, אני חושב שהפעילות הייתה מוצלחת. מטה האגד נאלץ לעבוד הרבה יותר קשה, היה צריך לעסוק במקביל באגד ובחטמ”ר, ובסופו של דבר העומס הזה עשה את המטה טוב יותר, בטוח בעצמו. למרות כל המורכבות האגד יצא מחוזק. הנחנו את התשתית לחטמ”ר חדש שהמשיך להתקיים עוד 4 שנים. בחטמ”ר הייתה תחלופה בין האגדים - 215 ו-282, אבל לאגד 215 הייתה זכות ראשונים והוא יצר את התשתית לכל הפעילות.

“במקביל, בגלל הפעילות הקודמת כמפקד אגד בעזה, מפקד פיקוד הדרום, שהיה בזמנו יואב גלנט, קרא לי וביקש שאהיה מפקד התותחנים של פיקוד הדרום, וזאת במקביל לתפקידי כמפקד שבטה. כך מצאתי את עצמי עוסק שוב בשני עולמות תוכן מאוד שונים, עולם ההדרכה והפעילות המבצעית בעזה. מרבית מהלו”ז של שבטה התנהל בכלל במפקדת פיקוד הדרום. שם לראשונה הגינו ותכננתי את הפעלת הארטילריה והחמ”ם בעזה, ושדרגנו את תפיסת האש - סגירת מעגלית מהירה על ידי אמצעים שונים ומגוונים, תפיסה שעובדת עד היום, ומחייבת מקצועיות מאוד גבוהה, הבנה במודיעין, חתירה למגע והבנת המשמעויות והסיכונים במזג אגבי”.

http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/281/225.html

דברים שהוכחנו בג'נין\ מאת יעקב ארז

ראיון מיוחד עם אל"מ במיל' דידי ידידיה, מפקד החטיבה שלחמה במחנה הפליטים בג'נין

דידי ידידיה, 38, הוא אב לשלוש בנות, שותף בחברה קבלנית, איש מאיר פנים, רהוט וישיר. הוא מתאר במילים יבשות את פעילות חטיבתו בקרב הקשה ביותר שהתרחש בשטחים, במלחמה האחרונה שנמשכה 12 יום. ידידיה הוא איש מילואים. מרבית קידומו הצבאי היה אחרי שהשלים את שירותו בצה"ל. הוא אלוף משנה ומכהן כמפקד החטיבה שכבשה את מחנה הפליטים של ג'נין. לדעתי הוא הגיבור של המלחמה הזו.
ידידיה: "קיבלתי טלפון ביום חמישי, בחג ראשון של פסח, בצהריים. היה ברור שהולכים על ג'נין והחלק שלי יהיה מחנה הפליטים".
מה היה שיעור גיוס המילואים בחטיבה?
"משהו כמו 130-140 אחוז. אני לא יודע בדיוק. יותר אנשים מאשר כלים וציוד. עם הגיוס לא היתה בעיה, כלומר אין לנו סרבנים ביחידה. אני מדבר איתך גם על אנשים בני 47-50 שלא היו מוכנים ללכת הביתה. המ"פ לשעבר שלהם ארגן להם נגמ"שים".
מה ידעתם על מחנה הפליטים לפני שנכנסתם אליו?
"ידענו הכל, ידענו שיהיה קשה, ידענו שמתכוננים. אני מהרגע הראשון הערכתי שהם למדו משתי הכניסות הקודמות שלנו למחנה, ואמרתי בכל הזדמנות, גם לחיילים, שהם לומדים מהר, זה המגרש הביתי שלהם והם מוכנים. העוצמה התגלתה רק תוך כדי הקרב. הווליום התגלה תוך כדי הקרב והוא הלך והתגבר. וזה טבעי, כי משטח רחב דחקנו אותם לשטח מצומצם, אתה דוחק אותם לפינה והפינה נהיית יותר קשה. הם גם קיבלו החלטה אסטרטגית לא להיכנע".
ממה נבעה ההחלטה הזאת?
"אני לא יודע."
האם מזה שבשונה ממקומות אחרים סגרנו אותם ולא השארנו להם שום פינה לברוח? אולי מתוך זה שהיו אצלנו אנשים אחרים?
"אבל עמדנו במשימתנו להשמיד את תשתית הטרור במחנה הפליטים ג'נין. להשמיד זה אמל"ח (אמצעי לחימה) ואנשים. צריך להבין: כל המחנה היה מגויס. אין כאן אנשים תמימים. אין מצב שמישהו לא ידע או לא ראה או לא שיתף פעולה. מצאנו פה כמה מעבדות נפץ, שחלקן היו כמו מפעל סדרתי, כמו בסרט של צ'רלי צ'פלין, בשיטת הסרט הנע. היה אוסף חומרי נפץ, מחרטות, צינורות פלדה, אריזה, כדוריות, ושילוח. הם מלכדו את כל המחנה כלפי המרכז".
גם את הפאות החיצוניות של המחנה הם מלכדו?
"כן. היתה נקודת תצפית שהוצב בה מקרר ממולכד. הרציונל של הפעולה היה לכתר אותם באופן מאוד הדוק, בלי השארת שום פאה פתוחה. לאחר מכן להיכנס. הכניסה היתה קשה, זאת אומרת הקרבות התחילו ישר מהכניסה. גם בכיתור היו קרבות, אבל הכניסה היתה קשה. ואז התברר שזה הולך להיות קשה ושהלחימה היא מבית לבית. קצב ההתקדמות היה איטי. אמרתי לחיילים לפני היציאה לקרב שאנחנו נעשה את זה בצורה הכי בטוחה שבעולם, שהולכים מבית לבית, שאין מגבלה של זמן, שיעשו את זה בצורה איטית, שאני לא ממהר לשום מקום".
ואז?
"ואז, הגדוד שתפס במעטפת (של המחנה) קיבל פקודה לפתוח חזית נוספת, על מנת להקל על הלחץ שעמד מול שני הגדודים. עם שני הגדודים האלה עבדנו מלמעלה למטה. הגדוד השלישי פתח ממזרח למערב. לקראת שישי-שבת קיבלנו תגבור, היו איתנו חבר'ה מהשייטת שנלחמו כלוחמים רגילים. וקיבלנו תגבור של גדוד מהנח"ל, דובדבן ועוד פלוגה מהגדוד של גולני, ואיתם פתחנו חזיתות נוספות. למעשה התחלנו לאכול את המחנה מכל הכיוונים. הרציונל היה ליצור בסופו של דבר תיבה שיש לה שלוש דפנות חזקות - מה שנקרא בעגה הצבאית 'סדן'."
והתנועה המשיכה עד ללב המחנה.
"ללב המחנה. ככל שהלכנו וסגרנו אותם, ככה ההתנגדות הלכה והיתה אגרסיבית יותר. בסופו של דבר נותרה קובייה של מאה על מאה מטר ואחר כך 70 על 70 מטר. ההתנגדות נהייתה יותר עזה".
כן.
"חשוב לי להפריך משהו שנמצא באוויר. האגרסיביות שלנו כצעד מתקיף היתה בשיפוע ליניארי. לא היה מצב שהתחלנו באגרסיביות מסוימת ושמרנו על קו ישיר. אלא ככל שההתנגדות הלכה והיתה יותר קשה, כך האגרסיביות שלנו עלתה במקביל; וכך גם כמות המסק"רים (מסוקי קרב) והכוחות. ובלי קשר ישיר לאירוע של ה-13 שנהרגו מהגדוד שלי.ככל שהגענו למרכז, ככה השטח נהיה יותר ויותר ממולכד. אתה לא יכול לדרוך במקום אחד בלי שהיה ממולכד. כמות המלכודים הלכה וגברה. אי אפשר להתקדם בלי להיכנס לאיזשהו מלכוד".
איך התגברתם על המלכודים האלה?
"עם הטרקטורים. זה היה הפתרון מההתחלה. מהיום הראשון, כשידענו מראש על מלכודים, שלחנו טרקטור שיחשוף את הכביש. חששנו מתקדים המאה קילו (כנגד טנק המרכבה) בנצרים. את כל המקומות האלה חשפנו עם טרקטור".
לכן גם נגרם ההרס הגדול.
"לכן גם נגרם ההרס. 'הגדול' אני לא כל כך מסכים. נכון שבמרכז המחנה, כשאתה מצלם בית הרוס זה מאה אחוז בית הרוס. אבל אם תיקח את כל המחנה, אני כבר יורד לעשרה אחוזים".

תמונת מצב און ליין

בוא נחזור להשתלשלות הלחימה.
"בסוף השבת הראשונה התייצבנו פה על הכוחות שעבדו כמעט עד הסוף. פשוט עבדנו. התייצבנו על סדר גודל של הכוח שעבד שבוע ברציפות. החיילים שבאו בהתחלה נלחמו פה 12 יום ברציפות, מבית לבית, מדלת לדלת, עם בעיות שאתה לא מעלה על הדעת ולא נלמדות בשום מקום".
תן דוגמה.
"למשל, כיצד אתה מעביר מים ללוחמים. הלחימה היתה ב-360 מעלות, בשלושה ממדים. גם למעלה, גם למטה. בהתחלה באוגדה לא הבינו מה הבעיה. 'יש לך מכלית וג'ריקן', אמרו, 'תעביר להם מים'. אתה צריך להסביר להם שאי אפשר להעביר ג'ריקן, כי מישהו צריך למסור ג'ריקן ואז הוא חשוף. דרשנו בקבוקי מים, והעברנו בקבוקי מים בזריקה מדלת לדלת. בעיות מהסוג הזה. התיאום עם המסוקים. טווחי הביטחון באימונים לירי מסק"ר זה אלף מטר. פה ירינו ב-20 מטר, עם סרגלי קנה מידה - ולך תיכנס דווקא לחלון הזה ולא לחלון הזה".
שיתוף הפעולה עם המסק"רים דפק כל הזמן?
"כן. אני חושב שאפשר לשמוע את זה גם מהם. בסופו של דבר, ביום הראשון כבר היתה לנו תמונת מצב לאורך כל הדרך, תמונת מצב און ליין".
אני לא מבין את זה.
"קשה להסביר את זה . הטכניקה הבסיסית היא שהחטיבה עובדת ברשת חטיבתית, עם כניסה לרשתות לפי הצורך. בשעה הראשונה היה שקט, לא הבנו בכלל מה קורה. עד שנפל האסימון. אתה מבין שבלחימה כזאת, ב-360 מעלות, המג"ד הוא גם לוחם, הקשר שלו הוא גם לוחם, הקשר השני גם לוחם, וקשה מאוד שהוא ייתן לך עדכונים, קשה מאוד להעביר פקודות כמו שעושים בתרגילים. ואז נפל לנו האסימון. שמנו קצין מבצעים על כל גזרה, לפעמים גם גזרה פלוגתית, שישב עם הקשר באוזן ושאב את המידע. דרך זה יכולנו לייצר תמונת מצב קריטית, און ליין. צחקנו, תוך כדי לחימה, שאם היינו לוקחים את תוכנית המבצע הזאת לאימונים בצאלים, היו מפשיטים אותנו מהדרגות וזורקים אותנו דרך הדלת. אנשים, בטווחים של מאה מטר, ירו אחד מול השני מכל הכיוונים, מכל הצדדים. ועם כל זה לא קרה לנו שום דבר טראומטי, למעט פצוע אחד קל מאש שלנו. בכמות כוחות כזאת, בטווחים כאלה, זה משהו שהוא על סף הבלתי אפשרי."הקוריוז היה שזה אותם קצינים שהתחלקו על אותה גזרה, זאת אומרת היו שני קצינים במשמרת על אותה גזרה".
מה זה אומר?
"חטיבה לא אמורה לעבוד מעבר לאקט אחד. אוגדה אמורה לעבוד כל הזמן, חטיבה אמורה לעשות קרב אחד ולנוח. היו לנו פה 12 ימי לחימה רצופים של 24 שעות. אנשים בהתחלה ישנו 20 דקות תוך כדי ישיבה עם קפה".
איך הלוחמים ישנו בשטח?
"לוחמים הצליחו לתפוס כמה שעות שינה בין אקט לחימה למשנהו. גם לא כולם נלחמים כל הזמן. הלוחמים נלחמו בסיכון רב. ברמת הלוחם יש כאן סיפורי גבורה שנדבר עליהם, שצריכים להיכנס לפנתאון של מלחמות ישראל".
איך התבצעה ההתקדמות?
"מחלקה נכנסת לבית, אז יורים מהחלונות".
ואחר כך המחלקה נאחזת באותו בית?
"נאחזת באותו בית עד שאומרים לה להתקדם. כך במשך 12 יום. בפיקוד החטיבה אנשים עבדו 12, 14 ו-18 שעות. היה בא לביקור איזה קצין, שואל אותי: 'נו, התחלתם כבר סבב חופשה?', אני אומר לו: 'אפילו סבב מקלחות עוד לא עשינו'. פעם ראשונה התקלחתי אחרי 12 יום, ביום שישי כשנגמרה הלחימה. מי שבלי כוונה בא מקולח, הריח של האפטר שייב בלבל אותנו".

טנגו אגרסיביות

ידידיה: "האגרסיביות שלנו היתה הטנגו עם המחבלים. בכל שלב נתון כרזנו להם לצאת, אם היו יוצאים בידיים מורמות, באותו רגע היה נגמר הקרב. זה היה טנגו. זאת אומרת אתה משחק על שיווי משקל דק מאוד. בין החיים של החיילים שלך וביצוע המשימה ובין לנסות להיות הומני. זאת מלחמה ואתה מנסה להיות הומני. אנחנו ישראלים, אנחנו לא אמריקה. בשיווי משקל הזה אתה כל הזמן משחק. אתה יורה רק כשנפתחת עליך אש, אבל ככל שאתה מתקרב למרכז, אז מכל בית נפתחת עליך אש, כל בית ממולכד, אז אתה אומר: 'תשמע, הכלי הנקודתי ביותר שיש לי הוא טילי עורב ממסק"רים, פגזים של טנקים למקום נקודתי'. מבחינה צבאית יש כלים אחרים, אתה יכול להוריד פצצות של טונה. יכולת להכריז שמי שלא יוצא בשש שעות הקרובות, אחת דינו - להיהרג. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה הצבא נלחם במחנה פליטים כשכל בית ממולכד, ממוכשל ויש בו בערך 300 מחבלים שלא מוכנים להיכנע. אני לא יודע אם יש משהו כזה בהיסטוריה הצבאית. הייתי לוחם במלחמת לבנון. הכנסתי 155 מ"מ בכיוון ישיר. חיל האוויר מוריד כך וכך קומות, ואז אתה נכנס. ופה הבלאנס, הבלאנס הסוריאליסטי הזה, זה מה שאתה עושה כל הזמן".
המסוקים היו צמודים אליך כל הזמן?
"מסוקים, טנקים, דחפורים. כולם היו בקו אגרסיביות, אני קורא לזה, 'קו אגרסיביות' או 'קו עוצמתי'. מסוקים היו בהתחלה לפי דרישה ומשלב מסוים הם היו 24 שעות באוויר. שני מסוקים פעלו כל הזמן".
לפי הנחיות שלך.
"חד משמעי. או שההפעלה היתה חטיבתית. לא מעט פעמים הורדנו אותם לרמת הגדוד ואף לרמת הפלוגה; שהמ"פ יגיד: 'אני רואה את הבית הזה והזה'. הכל על פי שפה משותפת. ייאמר לזכותם שהם אלופים. מגובה 3,000 פיט לזהות בתים, חבל על הזמן".

סיפורי הגבורה

ידידיה: "אנחנו חייבים לדבר על סיפור הגבורה".
דבר.
"למשל סרן קובי אזולאי ז"ל. ביום שלישי, ערב הכניסה שלנו לקרב, היינו בשטחי היערכות. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. אני עונה. אומר לי אחד: 'שלום, קוראים לי קובי אזולאי, הייתי קצין באחד הגדודים, אני כבר לא בחטיבה, שמעתי שהחטיבה הולכת להילחם ואני בא'. אמרתי לו: 'תשמע, אתה שוטר, יש החלטה לא לגייס שוטרים'. הוא שוטר. הוא קצין ביס"מ. אחרי חצי שעה הוא מופיע אצלי עם הצוות שלו".
איזה צוות?
"צוות יס"מ, עם האוטו שלהם, כל הצוות מופיע אצלי. הוא אומר שלום ומתייצב. אני אומר לו: 'תשמע, אתה לא יכול להתגייס'. אומר לי: 'תראה לי מי קצינת השלישות'. הוא הגיע לאחראי על חיילי המילואים והוציא ממנו אישור להתגייס. בא אלי אחרי שעה, אומר: 'יש לי אישור להתגייס'. קצינת השלישות מאחור מהנהנת לי. טוב, עכשיו אני אומר לו: 'תלך לגדוד הזה, אני מדבר עם המג"דים'. המג"דים אומרים לי: 'תשמע, אנחנו לא רוצים קצין...'. כל אחד מכיר את הקצינים שלו, לא רוצה."עוברים ללילה, כלים של טורים משוריינים, טנקים, נגמ"שים, נכנסים לשטח. אני הולך, הוא הולך אחרי כמו צל. 'דידי, מה קורה? דידי, מה קורה?'. אני אומר לו: 'תשמע, לא מסתדר, אני אבדוק'. בסופו של דבר נשבר לי, עכשיו גשם שוטף בחוץ. אמרתי לו: 'קובי, אתה איש יקר, באמת רוח התנדבותית ראויה לציון. אבל סע הביתה. אנשים רוצים קצינים אורגנים'. מאז לא ראיתי אותו, ובזה מבחינתי תם העניין."אחרי שלושה-ארבעה ימים אני רואה אותו בג'נין. אני אומר לו: 'קובי, מה אתה עושה פה?'. אומר לי: 'דידי, מה אתה חושב, זרקת אותי דרך הדלת, אני לא אחזור דרך החלון?'."התברר שהוא נסע הביתה, למחרת חזר בחזרה, נכנס עם הכוחות פנימה, הצתוות על מחלקת הפינוי של אחד הגדודים שלי, מחלקה שהיתה טיפה בעייתית, בנה אותה, נהיה האליל שלהם. הוא איש מאוד כריזמתי כזה. וכשהוא שמע על האירוע (זירת המטענים, שבה נהרגו ה--13 - י.א), הוא לא היה בכלל באזור, והוא הטיס את הנגמ"ש שלו לשם. הוא רץ לתוך האש לחלץ את האנשים ונהרג. וזה אחד שלא היה צריך להיות פה בכלל. "ויש סיפור על חובש, מילואימניק, שנכנס ארבע-חמש פעמים לתוך אותה חצר מוות וחילץ פצועים הלוך חזור. קוראים לו שניאור.אחד הפצועים, שבאו לחלץ אותו ולקחו ממנו בהתחלה את הנשק, ובגלל הא ש לא יכלו לפנות אותו. אז אמרו לו: 'תכף נבוא'. הוא הוציא רימון, הוציא את הנצרה, השאיר את הרימון ביד ואמר: 'יבואו מחבלים, אני מת יחד איתם'. זה סיפורים שאתה קורא עליהם ממלחמת ששת הימים, ממלחמת יום כיפור."חלק מ--13 ההרוגים זה אנשים שבאו פעם ראשונה למילואים. הם לא ידעו איך קוראים לחברים שלהם והם רצו לתוך האש להציל אותם. על אחד החיילים שנהרג, דני מייזלש, יש עדות שהוא קיבל מטען קשה מאוד לרגל, אנחנו לא יודעים אם הרגל נקטעה או לא נקטעה, וביד אחת המשיך לירות, החליף שלוש מחסניות, המשיך לירות, לחפות על החברים שלו. אלה גיבורי ישראל. זה זכרונות לכל החיים."ויש את קצין המרגמות זאביק, זאב אילוז, שלקח פיקוד אחרי שהמ"פ ושני הקצינים נהרגו".

יש על מי לסמוך

איך אתה מסכם את הקרבות?
"כפתיח אגיד לך מה שאני אומר לחיילים שלי, גם לאלה שכבר השתחררו: 'התוצאה של הקרב היא ניצחון'. אני חושב בשני מעגלים: פנימה והחוצה. פנימה זה לצבא ולעם ישראל. הגרעין האמיתי של צבא ההגנה לישראל עוזב הכל, בא. אין פה בעיות של סרבנות ועבודה וכולי. רוב האנשים הגיעו למרכזי הגיוס לפני שהם בכלל נפתחו. קיבלנו טלפונים ביום שישי בלילה: 'אנחנו פה, סגור'. אנשים, על פי טלפון, עזבו הכל ובאו. חטיבת מילואים התגייסה, התגברה על כל המכשולים הטכניים, ונלחמה כתף אל כתף ביחד עם סדירים, ברמה לא נופלת מהם, ובסופו של דבר ניצחה. זה מסר לצבא, זה מסר לעם ישראל, שבסופו של דבר, הגרעין של צבא מילואים, שזה הצבא האמיתי, ישנו, ויש על מי לסמוך. זה מין אשרור של תעודת הביטוח. הערבות הבנקאית בתוקף".
כלומר כוחות המילואים לחמו באותה רמה כמו הסדירים.
"אמרתי 'לא פחות טובה'. אבל זה לא רק עדויות שלי, אני לא אובייקטיבי. אבל אם מפקד השייטת אומר את זה, והוא איש מיוחד, אז יש על מי לסמוך. אמרו את זה חבר'ה מגולני, מהנח"ל. גם ברמת הפיקוד וגם ברמת החייל. וזה חשוב מאוד. זה אולי הקרב הכי קשה שצבא ההגנה לישראל ניהל. והוא ניצח בקרב הזה. יש תעודת ביטוח. כשיקראו לנו נבוא וננצח."המעגל השני זה החוצה - שאנחנו משדרים לאויבים שלנו שנשיג את הניצחון גם אם המחיר יהיה כואב, והמחיר היה פה מאוד כואב. וזה למרות הקריאות מתוך המסגדים, שקראו לנו: 'חיילים לכו הביתה, אמא מחכה לכם, הילדים מחכים לכם'".
בעברית?
"כן. בעברית".
מהמסגד של מחנה הפליטים?
"יש שם כמה מסגדים. זאת התשובה שלנו לקריאות שלהם: 'אנחנו נבוא וננצח'. משתי סיבות. אנחנו גם יותר טובים מהם וגם יותר צודקים מהם. לאף אחד כאן לא היה ספק על מה הוא בא להילחם. כולם באו להילחם על הבית שלהם. זה חתך מייצג פה. אין הומוגניות. יש פה ימנים, שמאלנים, דתיים, חילונים - עם ישראל."אף פעם לא חשבתי שאנחנו נופלים משום יחידה סדירה, ולפעמים גם עולים עליה. נכון, האמצעים שלנו קצת פחות טובים. החבר'ה פה רובם צעירים, והמפקדים מהשורה הראשונה, בטח אחרי הקרב הזה. האחווה שיש פה והקשר שנוצר פה הוא, אני לא סתם אומר, זה נצרב לך איפשהו עמוק בדיסק. זה נותן תקופת חיים. אני עוד לא מעכל את הכל. השבת עליתי, אמרתי הגומל בבית הכנסת".
אתה דתי?
"כן".
מה היה הרגע הקשה בשבילך, כשנהרגו 13 הלוחמים?
"זה היה קשה, אבל אני לא חושב שבשבילי זה היה הרגע הכי קשה. זה היה רגע קשה מאוד אבל אתה ממשיך לעבוד. אתה מתנתק, לא חושב על השמות. היה רגע קשה מאוד עם ההרוג הראשון. אתה מרגיש שכולם מסתכלים עליך בחמ"ל. זו תחושה שניסיתי להעביר גם למפקדים."ואז אתה כמו בסיפורי המלחמות: איך שהקול שלך נשמע בקשר, ככה האינטרפרטציות שלהם עובדות. מה שאתה משדר זה מה שקיים. אתה בסך הכל דמות וירטואלית, נותן פקודות, שומעים אותך בקשר. כל ירידה למחנה היתה טעות. לא קריטית אבל טעות, כי הפרספקטיבה מלמטה שונה בתכלית מהפרספקטיבה מלמעלה. קשה מאוד לקבל החלטות מלמטה".
כלומר, הירידות שלך למטה היו רק להגברת המורל של הלוחמים.
"כן. בימים הראשונים ממש לא עבדתי בשטח, לא יכולת לעזוב את שולחן הפיקוד. היתה החלטה, נכונה לדעתי, שבמקביל לטיפול באירוע הזה, שבו נפלו 13 הלוחמים, שאר הכוחות ממשיכים להילחם. לא היתה עצירה. היה תיאום של הכוחות לחילוץ, לפינוי, לחיפוש אחר הגופות של הנעדרים. שאר הכוחות המשיכו להילחם. זה לא היה האירוע שהכי השפיע עלי".
איזה אירוע השפיע עליך יותר?
"במהלך יום חמישי, היום השני ללחימה. אמרתי לאוגדה שהסד"כ (סדר כוחות) לא מספיק לביצוע המשימה. זו תחושה שאתה צריך לדעת להתמודד איתה, מצד אחד היא יכולה להתפרש ככישלון. נתנו לי משימה, נתנו לי סד"כ, ואני לא יכול לעמוד במשימה, אבל מצד שני, אני חושב שכאן היתרון של איש מילואים. אנחנו שמים את הדברים האלה בצד ושומרים על הביטחון והחיים של החיילים שלנו ועל ביצוע המשימה."הרמתי טלפון למפקד האוגדה, ואמרתי לו: 'הסד"כ לא מספיק. אנחנו צריכים עוד כוחות'. למזלי, יש מפקד אוגדה שמאוד משתף פעולה איתי; הוא לא הפריע לי בניהול ובפיקוד על הקרב, ומצד שני הוא די ניסה למלא את כל מה שאני מבקש. בכל התחומים. למחרת כבר היו אצלי כוחות נוספים."אבל אולי בעוד שבועיים, כשהכל ישקע, כמו קפה בוץ, אני אגיד לך: 'תשמע, זה הרגע הכי קשה, הרגע שבו נפלו 13 הלוחמים'".
הכרת אותם?
"את מרביתם לא. חלקם היו חיילים שפעם ראשונה באו למילואים, בצו 8. הייתי אצל כל 13 המשפחות. לקח לי יומיים. לא ראיתי את הבית, הילדות סבלו מזה עד השבת האחרונה".
כן.
"צריך גם אשה מאוד חזקה בבית, ושלי נמ צאת בחודש השביעי להריונה. ועוד שבוע אנחנו צריכים להיכנס לבית חדש".
בנות כמה הבנות שלך?
"בנות שמונה, שש ושלוש; רותם, אופיר ורעות. אני חושב שהדבר שהיה להן הכי קשה זה שלא היה להן תיחום זמן, לא היה ידוע להן מתי אבא חוזר".
("מעריב", 26.04.2002)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.beithatothan.org.il/node/1234

"אחרי המבצע פנה אלי הקתמ"ר פרדי בלום בהמלצת מג"ד 13 והציע לי לקבל צל"ש או קידום דרגה. אני (ברוב טפשותי) בחרתי קידום דרגה. בסיכום מבצע קדש בחיל התותחנים נבחרתי כקש"א להציג את תכנית האש והביצוע לכיבוש מתחמי רפיח.
.
"בשנת 1971 היה לי סיכום עם מפקד חיל האוויר כי לאחר סיום תפקידי כקציו מחקר במקתמ"ר אשובץ כקצין בינוי בחיל האוויר. אבל משמיים פסקו אחרת. נקראתי להקים גדוד חדש, את גדוד 55. לא יכולתי לסרב. יצאנו במשלחת לארה"ב למשך מספר שבועות על מנת ללמוד את הכלי. המשלחת מנתה את הקצינים המובחרים של חיל התותחנים. סגני היה עודד טירה (לימים קתמ"ר).

"לאחר המלחמה רציתי פסק זמן מפעילות ואחריות אבל נקראתי שוב לדגל למלא תפקיד של מת"פ דרום תחת אברהם ברן כאלוף הפיקוד. כשסיימתי את תפקידי כמת"פ התמניתי כסגן קתמ"ר, תוך הבטחה שלאחר מכן אהיה הקתמ"ר הבא. אבל הבטחות לחוד וקיום לחוד.

"הרמטכ"ל מוטה גור הודיע לי כי בחרו מישהו מהדור הצעיר יותר. הודעתי לו שאני משתחרר. מוטה הפציר בי להישאר כי יש לי עוד לתרום בצבא. 'תהיה סגן מפקד אוגדה הדרושה לאיש כמוך ולאחר מכן תתמנה כראש מטה פיקוד דרום בדרגת תת אלוף'. העבודה בפיקוד דרום הייתה תחת פיקודו של דן שומרון. כיהנתי בתפקיד זה שנתיים ושמונה חודשים, כאשר גולת הכותרת של עבודתי בפיקוד הייתה דילוג שלוש פעמים של כוחות צה"ל בעקבות הסכם השלום עם מצרים.

"כשסיימתי את תפקידי כרמ"ט דרום סוכם שאתפנה ללימודים להשלמת תואר מאסטר, אבל אדם יקותיאל (קותי), סגן הרמטכ"ל, בפקודת הרמטכ"ל רפול, שיכנע אותי לפקד על המשטרה הצבאית שהייתה במשבר באותה תקופה. (הערה שלי : אחרי שקודמו בתפקיד, תא"ל ברוך ארבל, הודח מתפקידו ומהצבא עקב פרשת שוחד )

כשסיימתי את תפקידי נמוגו כל ההבטחות להיות ראש משלחת משרד הביטחון בדרום אפריקה (כי בינתיים אריק שרון התמנה שר הבטחון והוא החליט, לדעתי, שכל התפקידים בחו"ל יהיו מהאוגדה שלו ולא של ברן) פרשתי מהצבא כשאני מלא סיפוק על עשיתי רבת השנים.

מיד עם כניסתו לתפקיד הקתמ"ר, כבר פיקד תא"ל רועי ריפטין על תרגיל מטכ"לי רחב היקף בגולן. כעת הוא מספר לשני מסו"לים צעירים על תוכניותיו לתותחנים, הכוללות, בין היתר, התעצמות במערך הרקטות המדויקות, מעבר מגוף מסייע לגוף תוקף ודגש על קידומם של אנשים איכותיים

http://www.beithatothan.org.il/node/49

http://news.walla.co.il/1minute/?w=/20/2743446

האיש שמעולם לא אמר "אחריי" - אלא קם והוביל\ מאת שבתי בנדט

סגן-אלוף יוסי יפה הוביל את חייליו לכותל המערבי ובנה את תורת הלחימה של יחידת מגלן. בניו ונכדותיו שהלכו בדרכו מספרים על דמותו של המפקד הנערץ שעיצבה את חייהם

לא מעט נכתב על סגן-אלוף יוסי יפה, שהניח את היסודות להקמת יחידת מגלן ונהרג בתאונה בשנת 1977. בני משפחתו אינם מסתפקים במפעל ההנצחה, אלא ממשיכים בדרך שסלל, למרות שעבור חלקם הוא אינה יותר מדמות שהופיע בסיפורים שנשמעו במשך השנים. בנו של יפה ושתיים מנכדותיו שירתו, ועדיין משרתים בתפקידים משמעותיים בצבא, ושלושתם מרגישים חיבור לחינוך ולחקלאות, שלושה מנושאים המשמעותיים ביותר שהוקיר יוסי ב-41 שנות חייו כמפקד נערץ.

אנו נפגשים במשק המשפחתי במושב חרות, סמוך לתל מונד, בין העצים שתחתם גדל יוסי בעצמו והיה שותף לנטיעתם, עוד כשהיה ילד. אלמנתו רינה מוסיפה כיבוד על השולחן העמוס. עמנו יושבים גם בנו, אלוף-משנה ג', שהשתחרר לפני שנה משירות קבע, שאת רובו העביר בסיירת מטכ"ל, ושתיים מהנכדות, סגן ב' המשרתת ביחידה 9900, ו-מ', המשרתת בסיירת מטכ"ל.

כל אבן, כל עץ וכל שביל במשק מזכירים לבני המשפחה את יוסי. זאת, למרות שבנו, ג', היה רק בן תשע כשאביו נהרג, ולמרות שנכדותיו הצעירות לא זכו להכירו מעולם. בני המשפחה אומרים כי ההליכה במסלול צבאי דומה לזה שבו צעד יוסי, אינה נובעת מקיום צוואתו, וכי היא לא נגרמה בשל הצפיות הגבוהות מהם. זו דוגמה אישית שהגיבור הותיר אחריו, עבור אנשים כה רבים, הם פוסקים.

יוסי יפה נולד ב-1935 במושב חרות, בן רביעי להוריו דב ואסתר, אחרי אח ושתי אחיות. מינקותו חונך על ערכי היהדות והציונות. בגיל שבע, כשהצטרף אביו לצבא הבריטי במסגרת הבריגדה היהודית ואחיו ואחיותיו עזבו את הבית, הפך יוסי הצעיר לשותף מלא ואחראי לתחזוקת המשק המשפחתי.

בגיל 18 התגייס לנח"ל. אחרי שסיים בהצטיינות את הטירונות ואת קורס המ"כים, ביקש לעבור לצנחנים. בחטיבה האדומה, שבה שירת חלק גדול משירותו הצבאי, גרף שבחים רבים. הוא שירת בגדוד 101 ובהמשך עבר לסיירת ואף פיקד עליה. במהלך אחת מפעולות התגמול המפורסמות בקלקיליה, נפצע קשה, אך מתוך רצון גדול שיקם את עצמו במהרה ושב לשירות פעיל. במשך השנים השתחרר יוסי מהצבא כמה פעמים, אך בכל עת שנקרא לדגל שב לשירות מילואים ולשירות קבע.

בזמנים בהם לא היה בשירות פעיל, עסק רבות בחקלאות במשק המשפחתי ובחינוך במסגרת תנועת המושבים. לדברי בנו, אל"מ ג', "בגיל 25 ביקשו מאבא שיישאר בשירות, אך הוא, מצדו אומר שיש מספיק אנשים טובים בצבא. הוא השתחרר וחזר למשק, כדי להתעסק במה שהוא אוהב לעשות - בחקלאות, בבניין הארץ ובאהבה השנייה שלו - בחינוך". לדבריו, "כל חייו עסק אבא בשלושת התחומים האלה, לצד הדאגה למשפחה, בכל פעם על פי סדר אחר ולפי הצורך באותה נקודת זמן".

כשהטלפון צלצל והזעיקו את אבא

במלחמת ששת הימים פיקד יוסי על גדוד שלחם בגבעת התחמושת, ולאחר מכן בקרב על העיר העתיקה. הוא היה בין הראשונים שהגיעו לכותל המערבי עם חייליו.

את מאורעות מלחמת יום הכיפורים, הבן, ג', יודע לשחזר למרות שהיה אז רק ילד קטן. "אני זוכר אותנו יושבים על הדשא, ורואים את נהג הסמיטריילר נוסע ביום כיפור, דבר שלא היה מקובל. לאחר מכן הטלפון מצלצל ומזעיקים את אבא, כדי לרשת דרומה עם הגדוד שתחת פיקודו". הגדוד של יוסי יפה התפזר לחטיבות באזור הדרום, ולא לחם כגדוד אורגני. חלקים ממנו הקימו את מחלקת הנ"ט (נגד טילים) הראשונה, ואילו יפה עצמו, עם חלק מחיילי הגדוד, נטל חלק בצליחת התעלה, והשתתף בלחימה בסואץ.

גם שם נפצע יוסי שוב, אך נשאר עוד שעות רבות בשטח כדי לפקד על לוחמיו בקרב הקשה. בעקבות מלחמת יום הכיפורים, וכלקח מהלחימה הקשה, הקים יפה את יחידת הנ"ט המיוחדת הראשונה בצה"ל, מגלן. על חשבון זמנו הפרטי החל יפה לעסוק ביצירת תורת הלחימה של מגלן ובהקמתה.


באחד התרגילים שסללו את הדרך להקמת היחידה, ב-1977, עלה יוסי לתצפית עם סגנו, דובי הלמן, לתצפית לאחר התרגיל הראשון ולפני התרגיל השני. הג'יפ שנסעו בו נתקל במוקש, באזור שלכאורה פונה ממוקשים מצריים, אך לאחר מכן התברר שנוקה רק באופן חלקי. יוסי נהרג במקום, כשהוא בסך הכול בן 41, וסגנו דובי נפצע קשה.

הבן ג' זוכר את אותו היום בבירור. "הייתי אצל רופא השיניים בפתח תקווה", הוא משחזר, "חזרתי הביתה עם דודתי חנה, וראינו את מוטה גור. הוא בישר לנו. אני זוכר את האנשים שהתגודדו ליד הבית, יושבים על המדרגות. נכנסתי לחדר, ורק שכבתי על המיטה".

בנו ונכדותיו של יפה מדגישים כל העת את איכויותיו של האב והסב שנפל בעת מילוי תפקידו, כדי להמחיש את יכולת ההשפעה שלו עליהם ועל רבים נוספים. השלושה מספרים על אהבת האדם שהייתה טמונה ביוסי, ואת הדוגמה האישית שתמיד ניצבה כנר לרגליו. "חייליו סיפרו על אימון גדודי שהתקיים בערד בחורף. הם הגיעו ליעד מבוצר אחרי גשם שוטף, והיעד היה כולו מלא מים", אמר ג'. "החיילים שאלו מה לעשות, בתקווה לוותר על התרגיל. אבא פשוט קפץ לתעלה והדגים להם איך לעשות את זה, בלי לומר מילה. החיילים סיפרו: 'אחרי שראינו שזה מה שהמג"ד עושה, כבר לא נשאלה שום שאלה'".

"הוא לא אהב להטיף מוסר. הוא פשוט היה עושה, וכולם בעקבותיו. לא סתם על המצבה שלו כתוב 'לעולם לא אמר אחריי, פשוט קם ועשה, וכולם אחריו'. זה מאוד מאפיין אותו", סיכם הבן.

עושה דברים חשובים, לא כדי לעמוד בציפיות"

אל"מ ג' התגייס לצה"ל בגיל 18 ואת רוב שירותו עשה בסיירת מטכ"ל, שם התקדם לתפקיד מפקד צוות ולתפקיד סגן מפקד היחידה. לאחר מכן היה מג"ד של אחד מגדודי הנח"ל, מפקד שלדג ויחידה 669. כיום הוא עובר הסבה אקדמית להוראת פיזיקה, אך עדיין עובד במשק המשפחה במושב חרות. לדבריו, בשום שלב הוא לא הרגיש שהוא צריך למלא צוואה מסוימת או לעמוד בציפיות הסביבה בתור בנו של יוסי יפה, אלא פעל מתוך ההשפעה החינוכית שספג במשך השנים.

"בסופו של דבר, כשאתה ילד שגדל במקום שאוהבים אותך, במקום בטוח ובמסגרת מסוימת, אתה מרגיש טוב, נוח ומשמעותי עם הדברים שעליהם חונכת. אני לא יכול לומר שיש לי אג'נדה להשלים את מה שהוא לא הספיק לעשות, אבל זה מה שאני אוהב וחושב שהוא משמעותי - צבא, חינוך וחקלאות. אני עושה את מה שאני אוהב ומה שנראה לי חשוב. זה מה שעושה לי טוב ונותן לי תחושה שאני עושה דברים חשובים ולא כדי לעמוד בציפיות, ככה חונכתי".

כבן למשפחה שכולה, לא הייתה לך התלבטות לגבי הגיוס והשירות ביחידות מובחרות?

"לרגע אחד זה לא עבר לי בראש", הוא משיב בצורה חד-משמעית.

האם, רינה מספרת כי על פי הנהלים, היא הייתה צריכה לחתום על מסמך אצל עו"ד כדי לאפשר את גיוסו של ג' ליחידות קרביות. גם מבחינתה זה היה מובן מאליו שהוא ימשיך באותה הדרך שבה הלך בעלה, אביו.

"בשלב מסוים אתה שואל, האם יש רק סיפורים טובים?"

שתי נכדותיו אומרות כי הסב נוכח מאוד בחייהם, אך מבהירות כי בחרו בעצמן במסלול שבו הלכו. ב' מספרת: "את סבא לא הכרתי, ולמרות זאת אני חושבת שבמהלך השנים יצא לי להיפגש עם המון סיפורים, שיצרו לי איזושהי דמות. לפעמים, כשמדברים על אנשים שמתו, מספרים על המקומות הטובים, על הזיכרונות הטובים. ואני חושבת שכשאתה קטן זה מאוד הירואי ומדהים. אבל בשלב מסוים אתה אומר: זה לא יכול להיות, האם היו רק דברים טובים? ועדיין, אני באמת מאמינה שאת סבא אני מכירה טוב, ושעם הזמן למדתי גם על הדברים שאולי היו פחות טובים. היום, כאדם בוגר, אני מסתכלת קצת קדימה, ושופטת כך את הדברים. עוד כמה שנים בטח יהיו לי ילדים, ובמובן מסוים הדבר הזה מאוד מפתח אותי".

"גדלתי בתנועת נוער, והייתי גם מדריכה", היא ממשיכה. "לא היה לי ספק שגם אצא לשנת שירות מטעם התנועה, זה היה מתבקש, גם בתור הנכדה-של. כמה שבועות לפני, מצאתי את עצמי מתחבטת האם זה באמת מה שאני רוצה, או שזה בגלל הציפיות ממני. בסופו של דבר לא הלכתי לשנת שירות ואני חושבת שזה היה מאוד נכון עבורי".

לדבריה, זה היה המקום היחיד בו נתקלה בשאלה האם זה דבר שהיא באמת רוצה, או שזה מה שמצפים ממנה כ"נכדה של יוסי יפה". היא מספרת: "אין ספק שלעיתים יש מקום להטלת ספק, אבל בסופו של דבר אני מאמינה בדרך הזאת, ומוצאת את עצמי חוזרת לאותה הנקודה".

מ', נכדתו השנייה של יפה, התגייסה לפני ארבעה חודשים לסיירת מטכ"ל, וגם היא, כמו אביה ואחותה, מתארת את ההשפעה של הסב המיתולוגי. למרות שהכירה את הסב רק מהסיפורים, מתארת היכרות לצד געגוע. "זו תחושה מוזרה. מצד אחד, אתה לא באמת מכיר את הבן אדם, אך מצד שני אתה כן מכיר. יש גם תחושה שבעקבות כל הסיפורים אתה מאוד רוצה שהוא יהיה לידך, ידריך וייעץ, אבל הוא לא נמצא". גם מ' מצאה את עצמה מתחבטת בשאלה האם בחירותיה נובעות מהמצופה ממנה או מבחירה אישית. "הייתי בתנועה, ולמרות שבכיתה י' מתחילים בדרך כלל להדריך, אני לא הרגשתי שזה מתאים. רק בכיתה י"א, כשהרגשתי שאני מוכנה, התחלתי".

שאני שואל את השלושה האם הוא היה גאה בהם, בנו עונה שאם יש משהו שהוא היה גאה בו לדעתו זו העובדה "שאנחנו מכבדים ואוהבים בני אדם. בעיני זה הדבר הכי חשוב אצלו, ואני חושב שפלוס-מינוס, אנחנו עומדים במשימה הזאת בצורה טובה".

הבן ושתי הבנות לא אוהבים להעיד על עצמם במידה רבה, ומעדיפים להתמקד בסב, יוסי יפה. לסיום, אל"מ ג' יפה בוחר להקריא כמה שורות שסגנו של הסב, דורון מור, כתב עליו: "יוסי יפה היה אחד יחיד ומיוחד. לא היה אדם שהיכרו ולא עמד נפעם ומשתאה מול הנפש הגדולה והטובה הזו. לכתוב ולספר על יוסי קשה, קשה מאוד, והרי מי שלא ידעו יאמר - מוגזם, אין איש כזה. ומי שאכן ידעו יאמר לבטח כל זה רחוק, רחוק ממלא עוצמת דמותו".
("אתר וואלה!", 5 במאי 2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

זקוף קומתך, קצין יהודי\ מאת אביחי בקר

יום במחיצתו של מח"ט שכם, אל"מ יוסף אדירי, מגלה כי האירועים בשטחים חיזקו מאוד את הקשר בינו למתנחלים הקיצונים מיצהר, אלון מורה ואיתמר. הם נוזפים בו על רפיסות צה"ל, אבל רואים בו ידיד ותומך. הוא נוזף בהם על שריפת מסגד, אבל רואה בהם חבורת אצילי נפש

כלי הרכב של אלון מורה עדיין נושאים עליהם את הכרזות המזמינות "בוא להתארח בחיק המשפחה, לטעום אווירה של חלום שמתגשם" - אירוע שנקבע מבעוד מועד ל"שבת י"ג בחשון פרשת לך לך". והאטרקציה המרכזית: "ביום שישי נעלה לתפילה בקברו של יוסף הצדיק". למרות תקופת הפורענות, רבים ממתנחלי האזור מאמינים שעוד לא נאמרה המלה האחרונה, ש"בעזרת השם" לא רק לקבר יוסף הם יחזרו במוקדם או במאוחר, אלא ששכם כולה תהיה בידיהם לנצח. הדים לרחשי לב אלה אפשר היה לשמוע באסיפת חרום שקיימה בשבוע שעבר הנהגת "יישובי גב-ההר", רבנים ורכזי ביטחון, עם מח"ט שומרון אל"מ יוסי אדירי. אלא שלצד החזון האופטימי שידרו הנציגים גם מצוקה כבדה. ימים לא קלים עוברים על איתמר, אלון מורה, ברכה ויצהר, הנחשבים למעוז של רעיון ארץ ישראל השלמה. זאת עדיין אינה תופעה, אבל בשוליים מסתמנת מגמה חדשה: משפחות יורדות לשפלה עד יעבור זעם, בלילות מקפידים יותר מתמיד להבריח את הדלתות והחלונות, מצמצמים בנסיעות עד למינימום ההכרחי, מבקרים מבחוץ חדלו מלהגיע וגם הספקים נמנעים לבוא. הלחימה תפסה את אל"מ אדירי עוד בטרם חלפו שלושה שבועות מכניסתו לתפקיד מח"ט שומרון. ההתחלה היתה לדבריו פסטורלית. הוא עבר בין כל ההתנחלויות שבתחום אחריותו, קיים שורת פגישות עם רבני האזור תוך שהוא לומד את הניואנסים הדקים - אל מי הולכים ראשון ומה סדר החשיבות של הבאים אחריו. עד ביקורו של אריאל שרון בהר הבית לוח הזמנים שקבע לעצמו היה די נינוח. מאז שפרצה האש, הוא מדווח, משקלו פחת בכמעט שמונה ק"ג. "מחנה חורון - בה"ד 3, חג שמח לכולם", הכריז נהג האוטובוס שאול בן ציון ברמקול, בהגיע קו 772 לשער מפקדת החטיבה המרחבית. על פי הטון המתרונן אפשר היה לחשוב שמדובר בטיול בשווייץ. "כאן זה טקסס", קובע סמג"ד "חרוב", רס"ן יובל. הוא מנצל את השעות השקטות יחסית להלין על כך שהתקשורת לא התייחסה לגדוד הנלחם ברצף זה שלושה שבועות אף לא בשורה אחת. הכפר חווארה, שדרכו עובר הכביש המוביל למחנה, היה נתון בעוצר. עם שחר הגיע לכאן המח"ט והתעצבן למצוא את הציר זרוע בסלעים. "מה זה?" הוא רתח, "איך נתת לאינתיפאדה הזאת לקרות?" הוא דרש הסבר ממפקד פלוגת מג"ב המופקדת על חווארה. "בוא איתי, אני אראה לך משהו", ענה לו הקצין הנזוף והוביל את אל"מ אדירי אל המסגד הגדול של הכפר, שעשן סמיך עוד היתמר ממנו. ספרי קוראן ומרבדי התפילה היו לאפר. התארגנות מחתרתית יהודית, שבחטיבת שכם הוצמד לה בינתיים השם "התנזים היהודי", היא שהציתה את השריפה הזאת כפעולת תגמול על חילול קבר יוסף. ערביי חווארה ריצפו בתגובה את הכביש באבנים כבדות, עד שהוא הפך בלתי עביר. כשהגיע קצין ממשל ותיק למקום הבערה ניגשו אל הג'יפ שלו כמה מבוגרים תושבי הכפר כדי להביע את מחאתם. קבוצת צעירים ערבים ניגשה אליהם וסילקה אותם. "נגמרו הדיבורים, אנחנו נגיב על זה בנשק", הם מיהרו לנתק מגע. כדי לפנות את הציר לתנועה הזעיק המח"ט שופל. בערב הוא אמר לראשי הציבור היהודי בגב ההר שהוא לא מוכן שגורם כלשהו יפר חוק. הוא הזכיר להם גם את התקרית שבה זרקו כמה מתושבי עלי אבנים על משאית של ערבי. הנהג איבד את השליטה על ההגה ודרס אחד מהם. איש מהם אפילו לא ניסה לטעון שזה היה פיגוע פלשתיני. "יש לי שמונה ג'יפי מג"ב", הוא הציג להנהגה המקומית את האלטרנטיבות, "תחליטו אתם מה אני עושה איתם: אוכף סדר בחווארה או שולח אותם לטפל בחריגים בהתיישבות? אני אוכל לתת לכם יותר ביטחון ברגע שתוציאו מפה את הפרזיטים. זה אתם שחייבים לשים בפניהם מעצורים, כי בגללם מצטיירת תמונה שלילית על מפעל ההתיישבות. אני רוצה שתצא מכם קריאה תקיפה נגד התופעה הזאת".

פתגם סיני עתיק

הם התכנסו יום לאחר הלווייתו של הרב הלל ליברמן, שנרצח בדרכו לקבר יוסף. כשיצא אדירי לפגישה הוא ידע שהיא תהיה קשה. הוא הציג בפרוטרוט את היערכות צה"ל בגזרה ואת תוכניותיו המבצעיות. יחסם אליו אוהד למדי, בניגוד למח"טים לא מעטים שאכלו מרורים מחברי פורום זה, אבל בכל זאת הם השמיעו דברים נוקבים שכוונו לדרגים הגבוהים ממנו. הם הדגישו שהם מצפים שהוא יעביר את המסר, חריף ככל שהוא, לממונים, כי "הגענו לקצה יכולת הספיגה". הפגישה התקיימה במדרשה של איתמר. סביב השולחנות בחדר הגדול ישבה חבורה צעירה, רבים מתוכה חוזרים בתשובה ויוצאי יחידות קרביות. את האות נתן יהודה ליבמן, רכז ביטחון שוטף, שאחיו הצעיר שלמה נרצח באוגוסט 98' מן המארב בעת סיור אבטחה סביב יצהר: "צריך לכסח. ברגע שישראלי חוזר מנסיעה כשהשמשות שלו מנופצות, אין שום סיבה בעולם שלא ייפגעו ממש באותו אופן עשרות כלי רכב של ערבים". מאז הפינוי מקבר יוסף, הוא מודיע, הוא לא לובש מדים גם כשהוא ממלא תפקיד. "זה קשה לי נפשית", הוא הסביר. דרוש לו עוד זמן עד שישתקם במלואו האמון בצה"ל. ההתבטאויות בהמשך הלכו והקצינו. "אם ייהרג פה חס וחלילה עוד חייל או אזרח, נאבד שליטה", הזהיר רבה של איתמר, נתן חי. "התושבים יירדו מהגבעות וינקמו בערבים באכזריות. אתם לצערי מטפלים באירועים בצורה צמחונית, הפכתם להיות דנה אינטרנשיונל, צבא מסורס. כשירו עלינו בהלוויה של הלל מבניין של חמש קומות, במקום שהטנקים יפתחו מיד באש הם היו עסוקים בלאתר את מקורות הירי. לסרטן אתם נותנים אספירין. אני מוכן להתחייב לך שאני אלשין על כל תושב שפועל באופן עצמאי, אבל לפני זה אני דורש מכם שתפעלו בנחישות". הנרגש מבין הדוברים היה הרב יקי סביר מאלון מורה. "אנחנו חשים מבוזים. כבוד העם נרמס והוא בזבל. אחרי שיום קודם קברנו חבר, העובדה שבחווארה נשרף מסגד אחד בלבד ולא כל החמישה - זה הדבר שהיה צריך להפתיע אותך. מצידי אם עשרים מסגדים היו בוערים הייתי שמח פי כמה. כשיורים עלינו מהכפר רוג'ייב אז צריך להיכנס בהם בכוח ולא להתעסק כל הזמן באישורים. במקום שטנק יפעל כמו ששריון יודע להתנהג, הפכתם אותו לעמדת מא"ג מהלכת. "יש פתגם סיני עתיק שאומר שבשביל לשלוט על מיליארד סינים לא צריך מיליארד שוטרים שישגיחו עליהם. מספיק מאה שוטרים שיהרגו 1,500 סינים ומיליארד שיפחדו. התייחסות דומה קיימת במקורות שלנו, כשנאמר 'חלל עליו שבת אחת כדי שלא תחלל שבתות הרבה'. אנחנו נגד שפיכות דמים, אבל עכשיו אין ברירה אלא להכות. זאת הדרך היחידה לבלום את הפעילות הפרטיזנית, כי אם אתם לא תעשו - האוכלוסייה תגיד את דברה". דממה השתררה בחדר בהגיע תורו של דוד דודקביץ', הרב של יצהר. "בהחלט לא קל לנו המעמד הזה", הוא פנה אל אדירי בתוכחה. "אף על פי שהסתכנת להוציא ספרי תורה מקבר יוסף עדיין אתה הוא זה שהוצאת ספרי תורה מקבר יוסף. דע לך שבגלל הבריחה המופקרת מקבר יוסף אלוף הפיקוד בשבילנו הוא טאבו מוחלט. אם הוא פה, אנחנו לא פה. ממש כמו שאליק רון הוא סדין אדום בעיני הערבים, יצחק איתן בשבילנו הוא סדין אדום גם כן. אני, לולא מסירות הנפש שגילית במהלך החיפושים אחרי הלל לא הייתי יושב איתך כאן היום. הגענו למצב שלחברה הישראלית נראה טבעי לחלוטין שיהודי לא חמוש שיוצא ברגל לשכם לא יוצא ממנה חי, אבל אם נהרג ילד ערבי בן 12 זה נחשב אצלנו לא בסדר. "אנחנו ביצהר נחשבים משוגעים בגלל שאנחנו היחידים פה שלא מעסיקים ערבים, אבל עדיין אם יקרה ויגיע ערבי אלינו לשער הוא יחזור מאיתנו בשלום ולא שחוט. לי אין שום בעיה מנטלית עם זה שעל הלל טבוח צריכים לשלם עשרת-אלפים ערבים, העובדה שלא כל חווארה עלתה באש - אם לא על ידיך אז על ידינו - היא ההוכחה שהציבור פה מגלה איפוק אדיר. ההבלגה שלנו ראויה לצל"ש, אבל גם לה יש גבול. לעולם לא ניתן שנרות נשמה יהיו הסמל של העם היהודי. אנחנו מצפים מצה"ל שיזקוף את קומתו, אחרת המצב יהיה חמור פי כמה. בידך הדבר". "כדי לגמור עם כל זה אפילו פגז אחד לא צריך", העיר אליקים לבנון, רבה של אלון מורה. "מספיק שלושה ימים שנמנע מהם דלק, מזון, מים וחשמל. עד שהם לא ימסרו לנו את כלי הנשק שבידיהם נעצור את האספקה. ככה אף פלשתינאי לא ימות, אבל הרובים יהיו בידינו. זה הרבה יותר הומניטרי מלירות".

דגל שחור

בבוקר אותו יום אמר אדירי את "ברכת הגומל" בבית הכנסת שבבסיס, אחרי שבחילופי אש עם פלשתינאים ליד הכפר דיר שרף חדר קליע דרך הקסדה שלו ושרט את הרקה. "על פי מה שמסתמן", הוא הירהר בקול כשהיה בדרכו לאיתמר, לפגישה עם הנהגת המתנחלים, "יהיו כנראה עוד פעמים שאני אצטרך להתפלל". הוא בן 35, יליד מעלות, את הכיפה הסיר בגיל 13. את רוב שירותו הצבאי עשה אדירי בגולני, כמ"פ הוא השתתף בפשיטה על מפקדת אחמד ג'יבריל בנועיימה שבלבנון, מבצע שבו נהרג המג"ד שלו, סא"ל אמיר מיטל. מג"ד נוסף של גדוד "ברק" שנפל בלבנון, אמיר חוסיין עלי עמר, היה חברו הטוב. ממנו הוא ירש את מחזיק המפתחות המשמש אותו כקמיע. הוא תושב קדימה, נשוי ואב לשלושה. לפני שמונה למח"ט היה במשך שנתיים קצין אג"ם באוגדת יהודה ושומרון. את עיקר הקדנציה עשה תחת יצחק איתן, כך שהשטח והדמויות הפועלות לחלוטין לא זרים לו. "עשה ממך צחוק אלוף הפיקוד", הזכירו לו הנוכחים. "אתה כתבת כרוז לתושבים שעל פי החלטת הדרג המדיני והצבאי חד וחלק שלא נצא מקבר יוסף, ולמחרת פינית אותו". את הפקודה הוא קיבל באחת בלילה, בעשרה לשלוש הוא נכנס למתחם הקבר ובשבע דקות לארבע כבר היה מחוץ לו. בנסיגה נפצע אחד מחייליו. "אני מציע לכם להסתכל על חצי הכוס המלאה", הוא הסביר ברוגע לנוכחים. הוא לא נשמע מתנצל, הוא היה חד משמעי. "הרי יכולתי להפיל את התיק על מישהו אחר, אבל החלטתי שאני לוקח את השליחות, כואבת ככל שהיא, דווקא על עצמי, שאני קרוי על שמו של יוסף הצדיק. בגלל שגדלתי בבית דתי אני ער לרגישויות ולכן צירפתי למשימה גם רב. אני לגמרי לא בטוח שמישהו אחר היה מקפיד על כך באותה מידה. "בסדר העדיפויות שקבעתי, מה אני אוסף איתי, ספרי תורה היו בראש, רק אחר כך ציוד לחימה ובסוף תחמושת. למרות לוח הזמנים הדחוק הצלחנו להוציא את כל אלה, כלום לא שכחנו. כמובן שאילו היו לי שעתיים נוספות לא הייתי משאיר שם לא את הציוד המנהלתי ולא את הספריה התורנית שהפלשתינאים נשבעו שהם לא יגעו בה ובפועל לא עמדו בהסכם. עשיתי את זה", הוא מעיר, "באותה דבקות במטרה שאני אמלא את הפקודה לפעול בכיוון ההפוך. אם יגידו לי, 'גבול הגזרה שלך מהר גריזים עד הר עיבל', גם אז אני לא אהסס". אך דודקביץ' לא הירפה. "לפי זה, אם צה"ל מקבל מחר פקודה להעביר את מדינת ישראל לארצות הברית הוא ממלא אותה ללא היסוס, אלא שצה"ל כזה הוא גולם שקם על יוצרו. בשבילנו פינוי קבר יוסף זאת פקודה שמעליה דגל שחור. מקצין יהודי נדרשים לא רק מקצועיות וחיילות-עשר. אני מעוניין שיהיה בו מטען של ערכים רוחניים ישראליים שורשיים. ממך הייתי מצפה שתאמר לאלוף הפיקוד 'ידי לא תהיה במעל'. עם כל אהבתנו אליך, יוסי, חכמינו כבר אמרו שלא קיים דבר כזה שליח לדבר עבירה. "בשבוע האחרון שמעתי חיילים שהם גיבורי עוז מסרבים לצאת למילואים כדי לא להיות שותפים למעשי תבוסתנות. איתך יוסי אני עוד משוחח כאח, אבל לא עם האלוף. הוא מומחה גדול בפזצ"טות אבל ברוח העם הוא לא מבין מאומה". הם סימנו את יצחק איתן בדיוק כשם שהחרימו את עמרם מצנע, שהיה אלוף פיקוד מרכז בשנים 89-'87'. בנצי ליברמן, ראש המועצה האזורית, המשיך באותו קו: "חשוב לנו שתעביר את הדברים הלאה, שתזעק בשמנו שלא ניתן שתהיה כאן קוסובו. אנחנו מסוגלים למתן באופן משמעותי את הציבור האחראי שלנו בתנאי שנראה שאתם פועלים על פי קונספציה צבאית מובהקת. אם אתה חושב שאנחנו מסוגלים לחיות באינתיפאדה מתמשכת לאורך חודשים, שכח מזה. גם לא שבועות. אנחנו לא נהיה בשר תותחים של אף תוכנית מדינית, אפילו למדינה דמוקרטית אין שום זכות להחליט שהחיים שלי יהוו מטרת-דמות בקפריזה של שר ביטחון מופקר. "אנחנו דורשים מהצבא שיילחם כמו במלחמה ולא שיגזור את הצעדים שלו על פי מה שמשודר ברשתות הטלוויזיה הזרות. אנחנו רואים את הרצון הטוב שלך, אתה יוצא אלינו, אתה מדבר איתנו, אנחנו מצפים שתעורר את כל אלה שלמעלה. על הרבה פחות ממה שמתחולל פה פרדס כץ, חדרה, טבריה ושכונת התקווה יצאו לרחובות, העובדה שאצלנו זה עוד לא קרה מעידה על כוח סבל שראוי להערצה. אני יודע שאתה מוגבל, שאתה עוד לא ראש ממשלה, אבל זה לא מונע אותך להרים טלפון למפקד האוגדה בני גנץ ולאלוף הפיקוד ולקרוא להם 'עד כאן'. הדם שלנו אינו הפקר".

שלב חדש בגאולה

הרב ניצן ימין מאיתמר היה על סף דמעות כשפנה אל המח"ט. "זה לא פשוט להילחם בבית כשהילדים שלנו בין הרגליים. אנשים אומרים לי 'בוא נרד לשכם' ואני עוצר אותם בכוח. במלחמת לבנון, יוסי, הייתי מ"מ בגדוד 50. אתה יודע למה לא היה לי אף נפגע? כי על כל קפצון ירינו עם טנק". באינתיפאדה 2000 פגז טנק מחייב אישור של אלוף הפיקוד, אש מקלעים מחייבת הוראת מח"ט. הם דיברו בכאב. למרות סערת הרגשות איש לא התפרץ. את הדברים החמורים ביותר אמרו בסגנון מאופק. הם רמזו שביכולתם לחרף את נפשם במעשים שיגרמו לכך שהדרג המדיני יעניק לצבא מה שהם מגדירים "יותר חופש פעולה". בדיונים הפנימיים בחטיבת שומרון היה חשש שהציבור שהם מייצגים יהיה חמום פי כמה. באדירי הם רואים ידיד. "חלילה שלא ייווצר הרושם שהם נגד צה"ל", הוא מסביר. "הם יודעים יפה מאוד להפריד בין מקבלי ההחלטות בדרג הפוליטי, שבהם אין להם אמון, לבין גורמי ביצוע בשטח. אנחנו בשבילם זה העוגן האחרון". היו בהם שאף איחלו לו שהוא יהיה האיש שעוד יחזור לשכם כמנצח. יהודה ליבמן הציע, אם וכאשר, לקיים אז פגישה בבניין העירייה, "הכיבוד עלי", הוא התחייב. כשיצא מהם המח"ט אחרי שעתיים וחצי ניגשה אליו בדחילו ורחימו קבוצה מילדי איתמר והתעניינה מתי כבר יגיעו שני הטנקים שהובטחו. "חבל רק שבני גנץ לא היה פה, כי חשוב מאוד שמפקד האוגדה ישמע את האמירות החריפות האלה ממקור ראשון, ולא ממני כצינור", סיכם אדירי את הישיבה. "למרות שאני חלוק איתם בדעותינו לגבי הדרך, יצרתי עם ההתיישבות קשר הדוק", מספר אדירי. "בשבוע שלפני הפינוי מקבר יוסף, כשראיתי מה המגמה המסתמנת, איפשרתי להם להכניס לשם 60 חבר'ה, בהם אפילו שניים שלא מורשים לשהות בתחומי יהודה ושומרון. התעקשתי למלא את כל הבקשות שלהם ולהיות איתם הוגן. לכן, ביום שהוצאתי את הכוח של מג"ב מקבר יוסף לא הסתתרתי, אלא מיד באתי אליהם והודעתי שאני פיקדתי על הפינוי. הם שטפו אותי כהוגן, אבל אם לא הייתי מתייצב עם האמת בגלוי הם היו רודפים אותי. אני איתם. החבורה הזאת היא בעיני אצילת נפש". את יצהר, הנודעת כילד הסורר והמתבדל של השומרון, הוא קירב. בסוכות שלחה לו מזכירות ההתנחלות עוגה בצירוף מכתב: "תודה ויישר כוח. פעילותך מקנה שקט ועוצמה". אלון מורה, מצידה, כיבדה אותו בזר פרחים. באיגרת לתושבים שעליה חתמו ארבעה רבני גב ההר בעקבות הפגישה, נכתב: "כל מה שעושה הקב"ה - לטובה. מלאי אמונה אנו כי הננו עומדים בפתח שלב חדש בגאולה. הלחץ של האויב מביא ליותר אחדות בין חלקי האומה, עיני כל ישראל נשואות אלינו, הננו במצב של מלחמה מול אויבינו, הגבורה בה הננו עומדים משמשת נר לרגלי העם. הננו חוד החנית וכך עלינו לחוש ולנהוג. עמידתנו נוסכת עוז ואמונה". הרבנים הכריזו על הקמת מטה משותף של היישובים והדגישו: "בשום אופן אין לנקוט ביוזמה פרטית". מטרתו של אדירי הושגה. "בלי קשר לעמדות הפוליטיות של כל אחד מאיתנו חשוב שהציבור יידע שהכדור רודף אותם", הוא אומר. "החשש שיקרה משהו לילדים שלהם גורם פה להמון מתח. התפקיד העיקרי שלי עכשיו זה לנטרל מהם את תחושת חוסר הביטחון".

לחימה חובבנית

בחטיבה מספרים שפעילי ה"תנזים" במחנה הפליטים בלאטה התחייבו לתת ליאסר ערפאת שלוש מתנות: קבר יוסף, עמדת צה"ל החולשת על שכם בתל א-ראס ומסוק מרוסק. על היעד הראשון הם שמו איקס. במשרד של פלוגת מג"ב המוצבת במחנה חורון, להבדיל, מנגנים הלוך ושוב קלטת שהוקלטה בקבר יוסף בשעות שבטרם הפינוי. ברקע הדי ירי, מה שלא מונע מהחיילים הנצורים בעמדות להריץ בשידור חי קטעים וקללות. קור הרוח שהם מגלים בעיצומן של התקפות חוזרות ונשנות עליהם מעורר התפעלות. אין שום סימן המעיד שהם לא היו מסוגלים לשאת עוד בלחימה, אפילו ארוכה. בטבלת כוח האדם התלויה על הקיר עדיין מופיע שמו של השוטר ממחלקה 4, מדחת יוסף מבית ג'אן, שנהרג במתחם בתחילת החודש. פרשת החילוץ שהתעכב בעוד החייל מדמם עד מותו לא מרפה מאדירי. את הטענה שזאת היתה הזנחת פצוע לגורלו, הוא הודף. "מבחינתי בכל רגע הייתי ערוך לפריצה בחסות מסוקי קרב, אבל ההחלטה לעצור את המהלך לא היתה שלי אלא של הדרגים הכי בכירים. זה משהו שנסגר בין ג'יבריל רג'וב, סגן ראש השב"כ והרמטכ"ל שאול מופז. תמונת המצב שהיתה לנו לגבי הפצוע היתה שמצבו יציב, ורק לאור אותם דיווחים מרגיעים הסיכום היה שג'יבריל רג'וב יקח את פינוי הפצוע עליו. המקרה הזה לא חושף שום שבר ערכי בצה"ל. אם היתה איזושהי אינדיקציה שהחייל בסכנה, שנייה לא היינו מהססים. הייתי יוצא למשימה אפילו במחיר שאני לא אגיע ליעד ושאני אחטוף שם אבדות, ממש כמו שקרה בספטמבר 96' כשנהרגו בדרך לקבר יוסף שישה לוחמים של חרוב". עוד לא התאושש מהפינוי וכבר הוא נדרש לפרשת היעלמו של הרב ליברמן מאלון מורה. "הלל, כל עולמו היה קבר יוסף וכשהחלום נגדע הוא הלך להיפרד מהמקום, למרות שמי כמותו ידע שהוא לא יגיע אליו. התושבים מספרים לי שכשעלו ענני עשן מהקבר הוא ישב וצפה עליו מאלון מורה תוך שהוא בוכה, 'יוסף, יוסף'. מבחינתו הוא הלך לפגוש בפעם האחרונה את אבא שלו". בגזרת שכם פועלים כעת חרוב, גדוד "בזלת" מחטיבת הנח"ל ומשמר הגבול. השעות הקריטיות, קובע המח"ט בתדריך לכוחות, הן מארבע אחר הצהריים עד אחת אחר חצות. שכם מכותרת, אם כי הסגירה, מודה אדירי, אינה הרמטית ויש עדיין דרכים לעקוף את המחסומים. בעיר שיש בה ריכוז גדול של פעילי חמאס בולטת השפעתם של ראש העירייה והמושל כגורם ממתן. בחווארה, מדרום לה, נפסקו כמעט כליל יידויי האבנים הודות לפעילות אינטנסיווית על הציר. בתחילת השבוע עמדו במוקד האירועים תקריות אש מצפון לעלי ובכפר קוצ'ין הסמוך לשבי שומרון. בחילופי אש שהתנהלו בין הצדדים התנזים הפעיל אש מקלעים, חמישה מהיורים נפגעו. "כשהעליתי מסק"ר (מסוק קרב) זה היה השלב שבו התערבה גם המשטרה הפלשתינית", מדווח אדירי. "כשהיה ברור להם שאנשי התנזים עוד רגע מחוסלים, הם הזדרזו לסלק אותם מהשטח". בחטיבה אין אשליות. הם יודעים שמיעוט הנפגעים שיש לצה"ל מאז החלו האירועים נובע לא רק מהפעלה נכונה של הכוחות אלא גם מהעובדה שהתנזים, שמוצג כמין חיזבאללה פלשתיני, פועל בעצם באופן חובבני ואנשיו חסרי הכשרה צבאית מינימלית.

אש צולבת

בניגוד לרושם, מתברר שערוץ הקשר עם המשטרה הפלשתינית עדיין פתוח. בעוד שבשטח מתחוללים קרבות מתרחשות בשולי הלחימה תופעות מוזרות. הנציגים הפלשתינאים המוצבים במשרד הקישור (DCO) הצמוד למחנה חורון מתעקשים להישאר ומסרבים לעזוב. לאלכסנדר חייקוב, המפקד שבצד הישראלי, הם הודיעו בתחנונים ממש, כך הוא מספר, "לא נעשה צרות, אנחנו נשב כאן בשקט, רק אל תשכחו את הימים שאכלנו ושתינו ביחד". אלה, 12 במספר, לא נואשו מהסיכוי לשוב לדרך השלום. מהם גם התקבל המידע על המקום שבו נמצאה גופתו של הלל ליברמן. על סמך התיאור שקיבלו ממטלפן אלמוני, הגופה מונחת בוואדי על שלדת רכב בקרבת בור סיד. הם הנחו את המחפשים לעבר הנקודה המדויקת שליד בית פוריק. כאילו בזה לא די, בימים שקדמו לפינוי הקבר, בעוד התנזים צר על המתחם, משמר הגבול החליף שם כוחות, תיגבר את אמצעי הלחימה ודחף מזון באמצעות כלי רכב של המשטרה הפלשתינית. התנזים רתח, "דם חללינו ברחבת הקבר ואתם מכניסים להם ציוד?". צד"לניקים, הם כינו אותם. אבסורדים רבים יוצרת המציאות החדשה. בעת הלווייתו של הלל ליברמן, בעוד קרב יריות מתפתח בין תהלוכת האבלים לפלשתינאים, תקפו יהודים רכב של ערבי שהזדמן למקום. הנהג המסויט שהורד מהרכב רץ לעבר מחנה חורון, שבהשוואה לאימת המתנחלים נראה לו כגלגל הצלה. המתנחלים פתחו במרדף חם אחריו והשין-גימל שבשער הבסיס, שהקליעים חלפו לידו, השיב אליהם אש בעוד הערבי בתווך בין הפטיש לסדן.
("הארץ", פורסם בתאריך-20.10.2000)

http://www.israeldefense.co.il/?Cat...&ArticleID=2683

אדירי מתמנה לתא"ל

יוסי אדירי כיהן כמח"ט שומרון בעת התקרית בהר עיבל בפרוץ האינתיפאדה השנייה. עוד מינוי - שחר שוחט (בתמונה) למפקד כוחות ההגנה האווירית

מערכת IsraelDefense 30/6/2012
תא"ל חדש בצה"ל: יוסי אדירי מתמנה לדרגה הבכירה במסגרת שירת המילואים שלו כראש מפקדה מרחבית בפיקוד המרכז. יוסי אדירי זכור בצה"ל בעיקר כמי שפיקד על חטיבת השומרון של צה"ל, כאשר בפרוץ האינתיפאדה השנייה, בחג הסוכות של שנת 2000, נקלע טיול שת מתיישבים בהר עיבל שתחת פיקודו לאש תופת פלשתינית. בהתקפה היו מספר נפגעים, ובעקבותיה אדירי סיים את תפקידו. התא"ל הטרי יוסי אדירי הספיק למלא עוד מספר תפקידים בצה"ל וכיהן כנספח צבאי בצרפת עד שפרש לאזרחות לפני כשלוש שנים. הוא מכהן מאז כבעלים וכמנכ"ל בחברות בתחום האנרגיה. ועוד מינוי, במערך הצבא הסדיר: אל"מ שחר שוחט יועלה לדרגת תא"ל ויתמנה למפקד מערך ההגנה האווירית בחיל האוויר במקום תא"ל דורון גביש. שוחט משמש כיום כראש תכנית ההתייעלות "עתה אסיף".
("ישראל דיפנס", פורסם בתאריך-20.10.2000)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבה על משה אור, יוצא חטיבת גבעתי, מג"ד שקד ומפקד עוצבת שועלי מרום במבצע עופרת יצוקה.

http://www.liorziv.co.il/arti/article6.htm

שבע קמיקזה ומלחמתו במחבלים - עם לוחמי גבעתי בעזה\ מאת איתי אשר

זו כבר שגרה: פעם בשבוע עובדי המטבח של גדוד שקד בחטיבת גבעתי אורזים מנות מזון ששמרו מראש, בארגזי קרטון אטומים. הם מעמיסים אותם על המשאית הגדודית ומורים לנהג, שכבר מכיר בעל פה את המסלול הקבוע, להתחיל לנסוע. מצפון הארץ ועד דרומה, עוצרת המשאית הכבדה מחוץ לעשרות בתים של משפחות חיילי הגדוד. בכל תחנה כזו יורדים הנהג ומלוויו במהירות מהמשאית, משאירים מחוץ לדלת את חבילת המזון וממשיכים, כך במשך יום שלם, לבית הבא. בישראל שנת 2003, המפקדים של שקד יודעים שלחיילים שלהם יהיה קשה מאוד להילחם בטרור הפלשתיני, כשמאחור בבית, ההורים והאחים שלהם סובלים מחרפת רעב. כמעט שלוש שנים נלחמים חיילי גדוד שקד ברצועת עזה. הוותיקים מביניהם, אלה שהתגייסו באוגוסט 2000, עלו על האוטובוסים שהובילו אותם מהבקו"ם לבסיס הטירונים החטיבתי בקציעות, כשבישראל עוד דיברו על שלום. חודש אחרי הגיוס שלהם, בספטמבר 2000, פרץ העימות עם הפלשתינים, ומאז הם מכירים רק מלחמה. אין כמעט חייל בגדוד שלא ירו עליו מנשק קל, מרגמות, טילי קאסם או "אלבנות": טילי הנ"ט מבית היוצר של תע"ש הפלשתיני ברצועת עזה. בעשרות מבצעים השתתפו מרבית החיילים גם בקרבות מטווח קצר עם פלשתינים חמושים. "הפסל שהקים אחד מחיילי הפלוגה המסייעת ברחבת המסדרים הפלוגתית בהתנחלות כפר דרום משקף את החיים שלנו", אומר לנו אחד החיילים. "שני טילי אלבנות בצדדים וטיל קאסם באמצע".

בסוף מתרגלים

בשעות הצהריים ביום השרב הראשון של סוף החורף, עסקו חיילי הגדוד בהכנות האחרונות לעוד מבצע בתוך השטח הפלשתיני. הפעם היעד היה איתור ופיצוץ מנהרות שחפרו הפלשתינים "על פי מידע בדוק של השב"כ", מתוך בתים ברפיח הפלשתינית עד רפיח המצרית. כוחות הביטחון ברצועת עזה, מנהלים מלחמה עיקשת נגד הניסיונות הבלתי פוסקים של הפלשתינים להקים לעצמם נתיבים עוקפי צה"ל, שבהם הם מבריחים אמצעי לחימה לתוך רצועת עזה מוקפת הגדר. חיילי שקד יודעים שהמנהרות, שנחפרות לעומק של כ20- מטר בעומק הקרקע החולית ולאורך של מאות מטרים, הן "מקור החמצן" העיקרי של הלחימה הפלשתינית, ולכן הם מעריכים שכל ניסיון לפגוע בהן ייתקל בהתנגדות רבה. "הולך להיות הרבה אקשן", חוזרים ואומרים החיילים כשהם מעמיסים עשרות ארגזי פעולה של כדורי מקלע מא"ג על הנגמ"שים, בנקודת היערכות ליד קיבוץ באזור. את ההכנות למבצע קוטע סמ"ר איציק קול, רס"פ המסייעת. הוא מוציא מתוך הטנדר של מפקד הפלוגה "חמגשיות" ובהן ארוחת הצהריים, ומחלק אותן לחיילים. בצה"ל הפסיקו כבר מזמן להגיש לחיילים ב"שטח" אוכל בסירים גדולים. החמגשיות, עשויות האלומיניום והתחליף ה חד פעמי למסטינג, לא נחשבות רק היגייניות יותר, הן נותנות לחיילים גם תחושה שהם אוכלים אוכל של קייטרינג. אחרי שפיזר את החמגשיות בין החיילים, איציק הרס"פ פותח את השקם הפלוגתי, שבו הוא מוכר "מצופים" תוצרת חוץ, ובקבוקי ליטר וחצי של קוקה-קולה. הבקבוקים הקרים נחטפים במהירות בחום הכבד. "ברווחים של השקם אנחנו מממנים ערבי פלוגה וחולצות פלוגתיות", הוא מסביר, "מי שאין לו כסף, ויש כאלה חיילים בפלוגה, לא משלם. אני יודע בדיוק איזה חיילים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות בשקם, ומי שאין לו, אנחנו מוחקים לו את החוב". איציק התגייס באוגוסט 2000, "חודש לפני תחילת האינתיפאדה וכשעוד היו עצים בגוש קטיף ומאז, חוץ משלושה חודשים ביהודה ושומרון, אני כל הזמן בעזה". את השירות שלו הוא החל כ"מטוליסט" ולפני כחצי שנה הוא מונה לסרס"פ: סגנו של רב הסמל הפלוגתי. כשזה השתחרר, הוא קיבל את תפקיד הרס"פ היוקרתי. "בהתחלה, אחרי הטירונות כשהגעתי לרצועת עזה, פחדתי", מספר איציק. "כולם מפחדים, ומי שלא מפחד הוא או שקרן או משוגע. אבל עם הזמן המתח הופך להיות חלק מהשגרה. יורים עליך, מפצמ"רים (יורים פצצות מרגמה - א"א) אות ך שנה-שנתיים, ובסוף אתה מתרגל לזה". ליד הבית שלו, בשדרות, נפל לפני כמה שבועות טיל קאסם שנורה מצפון רצועת עזה, אבל לדבריו, ירי הקסאמים לא גרם לצעירים מהעיר שלו להתגייס לקרבי. "רק עשרה אחוז מהחיילים בעיר הם קרביים, וכל החברים שלי הם ג'ובניקים. כשאני חוזר הביתה יש כאלה שמפרגנים וחלק שאומרים שעשיתי שטות שהלכתי לגבעתי במקום להיות בבית עם החברה או עם החברים, אבל האמת שבגלל היציאות, כבר לא יוצא לי לדבר איתם יותר מדיי", אומר איציק.

פעילי שלום כאיום

בשלוש וחצי אחר הצהריים מגיע המג"ד, סגן אלוף משה, לנקודת הערכות הגדודית. כל מפקדי הכוחות מתאספים סביב "שולחן חול" מאולתר שהכין במקום קצין המודיעין, לקראת פקודה אחרונה לפני המבצע. סוכר לבן שפוזר על האדמה מסמן את הרחובות הצרים של רפיח. בקבוק מים מינרליים את המבנה הפלשתיני שעליו ישתלטו הצלפים. סכיני פלסטיק לבנים נתקעים בזה אחר זה בתוך האדמה ועליהם מודבקות תוויות הנושאות את שמם של הצירים והרחובות המרכזיים בעיר הפלשתינית. הגיל הממוצע של הקצינים והחיילים המפקדים על הכוחות הוא לא יותר מ23-, אבל כולם יודעים שכל טעות קטנה שיעשו עלולה לסבך אותם ואת מדינת ישראל, ומתייחסים לפקודה בשיא הרצינות, כשהם מזיזים על החול קופסאות מהדקים, המדמות נגמ"שים וטנקים. סא"ל משה, מפקד הגדוד שמעביר את הפקודה, מפגין בקיאות בכל אחד מהמהלכים של הכוחות במבצע. הוא בן 33, נשוי ואב לבת שלוש וחצי ולפעוט בן שנה. כמו רבים מהמפקדים כאן הוא מבקש לא לפרסם את מקום מגוריו ומדגיש: "תכתוב שזה באזור הדרום". "אשתי היא אשת חיל אמיתית", מספר משה על השילוב בין מפקד בצבא לאיש משפחה. "הכרנו בצבא והיא ידעה בדיוק עם מי היה מתחתנת. היא תומכת ומבינה ואת כל ההקפצות היא לוקחת ברוח טובה. הרבה יותר קשה להיות אמא עם שני ילדים ממפקד גדוד בגבעתי. אני יוצא הביתה שבת כן ושבת לא, ומאוד חסר לי לא לראות את הילדים גדלים. בכל פעם שאני חוזר יש דברים חדשים שהם עושים ומשפטים שהם למדו לומר, וקשה לי לא לראות את הדברים קורים, אבל אשתי עושה את העבודה. הילדים מתפתחים יפה". בינתיים בפקודה, מזהיר סא"ל משה, את המפקדים משלושת האיומים המרכזיים: מטענים, צלפים ופעילי שלום. בצלפים ומטענים נתקלו כמעט כל מפקדי הכוחות יותר מפעם אחת, אבל מותה של האמריקנית רייצ'ל קורי, מפגיעת דחפור די9- של צה"ל ליד רפיח והתגובות הקשות שעורר המקרה בעולם, הפכו את פעילי השלום לבעיה אמיתית שלא מפסיקה להטריד את הלוחמים. בשבועות האחרונים אף הקימו פעילי שלום מכל העולם אוהלים לאורך ציר "פילדלפי", המובלעת הישראלית המפרידה בין הרשות הפלשתינית למצרים באזור רפיח, מה שמגביר את החשש שהכוחות הגדולים והכבדים ייתקלו בהם במהלך המבצע. "זו פעולה רגישה ואסור לנו בתכלית האיסור לפגוע באזרחים", חוזר ומדגיש המג"ד. "מה שלא צריך להרוס לא הורסים, קיבלנו צו וי אלוף שהשטח הוא שטח צבאי סגור, ואם רואים פעילי שלום אפשר לעצור אותם". "אבל איך נדע אם האזרח שמתקרב אלינו הוא פעיל שלום או מחבל מתאבד"?, מקשה אחד ממפקדי הכוחות. "אם קוראים לו והוא לא עוצר, תכוונו ותירו קרוב אליו. גם פעילי שלום מפחדים מצרור של מא"ג", עונה המג"ד וקורא למפקדים לבדוק ביסודיות את הבתים. "לעבור בלטה בלטה בבית ולהרים אותן. גם אם זה ייקח שלוש שעות, כי היו מקרים שבהם הפתח של המנהרה נמצא בעומק של מטר מתחת לבלטות". "העיסוק עם הפלשתינים הוא מאוד לא נעים", הוא אומר לאחר הפקודה. "כשאתה רואה פנים של ילדה בת שלוש, בגיל של הבת שלי כשאנחנו מוציאים את אבא שלה מהבית, זה לא נותן לך הרגשה טובה. אם הייתי יכול לבחור, לא הייתי עושה את זה. אנחנו מאוד לא נהנים להיכנס לתוך הבתים של הפלשתינים ולראות את הפחד בעיני הילדים. אני לא עושה את זה בקלות, וההתמודדות היא קשה". "אבל היום, בניגוד לתחילת האינתיפאדה יש תמימות דעים שצריך להילחם בטרור, ושגם אם לא נהיה פה הטילים והמרגמות ימשיכו ליפול על יישובים בתוך ישראל. הגדר סביב רצועת עזה לא תבטיח את השקט, אלא רק הסכם מדיני שנגיע אליו לא תחת טרור, ובדיוק בגלל זה אנחנו כאן". סא"ל משה התגייס בכלל לקורס טיס, אבל לדבריו, הוא "מודה לאל" שגרם להדחתו. "עבודה לבד עם מכשירים זה משעמם, וטייסים הם לא ממש מנהיגים שצריכים להוביל חיילים. אולי זה יהיה קשה להאמין, אבל אני רואה שליחות עצומה בזה שאני מג"ד. האתגר של לפקד על מאות חיילים הוא גדול. לקחת אנשים שהיו יכולים להיות בעייתיים באזרחות, לעשות אותם אזרחים טובים ולראות אותם מתפתחים למפקדים ופורחים". מתברר שלא רק העיסוק עם האזרחים הפלשתינים או המלחמה בטרור מטרידים את מנוחתו. כמו מפקדים רבים בצה"ל הוא נאלץ יום יום לסייע למספר גדל והולך של חיילים שסובלים, בפעם הראשונה בחיים שלהם, ממצוקות כלכליות. כך, בניסיון להתמודד עם העובדה שלא פחות מעשרה אחוזים מהחיילים בגדוד סובלים מבעיות כלכליות, החליטו המפקדים, בין השאר, לחלק מזון למשפחות של החיילים הנזקקים. "זה לא רק החיילים, יש גם מפקדים ששני ההורים שלהם מובטלים והלחצים מאוד קשים, מה גם שיש חיילים שמתביישים", אומר המג"ד. "היו מקרים של הורים שהתלוננו שהם לא יכולים להסתדר לבד, וביקשו שהבנים שלהם ישוחררו מהצבא על מנת שיסייעו לה ם בפרנסת המשפחה. המערכת הצבאית נותנת מענה טוב, במיוחד למי שמוגדרים באופן מסורתי כבעלי בעיות כלכליות". "הקושי העיקרי הוא עם החיילים שהמצב הזה הוא חדש עבורם. אני יכול להעלות משכורות, לתת לחיילים תלושי קנייה בסופר או להוציא אותם לחופשות מיוחדות, אבל אני לא יכול לכסות חובות של 800 אלף שקל שיש להורים שלהם".

כללים נוקשים

החשכה שיורדת לפתע מכניסה דריכות ומתח בקרב החיילים. חלקם נעמדים בקבוצות ומעשנים "סיגריה אחרונה" לפני הכניסה לשטח הפלשתיני, הם מתחבקים ומאחלים הצלחה אחד לשני. הוותיקים של הגדוד, אלה שאמורים להשתחרר במחזור הבא, לא מוכנים להצטלם. "יש משפט שאומר 'פצמ"ר רודף סמ"ר וכדור רודף שחרור'", מסביר "שבע קמיקזה", שאוכל לחמניות "בלי כלום" שנשלפות מתוך שקית ניילון גדולה. "ברגע שאתה מועך את הלחמנייה והופך אותה לכדור בצק, היא יושבת בדיוק כמו שצריך ואתה לא רעב אפילו לשנייה, במשך כל המבצע". השם האמיתי של קמיקזה הוא נמרוד פסטרנק, מושבניק מנתיב הגדוד בבקעת הירדן. מתברר שבפלוגה המסייעת יש כללים נוקשים בנוגע לכינויי הלוחמים. הכלל הראשון הוא שרק החיילים הוותיקים זכאים לקבל כינוי כזה. הכלל השני: לחיילים הצעירים אסור בתכלית האיסור לפנות אליהם ב"כינוי הוותיקות" שלהם. בהיררכיה של חיילי גבעתי קיימות ארבע דרגות שונות וברורות, שמין הסתם לא קיבלו את אישור המטכ"ל. הדרגה הנמוכה ביותר, אם אפשר בכלל לכנותה דרגה, היא "צעיר". הצעירים הם החיילים האחרונים שהגיעו לגדוד לאחר שסיימו את מסלול ההכשרה החטיב תי. עיקר העיסוק שלהם מתבטא בעבודות מחנה, שמירות, מטבחים וניקיון שירותים. החלום של כל הצעירים, לפחות בחודשים הראשונים לאחר הגעתם לגדוד, הוא להיות "צב"כ": צעיר בכיר. זאת על אף שלצב"כים יש יתרון אחד בלבד: הם דרגה אחת מעל הצעירים. ככאלה מקבלים ה"צד"כים" את עבודות המחנה "הטובות יותר", ותפקיד נוסף הוא "חניכת" הצעירים שבמסגרתה הם מלמדים אותם את כללי ההתנהגות והמסורת. "אבל בגדול, להיות צעיר וצב"כ, זה פחות או יותר אותו דבר", מסבירים לנו החיילים. הדרגה הבאה בהיררכיה של המסייעת היא "פז"ם זונה" (פז"מ: פרק זמן מינימלי. במקור: הגדרה צה"לית לזמן הנדרש לקידום בדרגה - א"א) שאותה הלוחמים מקבלים אחרי שנתיים של שירות בצה"ל. מי שיש לו "פז"ם זונה" זוכה לכל התנאים הכרוכים ב"וותיקות", ובמסייעת שקד הצעירים והצב"כים סופרים את הימים עד שיקבלו סוף סוף תנאים. ה"וותיקות" מקנה ללוחמים ארונית אישית, הם לא יוצאים יותר לעבודות מחנה ועיקר העיסוק שלהם הוא פעילות בשטח הפלשתיני. הוותיקים הם למעשה השלד המבצעי של הגדוד ונחשבים לחיילים המיומנים ביותר. אבל הוותק בצבא הוא לא התנאי היחיד לקבלת ה"וותיקות". את " התנאים" שלהם הם מקבלים רק לאחר שעברו מבחן עיוני בנושאי צבא, בוחן בהפעלת אמצעי הלחימה השונים ומבחני כושר גופני: ריצת אפוד ובוחן "בר-אור" (מבחן כושר גופני) הכולל ריצה של שני קילומטרים, כפיפות בטן ועליות מתח.

קודש הקודשים

אבל החלק החשוב בכל עניין הוותיקים והצעירים, שנותן לחיילים הרבה מאוד גאווה, הוא חלוקת השמות, הכינויים. המחזור שמשתחרר מעניק שמות וכינויים לחיילים שהתגייסו בדיוק שנה אחריו ו"נכנסים לוותיקות" עם שחרורו. כך, חיילים שהתגייסו באוגוסט 2000 יעניקו שמות ל"ילדים שלהם", חיילי אוגוסט 2001, שילוו אותם עד יום שחרורם. "צעירים שנחשבים למשקיענים מקבלים שם טוב ומי שלא משקיע מקבל סתם שם", מסביר אורן ברק, תושב חיפה. הוא נחשב עדיין צעיר, כמי שהתגייס באוגוסט 2001. "שבע קמיקזה" קיבל את השם שלו לאחר שהרס טרקטורון של צה"ל וריסק את רגלו, מה שהקנה לו מעמד של מתאבד. "ארבע קרטל", נתפס בטירונות כשהוא מעשן ג'וינט מריחואנה, הוכנס לכלא, שוחרר מצה"ל, אבל הצליח לחזור לשירות ולקבל את השם המכובד "קרטל", המתאים למי שיש לו רקע בסמים. החיילים הוותיקים נוהגים לרקוד סביבו ולשיר את השיר: "הוא זכאי", בלחן של תומכי אריה דרעי. "שמונה נפיץ" קיבל את השם לאחר שירה באחד התרגילים ממטול הרימונים רימון נפיץ במקום תאורה. "כולם חיכו לראות את התאורה נפתחת עד ששמעו פתאום בום", מספרים החיילים. "שמונה גיהינום", "עשה גיהינום" למפקד שלו לאחר שגנב את נשקו, ו"ארבע קזבלן" שירת בתחילה בפלוגה הרובאית ונלחם להגיע למסייעת, "אז נותנים לו כבוד". "חמש פארטיה" קיבל את שם הפז"ם שלו לאחר שהואשם בהמרדת חבריו ליחידה שלא לבצע עבודות מטבח, אמא של "חמש אספקה", הגיעה לאימון של מחלקת הסיור ליד באר שבע, וחילקה לחיילים "אספקה" של פיצות ועוגות, ו"שבע טיאסטו" (טיאסטו הוא די.ג'יי הולנדי מפורסם) תקלט במסיבה שארגן לחיילי הפלוגה. נוסף לאיסור המוטל על הצעירים והצד"כים לקרוא ב"שמות הפז"ם" של הוותיקים, נאסר עליהם גם לראות את דגלי המחלקות, הנשמרים נעולים בתוך הארוניות של החיילים הוותיקים ונחשבים "קודש הקודשים". מי שזכאי לראות את הדגלים הם רק החיילים הוותיקים, המשתייכים למעמד הרם מכולם: "העציצים". אלה הם הוותיקים שבוותיקים, בני המחזור העומד בפני שחרור. רק להם מותר לראות ולגעת בדגלים, ועם שחרורם הם זכאים גם לחתום עליהם בכינויי הוותיקות שלהם. כל מחזור שמשתחרר מעביר את הדגל למחזור הבא אחריו, והחייל המצטיין במחלקה אחראי על שמירתו ועל בחירת החייל המצטיין שיהיה אחראי על משימת שמירת הדגל במחזור אחריו. "ככה אנחנו ש ומרים על מסורת של שנים ובכל פעם שמסתכלים על הדגל יש התרגשות, אתה רואה פה היסטוריה", מסביר אורי בסון, קשר מפקד הפלוגה המסייעת, כשהוא מקפל את הדגל ביסודיות. הכבוד לוותיקים נמשך גם בתנאי המגורים. בחלק מהמחלקות מתגוררים הוותיקים והצעירים באותו חדר מגורים, אולם הוא מחולק לשניים על ידי מחיצה שמורכבת מדגלים סגולים לבנים של חטיבת גבעתי. החלק של הוותיקים מרווח יותר יחסית למספר החיילים המתגוררים בו, ומאובזר בארוניות, שעליהן נצבעו כינויי הפז"ם.

ברק בעיניים

למבצע לאיתור המנהרות ברפיח ופיצוצן יצאו בעיקר חיילים ותיקים המשתייכים למעמד ה"פז"ם זונה" וה"עציצים". כבעלי ניסיון קרבי רב, הם לא צובעים את הפנים שלהם בצבעי הסוואה, כמו שעושים חיילים ביחידות אחרות לפני יציאה למבצעים. "מי שצובע את הפנים צריך להתקלח כשהוא חוזר לבסיס, כי הצבע נמרח ואנחנו רוצים ללכת לישון כמה שיותר מהר ובלי לבזבז זמן שינה יקר", מסביר "שבע קמיקזה". לאף אחד מהחיילים אין אפוד צה"לי תקני ומתברר שאפוד זה פריט לחימה שכבר מזמן יצא מהאופנה. כל הלוחמים לובשים במקום האפודים "וסטים", אופנה שיובאה מהיחידות המיוחדות של צה"ל. הווסטים נחשבים קלים ונוחים יותר מאפודי הקרב. חלקם נתפרו על ידי החיילים במכונות התפירה שבידי פלוגות הגדוד, וחלקם הגיעו לחיילי הגדוד באמצעות חבריהם המשרתים ביחידות מובחרות. אבל כמעט כל החיילים מחזיקים בווסטים שקיבלו בירושה מחיילים שהשתחררו. עשרים דקות לפני השעה תשע בערב, מכנס רב סרן גולן, מפקד הפלוגה המסייעת, את החיילים שלו לתדריך אחרון לפני היציאה. הוא חובש כיפה, בן 29, נשוי ואב לשני ילדים בני שנתיים ושנה. גם הוא מתגורר ב"אזור הדרום", אולם מוכן לספר שגדל בהתנחלות עלי, למשפחה בת 11 ילדים. אחד מאחיו הוא מפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים, אחר מתגייס לשייטת 13. לרס"ן גולן זהו התפקיד הרביעי כמפקד פלוגה, אחרי שפיקד על פלוגות בצנחנים, מגלן ובה"ד 1. "הביטחון הוא הלב של העשייה בחברה", הוא מסביר. "הוא המחולל של כל התהליכים, הכלכליים, המדיניים והחברתיים ואני אוהב להיות בלב, במקום שבו אני תורם ומנצל את מרב הכישורים שלי. כך אני מוצא את עצמי בגיל 29 מפקד על פלוגה, למרות שהגיל הממוצע של מפקדי פלוגות מסייעת בצה"ל הוא 24". "לאשתי זה לא מפריע, כי אישה יותר מזה שהיא רוצה לראות את בעלה, היא רוצה לראות אותו מאושר", הוא מוסיף, "כשהיא רואה אותי, בערב הקצר הזה, ויש לי ברק בעיניים, זה עדיף עבורה על בעל שחוזר כל יום הביתה בשעה בארבע, אבל הוא מבואס. כאן אני מאושר, אני אוהב את החיילים שלי ואת הגדוד. מה שמיוחד בגדוד הזה, הוא שבניגוד ליחידות אחרות שמגיעות במיוחד למבצעים, אנחנו גם משתתפים בעשרות מבצעים וגם ממשיכים לתפוס קו. זה בעיקר בגלל ההתעקשות של המפקדים, אבל גם של החיילים, שמוכנים לוותר על חופש בבית בשביל לצאת למבצעים". בתדריך לפני המבצע מדגיש רס"ן גולן את הוראות הפתיחה באש, ושוב חוזרת ועולה סוגיית פעילי השלום. הוא מחלק בין החיילים "מספרי ברזל", שאותם הם כותבים על ידיהם, כדי שלא יישכחו בלהט הקרב. במקרה של היתקלות אמורים החיילים לומר את מספרי הברזל שלהם לפי סדר עולה, מה שנותן למפקד הכוח מידע ראשוני ומידי בנוגע למצבם. רס"ן גולן מספר לחיילים כי על פי מידע מודיעיני, באותו יום יצאו מהבית שאותו הם אמורים לסרוק, כמה פלשתינים עם מריצות, מה שמגדיל את הסבירות שנחפרה שם מנהרה. על אף שמרבית החיילים אינם חובשי כיפה, התדריך מסתיים בתפילת הדרך. את התפילה שינה רס"ן גולן מהנוסח המקובל שלה, ולמשפט "תצילנו מכל אויב, אורב וליסטים" היא קיבלה תוספת של "שמור עלינו ממטענים והתהפכויות". התפילה מקנה אווירה מיסטית למבצע. החיילים מסבירים שעל אף שיש ביניהם גם "אוכלי חזיר", היא מחזקת ומאחדת אותם. אחד הכללים שלהם לפני יציאה למבצע הוא לא להתקשר הביתה, "נגד מזל רע" וכדי לא להדאיג את ההורים. לחברות שלהם הם לא מתקשרים, כי כמעט לכולם אין. בכלל, חיי המין של החיילים, מוגדרים על ידם כנושא כאוב ביותר. לטענת חלקם, יהיה זה יותר מדוי ק לומר ש"אין דבר כזה בכלל". כמעט לכל החיילים יש סיפורים על איך החברה שלהם עזבה אותם בשלב זה או אחר, כי היא לא הסתדרה עם היציאות הנדירות שלהם הביתה לחופשות. רק ל"חמש אספקה", חיים אלוש מבאר שבע, יש בארונית תמונות של שתי בחורות, אחיות, שצולמו על ידו בפוזות שלא מפסיקות לעורר פנטזיות בקרב חבריו לפלוגה.

חיים בבועה

בשעה תשע בערב מתחיל הכוח בתנועה בין השדות של כרם שלום. לאורכו של הטור המשוריון הכולל טנקים, דחפורי די9-, נגמ"חונים ונגמ"שים, נשמעות ברכות "בהצלחה" שמפנים החיילים לחבריהם במערכות הכריזה שהותקנו על הנגמ"שים. הרמקולים נועדו כדי לקרוא לפלשתינים ברפיח, לצאת מבתיהם לפני שייכנסו לסרוק אותם. את מקלע המא"ג הימני בנגמ"ש של רס"ן גולן תופס בועז רצה, מרעננה, שמשרת כרס"פ לצידו של איציק קול, ולאחרונה הוא חתם על שירות קבע של שנה. "לא רע לי בצבא", הוא מסביר, "וגם בחוץ לא כזה מזהיר. זה לא שיש מה לצאת לאזרחות מבחינת עבודה". מולו, על המא"ג השמאלי, עומד סרן ניר עמיר, בן 25, מפתח תקווה. אחרי שהספיק כבר לשרת כמפקד של שלוש פלוגות שונות בגבעתי, הוא מתלבט כעת אם להחליף את רס"ן גולן, ולהפוך למ"פ המסייעת של שקד. בינתיים הוא נהנה לתפקד במבצע על תקן של חייל פשוט. הפלוגה הראשונה שעלייה פיקד היתה פלוגת מסלול בגדוד צבר. ביום השחרור שלו ביקש ממנו מפקד הגדוד להחליף מפקד פלוגה אחרת שהודח מתפקידו בגלל חוסר מקצועיות. הוא קיבל את התפקיד ובסיומו יצא לחופשת שחרור של שלושה חודשים בדרום אמריקה, שבסיו מה שוב נקרא לדגל, לחזור ולפקד על פלוגה אחרת בחטיבה, שמפקדה נפצע כשעלה על מטען. "אני כל הזמן בהתלבטות אם להישאר בצבא או לא, בעיקר בגלל שאני רוצה לפתח חיי משפחה", אומר ניר. "במיוחד בתקופה הזאת של מלחמה בלתי פוסקת, המפקדים צריכים להשקיע 24 שעות ביממה בתפקיד, ופשוט אין זמן לפתח מערכת יחסים רצינית, כי הצבא שואב ממך את כל האנרגיות. אצלי השירות בצה"ל הוא כמו מחלה, אני אוהב את זה, במיוחד את האדרנלין שרץ לי בגוף במבצעים ואת האחריות שיש לי בידיים. הייתי שלושה חודשים בדרום אמריקה. שם היה חסר לי האקשן". "תראה איזה כיף, איזה עוצמה יש בכוח הזה", הוא מוסיף ומצביע על הטור המשוריין הארוך. "אני יודע שאני חי בבועה. אני מרגיש את זה במיוחד שאני יוצא הביתה ויושב עם חברים, וכבר לא מבין ממש את הבדיחות שלהם. הנקודה הכואבת היא שכל עוד אני בצה"ל אני לא אוכל לפתח חיי משפחה, אבל בינתיים החיילים הם המשפחה שלי".

האשליות של שון

"יש התרעה על חוליית אר-פי-ג'י שמסתובבת באזור", מודיע בסון, הצמוד לקשר, כרבע שעה לאחר הכניסה לתוך השטח הפלשתיני. ההודעה לא ממש מרגשת את "שמונה אילוז'ן", החובש שיושב בתוך הנגמ"ש, ונשען על דלת הלוחמים. "מה שיקרה יקרה אם נרצה או לא, אם אני אמות פה, אז כנראה זה הייעוד שלי", הוא מסביר. השם האמיתי שלו הוא שון וייס מרעננה, ואמו היא זמרת "ירושלים של זהב", שולי נתן. את השם "אילוז'ן", הוא קיבל לאחר שסיים את קורס החובשים והודיע לכל חבריו הלוחמים, שלפלוגה הוא לא חוזר אלא אך ורק לשורות התאג"ד (תחנת האיסוף הגדודית) הנוח. "הם קראו לי 'אילוז'ן', כי חייתי באשליות", מסביר שון. מה שמרגיז את ה"אילוז'ן", זה השם "גיל" שניתן לטיל הנ"ט שבידי המחלקה שלו, שהחליף בפלוגות המסייעת של צה"ל, את טיל "הדרגון" המיושן. "דרגון זה שם נורמלי לטיל, אבל מי בדיוק החליט לתת לטיל את השם גיל? היו צריכים לתת לו איזה שם מפוצץ, משהו כמו למשל, כריש. פעם שהיו עושים חולצות בפלוגה המסייעת, היה הדרקון סמל למחלקה שלי, אבל מה בדיוק נצייר היום, ילד מחייך שהשם שלו זה גיל?" הפעם היחידה שבה הוא נאלץ, בינתיים, לנצל את הכשרתו כחובש קרבי, היתה כשיילד אישה פלשתינית ליד כפר דרום. "הפלשתינים לא הסכימו לשלוח אמבולנס לאזור כפר דרום ולפנות את האישה לבית חולים, אז המפקד שלי אמר לי: 'שון אתה חובש, לך תיילד אותה'. בקורס חובשים למדנו קצת על לידות, אבל האמת שלא היה לי יותר מדיי מה לעשות. אמרתי לה ללחוץ, חיכיתי שהוא ייצא והוא יצא. הכול היה בסדר איתו וזאת היתה חוויה מדהימה. אתה רואה תינוק שרק יצא לאוויר העולם, ואין לך מושג מה יהיה איתו בעתיד. יכול להיות בכלל שהוא יהיה מחבל". גם אמא של שון, שולי נתן, הספיקה כבר "ליהנות" במעט מהתחושה של שירות קרבי בעזה. לפני כמה חודשים, ולאחר מאמצי שכנוע של בנה, שהבטיח לה שאין שום סכנה וש"הכול רגוע", היא הגיעה לכפר דרום להופיע בפני חיילי הגדוד. בסיום ההופעה המוצלחת, שאותה מספרים החיילים "גם גדולי הזמר המזרחי אהבו", ביקשה נתן לשוב לביתה. היא נכנסה לתוך מכונית צבאית שאמורה היתה להסיע אותה למחסום כיסופים, אולם שם חיכתה לה הפתעה לא צפויה. בתוך המכונית ישב מבוקש פלשתיני כפות, שאמור היה לתפוס איתה "טרמפ" לישראל. אמא נתן המבוהלת יצאה מהמכונית והסכימה לחזור אליה רק לא חר שהמבוקש הוצא ממנה. הוא הובל למחסום ברכב צבאי אחר. "ככה זה כאן, אני מרגיע את אמא שלי שלא מסוכן, ובסוף מכניסים אותה למכונית עם מבוקש", מסכם שון.

המרפסת קורסת

אחרי כשעה וחצי של נסיעה בנגמ"ש הכוח של הפלוגה המסייעת מתקרב לבית הפלשתיני, שבו עליהם לחפש את המנהרה. לפתע נשמע פיצוץ אדיר ואחרי שניות ארוכות שלאף אחד לא בדיוק ברור מה קרה, מדווח מפקד פלוגת הטנקים, המסייע לכוח אחר של שקד, שטנק המרכבה 3 שלו, עלה על מטען. מאוחר יותר התברר שהיה זה מטען של כמאה קילוגרם. הטנק התהפך על צידו. "רק לפני כמה שעות נולד לו בן", מספר רס"ן גולן, על מ"פ הטנקים. כוחות החילוץ מוציאים את אנשי צוות הטנק שנפצעו באורח קל, והמבצע ממשיך כמתוכנן. בעזרת הכף הכבדה שלו יוצר דחפור הדי9- סביב הבית שטחים נקיים ממטענים. במהלך עבודת העפר שלו, הוא פוגע במרפסת הבית שקורסת ומותירה הרס רב בבית הפלשתיני. אחרי שהכלב לזיהוי חומרי נפץ, מסיים לסרוק את המבנה, פורצים החיילים לתוכו, דרך הפתח שיצר עבורם הדחפור בטעות. סריקה מהירה בתוך הבית הנטוש לא מעלה כל חשד. נראה שבעליו סיים רק לאחרונה לבנות אותו בהשקעה רבה ומבצע את ה"פיניש" האחרון לפני הכניסה לתוכו. החיילים מוציאים במהירות מתוך הנגמ"שים, "פטישי חמש קילו", אתי חפירה ומקושים. מתחילים לחצוב בתוך הרצפה. אחרי שהם מרימים את המרצפות החדשות ממקומן, מתחילים חיילי שקד לחפור לעומק הרצפה, כדי לנסות ולמצוא פתח סודי של מנהרה. חלקם פיתחו כבר שיטות של נקישה על הרצפה בעזרת מוטות ברזל, בניסיון למצוא רעש חלול, כמו באבטיח, שיעיד על הימצאות מנהרה. "שבע קמיקזה" משקיע בעבודה יותר מכולם. פעם אחר פעם הוא מניף את המקוש או את ה"פטיש חמש" ומנפץ את המרצפות. "איבדנו כבר את השפיות", הוא מסביר חמש שעות אחרי תחילת המבצע, כשהוא חוצב בעזרת מקוש באריחי הקרמיקה המעוטרים של חדר השירותים, בבית שבו לא נמצאה כל מנהרה. "לשני הצדדים במלחמה הזאת כבר מזמן אין יותר חוקים".

("מעריב", 06.05.2003)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"יש שם כוח די גדול. אני יכול להמשיך במשימה אבל זה גבולי", הוא דיווח בקשר לאריק שרון - ולא אמר מילה על הפציעה. סיפור אישי ועוד כמה סיבות לבחור בבנימין בן אליעזר לנשיאות

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4526731,00.html

מפקד אוגדת אילת, תת־אלוף רועי אלקבץ, אחראי לגבול הארוך במדינה, לאורך כל סיני ומים המלח עד אילת · הגדר שנועדה למנוע הסתננות, אמצעים טכנולוגיים חדשים וכוחות באיכות גבוהה · כל אלה מסייעים לבלום את תנועות הטרור המסוכנות בעולם - אבל השקט לא מובטח

http://www.israelhayom.co.il/article/188225

http://www.haaretz.co.il/news/polit...emium-1.2341290

קצין בכיר במילואים: אין לצה"ל בעיה לבטל חטיבת חי"ר\ מאת עמוס הראל

המשנה לפרקליט המדינה לענייני כלכלה, יהודה שפר, סבור שאפשר לסגור חטיבה בלי להפסיד לוחמים ובכך לחסוך במפקדות ובתפקידים

לעורך הדין יהודה שפר, המשנה לפרקליט המדינה לעניינים כלכליים, היתה גם קריירה משנית מחייבת: ב–30 השנים האחרונות הוא שירת כקצין במילואים בצה"ל. קודם לכן, בשירותו הסדיר, פיקד על מחלקה בחטיבת הצנחנים במלחמת לבנון הראשונה. השירות במילואים דרש ממנו בממוצע בין חודש לחודשיים בשנה, לעתים יותר: מ"פ באינתיפאדה הראשונה, מפקד גדוד צנחנים במילואים באינתיפאדה השנייה, ואחר כך חבר ב"בית הלורדים" החטיבתי — קצין תיאום במלחמת לבנון השנייה ומפקד מרכז באוגדת מילואים של פיקוד הצפון בשנים שלאחר מכן.
בחודש שעבר השתחרר שפר אחרי 34 שנים במדים, במצטבר. הוא השאיר אחריו דור המשך, בנו עמרי, היום קצין בחטיבת גבעתי ובבית הספר למ"כים. די במקרה פגש שפר בטקס הסיום של בנו, חניך מקורס הקצינים שלו ב–1982, אלוף פיקוד הצפון יאיר גולן, שליווה לשם את בנו שלו ("כבר בקורס ידענו שגולן הוא חומר לרמטכ"לות", הוא אומר). בתום שירות ממושך, נהוג שקציני מילואים מעורבים מפיצים דו"ח סיכום בין מפקדיהם בשירות פעיל. כמעט באותה מידה, נשמר הנוהג לפיו איש אינו טורח לקרוא את הדו"חות הללו. כתחליף, שפר בחר באכסניה של "הארץ", מתוך תקווה שהדברים יגיעו לקצת יותר עיניים. אלה כמה מתובנותיו המרכזיות בסוגיות כמו תקציב, מילואים והתייעלות:
מערך המילואים. כאיש מילואים וכפרקליט, שפר היה שותף למלאכת היישום של מסקנות הוועדות שמונו בצה"ל ב–2006, לפני מלחמת לבנון השנייה, במטרה להנהיג רפורמה במערך המילואים. חוק המילואים נכנס לתוקף כשנתיים לאחר המלחמה. שפר מזהה שתי בעיות: הראשונה היא הפגיעה בלכידות החברתית של גדודי המילואים, מרגע שזימונם לתעסוקת ביטחון שוטף בשטחים ובגבולות צומצם (בדרך כלל) לפעם אחת בשלוש שנים. "מבחינתם של גדודים רבים, זה הסוף של אחוות הלוחמים, כי החיילים כמעט לא פוגשים זה את זה".
הבעיה השנייה, החמורה יותר, נוגעת לעובדה שהצבא לא אכף מנגנונים לפיקוח על שימור הכשירות ביחידות המילואים של כוחות היבשה, כפי שנהוג בחיל האוויר. "זה היה כלול בהמלצות הוועדות ובחוק, אך לא באמת יושם בפועל", אומר שפר. "צה"ל סגר בשנה האחרונה, בצדק, חטיבות שריון במילואים. עכשיו הוא גם מפסיק אימונים של רוב יחידות המילואים, על רקע המאבק על התקציב. אבל דווקא ככל שאתה לוקח יותר סיכונים, אתה צריך לוודא שקיימים מדדי כשירות מחייבים, שיקפידו שרמת היחידות ויחידות המילואים בפרט, נשמרת. צריך לומר במדויק: בכמה מטרות טנק אמור לפגוע בתרגיל, כמה קילומטרים חייל חי"ר צריך לרוץ, מה עושים בתרגיל פלוגה ובתרגיל גדוד. שיפסיקו לשחק בנדמה לי ולספר לנו שרמת היחידות נותרה גבוהה, למרות השינויים".
המחלקה המרובעת. הנה הצעה מפתיעה בפשטותה: "כל השנים השריונרים מסבירים לנו שטנקים עובדים בצמדים: אחד יורה, השני צופה עבורו על השטח ומחפה עליו. אבל בזמן שרבים מהצבאות המערביים עובדים עם מחלקות בנות ארבעה טנקים, בצה"ל ממשיכים לעבוד עם מחלקות של שלושה. בפועל, רק טנק מפקד המחלקה וטנק נוסף מעורבים בירי, הטנק השלישי לרוב ממתין מאחור. כבר 20 שנה אני שומע בקורסים השונים הבטחות של קצינים בכירים שהדברים ישתנו, אבל שום דבר לא קורה".
איפה החיסכון? ניקח, למשל, קבוצה של 12 טנקים. כיום מחלקים אותה לארבע מחלקות: שלוש תחת מפקד פלוגה ואחת בפלוגה נוספת. אם הופכים את המחלקה למרובעת, ובכך מקלים על העבודה בצמדים, חוסכים את התקן של אחד ממפקדי המחלקות (כי נדרשים שלושה קצינים במקום ארבעה). בהתאם, מקצצים רבע מגודל המפקדות, גם כשמטפסים למסגרות גדולות יותר. "ככה, לא קיצצת אף קנה טנק, לא פגעת בכוח האש ובכל זאת חסכת בעלויות ובתקני הקצונה".
שפר טוען שייעול דומה אפשרי גם בחיל הרגלים. כיום צה"ל מפעיל חמש חטיבות חי"ר סדירות: הצנחנים, גולני, הנח"ל, גבעתי וכפיר. במאמץ רב הצליח הצבא להקטין את שיעור הנשר — החיילים הנפלטים ממסלול ההכשרה, מסיבות רפואיות או בשל בעיות מוטיבציה. התופעה המטרידה, שאיש כמעט אינו מדבר עליה, נוגעת לנשירה מהיחידות הלוחמות, ובעיקר מחי"ר, במחצית השנייה של השירות. ממחלקות בנות 40 לוחמים נשארים כעבור שלוש שנים בחלק מהיחידות רק 20–10 לוחמים במחלקה. נכון שאחדים מהעוזבים את המחלקה משובצים בתפקידי פיקוד, אבל רבים אחרים "תופסים ג'וב" לקראת השחרור ומסדרים לעצמם תפקיד עורפי במפקדת הפלוגה או הגדוד.
התוצאה, הוא אומר, היא מחלקות נכות. "מחלקות מפעילות שתי כיתות אפקטיביות במקום שלוש. המחלקה נהפכת בפועל לכיתה מתוגברת שיכולת התנועה שלה מוגבלת. זה דבר שאף צבא מערבי אחר לא מרשה לעצמו. צה"ל ממשיך בשיטה הזו כי היא נוחה לו בפעילות הביטחון השוטף בשטחים. שם נדרש פיקוח הדוק של מפקדים בוגרים יותר על מעט חיילים, כדי למנוע טעויות והסתבכויות, אבל במלחמה אתה מקבל יחידות שתפקודן חלקי".
גם כאן, הפתרון לטעמו פשוט: "בטל את אחת מחטיבות החי"ר ופזר את החיילים שלה בין החטיבות האחרות. ושוב, גם חסכת מפקדות ותקני קצונה וגם מילאת את השורות כדי שהיחידות שנותרו יפעלו בצורה אפקטיבית יותר, מבלי שפגעת כהוא זה במספר הלוחמים המסתערים". צעד כזה, הוא מודה, לעולם לא ייעשה ביוזמת הצבא, מחשש לפגיעה במורשת היחידתית ו"משום שהמטכ"ל יצמצם בכך ב–20% את אפשרויות השיבוץ והקידום לקציני החי"ר שלו. אבל לשם כך בדיוק נדרשת ראייה מערכתית של הדרג שמעליו".
התמרון הקרקעי. במלחמת לבנון השנייה צפה שפר, אז כבר מג"ד בדימוס, בתסכול מהחמ"ל האוגדתי בצדו הישראלי של הגבול. "עשרות שנים תירגלנו באימונים התקדמות של אוגדות משוריינות. ואז האוגדות נשלחות קדימה עם הטנקים, ובעצם מתמרנות נגד כלום. לא היו טנקים בצד השני, רק אנשי חיזבאללה מצוידים בטילי נ"ט ובמטעני חבלה, שארבו לטנקים שלנו כשטיפסו בסלוקי". גם עכשיו, הוא אומר, צה"ל עדיין לא התאים את עצמו בקצב הדרוש לשינויים הקיצוניים במדינות השכנות ולירידה הניכרת בסכנה של מלחמה קונבנציונלית נגד חטיבות ואוגדות טנקים של צבאות מסודרים.
"המבנה האוגדתי הקלאסי, שבו יש שוויון בין מספר חטיבות החי"ר והשריון או אפילו יתרון מספרי לשריון, כבר אינו רלוונטי. צה"ל החל בשינוי, באמצעות סגירת חטיבות טנקים מיושנות, אבל זה קורה מעט מדי ומאוחר מדי. קשה לי להבין למה אנחנו מחכים. ברגע שתיפרץ המגבלה הטכנולוגית האחרונה, וכל יחידת חי"ר תצויד במרגמות שמסוגלות להביא פצצה חכמה למטרה בעזרת ציין לייזר, כבר לא נהיה תלויים בטנק כדי להביא פגז למטרה. אין מולנו יותר אוגדות משורינות של האויב. גם אם נצטרך טנקים, זה יהיה בעיקר ככוח מסייע לחי"ר. אישית, אני לא מצליח להבין למה ממשיכים לייצר ולקנות מרכבה סימן 4. זה טירוף בעיני. על מי היא תירה, על טנק טי–72 רוסי שרכשו בצד השני לפני יותר מ–30 שנה? הצבא צריך לחשוב על תמרון מוגבל, השתלטות מהירה על שטח כדי לדכא אש רקטות לעורף, לא על קרבות שריון בסגנון הישן".
המרכז החמישי. כחלק מלקחי המלחמה האחרונה בלבנון, מיסד צה"ל את הקמתו של מרכז הפיקוד החמישי במפקדות האוגדות שלו. המרכז צריך לטפל בסוגיות ה"אזרחיות" הרכות יותר, הקשורות ללחימה — תיאום עם העורף, ייעוץ משפטי, דוברות, לוחמה פסיכולוגית, ממשל צבאי, קשר לאו"ם ולארגונים זרים, ביטחון מידע ועוד. לרוב, משובץ לתפקיד מפקד גדוד בדימוס עם רקע משפטי. זה גם מה שעשה שפר בשנים האחרונות. כשמונה לתפקיד היה ספקן, אבל היום הוא משוכנע בנחיצותו. "בכל תרחיש של מלחמה, צה"ל יידרש לתמרן לתוך אזור מאוכלס שממנו נורות אלפי רקטות על מרכזי האוכלוסייה האזרחית שלנו". התקדימים — מכפר כנא ב–1996 (מבצע "ענבי זעם"), מלחמת לבנון ב–2006 ועד דו"ח גולדסטון ב–2009 (מבצע "עופרת יצוקה"), מעידים לדבריו עד כמה הסתבכויות בתחומים הללו יכולות להכשיל את מטרותיה של ישראל במערכה.
שפר מתרשם שעבודת המרכז החמישי עדיין אינה מתואמת דיה. "אוגדות המילואים לא ערוכות לכך מספיק, לא באימונים ולא בתרחישים האופרטיביים שלהן, לזמן מלחמה". אחת הבעיות, הוא אומר, היא העדר מידע מפורט על סוגיות אזרחיות. "בהרבה כפרים אנחנו יודעים בדיוק איפה המפקדות של חיזבאללה ואיפה מוסתרות הרקטות, אבל לא תמיד מסומן לאוגדה באותה רמת דיוק מיקומם של מתקני המים או בסיסי האו"ם. זו טעות, כי חיזבאללה יתמקם בדיוק סמוך למקומות הללו. הוא רק יחפש לסבך אותנו במלכודות כאלה ואנחנו נידרש להתנהל בזהירות של פינצטה, אבל ממה שראיתי איננו מספיק מוכנים לכך. חסר לנו מודיעין ואין לנו די אנשי ממשל צבאי מאומנים באוגדות. חסרים גם צוותי תיעוד מבצעי בגדודים. מדברים הרבה על מלחמת תודעה, אבל בחלק מהגדודים אין אפילו מצלמות וידאו. הן כאילו בתקן, אבל לא נמצאות בפועל. כשאתה שואל למה, אומרים לך שיגיעו כשתהיה לחימה. בפועל, זה לא מתורגל. ברמת האוגדה יש תורת הפעלה ובנו מכלול שיפעיל אותה, אבל זו תיאוריה שעדיין לא יצקו לתוכה תוכן מספיק".
"מה שעובד טוב יותר הוא שילובם של היועצים המשפטיים במפקדות", הוא אומר. "בהתחלה, דווקא כמי שבא מהתחום, חשבתי שהשיבוץ שלהם במפקדות הוא עקום. התברר לי שטעיתי. אם צה"ל לא יטפל בבעיות הללו מראש, זה לא יהיה רק כשל ערכי או הומניטארי — זה יכשיל את עצם יכולתו למלא את משימותיו. במלחמה הבאה, אם תפרוץ, אנחנו עלולים ליפול בדיוק על הדברים הללו".
כששפר נשאל אם תיאם עם מפקדיו לשעבר את הריאיון הזה, הוא משיב בשלילה. "נתתי 34 שנה מהחיים לצה"ל, בלי הרבה דרישות. בשביל לתת כמה עצות טובות אני לא צריך לבקש רשות מאף אחד".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "כל הצעה שתכליתה התייעלות או שיפור הכשירות מבורכת ודורשת בדיקה. הצעות העולות ממשרתי המילואים, המעניקים לצה"ל ולמדינה את מיטב זמנם במסירות רבה, מתקבלות בהערכה רבה ונשקלות ברצינות לאור היכרותם רבת השנים של המשרתים עם צה"ל על כל פניו וראוי כי יועלו, קודם כל, בשיח פנימי מול מפקדים כמקובל, לטובת בחינה כנה ומקצועית של היתכנותם". ("הארץ", 06.06.2014)


http://www.haaretz.co.il/misc/1.759666

תשעה הרוגים פלשתינאים, כולם "נקיים"\ מאת עמוס הראל

התקשורת העייפה מקדישה לחילופי האש הליליים בגוש קטיף לכל היותר אזכור יומי. אבל מבחינת החיילים המוצבים שם מדובר בלחימה בלתי פוסקת וקשה, שמזכירה לחיילי גדוד הצנחנים במילואים את ימי לבנון. ביקור בגדוד חדור מוטיווציה, שברור לו למה הוא שם

ביום שלישי בערב, אחרי שלושה שבועות של לחימה מפרכת בגבול גוש קטיף וחאן-יונס, יצאו חיילי גדוד הצנחנים במילואים למבצע סריקות מבית לבית בכפרי המואסי, השטח החקלאי הפלשתיני בשוליו המערביים של הגוש. בצהרי אותו יום אמורים היו להשתחרר משירות המילואים. אבל בתחילת השבוע החליט מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, תת-אלוף ישראל זיו, על שינוי קטן בתוכניות. בידי צה"ל והשב"כ הצטבר מידע על הימצאותם של אמצעי לחימה וחבלה בכפרים. לפני כשבועיים פוצצו עצמם שני מחבלים מתאבדים מהחמאס בכביש הגישה לגוש, סמוך למואסי (ארבעה ישראלים נפצעו קל). לכן, נודב גדוד המילואים למשימה אחרונה של סריקות אחר כלי נשק וחשודים. בשעות הבוקר של יום שלישי העבירו אנשי המילואים את 11 המוצבים שאיישו, מול חאן-יונס, לחיילי גדוד החי"ר הסדיר "שמשון" ובערב יצאו לפעולה במואסי. אתמול בבוקר, אחרי לילה של פעילות, השתחררו ויצאו הביתה.
החיילים והקצינים הוותיקים בגדוד הצנחנים אומרים שזה היה ה"קו" (תקופת תעסוקה מבצעית) הקשה ביותר שחוו מאז לבנון ב-84', בשלהי המלחמה. לפני שהגיעו לגוש קטיף קראו על המצב בעיתונים, אבל לא תיארו לעצמם את חומרתו. התקשורת שהתעייפה מקדישה לחילופי האש הליליים בגוש שורה יומית, אזכור קטן, לכל היותר. אבל לעתים קרובות מדובר בלילות קרב מתמשך שבו סופגים המוצבים אש פלשתינית כבדה. בחודשים האחרונים נטלה חאן-יונס את הבכורה מרפיח, הדרומית יותר. כעת, זו הגזרה הקשה ביותר בשטחים. היקף התקריות כאן הוא יותר מרבע מכלל האירועים בגדה וברצועה. אלה היו יותר משבועיים של לחימה בלתי פוסקת, עד שחדלה, בשלהי השבוע שעבר, על רקע הכרזתו האחרונה של יאסר ערפאת על הפסקת האש.
ביום שני האחרון התחדשה האש, אם כי בהיקף קטן יותר. בתום ה"קו" נמנו תשעה הרוגים פלשתינאים בקרבות בגזרת גדוד הצנחנים. כל ההרוגים, לדברי צה"ל, היו חמושים. הגדוד סיים את התעסוקה בפגיעות קלות. חייל אחד ספג רסיס באף והיה גם רס"פ שנתקף אירוע לב ואושפז בבית חולים. בקרבות הסתייעו הצנחנים גם באש טנקים ואפילו במסוקי קרב (שפגעו בשלושה אנשי חוליית ירי פלשתינית). צוות פלוגתי של אנשי מילואים אף שהה 24 שעות בשטח A, שם השתלט על בית בפאתי חאן-יונס. סיכום לחימה שלא היה מבייש תעסוקה של גדוד סדיר בדרום לבנון, עד לפני שנה וחצי. אלא שהכל כאן קצר יותר, דחוס יותר, ומאוד קרוב לאוכלוסייה ישראלית, והלוחמים הם אנשי מילואים. "החבר'ה כאן קצת עגולים. תביא מצלמה פנורמית", המליץ אחד הקצינים לצלם "הארץ" שהצטרף למבצע במואסי.

רק שלושה נפקדים

לכאורה, כל הגדודים הללו דומים: אותן ישיבות מפקדים עם עיניים אדומות מחוסר שינה, אותו הומור פנימי, אותן שיחות על הבית. אותה תחושה שאתה כאן כי איש לא יעשה את העבודה האפורה והמתישה הזאת במקומך. ובכל זאת, גדוד הצנחנים הזה מעט שונה, משום שהאימונים בחטיבות הצנחנים והחי"ר המובחרות במילואים קשים וארוכים יותר. העומס רב יותר וכך גם דרישות המפקדים: הם מצפים מהמילואימניקים לבצע משימות דומות לאלו המוטלות על הכוחות הסדירים. מפקד הגדוד הוא סגן-אלוף (מיל') יהודה שפר, עורך דין, ראש הרשות למלחמה בהלבנת הון, שזכה השנה, שלא בטובתו, לפרסום סביב פרשת סגן דנה מועד. על החלטת בג"ץ, לדחות סופית את דרישת מועד לבטל את זיכויו מאשמת הטרדה מינית, שמע בעודו בשירות גוש קטיף. במפגש הראשון עם קציני הגדוד התעניין סגן מפקד האוגדה, אלוף משנה עופר שפרן, מה עושה המג"ד "באזרחות". "איפה היית בשנה האחרונה?" תהה שפר. "אתה לא קורא עיתונים?" שפרן, מתברר, היה ברצועה ושם יש בקושי זמן לרפרף על הכותרות. הסמג"ד הוא רב סרן עמוס בריזל, קבלן בניין מכפר יונה; הקמב"ץ, אלי זיו, בעל חברה לשירותי בריכות מקרית טבעון. כל הקצינים הם יוצאי חטיבת הצנחנים הסדירה. הרקע הזה פירושו שפה משותפת, עולם ערכים צבאי דומה. מתקופת השירות הסדיר נותרו אצל בוגרי החטיבה רצינות, רמה מקצועית גבוהה וגם הקפדה יחסית על משמעת. השירות בגוש קטיף גדוש בהשוואות לבנוניות, אלא שבשל פער הגילים בין חיילי הגדוד, הניסיון שנצבר שונה מאוד. כשהמג"ד וקצין המבצעים מדברים על לבנון, הם מתכוונים לדאמור ולג'וניה בתחילת שנות ה-80. מפקדי המחלקות נשענים על ניסיון טרי יותר - מהבופור, דלעת עיישיה, לפני שנתיים ושלוש. גדוד הצנחנים אינו מייצג בהכרח את מצבו של מערך המילואים, גם בשל רמת המוטיווציה בו. ההיענות בגדוד לצווי קריאה לשירות בשטחים מרשימה: מתוך 350 חיילים רק שלושה נפקדו. כשכתב המג"ד שפר במכתב ששיגר לחיילים, חודשיים לפני השירות, ש"אנו באים לתקופת לחימה", ביקרו אותו יתר המפקדים: "מה אתה עושה? אנשים יפחדו לבוא". בסופו של דבר, כמעט כולם הגיעו, כולל הטבחים והאפסנאים. שפר חושב שזה משום שהם יודעים בדיוק מה הם עושים בגוש קטיף. 15 חודשי העימות המחישו לכל ישראלי את עוצמת האלימות הפלשתינית ואת חשיבות השירות במילואים. החיילים של שפר כאן, אף שלא מעטים מהם יאמרו בשיחות פרטיות שבטווח הרחוק יותר אין לישראל מה לחפש בלב יותר ממיליון פלשתינאים ברצועה.
במוצב יקינתון, 40 מטרים מהבתים הקיצוניים של מחנה הפליטים של חאן-יונס, כל עמדה מאוישת בצלפים ובקלעים, באפילה מוחלטת, מכוסה רשתות הסוואה. במוצב סמוך, אסר המ"מ על הדלקת כל אור מרדת החשיכה. הוא פשוט מנתק את הגנרטור.
חילופי אש מתנהלים מדי ערב. ביום יגיחו פלשתינאים חמושים מבין הסמטאות, יירו צרור וייעלמו. כשיש ירי מוזנקים החיילים לעמדות הלחימה, לתגבר את אנשי המשמרת. בין לבין מתנהלת שגרה, כמעט אדישה. כשהגענו למוצב ביום ראשון בערב, בלילה שקט בצורה יוצאת דופן, החיילים עשו "מנגל". לפלוגה יש מתקן אחד, ולכן חגיגת הסיום הוקדמה בכמה מהמחלקות.
אחד הצנחנים ביקינתון, ארז, נמצא בעמדה שממנה ירה והרג פלשתינאי לפני יותר משבוע. הוא הבחין באיש במרחק של כ-200 מטרים, מחזיק באקדח, באור יום. תחילה נמנע מלירות לעברו, מכיוון שהבחין בילד בקרבתו. אחר כך ראה את הפלשתינאי מרים את האקדח ודורך אותו. כשהילד התרחק, ירה באיש החמוש ברובה קלעים "אי-3". הפלשתינאי נהרג. מהצד הפלשתיני דווח על נסיבות שונות לחלוטין: ילד בן 13 נהרג מאש צה"ל כשהחזיק רובה צעצוע.
המפקדים של ארז ייסרו אותו בתחקירים, אבל כעבור כמה ימים פיענחו אנשי המודיעין את התמונה האמיתית. שעה וחצי אחרי התקרית שבה נורה הפלשתינאי, אירע פיצוץ בבית בתוך המחנה. החיילים במוצבים שמעו רעם אדיר ואחריו צרחות. נראה שהילד נהרג כשמישהו עסק בהרכבת מטען חבלה. ההרוג החמוש היה בן 26, בנו של בכיר מקומי במנגנון הביטחון המסכל.
מפקדי הגדוד אומרים שכל ההרוגים "שלהם" היו "נקיים" - אנשים חמושים שירו על המוצבים או התקרבו אליהם בנסיבות מחשידות. בליל לחימה אחד נהרגו חמישה פלשתינאים, אנשי חוליות ירי ומרגמות. בשלושה מהם פגע באופן חריג דווקא מסוק קרב. בכיר בחיל האוויר אומר שזה הישג: "סגירת מעגל" של תצפית ואש, שכמוהו כמעט ולא היה בלבנון. המסוקים היו ברצועה במשימה אחרת והוזעקו כשתצפית זיהתה את החוליה. כמה שעות אחר כך הורתה מפקדת הגדוד לטנק לירות פגזים לבית שבו נראו פלשתינאים חמושים. שניים נהרגו.

שכחו את הביטוח

מציאות מוזרה: מתחת לשניים מהמוצבים נמצא מגרש הכדורגל של מחנה הפליטים. הנערים משחקים בו, רובם יחפים, גם כשהקליעים עפים מסביב. רק אם חילופי האש מתקרבים אליהם, יפסיקו את המשחק לזמן קצר. לעתים עף הכדור אל מעבר לגדר המוצב. החיילים מאשרים להם, בתנועות ידיים, להתקרב ולקחת אותו. במסלול מעוף דומה, מושלכים על המוצב גם רימוני יד. רבים מבתי המחנה הרוסים, אות לאמצעים הכבדים שהפעיל צה"ל בשנה האחרונה. ובכל זאת, גם השורה הראשונה של הבתים מאוכלסת בחלקה. לפליטים אין מקום אחר ללכת אליו. לאורך רוב התעסוקה, היו הנחיות הפתיחה באש מקלות למדי. לחיילים ניתן אישור לירות במי שהתקרב למוצבים או להתנחלויות בנסיבות מחשידות. בתחילת השבוע הוקשחו ההנחיות, על רקע הירידה בהיקף התקריות. נוהל מעצר החשוד המוכר הוחזר לפעולה. בזמן השירות העביר המג"ד שפר מתפקידיהם שני לוחמים. האחד מסר דיווחים לא אמינים על תקרית ירי; השני, בוגר ישיבת הסדר, לא נענה להזעקה לעמדה בעת ירי על המוצב, משום שהיה שקוע בלימוד תורה.
בביקור, שארך כמה שעות, לא נתקלנו בשיחות הקיטורים הרגילות על מוטיווציה וחלוקת הנטל. בתום אימון בבסיס האימונים של פיקוד הדרום, פלט מפקד הבסיס, אלוף משנה אבי לוי: "זה הגדוד הראשון שנתקלתי בו שהחיילים לא שאלו שום דבר על הביטוח". מיד אחר כך הוצף המג"ד בשאלות בסוגיית הביטוח. "אסור לנו לטפוח לעצמנו יותר מדי על השכם", מסייג מפקד אוגדה במילואים. "התקופה הנוכחית לא בדיוק מייצגת. ההיענות הגבוהה משקפת הבנה של רוב החיילים שזו מלחמת אין ברירה. אין כמעט ויכוח על חיוניות המשימה. אנשים הרי חווים את גל הפיגועים. זה שונה לגמרי מהמצב לפני שנתיים, כשצימצמנו בהתמדה את ימי המילואים ובעצם העברנו לגדודים מסר שלא בדיוק צריכים אותם". הוא מציע "לא לחשוב שתהיה הירתמות אוטומטית של אנשי המילואים לשירות. חל שינוי עמוק בחברה ישראלית, שמחייב שינוי ביחס הצבא לאנשי המילואים".
("הארץ", 26.12.2001)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

התחנות של בני\ מאת ליאת שלזינגר

מהילדות במושב ועד לחינוך ילדיו שלו. ממבצע שלמה ועד היציאה מלבנון. האלוף בני גנץ, אלוף פיקוד הצפון, בוחר את עשר התחנות החשובות בחייו.

1. הילדות שלי

"גדלתי במושב כפר אחים, שהוא מושב קטן צפונית לקסטינה. גדלתי באווירה של מושב, חקלאות וטרקטורים. הייתי רפתן הרבה שנים, ובאמת שהייתי רפתן טוב. יש לי שלוש אחיות – שתיים מבוגרות ממני ואחת צעירה יותר. הוריי הם ניצולי שואה, והשואה נמצאת שם וקיימת בהוויה של הבית. זה היה בחינוך, בהתנהגות, ביחס לכבוד האדם, לחשיבות של המדינה. אבא שלי עודד אותי מאוד וחינך אותי לקחת אחריות. הוא גאה בי כמו כל אב, אבל לא חוסך ממני ביקורות. גם בנושאים צבאיים, אבל בעיקר יש לו ביקורת על דברים שקורים במדינה, ואני יודע להקשיב לו. כבן ממשיך לניצולי שואה היה לי חשוב מאוד להצטרף למשלחת לפולין. בדרך כלל האלוף מגיע לטקס אחד והולך. אבל אני הצלחתי לעשות כמה ימים עם המשלחת, והגענו גם להונגריה. רציתי לנסוע ולראות בעיניים, כשאני במדים, את המקומות הנוראיים האלה. היה לי חשוב לנסוע כישראלי וכקצין."

2. המפקד באימון המתקדם

"התגייסתי בשנת 1978 לגדוד 50, שאז נקרא "נח"ל מוצנח" והיה חלק מהצנחנים, ולאחר מכן הפך לגדוד 101. הטירונות עצמה לא הפחידה אותי יותר מדי, ידעתי שיטרטרו אותי, וכך באמת היה, ואני צחקתי מכל העניין. אבל שנה לאחר הגיוס עברתי לאימון המתקדם ופגשתי את המפקד שלי – אורי ארליך, ושם ראיתי מודל פיקוד אחר. היו בו כל־כך הרבה דברים יפים, והוא היה כל־כך בוגר. אפשר להגיד שהוא ממש יצק את האופן שבו התנהגתי כחייל. אני חושב שמה שהיה מאוד חשוב אצל אורי, זה שהוא היה גם בן אדם וגם מפקד, ולא טרח להסתיר את זה. יש כמובן מפקדים אחרים שהם בסדר, אבל הם עושים פוזות, והוא לא עשה פוזות. עם אורי היו לי המון אירועים מבצעיים חשובים ומשמעותיים, אבל יש אחד שאני זוכר במיוחד. זהו מבצע "איש דמים" – שהיה הפשיטה המוסקת הראשונה לדרום לבנון, עוד בטרם ימי של"ג. זה התרחש באזור גשר קסאמייה, גשר בגזרה המערבית של הליטאני. אורי היה מפקד הצוות ואני הייתי סגנו. הגעתי לעמדה וחיפיתי עליו כשהתקרב לבית. מחוץ לבית זיהינו מחבלים ופתחנו באש. אורי התקרב לבית במהירות, והיה צריך להניח מטענים כדי לפוצץ את הבית שהיה ידוע כבית מחבלים. התחלנו לשמוע פיצוצים בתוך הבית וקולות של בכי, שלא ידענו לזהות אותם. החלטנו שבגלל שאיננו יודעים את הבכי, מנתקים מגע ולא משאירים את המטענים בתוך הבית. אמרתי לאורי בקשר 'תזכור את שלכת', כי במבצע שלכת, שהיה כאשר הייתי חייל, נהרגו שני מ"פים מגדוד 50, כשבית נפל עליהם. אמרתי לו שהבית תיכף יתפוצץ על יושביו ועליו, ואורי ניתק מגע. התרחקנו לא הרבה והבית עף באוויר. מסתבר שזה היה בונקר או משהו. אורי הוא כיום סמח"ט של חטיבת מילואים בפיקוד, וכן, הוא גם יכול להיות כפוף אליי מדי פעם, זה לא נורא."

3. מג"ד 890

"את הפיקוד על הגדוד קיבלתי כמתנת יום-הולדת ביום שמלאו לי 28. זה היה גיל צעיר מאוד למג"ד, ואני זוכר איך המח"ט, שאול מופז, בישר לי בטלפון על המינוי. זה היה יום שישי, והוא אמר לי שאני אהיה מג"ד ושיהיה בהצלחה, וכבר ביום ראשון התחלתי את התפקיד, שאותו מילאתי שנתיים – זמן ארוך במונחי המינויים של אז. מבחינה משימתית, שהינו ברצועת הביטחון בלבנון. היו לנו הרבה מאוד אירועים מבצעיים לאורך הגבול, הרבה ניסיונות חדירה של מחבלים, והייתה תחושה חדה מאוד של הגנה על הבית. אתה מסובב את הראש ורואה את מנרה או את משגב, זה היה כל-כך חד וכל-כך ברור. איבדנו שם חיילים והיו לנו היתקלויות, וזה לא הרפה את הידיים שלנו. ממש לא שאלתי שאלות, וזה היה שיא הקונצנזוס. אני זוכר כל רגע מהימים האלו ובעיניי זו התקופה הכי משמעותית שלי בצבא. מצד אחד אתה מבין מהי הסתכלות משימתית רחבה יחסית. ומצד שני, אתה מכיר את כל האנשים בגדוד, ואתה מעורב בכל דבר שקורה. זה תפקיד כל כך דומיננטי, ואני עד היום מדגיש את זה למפקדים – שאין כמו להיות מג"ד. מ"פ זה נהדר, ומ"מ זה אחלה, וגם תפקידי מטה – הכל בסדר גמור, אבל שום דבר לא ידמה לתפקיד המג"ד. החיבור של ההבנה הרחבה והעשייה הישירה והמגע עם האנשים. בהסתכלות לאחור, אני חושב שהיה עדיף אם הייתי יותר מבוגר. הייתי אז רווק וזה לא אותו הדבר כמו להיות מג"ד מבוגר יותר ובעל משפחה."

4. מבצע שלמה

הייתי מפקד שלדג בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, והיו לנו כל מיני אפשרויות פעולה שבחנו, והרבה מאוד אחריות. היה לי ברור שזה תפקיד שאני רוצה לעשות כי הייתי שם סמג"ד בתקופה אחרת. החוויה בלהיות מפקד שלדג היא במפגש עם גישה מקצועית מאוד מדוקדקת וקפדנית. מדובר בארגון שונה, שמחובר לחיל האוויר. יש שם אנשים נהדרים שבאים מזן אחר, שהוא התנדבותי וממוין מאוד. זה עולם אחר עם מעט מאוד מגבלה של אמצעים, והוא מאוד ייחודי. עשינו פעילויות מיוחדות ומגוונות. אירוע מאוד חשוב בתקופה הזו, היה מבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה, שהיה בשנת 91'. זו הייתה התקופה האחרונה שלי בשלדג. גם במבצע הראשון להעלאת יהודים מאתיופיה, מבצע משה, הייתי מעורב, כסמג"ד היחידה. אבל במהלך מבצע שלמה הייתי המפקד של הכוח הקרקעי. הגענו לשם, עם עוד עשרות בחורים משלדג, והיינו אחראיים, בין השאר, להעלאת העולים על המטוס. המבצע היה מאוד מורכב מבחינה לוגיסטית וניהולית של חיל האוויר, והיו בו מעט מאוד אתגרים מבצעיים, אם בכלל. אבל לדעתי, המבצע הזה מקפל את מהות מדינת ישראל כמדינה ציונית. במהלך הפעילות לא חושבים על זה, אבל פה ושם אתה עוצר וחושב, וכבן למשפחה ניצולת שואה, זה מאוד מאוד משמעותי בעיניי. אני משאיר ליהודים ממוצא אתיופי לחשוב אם זה טוב או רע מה שקרה להם, אבל השותפות למבצע הזה מאוד משמעותית בעיניי מבחינת מה שהיא מסמלת."

5. מח"ט הצנחנים

"פיקוד על חטיבת הצנחנים הייתה בהחלט פסגה שכל צנחן רוצה להגיע אליה, ואני גם זכיתי לכך בשנת 95-97. כשהייתי טירון, בחיים לא חשבתי שאני אהיה מח"ט הצנחנים. חשבתי שאני אהיה מ"פ, זה מה שידעתי, אבל זה בסוף מה שהתפתח. שמעתי שאני המח"ט בישיבת מפקדים באיו"ש והמשכתי לעבוד. הייתה לי הזכות לעבוד עם אנשים נהדרים, חלקם שמות מוכרים גם כיום, כמו אביב כוכבי, פינקי זוארץ, הראל כנפו ודרור ויינברג ז"ל. תא"ל יאיר גולן היה סמג"ד שלי ב-890, וכך גם נועם תיבון. אני חושב שרוב שדרת המג"דים היום הם כאלו שהיו מ"פים אצלי. זה מה שיפה בשנתיים האלה. בתקופה שהייתי מח"ט חברון, הייתה מציאות לא פשוטה. אמנם שאר שטחי יהודה ושומרון חיו באשליית אוסלו או באווירה אופטימית, אבל חברון לא הייתה רגועה בתקופה ההיא. היו לנו הרבה היתקלויות, הרבה אירועים. אמרתי בציניות שכשאתה מפקד חטמ"ר אתה לא יודע אלו צרות יהיו לך, אבל אתה יודע איפה. כשאתה מח"ט הצנחנים אתה לא יודע אלו צרות ואתה גם לא יודע איפה. זה תפקיד שונה מאוד. חטמ"ר מפעיל כוח, ובחטיבה סדירה אתה בונה כוח ואתה מסתכל בראייה ארוכת טווח, ויש לך בא"ח וקורסים, ופיתוח כוח אדם ועוד עולמות. אלו הם תפקידים שונים ולכל אחד אתגרים אחרים."

6. חברים שאינם

"לצערי יש לי הרבה חברים שאינם היום. האחרונים שבהם, אייל וייס, מפקד יחידת דובדבן שהיה פקוד שלי כשהייתי מפקד איו"ש, ודרור ויינברג שהגיע אלי בתור מ"פ כשהייתי מג"ד 890. היה גם נחום (אומי) גולדברג, שנהרג בלבנון. היינו באמת חברי נפש, החברים הכי טובים שיש, וזה חזר על עצמו אינספור פעמים. לא מתחסנים מזה. את יונתן ברנס ז"ל הכרתי מאז שהייתי בן 14. באחת ההיתקלויות, כשהייתי מג"ד, הוא שימש בתור הקשר שלי כי החייל שהיה הקשר שלי היה בחופש, ויונתן ביקש לבוא אתי, ואז נהרג בהיתקלות. אני מכיר אותו, את הוריו ואת משפחתו, הם חברי משפחה שלי. אני זוכר את האירוע בדיוק, ההיתקלות, מחבלים מנסים להיכנס, אתה מגיע, אתה מסתער והוא נהרג. אני אפילו נוסע שם לפעמים, ואני יכול לעצור בנקודה על המטר. היו גם הרבה מאוד אירועים של אזרחים שנהרגו בגזרות שפיקדתי עליהן, וזה מאוד לא קל. לבוא למשפחה בקרית ארבע או למשפחת הרשקוביץ' בעפרה, שגם האבא וגם הבן נרצחים בהפרש של שלושה חודשים בגזרה שאתה אחראי עליה – זה מאוד כואב. אבל אם יש קושי כלשהו, זה לאבד אנשים שלך. זה מכעיס בטירוף, במיוחד כשזה קורה על שטויות. כשמישהו נפגע כתוצאה מתאונת דרכים או תאונת אימונים, זה באמת מכעיס. זה עלול לקרות בפעילות מבצעית ואתה לא מוכן כשזה יקרה בפעילות של אימונים ושגרה. כששני חיילים נדרסים על-ידי פומה בתוך האמר בשנתם זה מאוד מכעיס."

7. מפקד היק"ל והנסיגה מלבנון

"נכנסתי ללבנון במארס 1978 בתור מפקד – הייתי הקשר של אורי – ויצאתי ממנה בתור מפקד יק"ל. כל התקופה הזאת היא משמעותית מאוד. למדתי המון והיא השפיעה עליי, אם זה באירועים מבצעיים, בכך שאיבדתי חברים, למדתי על צבא וחברה, על גבולות הכוח, על הכרח הפעולה. מדרגת טוראי ועד תת-אלוף הייתי בלבנון, בא והולך. יש דור שלם שגדל במציאות הלבנונית. כמובן שזה לא נשאר אותו הדבר בשבילי, כי לכל תקופה הייחודיות שלה. בתור חייל הייתי מסתכל על האתגר המבצעי ועל החברים שלי, וכשהייתי מג"ד הסתכלתי על המשימה. ואז, בתור מפקד יק"ל צריך לראות את כל ההקשר הרחב. נסיבות כניסתי לתפקיד מפקד היק"ל הן לא טובות והלוואי והיה ניתן לוותר על זה. נכנסתי לאחר שמפקד היק"ל, תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, נהרג במארב מחבלים. ארז היה אדם יקר מאוד ומוכשר מאוד, וחבל לי שכך קרה. בסופו של דבר, זה נגמר בשיחת טלפון שמסבירה לך שאתה הולך לשם. זה תפקיד מבצעי ואתה בכלל לא מתווכח, ככה זה קורה. זה היה תפקיד מאוד מעניין, והיה לי ברור שאני ממלא אותו בתקופה היסטורית. הוא הסתיים בזה שאנחנו לא נהיה בלבנון יותר. זה לא הפתיע אותי שיצאנו משם. התאריך כן, אבל לא עצם העובדה שצה"ל לא יהיה בלבנון אחרי שאני אהיה מפקד יק"ל. התחלתי את התפקיד וידעתי שאנחנו לא נהיה בלבנון בסוף התפקיד הזה. ידעתי, לא כי מישהו אמר לי אלא משום שהסתכלתי מסביב, והבנתי שזה מה שיהיה. שמעתי את ההצהרות, ואת מה שאמרו המדינאים, וזה היה ברור. עם אנשים מצד"ל אני נפגש עד היום, והם יודעים את דעתי בעניינם. אני לא יכול לפתור להם את בעיית הכאב, ואני לא חסר ביקורת כלפי מדינת ישראל בקשר לחלק מתהליכי הסיוע והשיקום, והקצב שבו הדברים מתנהלים. כולנו קיווינו לעתיד טוב יותר, ולתהליכי נסיגה טובים יותר, אבל אחרי שאמרתי את כל זה, מאחר שאני הייתי החייל האחרון של צה"ל שיצא מלבנון, אני יודע שלא היה שום מקום ברצועת הביטחון שבו חייל צה"ל עזב לפני חייל צד"ל – תמיד אחריהם. לצד"ל הייתה לא מעט אחריות לנסיבות קריסתה של רצועת הביטחון, וחלקם היו מפקדים וחיילים נהדרים, וחלקם, מבלי להיכנס לפרטים, ממש לא. ואף על פי כך, ללא משוא פנים, וללא השוואות, כולם בסופו של דבר נקלטו במדינת ישראל. איני מכיר עוד מדינה שיודעת לקחת תוך 24 עד 36 שעות, את כל כמות האנשים הזו, לקלוט אותם בבתי הארחה ובבתי מלון, ולהתחיל לסייע להם. אם, מבחינתי, הנסיגה הסתיימה בעשר בבוקר, הרי שבערב היינו כבר ב-42 נקודות בארץ, מסייעים לצד"ל. עד היום אנחנו מחזיקים אנשים בפיקוד הצפון שמתעסקים רק עם זה. אז את הכאב אני לא יכול לקחת מהם, אבל אני יודע להישיר אליהם מבט ולהגיד להם את הדברים האמיתיים כשצריך. אין לי געגועים ללבנון. זה נכון שברמה של האדרנלין יש געגועים לפעילות, אבל כאזרח ישראלי אני לא מתגעגע בכלל. הייתי האחרון שיצא ולא בטוח שאני לא אהיה הראשון לפתוח שוב את השער, כי מי מבטיח שיהיה שקט בצפון?"

8. מפקד אוגדת יהודה ושומרון

"התמניתי למפקד איו"ש יום או יומיים לפני שהעימות הנוכחי החל, ושימשתי בתפקיד כעשרה חודשים. היינו מוכנים, והעימות הזה לא הפתיע אותנו. הדבר היחיד שיש בו מן ההפתעה זאת העובדה שהוא כל-כך מתמשך. המאפיין העיקרי של התקופה הזו הוא הלחימה. הובילה אותה גישה מגננתית, אך קרו בה לא מעט אירועי התקפיים. החל מהסיכולים הממוקדים, שנראה לי שעשיתי את הראשון שבהם כמפקד. הייתה מחשבה שאולי המציאות הזאת היא הפיכה, ללא שינוי האסטרטגיה לאסטרטגיה הכרעתית-התקפית, וזה מה שקרה בחומת מגן. כאשר המחיר ששילמה מדינת ישראל הגיע לפסגות בלתי נסבלות, חומת מגן אפשרה התפתחות של מגמה, שלשמחתי הביאה להרבה הצלחות סיכוליות ולסיטואציה שיש שליטה יחסית בשטח, באופן שבו אמנם אי-אפשר למנוע כל אירוע טרור, אבל אפשר בהחלט לצמצם משמעותית את הכמות והכאב."

9. המשפחה שלי

"יש לי ארבעה ילדים: נדב, נוגה, ניר ונועה. את אשתי, רויטל, הכרתי בגדוד 890, כשהיא הייתה מש"קית ת"ש ואני הייתי סמג"ד. בהפרש של שבת אחת נהייתי מג"ד, והיא עוד הייתה בגדוד. אבל לא יצאנו כשהיא הייתה חיילת, חיכינו שהיא תשתחרר, ולאחר שהיא השתחררה, התחלנו להיפגש ולצאת, והיום יש לנו ארבעה ילדים ביחד. כל-כך הרבה דברים קרו בינינו מאז, שכאשר לקחתי את ילדי למצפה עדי, לראות איפה הכרתי את אמא שלהם, והם אמרו לי "אז מה?, באמת הרגשתי שימי השירות המשותף שלנו הם רק אנקדוטה. אני לא מצליח לראות את המשפחה שלי כמו שאני רוצה אבל אני מרשה לעצמי להגיד שאני חושב שאני איש משפחה טוב ואבא טוב. אני מייחס חשיבות גדולה מאוד למשפחה שלי, ואני חושב שכך צריך להיות. אני מעודד את אנשיי לנהוג כך. אני חושב שמשהו מאוד חשוב קרה לי בלידה של בני הבכור נדב. יש עוד שלושה כמובן, אבל אני מציין את הנקודה הזאת כי כמפקד הרגשתי שממש אחרי שנדב נולד ההסתכלות שלי על הדברים, היא אחרת. זה היה בשנת 92', הייתי לפני תפקיד מח"ט צנחנים מילואים, והדרכתי בקורס מ"פים מג"דים. הגענו לתרגיל ברמת הגולן, וחיכינו להפסקת צהריים, במקום מלא זבל של פרות ולכלוך. לפני כן עשיתי שם עשרות אימונים, ואני מכיר שם כל מבנה הרוס, ואת כל גללי הפרות והסוסים שאי פעם היו שם. אבל באותו יום, כשחיכינו שהרס"פ יגיע עם האוכל והוא לא הגיע – סיטואציה שקרתה לי לפני כן עשרות פעמים – פתאום דמיינתי את זה במלוא חומרת העניין כי לפתע חשבתי על הבן שלי שמחכה לאוכל, וזה הפריע לי. לכן אני חושב שהמג"דים בעלי משפחות מבינים אחרת את המציאות. הם יותר בוגרים למשימתם ממה שאני הייתי כמג"ד. אני מרשה לעצמי לחשוב שהייתי מפקד טוב, שהייתי בנאדם בסדר, שהיה לי הרבה מרץ. לא היו לי מחויבויות משפחתיות והיו לזה הרבה יתרונות. לא הייתי יוצא חמישה שבועות הביתה ולא קרה שום דבר, שזה דבר שלא יכול לקרות היום. אבל התחושה שלי שהלידה של נדב, היא שעשתה לי את ההבדל הזה. כאבא שהוא קצין, אני לא מספר לילדים שלי מור"קים. הגדולים מבינים את המשמעות שאבא הוא אלוף, ונדב ונוגה היו רגישים לתקופות שבהם הסתובבתי במקומות בעייתים וצריך לדבר על זה בבית, במיוחד כששואלים את הבן שלך בגן למה אבא שלך הולך ללבנון, כי מתים שם. אבל אנחנו בסך הכל משפחה שבהתחשב בקושי הצבאי, מצליחה להסתדר לא רע. אני עדיין לא חושב על הילדים שלי כחיילים בצבא, שכל אחד יגדל איך שהוא יגדל, ואני אנסה לחנך אותו הכי טוב שאני יכול. זה עוד כל-כך רחוק, המג"ד התיאורטי של בני הקטן צפוי להתגייס עוד ארבע שנים. מה שכן, בניגוד להורים שלי, שחלמו שהילדים שלהם לא יצטרכו להתגייס, אני אפילו לא חולם על זה."

10. אלוף פיקוד הצפון

"כמו תמיד הודיעו לי שקיבלתי את התפקיד בטלפון. זה תפקיד רציני, והפיקוד הזה מאוד גדול. יש לנו פעילות מבצעית, ואני שמח שהגזרה שקטה אבל לא שקטה לגמרי. היא לא מאפשרת לנו להיות לא-דרוכים, היא לא חסרת אירועים, אם כי אני שמח מאוד שיש מעט אירועים. אנחנו גם מצליחים להתאמן וזה מאוד חשוב, אנחנו מכינים תפיסות פעולה והפעלה לתרחישים עתידיים. אני מטיל ספק אם יש הרבה חברות בארץ בסדר הגודל של הארגון הזה, זה דבר ענק. ואתה לומד כל הזמן. למרות שלכד אחד יש שאלות בחיים, ואני כמו כל אחד, יש לי הרבה שאלות לעצמי, אני מאוד שלם מאוד עם מה שעשיתי בדרך הצבאית שלי."
("התחנות של בני" מאת ליאת שלזינגר, "במחנה", ‏ 28.01.2005, עמודים 22-26)

https://2014-uploaded.fresh.co.il/2...08/88325610.pdf

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

בפלוגה שלנו אין הומור שחור\ מאת עמוס הראל

דו"ח ועדת החקירה על התקרית במוצב תל-קבעה לא יוציא את צה"ל מלבנון. ספק אם מעבר ללקחים המבצעיים הוא יביא לשינויים דרמטיים

לקראת סוף השבוע אמור צה"ל לפרסם את מסקנותיו מהתקרית במוצב תל-קבעה. לפני חודש, ב-16 בנובמבר, נהרגו שם שלושה חיילי גולני, נחום אלה, רז פרומוביץ' ויוסי בן-מוחה, לאחר שעלו על מטען שהניח חיזבאללה סמוך למוצב. ישראל רעשה, במיוחד משום שבשתי תקריות נוספות, שבוע לאחר מכן, נהרגו בלבנון עוד ארבעה חיילים. הרמטכ"ל מינה ועדת חקירה לתקרית הראשונה; ארגון "ארבע אמהות" אירגן את העצרת הגדולה בתולדותיו והתקבל לפגישה אצל נתניהו. אפילו הקבינט דן ב"שינויים בדרכי הפעולה של צה"ל בלבנון". מאז נרדם העיסוק הציבורי במתרחש באזור הביטחון. "אינתיפאדת האסירים", ניסיון הלינץ' בחייל אסף מיארה וביקור קלינטון תפסו את הכותרות. ביקור הרמטכ"ל שלשום בעוצבת הגליל, גם כדי לדון בתחקירים האחרונים, לא אוזכר כלל בעיתונים. שלוש האמהות השכולות שמקיימות עדיין משמרת מחאה מול בית הנשיא בירושלים, הן התזכורת האחרונה למחלוקת. עד להרוגים הבאים. דו"ח ועדת החקירה, שבראשה עומד תא"ל ישראל זיו, לא יוציא את צה"ל מלבנון. ספק אם מעבר ללקחים המבצעיים הוא יביא לשינויים דרמטיים. סא"ל אילן, מפקד גדוד בחטיבת גולני, מחזיק בחודש האחרון קו צפוני. רק פעמים אחדות הספיק לנסוע דרומה, לראות את אשתו ובתו בת השלוש. אילן מפקד על הגזרה שבה נהרגו חמשת חיילי גולני. התקרית הראשונה אירעה שלוש שעות לפני שקיבל את האחריות על הגזרה. החיילים שנהרגו שירתו בפלוגת הקשר של החטיבה. בתקרית השנייה, כעבור שבוע, היו ההרוגים פקודיו הישירים: סגן אוריאל פרץ מגבעת זאב וסמ"ר ניצן בלדרן מקיבוץ לוטם. שמו של פרץ עוד מופיע ב"טבלת איכון קצינים" התלויה על קיר משרדו של אילן. איש לא מחק אותו. אולי שכחו, אולי חששו מהסמליות. אלה האבידות הראשונות שספג הגדוד מאז שנכנס אילן לתפקיד המג"ד לפני כחצי שנה, בתום תעסוקה בחברון. המג"ד הקודם עבר את כהונתו בלא הרוגים, אבל אצל זה שלפניו נהרגו לפני שנתיים וחצי שבעה חיילים ביום אחד. מיד לאחר הפיצוץ השני, שוחח המג"ד עם חיילי הפלוגה שנפגעה. "בדקות הראשונות, אנשים היו בהלם. הם איבדו חברים שהלכו אתם דקה קודם. הדבר הכי נכון לעשות הוא לצייר להם את המצב האמיתי: מה קרה, באיזו סיטואציה הם נמצאים, מה הסכנות. בהדרגה, החיילים מבינים והופכים פחות רגשניים ויותר מקצועיים. זה לא אומר שחלקם לא מפחדים. נגביסט (חייל המצויד במקלע "נגב") שהולך בחוד ויודע שחבר שלו נפגע באירוע קודם, בוודאי חושב על כל צעד שהוא עושה". אילן לא פוסל הכנסת פסיכולוגים ליחידה שנפגעה, "אבל חיילים במקרים כאלה מחפשים קודם כל את מפקדיהם. כשלמחרת הפיצוץ אותה פלוגה חוזרת לפעילות ובראשה המ"פ, יש לזה הרבה ערך". מפקד הפלוגה, סרן יואב נפצע בעבר בלבנון ואיבד רגל. הוא בן 30, יליד לוד, שהתגייס לגולני אחרי לימודים בפנימייה הצבאית. בדרך הספיק להיות מ"מ, לפקד על פלוגת הנ"ט של החטיבה ולהשלים לימודי מזרחנות. "בגזרה שבה כמעט לא רואים מחבלים בעין", אומר אילן, "הקושי העיקרי הוא לשמור על הפעילות והערנות של החיילים. היה כאן לפנינו גדוד צנחנים שבמשך ארבעה חודשים לא נתקל בכלל באנשי חיזבאללה. זה היה מאוד מתסכל מבחינתם". כיום, גם בגזרה הזאת שממערב לקרית שמונה, מנרה ומרגליות, חיזבאללה כמעט אינו חותר למגע עם צה"ל, אלא ממקד מאמצים בנקודות שבהן לדעתו הצבא פגיע יותר: ירי מרגמות על המוצבים ובעיקר הנחת מטענים לסיורים. האם הוא חש שיש לו די חופש פעולה? "עד עכשיו לא נתקלתי בבעיה. ברור שלא יאשרו לי להרוס כפרים בצד השני, אבל בסך הכל נותנים לי לבטא את היכולות של הגדוד באופן מקסימלי".

לא מתווכחים כאן

בעוד שבוע היה אמור סגן רמי בראשי להשתחרר מצה"ל. בראשי, תושב יפו, משרת כסגן מפקד פלוגה בגולני. זה עתה חתם על שירות של שנתיים נוספות בקבע. בעוד כמה חודשים, כשהגדוד יירד מלבנון, ייצא לקורס מ"פים. זו הפעם השנייה שלו בגבול הצפון. "ברור שההרוגים משפיעים על האווירה כאן", הוא אומר, "אבל בפלוגה שלנו אין כמעט הומור שחור. בדרך כלל התופעות האלה קורות לפני שעולים לקו. אני חושב שאם מחנכים את החיילים כמו שצריך, אין להם צורך נפשי בכך". על הפרטים הראשונים מתחקירי תל-קבעה כבר שמע, אבל הוא עדיין מחכה לתחקיר הסופי. "זה מאוד מעסיק אותי בתור מישהו שצריך להמשיך ללכת בשבילים האלה". בראשי מעיד שהתקריות האחרונות לא עוררו בגדוד ויכוחים פוליטיים. "לא מתווכחים כאן. החיילים עסוקים בפעילות וזה כמו ריפוי בעיסוק". אוריאל פרץ שנהרג ליד תל-קבעה יצא אתו לקורס קצינים, "וניצן בלדרן היה חייל שלי במסלול". בראשי השתתף בהלוויה של בלדרן, "אבל האמת היא שזו היתה הפעם האחרונה שחשבתי על מה שקרה להם. כשנמצאים פה, לא חושבים על זה. אולי זה מוזר, אבל ככה זה. אם משהו מדאיג את החיילים, זו דווקא הדאגה של ההורים, זה שאמא לא ישנה בלילה. רוב האמהות מגיבות רע ללבנון. הן אמהות - זה טבעי, לא?"

רק לא מטען

גדי אייזנקוט הוא מפקד חטיבת גולני. עגלגל, מדבר במתינות, רחוק מאוד מרוח הסערה שמביא אתו לכל מקום קודמו בתפקיד, ארז גרשטיין, שכיום מפקד על יחידת הקישור ללבנון. "החיילים הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לנו", חושב אייזנקוט. את השפעות הוויכוח הציבורי הוא מאבחן אצל ההורים והמפקדים, יותר מאשר בקרב החיילים. "לצבא תמיד קשה יותר לפעול כשאין הסכמה לאומית רחבה. ככל שהעשייה פחות בקונצנזוס, יותר קשה לעבוד. לפני עשר שנים, כשאני ישבתי כאן בכיסא של אילן, היה לי הרבה יותר קל: המשימה של הצבא היתה פשוטה יותר, כי אז היו פה חוליות פלשתיניות שניסו להגיע עד הגדר. "היום, הוויכוח הציבורי על השהייה בלבנון הוא נתון מרכזי, שצריך להתמודד עם השפעתו. אי אפשר לכסות על העיניים ולהגיד שאין בעיה. המפקדים צריכים להסביר לחיילים שהמחלוקת לגיטימית, אבל שאנחנו לא חלק ממנה". בחודש האחרון, לקראת תחילת התעסוקה המבצעית של החטיבה בלבנון, פנו אליו יותר מעשרה הורים. "היום מטלפנים יותר הורים מבעבר, בעיקר אחרי שנהרגים חיילים. חלקם מעלים שאלות פוליטיות". עתליה בוימל, האם שמנהלת מאבק כדי להוציא את בנה מלבנון, טילפנה אליו כמה פעמים. בנה משרת ביחידה מובחרת בחטיבה. את העיסוק התקשורתי הוא מקבל "כחלק מההוויה. צריך להסביר (בתקשורת) גם שגיאות שנעשו ולהציג תמונה קרובה ככל האפשר למציאות. אבל אני לא רואה את עצמי כמתחרה של ארבע אמהות. אנחנו לא צריכים לעשות פרופגנדה לעשייה שלנו ולא להציג הצגות. "התוצאה היתה שאדם שיושב בבית וקורא עיתון חושב, שלא בצדק, שיש כאן צבא גדול ומקובע שחוטף נפגעים על ימין ועל שמאל. קשה מאוד להתמודד עם צילומי הווידאו שהופצו מהפיצוץ בתל-קבעה, אבל הדרך הנכונה היא להסביר שאנחנו פועלים במציאות מורכבת, תחת אילוצים מאוד מגבילים. הגדוד פה עומד יום יום בפני דילמה: חיזבאללה יורה מתוך כפרים ואנחנו לא מגיבים במלוא הכוח, כדי לא ליצור הידרדרות שתביא לירי קטיושות על הצפון". "יש תגובה סוערת מאוד בציבור על כל נפגע כאן", אומר המח"ט שאיבד חמישה לוחמים תוך שבוע, "זה טבעי ומוצדק. אחרי כל הרוג אמא שלי מתקשרת אלי ומספרת לי שכל היום זה העסיק אותה. ברור שכשנהרגים לך חיילים, אתה שואל את עצמך שאלות נוקבות. זו התחושה הכי קשה למפקד והיא מלווה בהרגשה של כישלון אישי, שלא הצלחת להחזיר את כל החיילים הביתה בשלום. לא פשוט להסביר למשפחה איך הבן שלה נהרג ממטען, 300 מטרים מהגדר, והחיזבאללה עוד מצליח לצלם את זה ולשדר כמעט בשידור חי". אייזנקוט מציין שקיים גם תסכול אצל החיילים, "מפני שמטען זה משהו שאתה לא יודע איך להגיב לו. אני יכול להעיד על זה באופן אישי. במידה מסוימת, זו אותה הרגשה שרבים חשו במלחמת המפרץ, כשבעורף נפלו סקאדים. אתה חוטף ולא יודע לאן להחזיר זבנג. יש רצון בסיסי להגיב כמו שלימדו אותך, אבל אין לך איך להגיב באופן מיידי. אוריאל פרץ, זמן קצר לפני שנהרג, אמר שהוא חושש רק מעלייה על מטען בלילה. הוא היה בטוח שבמקרה של היתקלות, החיילים שלו יהיו טובים יותר". פעם אחת, במשך השיחה, אייזנקוט קורא לצד שמנגד "מחבלים" ומיד מתקן את עצמו ל"אנשי חיזבאללה". הנחת מטענים לשיירות וסיורים, הוא אומר, היא פעילות גרילה, לא טרור. אבל המח"ט נזהר מלהגזים בתיאור יכולת האויב. "אסור לזלזל בהם והחיילים מבינים את זה היטב. אבל זה לא ארגון ששולטים אצלו מבחני אומץ. העיקרון הראשון שלהם: עקוף את האיתן ותקוף את החלש".

("הארץ", 15.12.1998)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

שבועיים בלבד אחרי מועד פרסום הכתבה נהרג סמל אהוד זך ז"ל בתקרית אש ידידותית. מפקד הפלוגה יואב ירום, המשיך בשירותו הצבאי, זכה לסיקור עיתונאי במהלך האינתיפאדה השנייה ו 15 שנים אחרי אירועי דצמבר 1998 מסיים תפקיד של מח"ט גזרתי. בעקבות התקרית החליט הרמטכ"ל דאז להקפיא את קידומו של מג"ד 51 דאז סא"ל אילן אטיאס ל 3 שנים. 8 חודשים לאחר מכן נהרגו 2 לוחמים אחרים של הגדוד, סמ"ר דורון הרשקוביץ ז"ל וסמ"ר איל גואטה ז"ל. בין הפצועים בתקרית היה גם המג"ד עצמו. לימים החלים אילן אטיאס, חזר למסלול הפיקודי ואף פיקד על חטיבת כרמלי במלחמת לבנון השנייה

http://www.haaretz.co.il/1.759391

מבצע התאוששות\ אביחי בקר

לא כל יום סופגת יחידה צבאית מהלומה מהסוג שספג גדוד שקד של גבעתי במוצב מרגנית: תפקוד לקוי הביא לשלושה הרוגים, כולל הסמג"ד, ולהדחת מפקדים וחיילים. אביחי בקר חזר לחיילים כעבור ארבעה חודשים כדי לבדוק את מפעל השיקום

אם להתרשם מהכתובות על דפנות הספארי הנוסע מכיסופים למפקדת הגדוד בגן-אור, יש עוד תקווה. לצד גרפיטי צפוי של "מכבי ת"א אלופה" ו"אייל גולן המלך", נמרחו כתובות מזמנים אחרים: "PEACE & LOVE". בהשוואה לביקור בגדה, תחושת הביטחון ברצועה חזקה בהרבה, והנתונים מאשרים זאת: אף שמספר הפיגועים בשתי הגזרות דומה, 5,000-4,900 מתחילת העימות, נהרגו בגדה 95 אזרחים וחיילים ישראלים, לעומת 27 ברצועה. השבת המתקרבת מכניסה את מג"ד שקד, סא"ל ארז כץ, לדריכות ניכרת. הניסיון מלמד כי ברצועת עזה התקלות היותר חמורות מתחוללות בסופי שבוע (ההתקפה על מוצב מרגנית), או בחג (החדירה לאלי סיני). המחבלים רואים כנראה בעיתוי הזה נקודת תורפה של צה"ל, משום שרבים מהמפקדים מבלים אז בחופשה. "זהו העזר החשוב ביותר", פורש כץ בתחילת המפגש תצלום אוויר. מסומנים עליו חצים אדומים המציגים את נתיבי החדירה האפשריים בתחום אחריותו. "המדהים הוא שבמקרה מרגנית המחבלים הלכו בדיוק בציר המוסתר שאותו צפינו. זאת אומרת שניתוח השטח שעשינו בתחילת התעסוקה שלנו פה היה מדויק, אבל בלתת פתרון - בזה נכשלנו". בעוד נציג דובר צה"ל ניסה לצמצם את העיסוק בפרשה העגומה, בטענה שזאת התיישנה, המג"ד לא נרתע מלדון בה, ביוזמתו, בלי לחכות לשאלת העיתונאי. "אין לגדוד מה להסתיר", הוא אומר. 25 באוגוסט, בין שישי לשבת, היה לילה מר ונמהר. סמוך לשעה שלוש לפנות בוקר חדרו שני פלשתינאים חמושים למוצב מרגנית שלנוכח חאן יונס, המוחזק בידי חיילי חטיבת גבעתי. הם נעו באיגוף בחסות החממות של עצמונה והמזבלה שלידה, חשופים לגמרי במורד, 20 מטר מעמדת הש"ג, אבל איש לא הבחין בהם. ואז הם פתחו באש. זוג השומרים התפצל: אחד ירה לאוויר, בעוד האחר רץ להזעיק את שאר חיילי המחלקה שישנו בקרון המגורים, ומחמת הפחד לא שב. בשלב זה, צרור מדויק היה עשוי לעצור את ההתקפה באבה, אלא שזה לא בא. התוקפים ניצלו את הרפיון, טיפסו על הסוללה ההיקפית וממנה, כשהם נהנים מיתרון טקטי, הטילו רימונים לחצר הפנימית והמשיכו בירי. אנשי המוצב, הקטן ונוח להגנה, היו המומים מכדי להגיב במהירות. רק כעבור ארבע דקות מרגע ההתקפה הגיע לשער כוח תגבור שהוביל סמג"ד שקד, רס"ן גיל עוז. בלי לחכות עד שתמונת המצב תתבהר הוא ירד מהג'יפ והסתער מיד לתוך המוצב. אחד הפלשתינאים, שבינתיים גלש מהסוללה ותפס מחסה מאחורי קרון המגורים, פגע בעוז. החובש קובי ניר זינק בעקבות הסמג"ד לחלצו ונורה אף הוא למוות. צח גרבלי, החלל השלישי, נהרג לאחר שהספיק להתעורר ולהצטרף לירי. שבעה לוחמים נפצעו, שני הפלשתינאים נהרגו. כץ היה באותה עת בבית, בחופשה. "המג"ד תחזור, אירוע קשה", דיווח לו בטלפון מ"פ מסייעת, רואי עוזרי. מסקנות התחקיר של מפקד אוגדת עזה, תא"ל ישראל זיו, הביאו להדחת הסמ"פ, המ"מ, סמל המחלקה וכן חמישה חיילים. למג"ד נרשמה הערה פיקודית שעליה הוא אומר, "בתוקף אחריותי היא בהחלט מגיעה לי". החברים התל אביבים של כץ מדווחים כי מאז מרגנית הוא "הרבה יותר חרד והרבה יותר דואג, רגשית המקרה מאוד נגע בו. ברובד החיצוני זה לא נראה על ארז, הוא ממשיך לתפקד ממש באותה אינטנסיוויות, אבל את תהליך העיבוד הנפשי הוא עוד לא השלים".

עוד יהיו הזדמנויות

יחסי הציבור של גבעתי, שבלאו הכי תלויים על בלימה, ספגו מכה אנושה. "הדבר המרשים בעיני הוא איך יחידה שספגה זעזוע צורב כל כך היתה מסוגלת להתעשת בלי לבקש רחמים או פסק זמן", מעיד מפקד האוגדה. "הגדוד לא עצר לרגע, לא חלפו 24 שעות מאז המקרה וכבר במוצאי שבת הוא יצא למבצע מהמורכבים שעשינו, עם הרבה מאוד אש, כאילו לא היו דברים מעולם. ארז נדרש למבחן שאף אחד מאתנו לא מאחל לעצמו, אני על כל פנים לא פגשתי בקריירה המאוד ארוכה הרבה יחידות שעמדו באתגר באופן שהוא עמד בו. מבלי להפחית כהוא זה מחומרת הכשלון, שההשלכות שלו הם הרבה מעבר לרמת הגדוד, ארז ראוי למלוא ההערכה על אופן ההתמודדות עם המשבר". ההחלטה לשלוח את הגדוד למבצע לא היתה מובנת מאליה. "היתה לי התלבטות איזה גדוד לקחת למבצע, שאותו הייתי חייב להוציא מיד לדרך", אומר מפקד האוגדה. "היו במטה שלי שהיו סקפטיים, שהטילו ספק אם זה העיתוי הנכון לתת את המשימה דווקא לגדוד שקד, הטענה היתה שעדיף שניתן להם ללקק את הפצעים. כשהצגתי את השאלה לארז הוא חתך בלי להסס". היציאה היתה מעין טיפול בהלם, שכתוצאה ממנו נמנעה הטלטלה שרבים העריכו שהיא רובצת לפתח הגדוד. בכל הנוגע לתפקוד המג"ד מאז הכישלון במרגנית, תא"ל זיו חולק רק שבחים. בפעולת התגמול על תקיפת מרגנית נכנס לרפיח כוח של חי"ר על גבי נגמ"חונים בליווי טנקים וכלים הנדסיים. היעד, חמישה ק"מ בעומק שטח הרשות הפלשתינית, היה מפקדת גדוד 1 שנחרשה עד היסוד. "להערכתי נלחמנו נגד עשרים שוטרים פלשתינאים שהיו נחושים", מספר כץ שחזר עם הכוח לבסיסו ללא שריטה. ימים ספורים אחר כך יצא גדוד שקד של גבעתי לקציעות, לאימון חטיבתי כמעט מלא, דבר נדיר מאז פרץ העימות. בסיומו הוא שב לפרק נוסף לדרום גוש קטיף, להגן על גן-אור, בדולח, רפיח-ים, מורג, שלו, פאת שדה ועצמונה. השבוע, בתום שמונה חודשים של תעסוקה מבצעית בגזרה זאת, עובר הגדוד לנצרים. "פה שקט, אולי שם יהיה יותר אקשן", מייחלים חייליו של נתי מוסקוביץ, מ"פ נובמבר 2000. זאת הפלוגה שמחלקה 3 שלה כשלה באוגוסט השחור במרגנית. "שום דבר לא יפצה על מה שקרה", אומר מוסקוביץ, שכפסע היה בינו להדחה. אף הוא היה בחופשת שבת בעת ההתקפה, דבר שלא מנע ממפקד האוגדה להמליץ על העברתו מתפקידו. זה היה הסעיף היחיד בדו"ח של תא"ל זיו שאלוף פיקוד דרום, דורון אלמוג, לא אימץ. "כל מה שעשינו מאז האירוע, נפשית ופיסית, נועד לכפר על האכזבה", אומר מוסקוביץ. "לדעתי שיקמנו את הפלוגה, ההצלחה שהיתה לנו לפני שבועיים במוצב ירח היא ההוכחה. זה נתן לנו תחושה מסוימת של הקלה". בשיחה שקיים מיד אחרי הכישלון במרגנית הוא אמר לפלוגה, שנראתה כבויה, ששום דבר לא נגמר, "עוד יהיו לנו הזדמנויות". את אבי, גיבור מקומי, אני מוצא במוצב ירח ליד רפיח-ים כשהוא ניצב באקראי באותה עמדת תצפית שבה שהה לבדו בלילה הקובע, בליל שבת 8 בדצמבר, 15 דקות אחרי חצות. ממש מולו נשקפת שכונת תל סולטן, שירי פצצות המרגמה ממנה כבר היה לשגרה. "כמה דקות קודם עליתי לעמדה להחליף בשמירה את אבירם דורון וכבר בסריקה הראשונה שלי את השטח עם אמצעי ראיית לילה אני מזהה על הגדר, חצי שמאלה ממני, בן אדם שוכב צמוד אליה וחותך אותה עם מגזרי תיל", משחזר אבי בטון רגוע את השתלשלות הארועים. "בתוך חצי שנייה הבנתי מה העניין ואז אני עולה בקשר, מודיע על חדירה וישר פותח באש". ארבע מחסניות הוא רוקן לעבר הדמות שהתגלתה כשהיא בטווח 200 מטר ממנו, "אמרתי לעצמי שאם אני מפסיק לירות לרדיוס שלו הוא בורח". כאשר הצטרפו אליו לוחמים נוספים הראה להם אבי את המטרה, והאש לעבר הדמות גברה. המ"מ ריסס עם המאג מאות כדורים, כשפצצות התאורה שנורו הקלו על הזיהוי. "המחבל, שהיה פצוע, ניסה לזחול חזרה לשטח הפלשתיני, הוא התרחק בערך 50 מטר מהנקודה שדרכה ניסה לחדור", מספר אבי. "המשכתי לעקוב אחריו עם המכשיר. בינתיים הגיעו חפ"קים של הסמ"פ והסמג"ד, הנחיתי אותם להמשיך לנסוע במקביל לצד הפלשתיני של הגדר וכשהם התקרבו אל המחבל, אז עצרתי אותם. הם לא גילו אותו, גם לי הוא נעלם בין השיחים, בשלב הבא ראיתי אותו מרים את הראש ומציץ פתאום". כאן הוא הורה לשני הקצינים לירות. הם ירדו מהרכב ויצאו להסתערות כשטוראי אבי, שנה בצבא, מכוון אותם מהעמדה, "קחו ימינה, לכו קצת שמאלה, עכשיו אחורה". עשר דקות בלבד חלפו מהזיהוי עד לסוף התקרית. על גופתו הבוערת של הפלשתינאי, שלא היה מצויד בנשק, נראתה חגורת תופת שהורכבה משרשרת רימונים. ההשערה היא שהיה זה מתאבד שתיכנן לפוצץ את עצמו על חיילי המוצב בתוך אחת העמדות. בניתוח של כץ לאחר מעשה, לצד מחמאות רבות, היתה לו הסתייגות קלה מהירי המאסיווי מדי.

מנהיגות אבהית

תגובה החלטית כשל אבי, לו רק היתה מתרחשת באותה מחלקה ממש שלושה חודשים וחצי קודם, היתה עשויה להפוך את תקרית מרגנית מביזיון מהדהד להישג מעורר גאווה. בפעם המי יודע כמה הוכח שבמשימות של ביטחון שוטף גורל המערכה תלוי לא ברמטכ"ל, לא באלוף הפיקוד, לא במפקד האוגדה, לא במפקד החטיבה המרחבית, לא במג"ד, לא במ"פ, לא במ"מ ואפילו לא במ"כ. הכל מתחיל ונגמר באחרון הרובאים. אבי החיפאי, שזכה לחופשת שבוע בתמורה על מעשהו, הוא ההוכחה. "בסך הכל כיוונתי את אלה שחיסלו", הוא נותן לדברים פרופורציה. "אמנם זה בקטן, אבל ההרגשה היא שהחזרתי משהו" - הוא עושה את הקשר המתבקש בין מרגנית לירח ונהנה מטפיחה נוספת על השכם מהמג"ד. כץ נולד במושב דישון שבמרום הגליל, בנוף מרהיב ורגוע. במלחמת יום כיפור, הוא היה אז בן שבע, התרסק לנגד עיניו פנטום שנפגע מטיל בשמי רמת הגולן אל הרכס שמעל הבית. "הטייסים הצליחו לקפוץ וכל החבר'ה הגדולים דהרו בטרקטורים בעקבות המצנחים, להביא אותם". את החוויה ההיא הוא לא ישכח, וכך גם את השנים הראשונות, המרות, בתיכון האזורי בכפר בלום, ש"עד היום יש לי מהן צלקות". המפגש החברתי בין הקיבוצניקים מעמק החולה למושבניקים מההר לא ממש הצליח. כשהתגייס לצבא הוא עבר לתל אביב. "הרבה בגלל הרקע שלו ארז משתדל לא להיות אלמוני", אומר חבר נעורים שלו. "הדלק שמניע אותו הוא הרצון להוכיח שגם אם גדלת בדישון, יישוב קטן ונידח שלא הצמיח דמויות ציבוריות, אתה יכול להיות מפורסם. היעד שלו הוא לעשות את זה". הוא התגייס לדוכיפת, גדוד שנועד בעיקרו למשימות ביטחון שוטף בגזרת רמאללה. דוכיפאדה, כינו אותה אנשי היחידה, שהיתה יצור כלאים בין צנחנים לשריון. כץ מתאפיין בדיבור רך, ילדי ומתחנחן קצת, שיש בו משום היפוך מוחלט לסטריאוטיפ המאצ'ואיסטי המקובל. אלא שאסור לטעות בעדינותו, החיילים שלו זוכרים אותו מראשית דרכו בדוכיפת רחום וחנון, אבל עם זאת גם ריכוזי ותקיף. "ארז הוא בפירוש לא לובש מדים אופייני", אומר קצין בכיר. "המנהיגות שלו היא אבהית ומלטפת, הוא הומניסט במלוא מובן המלה, הוא פריק של חיילים. מכיוון שבצבא אסור שיהיו כולם מאותו שטאנץ, טוב מאוד למערכת שיש בה מפקדים מהזן שלו. היפה שבו זו הפשטות. חסרונות? לנעוץ את השיניים ולתת ביס בבשר, את החומר הזה אין לו". בדוכיפת הוא התקדם מטירון למג"ד ונהנה מחוות דעת נאות, אך כשקרא את המפה הוא היטיב להבין שכדי לעשות קריירה בחי"ר הוא חייב להצטייד בכומתה שלא תהיה שחורה. כיוון שבהיותו סמג"ד טעם מגבעתי וראה כי טוב, הוא חזר בגמר הקדנציה שלו בדוכיפת אל החטיבה שאימץ, והיה למפקד בסיס הטירונים שלה. הוא לא מסתיר את שאיפתו להתמנות בבוא העת למח"ט גבעתי. בפברואר השנה, בגיל 35, הוא קיבל עליו תפקיד מג"ד שלישי, את גדוד שקד שתדמיתו בחטיבה המשוועת לפריצת דרך היא "ראש קשה".

עימות תת-קרקעי

המג"ד כץ גאה בפן האזרחי שבו, בחוג החברים שאין בו אחד מהמילייה הצבאי, באהבת הבישול, בבתי הקפה העדכניים שהוא מכור להם, במנוי למועדון הכושר "הולמס פלייס" ("איפה שכל הבחורות השוות"), בתחרות הצילום שהכריז בגדוד. "אתה יודע ממי אימצתי את סגנון הראיונות שאני מקיים עם החיילים? המודל שלי הוא רפי רשף של ימי 'נכון לעכשיו'. האופן שבו הוא מצליח להיות חודרני בלי לגרום לחץ למרואיין, זה השילוב שסיגלתי לעצמי. מדהים עד כמה הם נחשפים לפני המג"ד בסיפורים הכי אינטימיים". חייל בודד המתגורר בהרצליה לא ידע את נפשו כשכץ קפץ אליו לפני חודשיים לביקור בית והביא מתנה סמלית - סט בסיסי של כלי אוכל בצבע סגול. הג'יפ בדרך למורג עובר במסדרון צר ברוחב הכביש, שאותו סוגרות סוללות עפר גבוהות שנערמו כדי למנוע ירי על כלי רכב הנעים להתנחלות וממנה. פלוגה שלמה מופקדת על אבטחת מורג, כשהיחס הוא שלושה לוחמים למשפחה. "אני לא מסתכל על זה ככה", הודף כץ את ההערה ומוביל את הכתב לגן השעשועים, לראות מכתש שחפרה פצצת מרגמה, מרחק נגיעה בלבד מהנדנדות. "עשרים אחוז מהפעילות שלי היא בתחום הפלשתיני", הוא עונה על שאלה בדבר היחס שבין יוזמות הגנתיות להתקפיות. ממורג הוא מוליך למוצב גירית, שבו יושבת הפלוגה המסייעת של הגדוד. סימן ההיכר של המוצב הוא מגדל תצפית המיתמר לגובה 25 מטר. הוא חולש על ציר פילדלפי, שמפריד בין רפיח הפלשתינית לזאת המצרית ובה בעת מוביל לטרמית, הנקודה הדרומית ביותר ברצועה שבשליטת צה"ל. השטח רוחש הברחות של אמצעי לחימה, מעל ומתחת לקרקע. אשר לעיליות שבהן, גדוד שקד רשאי לדווח על הצלחה בבלימתן. "למטה הם מאוד חזקים", אומר בלשון המעטה המ"פ גיא עוזרי. "אנחנו חופרים עם באגרים לאורך כל הציר, רק בחלק קטן מהמקרים גרמנו לקריסת המנהרות. בעניין הזה הם מאוד מתוחכמים. אם חשבנו, לדוגמה, שבגלל מי התהום די להעמיק עד עומק מסוים, המבריחים ירדו בחפירות נמוך יותר". האירועים בפילדלפי, בהבדל ממקומות אחרים, אינם נגמרים בתוך דקות. "כשאנחנו נכנסים לפתחה כדי לחפור", אומר עוזרי, "הפירוש של זה הוא שמונה שעות של לחימה שבה אנחנו סופגים רימונים, ררנ"טים, נק"ל, אש מכל הסוגים ובדרך חזרה עוד מחכה לנו מטען שאמנם הוא לא משוכלל - זה מניסיון שנכון עד לרגע זה - אבל אף פעם אי אפשר לדעת. בשגרה הזאת, שנמשכת חודשים ארוכים, יש סכנה, היא גורמת למצב שבו מרוב שחיקה אתה שומע מחיילים שנהיים אדישים יותר ויותר התבטאויות בנוסח, 'מה כבר יהיה? מקסימום נחטוף מטען'".
("הארץ", 25.12.2001)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/429/627.html

http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_...=browse&pub=MAR

כומתה אדומה לוקחת חופש\ מאת יוסף ולטר

סגן-אלוף אלעזר שטרן, בוגר ישיבה, מפקד בצנחנים לפני קידום, קצין מוכשר ואידאליסט, נוטל פסק-זמן מהמדים. רוצה לעשות חושבים לגבי עתידו. מרגיש שחיקה. לא עוזב את הציונות אלא ממשיך אותה במיצפה שבגליל. שטרן מאוכזב מיחס החברה והרשויות למשרתי הקבע. הוא מקווה שהחופשה תהפוך אותו למספיק אגואיסט כדי לא לחזור לשירות. בצה"ל 86' זה לא המקרה הראשון והיחיד. אשתו מרוויחה, אם יפרוש סופית. עם ישראל יפסיד.

אלעזר שטרן לא אוהב את הסיפור של הר דב. זו היתה, הפעם היחידה כקריירה הצבאית שלו בה לא מילא אחר פקודות מפקדיו והכריז מרד זוטא. זה היה לפני שש שנים. 1980 היתה שנה רוויית פעילות מחבלים שחדרו לשטחנו מאיזור ה"פתחלנד" בלבנון. על חטיבת הצנחנים הוטלו משימות רבות לביעור קיני מהבלים מעבר לגבול. הפלוגה של שטרן, אז מ"פ צעיר בדרגת סגן, ישבה בהר דב ועסקה בפעילות בטחון־שוטף. כל אימת שכוח צנחנים חצה את הגבול, היה שטרן – במרומי ההר – חורק שיניים, כי המג"ד קבע שרק פלוגות ותיקות ובכירות יותר יצאו לפעולות הללו. הפלוגה הצעירה של שטרן, אמר המג"ד, עוד צריכה להשתפשף. יום אחד נפוצה בגדוד שמועה ששטרן החליט להסתגר בהר. תהילה לא האמינו, אבל כשבדקו התברר כי המ"פ אמנם הודיע למפקדו כי לא ירד מההר ולא ישתתף בפעילות השיגרתית של הגדוד עד שתוטל גם עליו משימה. במשך ימים רבים לא ירד שטרן מההר, וגם לישיבות לא הופיע. המג"ד נשבר ראשון, עלה להר דב ובישר לשטח כי פלוגתו תצא למשימה הבאה. אלעזר שטרן לא אוהב כשמזכירים לו את הסיפור של הר דב. אבל בצנחנים הסיפור ידוע. וזו רק אחת ה"אגדות" שהעניקו לו את הכינוי "הילד הנורא בכומתה האדומה". אלעזר שטרן, לוחם ומפקד שמשמש דוגמה לפקודיו, הוא בראש ובראשונה אדם שהבדלי דרגות וסבכי ההיראכיה הצבאית מעולם לא מנעו ממנו לומר את אשר על ליבו. לא פעם קם לבוז לחנופה ולצאת חוצץ נגד טיוח ואי־אמירת אמת. אריה נייגר, מי שהיה סגן מפקד הגרור באותה תקופה, אומר שסיפור הר דב אינו עולה בקנה אחד עם אישיותו ותפיסת עולמו של שטרן. "הבחור הזה דווקא לא אוהב את הדימוי של ה'פייטר', לוחם עשוי ללא חת, אלא את דימוי המפקד. שטרן אוהב להביט אחורה, אל חייליו, ולאו-דווקא קדימה, דרך כוונת הרובה".

שטרן כיום סגן-אלוף ומפקד בצנחנים, נשאר אחת הדמויות הבולטות כעוצבה. בחטיבה קוראים לו שטרן, וזהו. אם תבקשו את אלעזר, ישאלו מה זה. "שטרן", אומרים לנו חיילים, "זה המפקד עם הכיפה שהציציות יוצאות לו לפעמים מהחולצה והוא מדבר על ציונות, על עם אחד שחי בארץ הזאת: על הצורך לחיות יחד – ספרדים ואשכנזים, דתיים וחילוניים, ועל המשמעות המיוחדת של השירות בצנחנים. "אחרים" מדברים עליו גם בתור "הבעל של דורית", הפקידה הפלוגתית שבאה לכאן אחרי שאחיה, אילן, הקשר של שטרן, נהרג בתאונת אימונים. היא היתה החברה של המפקד, ובסוף הם התחתנו. "שטרן", הם מוסיפים, "הוא חניך בני עקיבא שאינו אוהב את גוש אמונים: בחור דתי שייצא בשבתות ובחגים לאתרי נופש כדי לשמור על הנופשים והמטיילים החילוניים משום שהוא מאמין שאנו עם אחד, וצבא אחד, אבל בעת ובעונה אחת ידרוש מהחיילים החילוניים לעשות ביעור חמץ לפני פסח". מסיבה זו נזעקו מפקדיו כאשר הודיע שטרן לפני-זמן שהוא רוצה לקהת פסק זמן, לפשוט את המדים, ולעשות חשבון נפש, אם להמשיך את השרות בצבא או לחפש עתיד בחיים האזרחיים. נערכה עליו "מיתקפת-שכנוע" רצינית, אבל היא לא הועילה. שטרן החליט לצאת לחופשה ללא תשלום למשך שנה "כדי לתפוש עמדת תצפית, להתבונן סביב". דווקא עכשיו, כשהגיע לצומת דרכים חשוב בקריירה הצבאית שלו, כאשר הוא עומד לפני סיום תפקידו ואופק הקידום ברור, קם שטרן ומצהיר שהוא מקווה שהחופשה תהפוך אותו למספיק אגואיסט כרי לא לחזור לשירות. את הסיבות הרבות שהוא מונה כדי להצדיק, את הצעד הזה לפחות בפני עצמו, אפשר לתמצת במלה אחת: שחיקה. הוא בן 30, גר עם דורית ושני ילדיהם בצריף קטן במצפה הושעיה שבגליל, לשם עלו כדי להגשים אידאלים שינקו בבתי ההורים. אבל את הבית הוא ממעט לראות. מסלול הקידום המחיר, מיגוון התפקידים, הפעילות הבלתי-פוסקת, האחריות, כל אלה גוזלים ממנו את רוב זמנו – ואותו עצמו – מבני משפחתו. ואולי הסיבה לשחיקה נעוצה גס באופיו, בחינוך שספג בבית, חינוך שהורה לו שכאשר הוא ניצב בפני עבודה קשה, לא יפרוש הצידה ויניח לאחרים לעשות אותה, אלא יקח אותה על עצמו. וכשמקלפים את הסיבות לעומק, מתגלה גס האכזבה. שטרן מאוכזב מכל מה שקורה סביב, מיחס ההברה והרשויות לערך ששמו שירות בקבע. הילד שחונך לראות בשירות הצבאי ערך מקודש, אפוף הילה והוקרה, מצא אותו, בבגרותו, רמוס ופגוע.

אלעזר שטרן נולד בתל־אביב. הוריו, לוי ושרה, ניצולי מהנה ההשמדה ברגן-בלזן. בית דתי-ציוני. את ערך החלוציות ההל להגשים כבר בכיתה השישית בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים. שטרן ובני כיתתו ביקשו מראש הישיבה לגור שנה אתת במושב נוחם שבפרוזדור ירושלים ולגבש שם גרעין לישיבה מקרב ילדי האיזור. ההורים התנגדו. גם ראש הישיבה התלבט. אבל שטרן, בדרכו המחוצפת, הציע "לשבור" את אחד ההורים ואז ילכו היתר בעקבותיו. "אתה ממונה על החינוך שלנו, ואתה תחליט כיצד לחנך", אמר שטרן לראש הישיבה. הוא קיבל את העצה והגרעין הוקם. שטרן היה תלמיד טוב, לא פחות וגם לא יותר, שהתבלט בתכונות של מנהיג ובמעשי קונדס. כך הוביל פעם את בני כיתתו למהול תרכיז פטל בתוך מיכל המים שעל גג הישיבה, ובאותו ערב התקלחו כולם במיץ האדמדם והמתקתק שזרם מן הברזים. אירוע אחר הזכור לחבריו קשור בביקורה של משלחת תורמים מארצות-הברית. באותו זמן התרעמו תלמידי הישיבה שמאלצים אותם לאכול קציצות עשויות מתערובת עשירה של לחם. שטרן אסף שלוש-מאות קציצות לחם כאלה והגיש אותן לחברי המשלחת מול עיניהם הנדהמות של ראש הישיבה וסגל המורים. לא ייפלא, איפוא, שאביו היה נקרא לעתים תכופות אל ראש הישיבה ל"התייעצויות". האב היה נוזף בתכשיט שלו: "מתי כבר אזכה לנסוע לירושלים כשאני רוצה, ולא כשראש הישיבה רוצה". מלחמת יום הכיפורים תפסה את שטרן בשמינית. חודשים ספורים לפני הגיוס כבר החליט להתנדב ליחידה מובחרת. ראש הישיבה ניסה לדחוף אותו לכיוון של ישיבת הסדר ולא הצליח. אחרי גן הילדים ובתי הספר – כולם מסגרות דתיות – "הגיע הזמן להכיר את הסביבה שבה אני חי. אני חש מספיק בטוח כדי לצאת למרחבים", הסביר לראש הישיבה. באותה תקופה נהרו חניכי בני עקיבא ל"גוש אמונים, "וראו ביישוב יהודה ושומרון לא רק יעד אידאולוגי אלא גם עיסוק חברתי שבאופנה. כל בחור וטוב – לגוש אמונים: מי שרוצה להיות "אין" – יוצא בלילות גשומים לסבסטיה. שטרן נמנה עם המעטים שלא נסחפו. הוא לא הסכים עם הדרך הזאת וגם חשש כי הפעילות ב"גוש" תסגור בפניו את הדלת לצנחנים, הוא ראה בה הפרת חוק ומרידה בשלטון. גם בתקופת פינוי ימית, והוא כבר קצין בצה"ל, ניהל שטרן ויכוחים סוערים עם מצדדי ההתנגדות, ויצא נגדם. עד היום הוא משוכנע שהצדק עימו. "בימית ניתנה לגיטימציה לתהליכים שליליים של קבלת החלטות עצמאיות ונטילת החוק לידיים בשני צירי המיתרס הפוליטי", הוא אומר, "מי שעשה בימית מה שעשה, נסתתמו טענותיו מול אלה, שאחרי-־כן סרבו לשרת בלבנון". התנחלותו במצפה הושעיה בגליל היא חלק מהתשובה שלו לגוש אמונים.

הרומן שלו עם הצנחנים התחיל לפני 12 שנה. מהר מאוד התבלט שם כחייל מעולה, רחוק מלהיות "ראש קטן". מעולם לא חשש לחלוק על דעת מפקדיו כאשר סבר שהצדק לצידו. עד שניתנה הפקודה הסופית. לאחר מכן לא היה חייל ממושמע ממנו. את קורס מכי"ם סיים כחניך מצטיין. את קורם הקצינים – בציון גבוה מאוד. ומשם החלה ההעפלה המהירה כמסלול הפיקוד בצנחנים. הלבטים החלו כשהיה סגן מפקד פלוגה, והתחדדו לקראת סוף תפקידו כמפקד פלוגה. בהפוגות הקצרות כשיכול היה להרים את הראשון ולהתבונן סביבו, היה רואה את חבריו מסיימים אוניברסיטה, מתבססים בקריירות אזרחיות נוחות, ונהנים מהנאות החיים הקטנות, בעוד הוא עסוק 24 שעות ביממה בפיקוד על חיילים, באימונים מפרכים ובפעילויות מעבר לגבול. נפשו היתה, חצוייה. על כף המאזניים האחת היתה תחושת הסיפוק וההגשמה. אבל המצבים הרבים, עוצרי-הנשימה, בהם הפריד רק חוט דק מאוד בין הצלחה לכישלון, והחיים בחוץ שקרצו אליו – הכבידו את הכף השניה והחריפו את הדילמה ואת התחושה שאולי יש חיים טובים יותר אחרי הכומתה האדומה. את חשבון הנפש ההל לעשות בליל-גשום אחד של חורף 1978. הוא היה סגן מפקד הפלוגה שיצאה לכפר ארנון שבלב איזור ה"פתחלנד", כדי לפוצץ את תותחי המחבלים שירו על קרית-שמונה. שטרן: "אני זוכר את יום החמישי הזה כמו היום. מכבי תל-אביב שיחקה נגד ריאל מדריד. גשם סוחף ניתך עלינו. חצינו את הליטני, המים עד החזה, וטיפסנו על צוק שעל פי תהום, מגששים דרכנו באפילה. הגשם ניתך ואנחנו נרטבנו כהוגן. גם נעשה מעניין. נתקלנו בכוח מחבלים מטווח קצר. הפתענו אותם. פוצצנו את התותחים. למחבלים היו יותר מעשרים הרוגים, ואנחנו בלי נפגעים. מסוק פינה אותנו מן השטח. דקות ספורות לאחר מכן היינו בבית, והשאלה הראשונה ששאלנו היתה איך נגמר המשחק בין מכבי לריאל. "שנה אחרי זה הייתי מדריך בבית-הספר לקצינים, צועד עם מחלקת צוערים אי-שם בדרום, בתרגיל לילה ארוך. טיפסנו על צוקים במצפה-רמון, והנה היעד כבר מאחורינו. אני פולט נשימה ארוכה. עוד שנה חולפת, חורף, יש תרגיל בדרום. מכבי תל-אביב משחקת מול איניס וארזה מאיטליה. אני ילד בן 24, החברה באוניברסיטה, אחרים יושבים בבית, רואים משחק, אצלם הגשם מכה בחלונות, ולי הגשם מכה על הראש בדרר ליעד שלנו שנמצא במרחק של כשמונה קילומטר מאתנו, בשטח קשה. אחרי ארבעה קילומטר הדרך מתפצלת, ואז מתברר שחצי מחלקה המשיכה ישר במקום לפנות בעיקול, ועוד מעט יתחיל תרגיל 'רטוב', באש חיה. באותו רגע התקשיתי להבין מדוע אני לא יושב בבית ורואה את המשחק. "בין השנים 78' ו-80' פעלנו הרבה מעבר לגבול. פעמים רבות חדרו לשטחנו מחבלים מאיזור הר דב. באחד הימים עלינו על עקבותיה של חוליה שחצתה את הגבול ועשתה דרכה לקיבוץ דפנה, למטרת פיגוע-מיקוח או פיגוע־התאבדות. יצרנו מגע עם החוליה וזו נמלטה לשטח לבנון. לא היה אישור מגבוה לבצע מירדף מעבר לגבול. שאלתי את המג"ד, להמשיך? הוא נתן אור ירוק. זהו מצב של או טר"ש או צל''ש. הגבול הדק מאד בין הצלחה לבין כישלון המלווה בתשלום מחיר אישי גבוה. נתקלנו בחוליה מטווה קצר. תוצאת הקרב היתה שלוש אפס לטובתנו. אבל בשלב האחרון אחד הקצינים שיחרר כדור מקרוב. הכדור עבר לידי. שאלתי אותו למה עשה זאת. 'שטרן, אתה זז!' הוא השיב לי".

שטרן התלבט אך לא עזב את הצבא. מפקדים בכירים בסידרת ראיונות שיכנעו אותו להישאר. ואולי היתה כאן תרומה צנועה נוספת מצירה של חיילת תכולת עיניים שהגיעה לגדוד כפקידת המ"פ. אלעזר הכיר את דורית שנה קודם-לכן בנסיבות עצובות. אחיה, אילן, שהיה הקשר שלו וגם חברו ללימודים בישיבת "נתיב מאיר", נהרג בתאונת אימונים בעיצומו של קורס מכי''ם. ידידות אמיצה נקטעה ושטרן בא לבית ההורים לניחום אבלים, שם פגש לראשונה את דורית. באותו זמן כבר היתה מאורשת לבחור אחר. אחרי תום ימי האבל המשיך לבוא אליהם לעתים תכופות. הוא נהפך לידיד המשפחה. עם דורית הרבה לשוחח על אהיה ועל שירותו הצבאי, מקפיד על יחסי ידידות, ונמנע לחשוף את רגשותיו האמיתיים כלפיה. גם היא חנקה כמה מחשבות. לבסוף סיפרה לו שברצונה להתגייס, אך מתקשה לשבור כמה מחסומים בהיותה בהורה דתית. דורית: "למרות שהייתי מאורסת, החלטתי שעל השירות צבאי אינני מוותרת. רציתי להגיע לגדוד שאחי שירת בו, והיה ברור לי שאגיע לשם. רציתי להמשיך את הדרך שהוא החל בה. התעקשתי והצלחתי. אלי עזר לי הרבה. הוא ליווה אותי לראיון אצל קצין צנחנים וחי"ר ראשי, וכך הגעתי לגדוד. הייתי החיילת הדתית הראשונה בצנחנים. המדים הלהיבו אותי. כשהייתי מגיעה הביתה לחופשות, ישנתי במדים. אחרי הטירונות, כשהוצבתי בפלוגה של אלי, העמיקה ביננו ההיכרות ואני שברתי את האירוסים. אלי היה לידי אבל לא היינו ביחד. כשהוא קם, אני הלכתי לישון. הוא היה עסוק בפעילות מבצעית בשעות היום ואני הייתי קבורה במטבח בלילות, כדי להכין צ'ופרים לחבר'ה". שטרן: "דורית הגיעה אלי כפקידה פלוגתית, אחרי שכמה פקידות לא הצליחו בתפקיד. בדיעבד האשימו אותי שהדחתי אותן בכוונת כדי לפנות את הדרך לדורית. האמת היא שהן לא התאימו. כמה חדשים אחר כך, נהיינו חברים. אני לא חושב שהדבר הפריע. ידענו איך להתנהג. דורית היתה, מסמר הגדוד. הורי החיילים היו מכנים אותה "האמא הטובה". היא היתה מפתיעה את החיילים בשרה האימונים בסופגניות חמות מעשה ידיה או במיני מאכלים טעימים אחרים. לא מעט בזכות האווירה הזאת הפכה חפלוגה למשפחה גדולה, עם הווי מיוחד. ביום הולדתו של שטרן נרתמו אימהות הקצינים להכין לו מסיבת הפתעה. במאי 1980 חגג כל הגדוד את חתונתם של אלעזר שטח ודורית. הוא זוכר שהמסיבה הזאת היתה אחד המאורעות היפים בחייו. חילוניים ודתיים רקדו יחד, ולגביו זו התגשמות של ערך לו הטיף כל ימיו. כשנולד הבן הבכור הם קראו לו אילן על שם האח שגורלו המר הפגיש אותם. שטרן המשיך להתלבט בין הצבא לאזרחות ובינתיים טיפס בסולם הדרגות, מילא מיגוון רהב של תפקידים ולמר באוניברסיטה. לאתר מאבק עיקש קיבל את הפיקוד על בסיס האימונים החטיבתי, תפקיד שבו ראה שליחות, כמי שתמיד החשיב עצמו יותר מחנך מאשר מפקד. עדיף בעיניו שהחייל יבצע את המוטל עליו מתוך רצון והבנת הענין ולא מתוך כפייה, למורת רוחו.

ואז פרצה מלחמת לבנון. החוויות היו קשות. הישיבה ליד ביירות, כאשר הכל יורים על כולם וצה"ל בתווך; הטרור השיעי באיזור צור; כל אלה עוררו אצלו מחדש סימני שאלה רבים, שלא הפריעו לו לחנך את חייליו לדבוק במשימה כי אין דרך אחרת. "תפיסת העולם שלי לגבי שירות בצבא", הוא אומר, "זה הכל או לא כלום. לא ייתכן שכל אחר יהיה חפשי להחליט מה לבצע ומה לא. דעות, אסור שישפיעו על אופן מילוי התפקיד. "כלל זה חל לגבי גם על מישור היחסים שבין דתיים לחילוניים. כשנשלחתי עם הפלוגה בשבת לאבטח מטיילים בנואייבה, יכולתי לכאורה, כבחור דתי, לשאול למה אני צריך לחלל שבת בגללם. התשובה שלי היא שצריך לבצע כי אני משרת בצבא אהד של עם אחד. העם הזה, חלקו יושב בבתי כנסת והלקו בנואיבה. ואם אתה רוצה להיות בצבא, צריך לעשות את זה באמונה שלמה. באחד הימים הכרזתי, בפלוגה על מיסדר ביעור חמץ. שאלתי אם יש שאלות, ואז קם חייל, קיבוצניק, ושאל למה הוא צריך לבער חמץ, שהרי אינו ארם מאמין. באותה מידה יכולתי להשיב לו בשאלה, למה אני צריך לשמור על מטיילים בשבת. אבל אני שאלתי אותו אם היה רוצה ששני חבריו החיילים הדתיים ימשיכו לשרת איתו במחלקה. הוא השיב בכן החלטי. אז אמרתי לאותו חייל שהשניים לא יוכלו להיות במקום שלא נעשה בו ביעור המץ, ולכן הוא צריך לוותר. "רוב האוכלוסיה בארץ חיה במסגרות נפרדות וההיכרות ביניהן גובלת לעיתים בניכור. כשבאים לצבא, כל הסטיגמות נופלות במסע האלונקות הראשון. החיים ביחד הם מאד אינטנסיביים. שיתופיות היא ערך עליון. אחד תלוי בשני. החילוניים לומדים מהר מאד שבחורים דתיים לא נולדים עם אבן ביד. כשהייתי חייל צעיר היינו במחזור רק שני חיילים מישיבת 'נתיב מאיר'. היום אני פוגש בצבא רבים מבוגרי הישיבה, וזה מעודד. "בשירות הצבאי עשה הזרם הדתי צעד גדול קדימה. את ערך קרוב הלבבות וחינוכם של החיילים להיות לא רק לוחמים טובים אלא גם אזרחים טובים, אני משתדל להחדיר בחיילי. לכן שאפתי, בשעתי, לשמש כמפקד בסיס הטירונים החטיבתי. הצבתי שם לעצמי שתי משימות: ללמד את החברה להיות לוחמים ובאותה עת שידעו לקום לפני זקנה באוטובוס. מחסות ורובים יש לנו הרבה. אוטובוסים יש פעם בשבועיים וזקנות אין לנו בכלל בצבא. ולכן המפקד הוא שצריך להקרין את הערכים האלה לחיילים. אני מקפיד גם על הופעה והתנהגות בחוץ. אנחנו חייבים את זה לאזרחים. הם לא רואים אותנו בפעילות. אבל הם יודעים מתי החייל גורם לתאונת דרכים או כשהוא מופיע בלבוש מרושל. תפקידנו כמפקדים הוא להמשיך את המנגינה, להמשיך ולטפח את החינוך והערכים שהחייל ספג בבית. ומה שלא עשו הוריו, ומוריו במשך 18 שנה, אנחנו כמפקדים צריכים לעשות. אפשר בהחלט להתמודד עם הבעיות ולחנך. מפקד שמקרין אישיות, גם ישפיע".

ובכל זאת גברו הלבטים על המחנך ובעוד זמן קצר יוצא שטרן לחופשה. יקדיש עצמו לפיתוח מיצפה הושעיה, ישוב מגוריו המשקיף על עמק בית נטופה. הכוונה לבנות ישוב קבע, להקים כפר נופש ולהפוך את המקום לפנינה פורחת בלב הגליל הערבי. דורית, בסוף הריונה, נושמת לרווחה. סוף סוף יהיה אבא ובעל בבית. "עד הלירה הראשונה, שיחקתי על 'כאילו חברים'. אחרי שנולד אילן, עברתי לבדי את החוויות הראשונות, החיוך הראשון של התינוק, המחלה הראשונה. הכל בתחושת בדידות מעיקה. הייתי שבה הביתה מיום עבודה ואין עם מי לחלוק את הרשמים. עד שאלי מגיע הביתה, הסיפור מתיישן ונס ליחו. כאשר עלינו למצפה הושעיה, היה אלי בלבנון. בלילות, אחרי אסיפות חברים, היה כל אחד מניח יד על אשתו והולכים יחד הביתה. רק אני הייתי חוזרת לבד. לא לחצתי עליו בעניין החופשה. אבל אני מקווה שהוא לא יחזור לצבא. אני מרשה לעצמי להיות קצת אגואיסטית". גם הפעם, כמו בתקופות ההתלבטות הקודמות, ניסו מפקדיו לעצור בעדו. בצה''ל של 1986 הצטברו יותר מדי תיקים של קצינים טובים ומוכשרים שיצאו לחופשה ולא שבו. במטכ"ל חוששים שגם שטרן האידיאליסט הולך בדרכם. בשנים האחרונות התנפצו אצלו כמה מיתוסים. הוא מאוכזב מיחסם של הממשלה והפוליטיקאים למשרתי הקבע. "תמיד סברתי שהם קבוצה ייחודית שמקריבה הרבה למען העם והמדינה ולכן ראויה ליחס שונה, מועדף. והנה באים ונותנים לנו תוספת חד-פעמית במשכורת, כדי לסתום לנו את הפה. אני אינני זקוק לתוספת. הייתי מעדיף שישלמו לי שקל אחד מדי חודש ושהממשלה תכריז כי את השקל הזה מקבלים רק משרתי הקבע, כדי לבטא את הערכת העם ואת ההכרה בייחודיותו של הציבור הזה. אבל הממשלה סבורה כנראה שלא נשקף איום פיסי לישראל, ולכן אפשר לפגוע במשרתי הקבע. "אני לא ראיתי את עצמי מעולם כאיש-צבא לאורך זמן. כשלעצמי, אינני אוהב את החיים האלה. כל איש צבא שממלא את תפקידו ברצינות לא יאהב את החיים האלה. לבוא הביתה פעם בשבועיים: לגמור את בילוי ליל שבת בתוך הצלחת או על השטיח; להעיר את הילדה באמצע הלילה כדי לתת לה נשיקה ובבוקר היא שואלת אם אבא היה בבית. בפעילות בט"ש, ליד הגדר, העסק יותר פשוט. אבל האימונים, המסעות של עשרות קילומטרים, עם האחריות לבצע את המשימה בלי נפגעים, זה עסק שוחק. כל פעם, כשנגמר השבוע, אני ניגש למראה ובודק אם צצה עוד שערה לבנה. אם יש, אני מבסוט. אם לא, סימן שהמתח נשאר חבוי באיזשהו מקום בפנים. "כל אימת שהתלבטתי, שאלתי את עצמי עד כמה חשובה הנוכחות שלי בצבא. זה מה שעצר אותי עד כה. אולי מתוך נאיביות סברתי שאם לא אשאר, הנזק למערכת יהיה גדול. אבל עכשיו אני מוכרה לעלות לעמדת תצפית. אני מוכרח למתוח קו. אם בצבא הלכתי מחובק עם הציונות, עכשיו נלך יד-ביד. אינני נוטש אותה. פעילותי במיצפה בגליל, גם היא ציונות. אני יודע שכאזרח ארגיש נחות בשתי דרגות מחברי בצבא הקבע. אני אצדיע להם. מי יודע, אולי הם יותר ציוניים ממני?" בצנחנים מספרים איך בכל פעם, כששטרן רצה ללכת, היו מפקדיו מארגנים לו טקס ליד הכותל או ב"יד ושם". התרגיל עבד ושטרן היה נשאר. עכשיו הוא נזהר מללכת לשם. שטרן, כמו רבים וטובים, מעדיף ללכת הביתה. דורית מרוויחה. עם ישראל מפסיד.
("מעריב" מוסף סופשבוע, 19.12.1986, עמודים 12-15)

https://2014-uploaded.fresh.co.il/2...11/49036367.pdf

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

בראיון לערוץ 7 מסכם מג"ד 'נחשון' פעילות בגזרת ג'נין ומספר על מבצעים שהניבו אמצעי לחימה ועצורים רבים.

http://kfir-idf.net/2014/06/

ראיון עם סא"ל יריב בן עזרא, מפקד דובדבן לשעבר, כיום אל"מ ומפקד חטיבת יהודה

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2689155

"מי שחולם בלילה לרצוח יהודים ימצא עצמו בבוקר בחקירה"\ מאת אמיר בוחבוט

מפקד דובדבן שחייליה מיומנים בהיטמעות בשטח הפלסטיני מאמין כי מי שרוצה להצטרף ליחידה, צריך "הרבה קור-רוח, עמידה במצבי לחץ ומעבר מאפס למאה תוך שנייה". חלק ב' בסדרה

זה היה עוד אחד ממבצעי ההסתערבות של יחידת דובדבן. שירות הביטחון הכללי העביר תמונה של מבוקש שעמד להוציא לפועל פיגוע. המקור המודיעיני דיווח בבהילות שהמבוקש נמצא בתוך חנות, והמסתערבים נכנסו בזריזות אל החנות באחד הכפרים הפלסטיניים. אחד המסתערבים זיהה את המבוקש שפניו הביטו אליו מהתמונה, אך הוא התמהמה להכריז על הפקודה שתורה לשאר הלוחמים לפרוץ פנימה. מפקד יחידת דובדבן, סגן-אלוף י' שישב בחפ"ק, צפה בשידור הווידאו שהועבר אליו ישירות מהשטח והמתין בדריכות לפקודה. נדמה כי כל דקה חלפה כמו נצח אך הכוח לא פועל. סא"ל י', מפקד עתיר ניסיון, הבין באותם רגעים שמשהו לא תקין אירע בשטח, אך הוא לא מיהר להתערב. הוא סמך על כוח המסתערבים שהשתהה עם קבלת ההחלטה. לפתע העביר המקור לשב"כ מידע כי המבוקש נמצא במספרה לא הרחק משם והפקודה ניתנה – מבצע המעצר הסתיים בהצלחה. בתחקיר שנערך מיד לאחר מכן התברר כי המקור התבלבל בזיהוי המבוקש מאחר שבחנות שהה אדם שדמה באופן נדיר למבוקש. מפקד חטיבת בנימין, אלוף-משנה יוסי פינטו, שנדהם מקור הרוח של המסתערב, מיהר להגיע אל היחידה כדי לתחקר את הלוחם. "למה לא מיהרת לתת פקודה להסתער פנימה?", שאל אל"מ פינטו. המסתערב השיב בענווה: "למדתי את התמונה שלו בעל פה. זיהיתי את המבוקש כמו שאמר 'המקור' אבל משהו בגבות שלו לא הסתדר לי. הן היו שונות מהתמונה, למרות הלבוש שתאם את הדיווח". האירוע הזה מייצג את הרמה המקצועית של הפלגה המסוערבת של יחידת דובדבן. "לרמה הזו אנחנו מכוונים ביחידת דובדבן", סיפר מפקד היחידה בראיון מיוחד, המאפשר הצצה נדירה ליחידה שהפכה את הגדה המערבית למגרש הביתי שלה כבר יותר משני עשורים. "לא מדובר רק ביכולת לחימה גבוהה או ברמת הסתערבות יוצאת דופן, אלא בקור רוח, בעמידה במצבי לחץ ומעבר מאפס למאה בשנייה. בקלות יכול היה המסתערב לעצור את המבוקש הלא נכון אבל הוא דייק במשימה".

"גדוד של לוחמים, לא יחידה קטנה"

מפקד יחידת דובדבן סא"ל י', ממושב בהרי יהודה, התגייס ליחידת דובדבן באוגוסט 1993. כבר בתחילת דרכו ביחידה הוא בלט בשל אומץ לבו במהלך פעולות ההסתערבות. אחרי קורס הקצינים הוא חזר ליחידה והרשים את מפקדיו שמינו אותו למפקד פלגה ולאחר מכן לקצין אגף מבצעים (אג"ם) של היחידה. באותם ימים, בשנת 2000, עברה היחידה טלטלה אחרי האסון בא-סירה א-שמלייה. במהלך מבצע למעצר המבוקש מספר 1 בגדה באותם ימים, מחמוד אבו-הונוד ששימש כמפקד הזרוע הצבאית של גדודי עז א-דין אל קסאם, נהרגו מירי דו-צדדי שלושה מלוחמי היחידה. מפקד הפלגה, שהיה אמור להחליף את סא"ל י' בתפקידו הודח בעקבות התחקיר. סא"ל י', שלא השתתף במבצע, עבר ליחידת העילית שלדג, ומונה למפקד המבצעים המיוחדים שלה. מאוחר יותר מונה למפקד בית הספר של שלדג. הוא נשא לאשה קצינת שלישות והפך לאב לשני ילדים. בתו הבכורה עלתה לכיתה א', ואילו בנו בן השנתיים, יהיה מבחינתו לוחם ולא מש"ק סייבר. סא"ל י' פיקד על גדוד חי"ר ולפני כשנה קיבל את הפיקוד על דובדבן. עם כניסתו לתפקיד קבע שתי מטרות - להוביל את הפעילות לסיכול הטרור ביהודה ושומרון ולהתכונן למלחמה. הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, נענה לבקשת היחידה והחליט לצרף אותה לתכניות האופרטיביות של צה"ל בעת מלחמה תוך ניצול היתרונות היחסיים שלה על פני יחידות מיוחדות אחרות. "כשאתה אומר דובדבן אתה חושב על יחידה קטנה, אבל בפועל אנחנו גדוד של לוחמים בעלי נתונים אישיים מהגבוהים שיש בצה"ל. כשאתה מחבר את זה להיקף הפעילות שלנו זה הופך אותנו ליחידה הכי מבצעית בצבא", אמר סא"ל י', "יש כאן צוות מפקדים ולוחמים מאוד מיומן ומקצועי, גם אם הוא לא חווה את מבצע חומת מגן. מצד שני, היחידה עסוקה עד מעל הראש בפעילות אינטנסיבית הכוללת מעצרים מורכבים, התגנבות לשטח, הסתערבות ומרדף אחרי ברחנים".
רוב החיילים שמתנדבים לדובדבן סבורים שהם ייצאו מיד לפעילות מבצעית, הכוללת הסתערבות
"מאז שאני כאן אני לא מייצר תקוות שווא אצל אף אחד. עם כניסתם של החיילים החדשים ליחידה אנחנו מבהירים להם שיש כמה פלגות, אשר לכל אחת מהן יש ייעוד שונה. רק אחת מהפלגות היא מסוערבת. מדובר בכוח מאוד מצומצם מכלל היחידה שרק מעטי מעט נחשפים אליו. יש מפקדי פלגות שלא יודעים מה קורה בה". לדברי סא"ל י', "אנשיה נבחרים בקפידה ומדובר בפלגה איכותית מאוד, אבל הלב של היחידה הזו הוא ה'לוחמים הירוקים'. מדובר בחיילים איכותיים וטובים שעוברים הכשרה רבה מאוד בלוחמה בשטח בנוי, בהבנת תאי שטח ובלחימה מורכבת - זו המומחיות שלנו". סא"ל י' ציין כי בכל מחזור גיוס חדש אנשיו בוחנים את רמת הציפייה של החיילים החדשים ולדבריו, "אין משבר ציפיות".
הלוחמים טוענים כי רמת המשמעת ביחידה קיצונית מדי.
"אני לא יודע מה זה קיצוני, אבל אין פייסבוק, לא מעלים תמונות מהצבא בפקודה ואין קישור ליחידה בשום מצב. אנחנו בודקים את זה ומי שחורג נענש. אנחנו פועלים עם מסיכות על הפנים ומסבירים ללוחמים שכיום זירת הפעילות מאתגרת. בבית הפלסטיני מבינים את העניין של התקשורת, שזה פועל נגדנו. מנסים לצלם את הלוחמים ולבחון איפה הם עושים טעויות. אמא או אבא של לוחם לא יודעים שהוא מסתערב, יש איפול על כך, וגם על עולם התוכן הפנימי. אנחנו שומרים בקנאות גם בתוך היחידה על יכולות המסתערבים".
יחס הלוחמים למשפחות המבוקשים השתנה מאשר בעבר?
"אתה בא לעצור בלילה אנשים ובבתים יש נשים, ילדים ותינוקות. לפעמים הנשים אלימות ולעיתים גם הילדים מנסים לנהוג באלימות כלפי הלוחמים. לפעמים צריך לסרוק את הבית, כי מה שמחפשים זה פתק קטן או כרטיס זיכרון, ולפעמים מחפשים אמצעי לחימה בתוך הבית - וזו לא משימה פשוטה. בסופו של דבר הלוחמים יעמדו במשימה, אבל יש הבדל בין להפוך ארון לבין להשקיע עוד מאמץ קטן ולחפש אחרת. החשש הנוסף שלי היא מתחושת העליונות. לוחם פועל לילה אחרי לילה, והוא עלול לחשוב שאירוע אחד דומה לאירוע אחר. אנחנו נזהרים מהמצב הזה. לדוגמה, אחת משיטות הפעולה שלנו כוללת שבירת דלת, משקוף או צילינדר כדי לעצור את המבוקש לפני שיימלט. האם זה נותן לי לגיטימציה לשבור את כל הדלתות בבית? ממש לא. יש לעשות הפרדה".
על רקע המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, מבצע מורכב עלול להשתבש ולהסתיים בהרוגים פלסטינים. מי מפקח על כך?
"כמפקד היחידה, אני נושא אחריות רבה, ולכן אני זה שמאשר את כל המבצעים. זה קרה לנו בעבר באחד המבצעים. ב-5:00 לפנות בוקר אמרתי ללוחמים: 'עצרו, קפלו, נבוא עוד פעם, יותר חזקים ויותר טובים'. הלוחמים נתקלו במצב שבו סביב הבית של המבוקש היו שלושה שומרים שחיפשו אותם. זה לא היה חכם לעצור את המבוקש במצב כזה. אם אני הולך עם הראש בקיר במחנות הפליטים אנחנו עלולים להסלים את המצב, לכן צריך לעבוד חכם. היום אנחנו לא מהססים לחכות עוד יום למודיעין טוב יותר, וזה מוכיח את עצמו".
על אילו יכולות ויתרה היחידה לנוכח המציאות החדשה בשטח?
"בעבר השקענו הרבה בתחום ההסוואה. היום אנחנו כבר לא מתעסקים בזה יותר מדי, כי אני מבין מה אני צריך. אני משקיע יותר בניתוח מחנה הפליטים והקסבה. הרעיון המבצעי צריך להיות יצירתי, הם לא מבינים מהיכן אנחנו מפתיעים אותם. בתחילת השנה היה לנו מבצע בג'נין וגם אחרי שאמרנו להם (לשוטרים הפלסטינים – א.ב) שהאנשים שהם זיהו בשטח הם לוחמים שלנו - הם לא האמינו. הם חשבו שזה כוח של חמאס שעצר מבוקש. זה משגע אותם אבל מייצר הרתעה. היכולת לחטוף בן אדם, בלי שאף אחד יידע זה היתרון שלנו".
הסיוט שלך זה חטיפת מסתערב?
"לא. כי הכוחות הנמצאים באזור מספיק חזקים ומעניקים גיבוי. מה שמטריד אותי כמפקד יחידה זה ירי דו-צדדי. העבודה בשטח לא סטרילית, זו לא הסתערות ביישור קו על גבעה. אני משתנה בשטח בצורה שקשה לזהות, אני מזיז כוחות בשטח. היחידה חוותה שני אירועים כאלה, וזה אחד האתגרים שלי. הכנת הכוחות זו מטרה אחת אבל שליטה מבצעית היא המטרה השנייה, כדי להחזיר את הכוחות בשלום".
האם היכולת לצפות במבצע בזמן אמת באמצעות מצלמות שמותקנות על קסדות הלוחמים משפיעה על תהליך קבלת מפקדי היחידה?
"לגבי התערבות בהחלטות הלוחמים בשטח, זו בגרות שלי ושל המפקד בשטח. אני סומך על המפקדים שלי. במקרה של המסתערב בחנות אם הייתי אומר לו תבצע את המעצר הייתי שוגה. היו לי פרפרים בבטן. אנחנו מכשירים את הלוחמים והמפקדים לתת את המענה בשטח. כשאתה הולך לקסבה הרבה דברים קורים מעכשיו לעכשיו ולא לכל דבר יש מענה מרחוק. בשביל זה יש שרשרת פיקוד מאוד חזקה וניסיון עשיר".
איזה סוג של אימון מכשיר את המסתערב לתת את הפקודה למעבר ממסתערב ללוחם חשוף?
"כבר בהתחלה הלוחמים מודעים לכך שאנחנו בוחנים אותם כדי לבחור את הטובים ביותר. רק אז הם נכנסים למסלול ההכשרה. אנחנו גם מראש אומרים להם במה זה כרוך, אך אין לי כוונה לפרט מעבר לכך. ההכשרה ארוכה מאוד והיא מתבססת בעיקר על יכולת קבלת החלטות וקור רוח. יש ללוחמים יסוד לפני הגיוס, אבל אנחנו מחזקים להם את זה עם אימונים רבים".
כוח מסתערבים נחשף בתקופה שלך כמפקד?
"כן. נחשפנו פעם אחת בפעילות מסוערבת במחסום של המשטרה פלסטינית. היציאה מהמצב הייתה טובה מאוד. נפלנו על הזקנים של מתנדבי המשטרה הפלסטינית בלילה. ברגע שהוא הבין שזה כוחות מיוחדים הוא התבלבל, אז יצאנו מזה. יש מדרגות ברורות לפעולה אם זה היה מידרדר".
לוחם סיירת מטכ"ל, עמנואל מורנו, נהרג בסיטואציה דומה במלחמת לבנון השנייה במהלך פעילות מסוערבת.
"נכון. אנחנו לוקחים את זה בחשבון שמחסום פלסטיני יזהה כוח מסוערב. אני לא בונה על זה שתמיד יהיה שם מתנדב במשטרה הפלסטינית שיעביר אותו. אני מוכן לאקט של לחימה באותו רגע".
העובדה שהלוחמים עוסקים כל הזמן בחיי העם הפלסטיני משפיעה עליהם באופן ישיר?
"אני לא נתקלתי במשהו חריג, אבל אני מקפיד שאף אחד לא יתבלבל לרגע ביחידה. בעבר המשפחות הגיעו ליום הורים ביחידה והתקבלו על ידי הלוחמים כשהם מחופשים לפלסטינים בתוך שוק כזה. עושים הצגה, בסטות, צעקות... כשנכנסתי לתפקיד ראיתי את הטקס הזה והבהרתי לכולם שזו הפעם האחרונה. זה לא מה שאני רוצה לשדר. לדובדבן יש יכולות הסתערבות אבל זו יכולת קטנה מאוד ולא כל הלוחמים כאן קמים בבוקר ומתחפשים. גם לסיירת מטכ"ל יש יכולת אמנם קטנה שמתמחה בהסתערבות - אצלנו זה אותו דבר. אני לא מייצר מצג שווא. לא נכון בחינוך של החייל לדמות של היחידה ומה שאנחנו רוצים שיבינו".
בכל זאת, שמה של היחידה ידוע בישראל ובעולם הערבי כיחידת מסתערבים.
"מדובר בהון אנושי מאוד איכותי. הם חיים את הרחוב הפלסטיני, מדברים וקוראים ערבית, צופים בערוצי הטלוויזיה השונים כולל אל-ג'זירה בסדרות בערבית. הם קוראים ספרים בערבית ומאמצים חלק מהמנטליות, קוראים עיתונים וחייבים להכיר את החדשות. אם מסתערב נכנס לבית קפה אין מצב שיתקילו אותו במידע שגרתי. יש מדד כשירות למסתערבים, זה עולם תוכן שאנחנו משקיעים בו מאוד".
מהם ההבדלים בין דובדבן לבין ימ"ס, יחידת המסתערבים של מג"ב הפועלת ביהודה ושומרון?
"ההבדל הראשון הוא בגודל, אנחנו יחידה שמבחינת סדר הכוחות והיכולות גדולה כמעט פי שלושה מימ"ס. לכל אחד מאתנו יש יתרונות ספציפיים, יש בימ"ס מפקד צוות בעל ותק של עשר שנים ואצלנו הוא רק כעשרה חודשים בתפקיד, אבל תהליך ההכשרה אצלנו שונה לחלוטין. מי שמודח מהיחידה שלי הופך ללוחם בימ"ס יו"ש".
הרמטכ"ל קבע שבמלחמה הבאה אתם עשויים להשתתף במשימות בלבנון. איך זה ייראה?
"אנחנו מומחים ללוחמה בשטח בנוי ומורכב, בסדר כוחות גדול במיוחד. זה יכול לבוא לידי ביטוי בפשיטה על מפקדות, יעדים מורכבים, לכידה של קלפי מיקוח, מחסנים, סריקות תאי שטח. אם תביא אותי לנקודה מסוימת אני אדע לעשות את העבודה טוב יותר מאחרים. מאפייני הכפרים בגדה דומים למאפייני הכפרים בדרום לבנון, בנייה של כפר ערבי זה אותו דבר. פרויקטים של שוטרים פלסטינים ביהודה ושומרון דומים מאוד לפרויקטים של חיזבאללה. מה שכן, האויב וההתמודדות שונים לחלוטין".
הדברים שלך מעלים תחושות ממלחמת לבנון השנייה, שצה"ל יצא אליה תוך הנחה שמדובר בלחימה ביהודה ושומרון.
"בגלל זה אנחנו מתאמנים הרבה - תרגילי גדוד, הפעלת יחידה מלאה עם אש טנקים ומסוקים. עד לפני כשנה שימשתי כמג"ד ואני סבור שכאן זה מאתגר יותר. הלוחמים ביחידה בכושר פיזי טוב יותר מכל גדוד חי"ר אחר. כמות האימונים מכשירה אותנו למלחמה. אימוני המסגרת גדלו ב-300%. בשביל ש'מס הכניסה' שלנו יהיה הכי קטן".

לחדור במינימום זמן

בעבר מפקדי יחידת דובדבן לא ראו את הבית במשך חודשים. מה השתנה כיום?
"שנת 2012 הייתה השנה הכי שקטה בשנים האחרונות, עם אפס הרוגים. זה הישג אדיר לצבא ולשב"כ. ב-2013 גבר הרצון להוציא לפועל פיגועים כיוון שחמאס ניסה להתחזק ביו"ש. החיבור בין עזה ליו"ש ושחרור האסירים גם תרמו לכך. אנחנו עובדים כמעט כל לילה אבל זה לא כמו במבצע חומת מגן. אם יפסיקו את הלחץ נראה את זה היטב על הצירים. יש עלייה של עשרות אחוזים בהיקף פעולות המעצרים. תקרא לזה שיטת מכסחת דשא או שתגיד שמי שחולם בלילה לרצוח יהודים מוצא את עצמו בבוקר אזוק בחקירת שב"כ. זה המצב".
מה האתגר העיקרי של היחידה ביו"ש?
"יכולת חדירה ויציאה מהשטח במינימום זמן. השטח מאוד אלים כלפינו, תוך שניות עפים לעברך סלעים ובקבוקי תבערה. תראה מה קורה במחנות הפליטים ובקסבות. כשנכנסתי לתפקיד זה לא קרה. אם אתה מתעכב קצת אתה מהלך על חבל דק, זו סכנת חיים. ברוב המבצעים אנחנו צריכים לעזוב את השטח תוך דקות".
יש מאפיינים מסוימים שניתן לזהות במבוקשים?
"הבחור שעצרנו לא מכבר הוא 'מוסדניק', לא ארכי-מחבל. בחור שמדי פעם זורק רימונים. בפעילות הסיכול אנחנו מונעים מהם להגיע לרמת המסוגלות הזו של מחבלים עתירי ניסיון. מצד שני הבאנו בשנה האחרונה לא מעט כאלה שיושבים ליד מחשב עם 'קארל-גוסטב', או ישנים עם אקדח ושלוש מחסניות. אתה מצליח להפתיע אותו ברמה כזו שהם לא מגיבים".
אתם גם עוצרים מפרי סדר. איך אתה מרגיש עם זה שאתה עוצר ילדים?
"אני קורא להם מפרי סדר גם אם הם משליכים בקבוקי תבערה ואבנים. הם מכונים ככה כי הם לא משתייכים לאף ארגון טרור. הם חבורה של פרחחים אלימים שאומרים 'יאללה עכשיו עושים בלגן'. הקפצתי את כל היחידה מחתונה של אחד הקצינים שלנו כדי לעצור מפרי סדר, בעקבות האירוע שבה נפצעה הילדה אדל ביטון. הקצין לא כעס כי הוא הבין את החשיבות של הפעילות הזו".
כאשר הלוחמים חודרים תוך הסתערבות לשטח הפלסטיני, זו לא השפלה עבור מנגנוני הביטחון הפלסטיניים?
"למרות המודעות של המחבלים והרשות הפלסטינית לנוכחות של יחידת דובדבן בשטח, אני לא מודיע להם שאני נכנס לעבודה. היכולת שלי לחדור לתוך הערים היא גבוהה ואני יודע שמחפשים אותי. יש מצלמות אבטחה כמעט בכל חנות, בתחנת דלק ובמוסדות ממשלתיים, הם משתגעים מזה. אנחנו דואגים לתחקר כל פעילות שלנו כדי לשמור על הרמה המקצועית".
כלוחם ומפקד עתיר ניסיון, ראית לא מעט "לבן בעיניים" של מחבלים. אתה חושב שניצחנו את הטרור?
"לא ניצחנו את הטרור. הורדנו אותו לרף שאנחנו שולטים בו בצורה טובה. אנחנו פועלים עוד לפני שהתשתיות פועלות בצורה חזקה. אם היד לא תישאר על הדופק אנחנו נחזור לפיגועים כמו בשנים עברו. בחציון הראשון של השנה היו לנו 13 הקפצות בשבתות, לא כולל פעילות שנותרנו עבורה בשבת בבסיס היחידה. זה כמעט 50% מהשבתות. המציאות אותה מציאות, היא לא משתנה. היכולת שלנו לתכנן מוגבלת אבל זה מה שחשוב וזה מה שמאתגר אותנו".
בעידן בו מצלמים כל דבר. לדעתך עולם ההסתערבות יישאר לעד?
"זה תלוי בנו. זה נכס אסטרטגי. מסתערבים יש עוד מתקופת הפלמ"ח והנחיצות של המשימה רק הולכת ומתחדדת. זה ייאלץ אותנו להיות יותר מדויקים יותר ובעלי יכולות תחבולה רבות יותר, לחדד שיטות. בהחלט יש לזה עתיד".

("מערכת וואלה! חדשות", 26.10.2013)

חלק א' של הכתבה (שאינו ראיון עם סא"ל בן עזרא)
http://news.walla.co.il/?w=/2689/2687116

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.idf.il/1133-20835-he/Dover.aspx

לילה עם דובדבן בכפר\ מאת סא"ל עודד הרשקוביץ

ממקור ראשון: כך נראה לילה של מעצרים ופעילות מבצעית ביחידת דובדבן · "גם בחושך של חברון אי אפשר לפספס את הגאווה והנחישות הנבטים מבעד לעיניים העייפות"

היום ה-13 למבצע "שובו אחים", מתנ"ס באחד היישובים הגדולים באזור חברון. יחידת המסתערבים של צה"ל, דובדבן, התמקמה שם ומהמתנ"ס יוצאים לוחמיה לפעילות הבלתי פוסקת בשבועיים האחרונים. אני מגיע לחפ"ק של מפקד היחידה, סא"ל ק', שהפך מפקד היחידה רק לפני כחודשיים. הוא בחור חייכן ולבבי, לוחם בחסד.את מרבית שירותו העביר ק' בחטיבת גולני ולאחר שסיים את תפקידו כמג"ד בגולני ובבה"ד 1 קיבל פיקוד על היחידה.

כשאנחנו נפגשים, הוא עסוק באישור תוכניות למספר מבצעים ליליים בדיוק כשמגיע הטלפון ממפקד אוגדת יהודה ושומרון, תא"ל תמיר ידעי. ״יש לי מספיק כוחות, תמיר. רק תגיד איפה אתה צריך אותנו, אנחנו נבצע״, הוא יורה אל הפלאפון הבטחה ולוקח תחת חסותו עוד משימה או שתיים להמשך הלילה. סגן א', קצין החפ"ק של ק', מקבל אותי בעיניים אדומות מהמחסור בשעות השינה אבל בחיוך גדול. כמותו, גם יתר המפקדים שאני פוגש הלילה גאים בכל משימה נוספת שמפקדם מעביר לרשותם. רק להחזיר את הבנים הביתה.

החפ"ק מכין קפה קטן שלא תפגשו גם באיטליה ואנחנו עוברים לרחבה שהוסבה לחדר תדרוכים. ברקע שאגות שמחה של לוחמים, אוהדי ארגנטינה, שצופים במסי מבקיע את הגול השני במשחק. כמו רוב אוהדי הכדורגל בעולם, המתינו גם לוחמי דובדבן בארבע השנים האחרונות לאירוע הכדורגל הגדול. הם לא תכננו לפגוש בו במבצע המתמשך הזה. בין מבצע למבצע הם מתעדכנים בתוצאה של נבחרת כזו מול אחרת, מעיפים מבט בשידור חוזר של עוד גול בלתי נשכח ועוצמים עיניהם לשעות בודדות עד המבצע הבא. ״שרק יתנו לנו לצאת לעבוד, את המונדיאל נראה אחר כך״, מסביר לי אחד הלוחמים.

נכנסים לתדרוך לקראת מעצר של מחבל מהזרוע הצבאית של החמאס. כל צוות מוצמד למשימה, כל חייל מופקד על עמדה. תדרוך ארוך ויסודי, נוגע בכל פרט, לא משאיר תרחישים לדימיון או אילתור. עד שהכוח מתארגן ואחרון הנהלים משונן, אני תופס שיחה עם מפקד היחידה. הוא מספר על חמשת ילדיו ועל אשתו שמחכים בבית כבר שלושה שבועות לאבא. גם לוחמים קשוחים מתגעגעים, כך מסתבר.

לק' אין דילמה ואין ספקות. כשאני מזכיר לו את הטענות המושמעות בחודשים האחרונים נגד המשרתים בצה"ל, אני מצליח באופן נדיר להוציא ממנו טון תוקפני ונטול עייפות. ״שרק יבואו לפה לראות מה אנחנו עושים, אחרי זה אני מוכן לדבר על הכל״.
״לא מדברים עליכם,״ אני מסביר. ״מדברים עלינו, הג'ובניקים.״
ק' מביט בי במבט זועם: "אני לא יכול לזוז מטר בלי הג'ובניקים. מי מביא לי מודיעין? מי מטפל לי בכלי הרכב? מי דואג לבעיות הת"ש של החיילים? כשפוגעים בצה"ל פוגעים בכולם״.

החושך יורד וכלי הרכב ניצבים בסדר תנועה. סגן א' דואג לי לציוד ואנו עולים על הרכבים, לא לפני תדרוך בטיחות אחרון לנהגים. מתקרבים לכפר, הלוחמים נדרכים, מחליפים בניהם הנחיות אחרונות. איך הגענו לכפר? את זה גם המכורים לסדרות פעולה שבניכם לא יצליחו לדמיין. "בתחבולות תעשה לך מלחמה" - הסיסמא הזו, המתנוססת על חולצות הלוחמים, מקבלת פתאום משמעות חדשה. מסתבר שזה לא רק סלוגן, אלא דרך חיים של החבר'ה האלה. מתקרבים לכפר, הלוחמים נדרכים, מחליפים בניהם הוראות אחרונות.

בין הפקודות אני מצליח לשמוע קצת על תחושות משני לוחמים קשוחים, ס' מרמת הגולן ול' מחולון. שניהם כבר שנתיים ביחידה ושניהם לא מצליחים להבין מה עושה אחד כמוני איתם באמצע נוהל קרב. ס' נשבר ראשון ומודה שהוא מאוד גאה בעשייה. ל' מצטרף ומספר לי שההודעה על החטיפה תפסה אותו בכוננות ביחידה. "מהרגע הראשון היה ברור שמדובר באירוע אמת ומאז אנחנו בפעילות. סריקות אמל"ח, תפיסת מבוקשים ובעיקר חיפושים. כל מה שצריך כדי להחזיר אותם״, הוא מגלה.

מספר דקות חולפות ומפקד הצוות גואל אותם מההעמקה שלי ופוקד על פריקה מהרכבים. לפני שאני מבין מה קורה, נעלמים עשרות לוחמי דובדבן ותופסים עמדות. אני נצמד לק', וסגן א' מקבל פקודה לוודא שאני לא נעלם להם בסמטאות. כשק' ו-י', מפקד הפלגה, מתחילים לנוע בראש הכוח, כרגיל יש לומר - תמיד קדימה, העייפות של השבועיים האחרונים כמו איננה. האדרנלין זורם והפקודות נאמרות בקול בטוח ושקט. תוך שניות סוגרים על המחבל שמצידו לא מעריך נכון את הסיטואציה ומנסה לברוח בין עשרות הלוחמים. גם נוהל מעצר חשוד לא משכנע אותו לעצור והוא נורה.

המבוקש מפונה על אלונקה לחנות סמוכה, ובמקביל עשרות נערים מתחילים להקיף את הכוח. באינסטינקט הישרדות ברור אני משוכנע שתוך דקות נחלץ החוצה מהאירוע ונתפנה מהנקודה, אבל מולי מתחילה משימה אחרת לגמרי - הכוח כולו מתגייס לטיפול רפואי במחבל. החובשים מנסים לייצב את מצבו בעוד המפקדים מחבירים את הזאבולנס לנקודה, את התאג"ד לפאתי הכפר, ומזעיקים ניידת טיפול נמרץ שתוביל את המחבל לבית החולים.

סרן ש', רופאת היחידה, קופצת מהזאב ומגישה למחבל טיפול מסור וקפדני. בהוראת מפקד היחידה תלווה ש' את המחבל עד שיגיע לבית החולים. אני נשען על הקיר ומתבונן מהצד על הטיפול בפצוע בעוד ההמון מתחיל לסגור על הכח. "אין עוד צבא כזה בעולם", אני שומע את עצמי ממלמל. דקות ארוכות עוברות עד שאנו עוזבים סוף סוף את הכפר כשהמחבל הפצוע, בהכרה, עושה את דרכו לבית החולים סורוקה.

ק' ממשיך להכין את הכוחות לפעילות הבאה וקובע איתם נקודת חבירה בכפר הבא, בדרכם אל המבוקש הבא, בדרך לבית לחם, שם יעצרו מבוקש נוסף האחראי על פיגוע הירי בציר המנהרות לפני מספר חודשים. אני נפרד מק' ולוחמיו. גם בחושך של חברון אי אפשר לפספס את הגאווה והנחישות הנבטים מבעד לעיניים העייפות. כשאני פרשתי למקלחת ולמיטה הנקייה המשיכו לוחמי דובדבן לעבור בסמוע, בית לחם, חברון ורמאללה, ולהביא למעצרם של שישה מחבלים נוספים שכבר לא יהוו איום.

גם עכשיו, בעודכם קוראים שורות אלה, לוחמי דובדבן ממשיכים, לצד לוחמים רבים אחרים מיחידות צה"ל השונות, לסרוק את השטח, לעצור מבוקשים ובעיקר לעשות הכל על מנת להחזיר את הבנים. אשרי העם שאלו לוחמיו, אשרי המדינה שזהו צבאה. ("אתר צה"ל", 27.06.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

https://2014-uploaded.fresh.co.il/2...30/91576840.pdf

"אני עובד מול אפס התרעות"\ מאת עפר שלח

תא"ל גדי אייזנקוט, המסכם קדנציה כמפקד אוגדת איו"ש, אופטימי: את ניצחון חמאס בבחירות הוא מייחס לכך שלא דבקה בו השחיתות של אנשי הרשות. מאז פסגת שארם הוא מזהה ירידה דרסטית בטרור ופעולה נכונה של הרשות, תוך זהירות מהידרדרות למלחמת אחים. בחודש הבא יקבל אייזנקוט את הבשורה שהוא עומד להיות אלוף וייתכן שימונה לראשות אמ"ן.
כשהשיירה הקטנה של ג'יפי הסופה הצה"ליים מתמרנת ברחובות הצרים, לא רחוק מכיכר מנאר ברמאללה, רוב הפלשתינים מסביב אינם מזכים אותה במבט שני. אבל בחור אחד, בג'ינס וטריקו כחול, שם לב מאוד: הוא פותח בריצה מהירה ונצמד לאחד הקירות. גם המהירות שבה הוא נע אינה מסתירה את האקדח הנעוץ בחגורתו. הנוסעים בג'יפ רואים, אבל אינם יורדים ממנו ואינם פותחים במרדף. האיש אינו מסכן אותם, הרחוב מלא אדם ומהומה תביא הרבה יותר נזק מתועלת. נהג הג'יפ הוא אל"מ מיקי אדלשטיין, מפקד חטיבת בנימין. האיש שלידו הוא מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל גדי אייזנקוט. הם ממשיכים בשיחה השלווה גם כשמגיע הדיווח, שנער (לא האיש הרץ) יצא מאחת הסימטאות וירה באקדח פעמיים לעבר הג'יפ האחרון בשיירה. הנער, יסביר אחר כך המ"פ שנסע בג'יפ, היה בתוך קבוצה גדולה של בני גילו. לא היה שום טעם לירות באוויר או לרדוף אחריו. הפרטים והתיאור, אומר אדלשטיין, כבר נמצאים בידי השב"כ. אם לשפוט מניסיון העבר, תוך כמה ימים הוא יזכה לביקור לילי, שסופו מעצר – ב-99 אחוזים מהמקרים, ללא התנגדות. לפני שנה-שנתיים, הסיפור הקטן והלא-חדשותי הזה היה מסתיים, קרוב לוודאי, אחרת. נשיאת אקדח על ידי פלשתיני היתה גזר-דין מוות, ירי על כוחותינו – אפילו שני כדורי אקדח לא מכוונים, על-ידי נער שנבלע בתוך המון – היה מסתיים בהזרמת כוחות לאיזור. לפני שנה-שנתיים, שומרי הראש ליד משרדיו של אבו מאזן לא היו מעזים להחזיק בגלוי רובים, קציני צה"ל לא היו מדברים במונחים של תועלת יחסית, אלא במילים מוחלטות. מצד שני, לפני שנה-שנתיים לא יצאנו מהבית, מחשש שהקניון8 יתפוצץ על ילדינו. "אני קם בבוקר", אומר אייזנקוט, "ויש אפס התרעות. יש התארגנויות של חוליות שאוספות חומר נפץ, ברור שמכינים תוכניות מגירה. ברור שחמאס והג'יהאד לא מנצלים את הרגיעה כדי לדוג דגים ולאסוף בולים. הכל יכול להשתנות מחר, בעקבות ניצוץ שישנה את ההנחיות – עליית יהודים להר הבית, פעולה שהם יפרשו כהפרה מצידנו. אבל היום בבוקר, אם אתה שואל מול כמה התרעות אני עובד, התשובה היא אפס."
– אז מה הן עשרות ההתרעות שהשב"כ מזהיר מפניהן?
"תשאל אותם. אני לא יודע."

הוויכוח עם השב"כ

הוויכוח בין אייזנקוט, המסיים בימים אלה את תפקידו כמפקד האוגדה, לבין שירות הביטחון הכללי הוא ישן. "מכונת טניס שיודעת לפזר כדורים, אבל לא יודעת לאסוף אותם חזרה", כינה פעם אייזנקוט את השב"כ בגלל מספרי ההתרעות שהוא מפיץ. הוא נובע לא מסכסוך אישי – שיתוף הפעולה בין השב"כ לצבא באיו"ש הוא מעולה – אלא מהבדלים בין השקפות עולם לאינטרסים ארגוניים. לא מפתיע, עם זאת, שמכל קציני הצבא הרוטנים על ראיית העולם הצרה, לטעמם, של השירות, מי שהתבטא בקול רם היה דווקא הוא. יש בו משהו מטעה במבט ראשון, אבל היום הרבה פחות אנשים טועים בגדי אייזנקוט. כשפגשתי אותו לראשונה היה צוער בקורס קצינים, גולנצ'יק שקט שלא בלט במונחי ההערכה המקובלים למועמדים לקצונה בצה"ל. אם הייתם צריכים להצביע בין חניכי הקורס על מישהו שיהיה יום אחד אלוף, ספק גדול אם הייתם בוחרים בו. בחודש הבא יקבל אייזנקוט את הבשורה שהוא עומד להיות אלוף. כרגע איש אינו יודע איזה. הימור מקובל מציב אותו ברשימה קצרה של מועמדים לראש אמ"ן, מינוי נדיר לאלוף בתפקיד ראשון. אם זה אכן יקרה, לא רבים ירימו גבה. שיטת המיון והקידום בצה"ל מושפעת מטבעו כצבא העם וצבא לוחם. הוא מגייס (כמעט) את כולם, ממיין לפי כישורים בסיסיים, ומקדם בדרך כלל לפי הצלחות – חייל עם כושר גופני, מנהיגות ומיומנות טיפול בנשק, מפקד שהיטיב לבצע בשדה. המציאות מזמנת למפקדיו, בעיקר בשנים האחרונות, מספר גדול מאוד של קרבות זעירים, שבהם באים לידי ביטוי תכונות בסיס כמו קור רוח, אומץ-לב וראייה טאקטית. לעיתים קרובות, קצינים שטיפסו גבוה ומהר במסלול קידום כזה, מתגלים כחסרים כשהם מגיעים לתפקידים המצריכים חשיבה שקולה, עבודת-מטה ויכולת ניהול של מסגרות גדולות בשיגרה ובקרב. אייזנקוט שייך לסוג קצינים נדיר בצבא שכזה: ההערכה אליו גוברת ככל שהוא מתקדם. הוא היה מח"ט בולט בגולני, וכתת-אלוף צעיר יחסית שימש בהצלחה בתפקיד הסבוך של מזכיר צבאי לראש ממשלה (אהוד ברק) שהיה גם שר הביטחון, ואחר כך גם תחת אריאל שרון. הכישורים שגילה בתפקידים האלה וכמפקד האוגדה הנו סביבו קונצנזוס. כאמור, אם יוקפץ לאמ"ן, לא רבים יבקרו את המהלך. הוא ממעט להתראיין. מעמירם לוין למדתי, הוא אומר, שמספר הראיונות כמספר הכשלונות: כשיש הרוגים שלנו, אני זה שצריך להתייצב ולתת הסברים. כשיש הצלחות, המח"טים נשלחים לתקשורת. את ההצלחה שלו הוא מעדיף במספרים: הוא נכנס לתפקידו אחרי שנה שבה היו לישראל 234 הרוגים כתוצאה מפעילות טרור שבאה מתוך יהודה ושומרון. בארבעת החודשים הראשונים של 2005 הגיע מספר ההרוגים מפעילות שכזו לשישה. "מאז פיסגת שארם", אומר אייזנקוט, "יש שינוי בשטח. פרט לחזית העממית ולחלקים מסויימים בג'יהאד האיסלאמי, שאר הארגונים מחוייבים לרגיעה. זה ניכר גם בכמות המעצרים שלנו, שירדה ביותר מחצי. לעומת זאת זריקות האבנים עלו בהרבה – כלומר יש אצלם חזרה לפעולה של אינתיפאדה עממית".
– אולי זה מעיד שכשאנחנו מבליגים, גם הם אינם פועלים בכוח?
"הפלשתינים הפעילו נגדנו כל מה שיכלו. היו אלף איש שתכננו להתאבד בשנתיים האחרונות. הם מבינים שזה לא קידם אותם לשום מקום. פגשתי בכלא עופר את ראש האסירים, בחור מדיר-עמר שהיה במודיעין הכללי של תאופיק טיראווי. הוא אמר לי 'הטעות הגדולה ביותר שלנו היא האינתיפאדה החמושה'. היו לנו יותר מאלף הרוגים, רובם אזרחים, ולכן אני לא אשתמש במילים כמו 'ניצחנו' או 'הכרענו'. אבל הצגנו יכולת מרשימה, שעשתה את שלה. הפלשתינים חשבו, והרשות עלתה על הגל הזה אחרי שהחל, שישיגו הישגים תחת לחץ הטרור. אחרי חמש שנים, הבאנו את המצב לכך שממשלת ישראל יכולה לקבל החלטות שלא תחת לחץ. זה לא אומר אפס פיגועים. טרור ברמה כזו או אחרת יהיה גם בשנים הבאות. אבל בניגוד למצב ב-2002, אין לו השפעה משמעותית על חיי המדינה. בשנתיים האחרונות היו אלף מתאבדים פוטנציאליים; מתוכם הגיעו לביצוע 18 ב-2003, ורק אחד (במועדון הסטייג' בתל-אביב) עד כה השנה. זה נובע מפעילות מבצעית, שההצלחה של הביאה אותה לרסן את עצמם".
– מה בדיוק הרשות עושה היום? (עמוד 8)
"קח לדוגמה את טול-כרם. הם קראו למבוקשים, 47 איש. החתימו אותם שלא יעשו פיגועים, חלקם החזירו את הנשק. חלק גוייסו למנגנונים של הרשות, מהביטחון הכללי ועד לרשות הדואר. שניים שאמרו שימשיכו לפעול נעצרו, אבל ברחו אחר כך מהכלא – ואחד מהם הרגנו בשבוע שעבר".
– וזה מספיק לנו? אנחנו חוזרים וטוענים שאין פעולה נגד תשתיות.
"הם לא רוצים להגיע למלחמת אחים, אלא עובדים בדרך של גיוס ודיבור על האינטרס הפוליטי לשמר את התקווה. אני לא רואה אותם הולכים למהלך אלים, ואנחנו לא צריכים לדרוש את זה. אנחנו דורשים מניעת פיגועים משטח שהועבר לאחריותם, ושיעצרו מי שמתכנן לעשות פיגוע. כך היה פעולה בטול-כרם, שבה נהרג דן טלסניקוב ז"ל מסיירת הצנחנים. שאלנו אותם מה הם עושים בעניין המבוקש שאפיק עבדל ר'אני. הם אמרו שהוא בשליטתם. ידענו שזה לא כך, ופעלנו. גם סיכלנו פיגוע וגם העברנו מסר, שלא יכול להיות שהם לא יעשו כלום".
– בינתיים החמאס עולה, והסקרים אומרים שרוב הפלשתינים סבורים, שהנסיגה מעזה היא הישג של האינתיפאדה החמושה.
"זה לא מה שאני שומע מהם. בעניין עליית החמאס, אני חושב שאנחנו מלקים את עצמנו לשווא. זה לא נובע מזה שלא היינו מספיק לארג'ים במחוות, אלא משום שהחמאס נתפס כנקי משחיתות, לא מפוצל, מי שנלחם והקריב ועזר לחלשים אפילו ברגעים הקשים ביותר. נכון שהוא מתחזק פוליטית: בשבוע שעבר התקשר אלי ראש מנהלת התיאום והקישור מקלקיליה, ואמר לי 'יש לנו חמאס חמש דקות מכפר סבא'. בעיר הזו, שנחשפה לישראלים יותר מכל עיר פלשתינית אחרת, נבחרו כל 15 חברי מועצת העיר מרשימת החמאס, וראש העיר הנבחר יושב אצלנו בכלא וצריך למנות לו ממלא מקום."
– אז אין ממש צריבה תודעתית.
"אני לא חשבתי אף פעם שנכון להשתמש במושגים כמו הכרעה. הטרור צומצם משמעותית, תוצאה של ההישגים שלנו, של מות ערפאת, בחירת אבו מאזן וצמיחתה של תקווה חדשה. כל זה שם שמיכה על הלהבה הזו. יש רפלקס מותנה להגיד שיהיה עוד סיבוב. אנחנו צריכים לעשות כל מאמץ שלא יהיה. כלובש מדים, זה אומר מבחינתי להתכונן, ולהמליץ לעל צעדים שייצרו תקווה. דברים כמו חידוש התהליך המדיני או שחרור אסירים הם לא במגרש שלי. אני רק יכול להגיד שמי שאין לו אור בקצה המנהרה, ימהר יותר להדליק את האש".

"העברת אחריות מוגבלת"

ברמאללה, עומד שוטר חמוש בצומת ומכוון את התנועה. יש בעיר מה שאייזנקוט מכנה "העברת אחריות מוגבלת" – כלומר צה"ל קיים, נכנס כרצונו מבלי להודיע, אבל לא מתעקש על כל כלי נשק, אייזנקוט עמד על כך שמי שנושא נשק ברשות ילבש מדים, קציניו מקיימים עם מקביליהם קשר רצוף, משקמים לאט את האמון שנותץ מאז ספטמבר 2000. מדי פעם, מספר אדלשטיין, מגיעים אנשי המנגנונים ומביאים אמצעי לחימה שהוחרמו – בעיקר פגזים ישנים שיש בהם חומר נפץ תקני, וחומרי נפץ אחרים. אייזנקוט הוא חסיד גדול של השליטה בשטח. מול המגמות הנושבות בצבא, בעיקר מתוך חיל האוויר, לפיהן אפשר לשלוט בעימות המוגבל באמצעות אמצעים טכנולוגיים ונשק "מנגד", הוא מציג תפיסה שלפיה בלי להיות שם זה לא יקרה. "מול טרור של מתאבדים, נשק תלול מסלול וירי, אפשר להילחם באופן אפקטיבי רק תוך שליטה בשטח", הוא אומר. שליטה בשטח אין פירושה שהייה במרכזי הערים, כוחות גדולים או מחסומים. אין היום טנקים בערים הפלשתיניות. בגדה יש 12 מחסומי קבע (על-פי עדותו של השר שאול מופז בממשלה, מספר המחסומים שהוסר הוא 280, מה שרק מעיד באיזו יד קלה השתמשה ישראל באמצעי הזה קודם). אייזנקוט ואלוף הפיקוד הקודם, סגן הרמטכ"ל הנוכחי משה קפלינסקי, השתיתו את הפעילות בגדה על כוחות מיוחדים (יותר מ-1,500 פעולות של כוחות כאלה בשנת 2004), חתימה נמוכה ואבחנה משוכללת ככל האפשר בין אשמים לחפים מפשע. הוא מאמין גדול בכך שכוח מופרז נתפס כפחדנות, שרק מעודדת טרור. מי שמפעיל טנקים ומטוסים משדר לא עוצמה אלא חולשה; החייל הפשוט והמסתערב הם שמוציאים את הטרוריסטים משיווי משקלם. גם הריסת בתי מתאבדים, הוא אומר, היא אפקטיבית.
– זה לא מה שקבעה הוועדה שהקים הרמטכ"ל, בראשות האלוף אודי שני.
"אני חושב שהם טועים. יש הבדל בין הריסה לצורך פתיחת ציר לכניסה או חילוץ, לבין הריסת בתי מתאבדים. היא יוצרת לחץ אפקטיבי של בני משפחה. 90 אחוזים של המעצרים שלנו נעשים בלי ירייה אחת. כשמתאבד פוטנציאלי נמצא בבית של ההורים שלו והוא יודע שאם יפתח עלינו באש עלול הבית להיהרס, הוא חושב פעמיים".
– איך הלחימה הזו שינתה את צה"ל?
"יש כאלה שאומרים 'מה אתם מתגאים? נגד מי נלחמתם?' נלחמנו מול אלף מתאבדים וחוליות ירי. בתנאים שיש לצה"ל, אולי היה קל יותר להילחם מול צבא קונבנציונלי ברמת הגולן. זו לא מלחמה שבה מאיימים על דמשק מדרום, אלא ושב"כ שהתאימו את עצמם לאיום. יש לנו מפקדים מנוסים וחיילים ששואפים למבצעים. אומרים לנו 'זה לא החיזבאללה או הסורים'. אבל להילחם מול טרטר בתוך אוכלוסייה אזרחית זה אתגר עצום".
– אתה מרוצה שלא תהיה כאן בהתנתקות?
"ככה ייצא. אני מאמין שהצבא יממש את האחריות שלו, ושיהיו פחות קשיים ממה שמתארים. הייתי מ"פ בפינוי ימית, ואני מאמין שחיילים ואזרחים ידעו לעשות אבחנה נכונה כשיגיע הזמן. תשומת הלב ממוקדת תמיד בקיצונים, במקומות כמו יצהר, אבל זה ציבור גדול ואידיאולוגי שהמדינה חשובה לו".
– מה אתה שומע מהחיילים?
"דברים שונים. ביחידה אחת אתה שומע שאין בעיה, ובאחרת מפקד אומר שהוא חושב שיהיו הרבה סרבנים".
– ומה אתה אומר לו?
"שצבא במדינה דמוקרטית מקיים הוראות ממשלה. ביחידה שבה המפקדים יסבירו היטב ויפקדו כמו שצריך לא תהיה סרבנות בהיקף משמעותי. עד היום היו 40 פינויים, ורק שני מקרי סרבנות".
– בזמן האחרון יש הרבה סיפורים על אלימות מתנחלים כלפי חיילים.
"יש עלייה משמעותית בהיקף התלונות של צה"ל על עבירות של מתיישבים על החוק, אבל זה קורה שוב ושוב באותם מקומות: היישוב היהודי בחברון, יצהר ולאחרונה קצת בברכה. בשאר המקומות אנשים מבינים שאנחנו פה כדי להגן עליהם".
– ומה עם הטענות על חוסר גיבוי מול המתנחלים, כמו בגדוד הצנחנים ביצהר?"
"המג"ד גיא חזות (גדוד 202 של הצנחנים) והמ"פ מאור שושן (שתיאר התפרעות של מתנחלים כלפיו, כולל חיתוך צמיגי הג'יפ שלו, וננזף על ראיון ללא רשות על-ידי אלוף הפיקוד יאיר נווה, שאף שלח מכתב מתנצל למתנחלים) יודעים שיש להם גיבוי מלא. אני אישית טילפנתי לשושן ואמרתי לו שנהג כמו שמצפים ממ"פ. הפרות החוק הן בשוליים, ואנחנו מטפלים בהן". (עמוד 9)
("אני עובד מול אפס התרעות" מאת עפר שלח, ידיעות אחרונות "המוסף לשבת", ‏ 13.05.2005, עמודים 8-9)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מה שאני חושב, עומר אומר

(הכתבה "מה שאני חושב, עומר אומר", "במחנה", 13.09.2004, עמודים 24-25)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אחרי ששרת 18 שנה כמסתערב, מפקד ימ"ס דרום מסיים את התפקיד ומספר על היכולות של אחת היחידות הקשוחות בישראל ("אנחנו מסוגלים לחלץ כל בן ערובה מכל מקום"), על התלונות של הטוקבקיסטים לגבי יובש הסמים ("הלוחמים הצעירים לוקחים ללב"), ועל שיטות האימון הייחודיות – שהפתיעו אפילו את יחידת אריות הים שהגיעה ללמוד משהו חדש. הראיון שיגרום לכולכם לישון יותר טוב בלילה

http://www.mako.co.il/pzm-units/bor...ce2a9241006.htm


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img.mako.co.il/2013/11/27/mistaaravim_g.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img.mako.co.il/2013/11/28/mistaaravim5_c.jpg]


האיכות של לוחמי ימ"ס דרום באה לידי ביטוי גם במחמאות שקיבלו מהיחידה המהוללת של צבא ארצות הברית, 'אריות הים', שחיסלו את בן לאדן במקום מסתורו בפקיסטן. לפני כחודש לוחמי אריות הים הגיעו לישראל וערכו תרגיל אווירי-יבשתי משותף עם המסתערבים. הם זכו לצפות בתצוגת תכלית של הלוחמים אבל סנ"צ ש', שעבר לפני כשנה קורס למלחמה בטרור בארה"ב, נזהר מאוד שלא לחשוף את סודות היחידה, ואף אסר על חיילי אריות הים לתעד את פעילותם במצלמות וידאו או סמארטפונים.

"עשינו ביחד תרגיל משותף, הם זכו להתרשם מאימון שערכנו בשטח, הופתעו מרמת הלוחמים אבל לא חשפנו בפניהם את כל הסודות. הם התעניינו מאוד איך אנחנו מצליחים לפעול בתנאים כאלה, שאלו שאלות מקצועיות מאוד על שיטות העבודה שלנו, אבל כמובן שהם לא קיבלו את כל התשובות מטעמי בטחון שדה. צריך להבין שלצבא ארה"ב אין יחידות מסתערבים וזה סיקרן אותם איך דבר כזה עובד אצלנו. הם ראו סרטונים עם מבצעים שעשינו והיו די בהלם מהיכולות שלנו. לא אפשרתי להם לצלם, אבל בהחלט נתנו להם טעימה קטנה. אפשר לומר שנרשמה התלהבות גדולה. בגדול הם הבינו את העיקרון אבל הבינו מהר מאוד שלא נוכל לחשוף בפניהם את שיטות העבודה שלנו".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img.mako.co.il/2013/11/28/mistaaravim9_c.jpg]

http://www.israelhayom.co.il/article/196271

אשתי אמרה לי: אתה לא חוזר הביתה לפני שתביא את הנערים\ מאת לילך שובל

סגן־אלוף יובל, מפקד סיירת "מגלן", פיקד על השטח שבו נמצאו גופותיהם של גיל־עד, אייל ונפתלי · 24/7, באטרף, משמרות כפולות, חיילים לא יצאו שבתות ולא הוציאו הגה; אני עצמי לא הייתי בבית 28 יום, רק המשימה עניינה את כולם" · "לא ננוח עד שנגיע אל המחבלים"
ההודעה על חטיפת שלושת הנערים תפסה את מפקד "מגלן", סגן־אלוף יובל, בן 36, ביום שישי בדיוק לפני שלושה שבועות. "שמעתי על החטיפה ברגע שכל הצבא שמע, ביום שישי קצת לפני שמונה בבוקר", סיפר ביום רביעי השבוע. יומיים לאחר מציאת גופותיהם של גיל־עד שער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל, שוחחנו לא הרחק מהמקום שבו נמצאו קבורות גופות הנערים. "ברגע שהסיפור הגיע לצבא, היחידות הופעלו במהירות האור. זה הגיע לכולם מהר מאוד, עד אחרון החיילים. ברמה של חצאי שעות, מאחר שהצבא עובד לפי פקודות, פק"לים, אופציות. אמרו בהתחלה שיש חשד לנוהל חניבעל (נוהל חטיפה; ל"ש) כדי לא לבזבז זמן". על דעת עצמו, ובלי שקיבל הנחיה לכך, החליט סא"ל יובל, שמפקד על מגלן זה כחודשיים בלבד, להחזיר לגיזרה את כל לוחמיו שיצאו לביתם לסוף השבוע. "החלטתי את זה על דעת עצמי, כי אני מכיר את המצבים האלה מאירועים דומים בעבר", סיפר. "עצרנו את האימונים, את כל הפעילות, הבאנו את כולם, עצרנו את המבצעים המיוחדים בדרום ובצפון, הכנסנו את כולם לסיפור הזה, כי הבנו שבאירועים כאלה אתה צריך הרבה כוחות לכל משימה שלא תהיה". במקביל, נסעו מפקד יחידת מגלן ואנשיו במהירות לגיזרת חברון, "כדי להבין איפה היחידה יכולה לסייע ולעזור. "אמרו לי שיש הערכה שהשלושה נחטפו. ועדיין לא היתה שום אינדיקציה מהצד השני שמדובר בחטיפה או בפעילות חבלנית עוינת מסוג אחר". סא"ל יובל ממשיך: "בהמשך היום ההערכות התגבשו. ביום שישי בשעות הצהריים ולקראת ערב הבנו שהסיפור רציני. כבר מהבוקר העסק עבד הכי רחב שאפשר. הצבא הזרים כוחות לגזרות, שיהיה כוח מבצעי לסריקות, מעצרים או כל דבר אחר. ידענו שהזמן הוא מרכיב קריטי. מהניסיון שלנו ממקרי עבר, אנחנו מבינים שהשעות והימים והתגובה המהירה, יש בה כדי להשפיע על מציאתם של הנערים, בתקווה שהם חיים". מאז אותו רגע ובמשך 18 ימים השתתפה יחידת מגלן בעשרות מעצרים בלילה וסריקות ביום, בכמה גזרות. "עבדנו 24/7, באטרף. משמרות כפולות. חיילים לא יצאו שבתות ולא הוציאו הגה", הוא משחזר. "אני עצמי לא הייתי בבית 28 יום, למעט מסיבות הסיום של הילדים שלי. אשתי אמרה לי 'אל תחזור עד שלא תחזיר אותם'". לפי סא"ל יובל, "לפעמים, כיחידה מיוחדת, אתה מחכה ל'ביצת הזהב', ל'בינגו'. פה לא היה 'בינגו'. רק המשימה עניינה את כולם. הצלחנו להתפזר בכל המקומות". למרות המודיעין, מקרי העבר והקלטת שהיתה בידי כוחות הביטחון, ובה נשמעות היריות וצהלות השמחה של שני החוטפים, בצה"ל חזרו והדגישו עד לרגע מציאת הגופות כי הנחת העבודה היא שהחטופים בחיים. ההנחה הזו, שחלק מהציבור קיבל לעיתים בספקנות, היתה יותר מסיסמה עבור סא"ל יובל וחייליו. "הכרתי את המודיעין באופן הכי אינטימי, אבל נקודת המוצא הברורה ביותר שלי ושל לוחמיי היתה שהם חיים. למרות המודיעין, למרות ההערכה, למרות הכל. כי מודיעין זה עניין של השקפה ופענוח. אפשר לפענח אותו כך או אחרת. "המשמעות היתה שבכל סריקה, בכל אבן שהרמנו, בכל באר, עשינו את זה כדי לחפש אותם, ועם אבטחה של לוחמים שמביאים בחשבון שאולי אנחנו נתקלים עכשיו בחוטפים עם בני הערובה, שאולי הם נמצאים במערה הבאה או בטרסה שנפלה או בתת־קרקע בצורה כזו או אחרת. זו הנחת היסוד המתחייבת. כאבא לילדים, זו הנחת היסוד הערכית והמבצעית. לא ידענו אם אחד מת ושניים חיים, או משהו אחר, ולכן הנחת היסוד היתה שהם חיים, שלושתם. אילו היית שואלת את הלוחמים מה הם מחפשים, הם היו עונים לך שהם מחפשים את החטופים חיים, כדי להחזיר אותם להורים שלהם. אלה נערים, לא אזרח מבוגר או איש צבא או לוחם. אלה נערים".

"לקלף את השטח"

במסגרת החיפושים נכנסו לוחמי מגלן ללא מעט אזורים רגישים וצפופים. "ביצענו מעצרים של פעילי חמאס, כאשר השתמשנו ביכולות ייחודיות של היחידה. למשל, תנועה רכובה, חשוכה, ארוכה, עם התגנבויות של חוליות קטנות לתוך מרחב הקסבות כדי להגיע לבתים עצמם, להיכנס, לחדור אליהם בשקט ולשלוף את האנשים החוצה. צה"ל הלך על כל התשתית של חמאס כדי להשלים פאזל, לייצר לחץ. הפאזל האמיתי התגבש תוך כדי תנועה". אחת מהסיטואציות המורכבות שבהן נתקלה היחידה היתה בצוריף. "הכפר נחשב לבעייתי. ביצענו חדירה לצוריף ששולבו בה גם כוחות שהונחתו במסוקים. נעצרו שם שני חבר'ה מאוד רגישים. הצלחנו לסגור על בית אחד, והמבוקש ברח לבית אחר, צמוד. בסוף הצלחנו לסגור אותו. הרעיון היה לחדור עמוק בצורה חשאית. שעתיים תנועה בלי להתגלות, כל היחידה. זה חלק מהייחודיות של מגלן".
היתה התנגדות של האוכלוסייה הפלשתינית?
"היתה, אבל לא באש חיה. ההתנגדויות היו בעיקר סביב מחנות הפליטים של בית לחם. זרקו אבנים, בקבוקי תבערה, מטעני צינור. במבצעים מיוחדים התרבות שלנו היא לסווג לא מעט מידע. בסיפור הזה הכל היה פתוח. אף אחד לא שמר לעצמו שום קלפים. לא היתה פה טיפת אגו של אף אחד. זה אירוע מכונן. הערבות ההדדית פה היתה כל כך חזקה. בכל פעם שהגיע מודיעין - הורידו אותו. בשלבים כאלה ואחרים קיבלנו את התמונות של המחבלים. אבל גם לאחר שקיבלנו את התמונות, המאמץ העיקרי שלנו היה קודם כל למצוא את הנערים החטופים". מלבד מעצרים, השתתפה יחידת מגלן גם בסריקות הנרחבות באזורי החיפושים. סריקות של עשרות קילומטרים, הלוך חזור, שהביאו בסופו של דבר את חיילי היחידה, בשילוב חטיבת כפיר וסייר אזרחי, למצוא את הגופות ביום שני השבוע. "הסריקות היו די נרחבות", אומר סא"ל יובל, "נקודת המוצא היא שהמוקד היה באזור מסוים, אבל כשהפאזל התקדם, התחלנו לנתח מקומות אחרים. בהמשך הגיע מידע ממוקד יותר. המיקוד לא היה ב'ידיעת זהב' שאמרה לנו איפה הם אלא נבנה לאורך הסריקות של היחידות". במוצאי שבת האחרון, יומיים לפני שנמצאו גופות הנערים, התקשר מפקד חטיבת עציון, אלוף משנה עמית ימין, לסא"ל יובל, וביקש ממנו להקצות חיילים למשימת סריקות בגזרתו. "אמרתי לו שאני נותן פלגה, עם מ"פ, הסגן שלי וכלי רכב מבצעיים של היחידה", שיחזר השבוע סא"ל יובל. "היו לנו שלוש משימות במקביל: מעצרים באל־ערוב עם חטיבה 401, סריקות ביהודה וסריקות בגיזרת עציון". כוח היחידה שהגיע לעציון והוכפף לגדוד לביא של חטיבת כפיר, קיבל לסרוק שטח של 2 ק"מ על 2 ק"מ ממערב לחלחול. "כשאתה מקבל תא שטח, אתה חופר. לא מחפשים רק מעל פני השטח. חייבים לקלף את השכבה העליונה של השטח. הולכים למקומות שנראים חשודים על בסיס ניתוח מתקדם של אנשים מקצועיים, גששים, סיירים ולוחמים שזה התפקיד שלהם". ביום שני האחרון הגיעו לוחמי היחידה לשדה הנמצא שלושה ק"מ ממערב לחלחול. כל זאת לאחר ניתוח שטח שהצביע על כך שבמקום יש באר, שבדיעבד לא היה לה כל קשר לגופות. "תוך כדי הסריקות של המרחב הקרוב והרחוק של הבאר, שהיתה די קרובה למקום הגופות, אחד הסיירים האזרחיים שהיה איתנו שם לב שיש 'הפרת קרקע' בוטה במרחב מסוים", אומר סא"ל יובל.

סוף עצוב, וגם הקלה

"זו לא היתה הפעם הראשונה שמשהו נראה חשוד בשטח. כשאתה מחפש, כל 'פיפס' נראה לך חשוד. בדקנו וחפרנו כל כך הרבה מקומות, והלב שלנו פעם. הרבה פעמים חשבנו שמצאנו משהו, ובסוף זה התברר ככלום. בגלל שאתה כל כך מקווה למצוא אותם, ורוצה ומחפש כל כך הרבה, אתה באמת חשדן לגבי כל נקודה. "במשך שבועיים של שמש יוקדת, חשבנו הרבה פעמים, הנה, זהו זה. אנשים הסתכלו על טרסה שבורה, עץ שנפל. נכנסו לבארות, לפעמים צוללנים של 669, לפעמים לוחמים, לפעמים בסולם חבלים, לפעמים בסולם של הימ"מ. ואחרי האכזבות צריך המון כוח רצון והמון אמונה כדי להזיז את הסלע הבא, כדי לחשוד בנקודה הבאה, למצות נקודה אחרת. "הלוחמים עשו בדיוק מה שהם עשו במשך שבועיים. החבר'ה, יחד עם הסייר, הבינו שהיה בקרקע משהו מאוד חריג. הם הביאו את אתי החפירה מהרכב הסמוך והתחילו להעמיק את החפירה. להזיז את מה שהיה שם, את הקרקע, את הצמחייה, האבנים. הם יכלו גם לדלג על זה. בתוך דקות מועטות הבינו שזה זה. שיש שם קצה חוט. כוחות רבים הוקפצו למקום. סגן מפקד הפלגה שהיה באזור הגיע לשם. סגרו את המרחב. מייד לאחר מכן הגיע למקום גדוד לביא ואחריו כל כוחות הצבא". סא"ל יובל קיבל את הטלפון על מציאת הגופות מפקודיו בעת שהיה בחברון בפעילות אחרת. "קיבלתי טלפון מהקצין שהיה שם. קודם כל הוא דיווח למג"ד הגזרתי, שחר, ואז הוא התקשר אלי. הוא אמר לי 'כנראה שיש פה קצה חוט'. לא מעבר לזה. שאלתי אותו: 'זה נראה לך רציני?' והוא אמר לי 'כן'. לקחתי את עצמי ונסעתי. נסענו מהר מאוד והגענו עם עוד כוחות. התחלנו לשפוך כוחות לשטח כדי לנסות לגלות ממצאים נוספים. כשהגעתי לשם כבר הבנתי שזה המקום. ואז הגיעו המז"פ, ובשלב מסוים הודיעו שזה מה שחיפשנו לצערי. המפקדים הבכירים הגיעו לשם מהר מאוד. כולם הגיעו לנקודה, כי לפני כן היו המון אזעקות שווא".
מה מרגישים ברגע כזה?
"סוג של גאווה מהולה בעצב. כי למרות הסימנים, האמנו שהם חיים. הלוחמים חשבו שהם יראו אנשים חיים. במשך יותר משבועיים עבדנו לילה־לילה, יום־יום, עקב בצד אגודל עם כל היחידות הצבאיות, בערבות הדדית מלאה. כשאתה מתחיל מסע כזה, שיש בו כל כך הרבה דפיקות לב, ואתה מגיע לסוף הזה, אז העסק מהול בתחושת כאב אדירה. עם זאת, יש גם תחושה שסגרנו מעגל של משהו שיכול היה להישאר מדמם לאורך זמן. לכן היתה גם תחושת הקלה אצל כולם. אני שמח שהצלחנו להביא את הבנים לקבורה, כי זה חור בלב שאי אפשר לסגור אותו אם לא כך".
מה תיקח איתך מהמבצע הזה?
"בניגוד למשימות אחרות, נניח מעצר של מבוקש בכיר, חבל על הזמן אם מישהו היה לוקח לנו את הקרדיט. אבל הפעם זו היתה משימה לאומית, שאיחדה את כולם. כולם אמרו לעצמם שלא משנה מי ימצא. ידענו שאנחנו לא מפקירים, לא פצועים, לא הרוגים, לא אזרחים ולא לוחמים בשטח. "ועכשיו, אתה רוצה לשבח את הלוחמים שלך. הם עמדו במשימה. אבל הסוף עצוב. הם ציפו למשהו אחר. גם זה משקע שהם ייקחו איתם. אבל הנה, האכזבה לא מנעה מהם לצאת עוד באותו לילה למעצר של חשודים, כדי להשלים את המשימה, שעוד לא תמה". סא"ל יובל מסביר: "המבצע עדיין לא תם. עוד לא סיימנו. אנחנו צריכים למצוא את המחבלים. רק שם זה ייגמר. אנחנו עדיין בתוך המבצע. קצה החוט לגבי החוטפים יגיע. הרוצחים האלה, שלא היו להם רחמים על נערים, שעון החול שלהם התהפך. לא ננוח עד שנגיע אליהם". ("ישראל היום", 04.07.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://news.walla.co.il/?w=/1/2761222

מפקד מגלן משחזר: כך איתרנו את גופות הנערים\ מאת אמיר בוחבוט

סא"ל י' נזכר ברגע שקיבל את שיחת הטלפון הגורלית שהודיעה על החטיפה, ומספר שלב אחר שלב כיצד הגיעו חייליו אל הגופות. בראיון לוואלה! חדשות הוא מבטיח: "נגיע לחוטפים"

סא"ל י' התגייס ליחידת מגלן כלוחם לפני 14 שנים ושירת בה ברצף במשך עשר שנים, עד שהתמנה לתפקיד מפקד פלוגה. בשנים האחרונות הספיק לפעול בדרום לבנון במלחמה ב-2006, ובמבצע עופרת יצוקה נקרא מספסל הלימודים כדי לסייע לגדוד 101 בעקבות פציעה של המג"ד בהיתקלות. מאוחר יותר אף קיבל את הפיקוד על הגדוד. לפני חודש וחצי הוא סגר מעגל וקיבל את הפיקוד על היחידה. בחפיפה הוא גילה שמודיעין היחידה ויעדיה התפתחו משמעותית, גזרות הפעולה גדלו וכוח האדם ביחידה גדל ללא היכר.

12 ביוני, יום שישי, 07:30 בבוקר. חצי יממה אחרי החטיפה. סא"ל י' יושב בחטיבה המרחבית (חטמ"ר) אפרים ומקריא פקודות לפני יציאה להפגנה בבילעין. המכשיר המוצפן "ורד הרים" צלצל ועל הקו קצין אגף המבצעים של החטמ"ר. "הופעלה פקודת חניבעל, חשש לחטיפת נערים", נאמר מהצד השני של הקו. הקצין מספיק לנדב פרטים נוספים, וניתק. י' לא משתהה ומנחה על הכוחות בשטח לחסום צירים ולהיערך לאפשרות שידרשו מהם תנועה למקומות ייעודים ברחבי יהודה ושומרון כדי לאתר את החטופים. כל כוחות היחידה שלא ממלאים משימה מוקפצים אל האזור ומשימות ההכשרה והאימונים מבוטלים. תוך פחות מ-24 שעות הכוחות מתחילים לקבל משימות יחד עם גששים, יחידות עוקץ, רכזי שב"כ, חוקרי שבויים, יחידה לאיתור נעדרים והיחידה לפינוי בהיטס. "זה התחיל ונגמר כמבצע נטול אגו", הסביר מפקד מגלן מספר קילומטרים ממקום איתור גופות הנערים. "מסיירת מטכ"ל ועד אחרון היחידות המיוחדות – אף אחד לא התעניין תחת מי הוא פועל ומי מפקד המשימה שלו. לכולם הייתה משימה אחת: לאתר את הנערים. בימים רגילים יש בזה קושי, כי אתה רוצה פיקוד ושליטה על הכוחות שלך".

כך מתגלגלים כוחות מגלן מגזרה לגזרה וממבצע למבצע. במשך שבועיים וחצי הם עברו מחטיבת אפרים, בה ביצעו פשיטות על כפרים, מעצרים וסריקות, לחטיבת השומרון. זאת, תוך כדי ביצוע מבצעים יחידתיים תחת חטיבת הנח"ל באזור חטמ"ר עציון, ולאחר מכן תחת פיקוד חטיבת שריון, אוגדת יו"ש ולבסוף תחת גדוד לביא בפיקודו של סא"ל שחר ספדיה. רק שמי שצמח ביחידות המיוחדות מסוגל להבין את גודל הפשרה והתרחקות מאגו ושיקולי יוקרה שהובלטו במבצע הזה. יחידת מגלן ערכה מבצעים ב-15 כפרים שונים - בהם קני צרעות של ממש - ועצרה יותר מ-45 פלסטינים החשודים בפעילות טרור, וסרקה למעלה ממאה מבנים, בורות מים ומערות. "היו התנגדויות במהלך המבצעים. לדוגמה בבית צוריף, מעוז חמאס מובהק, הושלכו לעברנו מטעני צד, בקבוקי תבערה ואבנים, אבל לא הייתה התנגדות באש חיה", סיפר סא"ל י'. לדבריו, היקף הכוחות שפשט על הכפר הפחיד את החמושים. "כשאתה מתקרב בצורה נכונה וחשאית לקסבה, מחנה פליטים או לכפר כמו בית צוריף, אתה יוצר הלם וחוסך חיכוך. כשאתה לא מגיע מוסווה, אתה מאפשר להם להיערך להפרות סדר או לירי".

הימים חלפו ועיקר הפעילות התנקזה למשימות חיפוש וסריקות. שני אתגרים עמדו בפני המפקדים בשטח: איתני הטבע, דוגמת החום הגבוה במהלך היום ותנאי השטח, וכן הפן הפסיכולוגי. הזמן שחלף וחוסר התוצאות ברמה הטקטית לא תרמו לתחושה של הלוחמים. בכל שטח שסרקו הלוחמים התבקשו המפקדים להתחייב כי בשטח זה לא נמצאות הגופות. היוקרה של יחידת מגלן הונחה על כף המאזניים. "אנחנו מכשירים את הלוחמים שלנו ל'מיקרו טופוגרפיה': לחיות את השטח, לדעת איפה הפכו אבן, איך נראה שטח מופר וכמה אנשים עברו בשביל", מספר סא"ל י', שהופך סלע תוך כדי שהוא מראה סימנים בסיסיים בקרקע. "בשבוע שדאות אני מזהיר את המפקדים: תגרמו להם לאהוב את השטח, שיאהבו את האדמה. אל תשניאו את הטבע על החיילים. הצבא מנסה לאזן את הפער שנוצר בדור האחרון בקרבה לשטח באמצעות הכשרה נכונה ואימונים אפקטיביים, וזה יעיל מאוד. ראינו את זה במבצע".

כך המשיכו לוחמי מגלן. הם סרקו מערות, בורות מים וסליקים. אל המערות הם נכנסו מתוך ידיעה שאולי באחת מהן מסתתרים החוטפים החמושים. במקרים מסוימים הם קיבלו אישור להשליך רימוני הלם לתוך המערה ולטהר אותה. "כששמעתם שכל אבן נהפכה, זו לא הייתה סיסמה ולא מטאפורה. בנקודות שאליהן הוזעקנו הפכנו כל מה שיכול היה להיות סימן חשוד. לא יודע מה חשבו אחרים, אבל עד הרגע האחרון חיפשנו אותם חיים. אנחנו התעסקנו בעובדות ולהביא את הילדים הביתה", אמר. יומיים לפני מציאת הגופות, התחלקו כוחות מגלן לשלוש פלגות: האחת פעלה בגזרת איתור הגופות, השנייה פעלה באזור בית כחיל והשלישית נערכה למעצר לילי. ביום השני של החיפושים נאמר למפקד יחידת מגלן כי "יש קצה חוט בשטח". קצין האג"מ של יחידת מגלן עולה בקשר המוצפן: "כנראה מצאנו את מה שאנחנו מחפשים", הוא אומר. "זה רציני?" שואל מפקד מגלן. משיב לו קצין האג"מ: "כן. זה רציני. אני מעלה איתור במשואה" (ממקד מטרה במערכת השליטה והבקרה של צה"ל כדי ששאר המפקדים בשטח יזהו על המפה הדיגיטלית את המיקום המדויק). מלווה במג"ד לביא, רכזי שב"כ וכוחות נוספים, נכנס מפקד יחידת מגלן דרך לב הכפר החלחול כדי להגיע לנקודה כמה שיותר מהר. בדרך הם חוטפים אבנים, בקבוקי תבערה ובקבוקי צבע שמקשים עליהם את הנהיגה. סא"ל י' רץ במעלה הגבעה, דרוך עם נשק ומוכן להתפתחות. "נערכנו לאפשרות שעוד רגע יוצאים החוטפים ממקום מסתור ופותחים באש. בודדנו את האירוע. העברנו אחורה לוחמים כדי שלא יקרה מצב שהורסים את הזירה במטרה לאסוף ראיות וסימני שטח", אמר. סייר שטח העיר את תשומת לבו של סגן מפקד הפלוגה של מגלן. שיח שהונח כניסיון להסתיר את גל האבנים התגלה כחשוד. סגן מפקד הפלגה רץ להביא מעדר והחל לחפור ברגישות.

"אין שום שמחה במקרה הזה. רק הקלה שלא נכנסנו למצב של פצע שיכול היה לדמם שנים ארוכות והיה קשה לסגור אותו. כל הסריקה הזו עוברים ליד בראש תמונות הנערים. לא חטופים, נערים. אנחנו התחייבנו לעצמנו ביחידה ולעם ישראל: לעולם לא נעזוב חייל או אזרח בשטח. נעדר, חטוף, פצוע או הרוג. זה הקוד שלנו. זו ערבות הדדית. אם הייתם רואים איך פעלו רכזי השב"כ 24 שעות ביממה, המפקדים עד האחרון החיילים, הייתה עוברת לכם צמרמורת בגוף", הסביר סא"ל י'. "בסוף האיתור, כשהבנו שאלו הנערים, כינסתי את חיילי היחידה שפעלה בשטח. אמרתי להם: 'אני גאה בכם. כל הכבוד. זה יותר קשה מלהסתער על גבעה ואתם לא התייאשתם. ההתעקשות שלכם יחד עם הסייר החזירו את הנערים הביתה", סיכם י'. לבסוף ביקש מפקד היחידה לחתום את השיחה בהבטחה: "לא סיימנו את המשימה. אנחנו עוד נגיע לחוטפים. הם חטפו נערים ורצחו אותם ללא טיפת חמלה. אנחנו נגיע אליהם". ("מערכת וואלה! חדשות", 03.07.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(עמוד 40)


(עמוד 40)

(עמוד 41)


(הכתבה "התחנות של ג'רי" מאת רני רביב ושיר כהן, "במחנה", 07.03.2008, עמודים 39-42)
(עמוד 41)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(עמוד 35)


(עמוד 36)


(עמוד 37)


(עמוד 40)

(הכתבה "רבע מהמתנדבים לקרבי מתחת לקו העוני" מאת בן כספית, ‬"מעריב" מוסף סופשבוע, 30.07.2004, עמודים 34-40)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(עמוד 4)

(עמוד 5)

(עמוד 6)

(עמוד 54)


(הכתבה "סליחה, איפה כאן הבקו"ם?" מאת אריאלה רינגל-הופמן, "ידיעות אחרונות" מוסף יום העצמאות, 11.05.2005, עמודים 4-6 ו-54) ‬

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(עמוד 7)

(עמוד 8)

(עמוד 9)

(עמוד 58)

(הכתבה "להחזיר את החיילים בשלום, להכין את הצבא" מאת אילנה דיין, "במחנה", 05.05.2000, עמודים 7-9 ו-58)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)