|
25-04-2012, 18:19
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
חלק 2 - המשך כתבות בסימן ימי השואה, זכרון ועצמאות
http://digital-edition.israelhayom....t&for=primitive
אפרופו אשכול הצנזורה המפורסם, ראו ההדגשה[/U][/I][U]
ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה
תיירים מסקנדינביה, נערי תיכון פולנים, וגם משלחות תלמידים מישראל - כולם קפאו במקומם כשאנשי הצבא צעדו חרש לתוך אתרי ההשמדה. סרן פארס הדרוזי, שהתעניין בשואה כבר בבית הספר. רס"ר (('מיל עידו מהשייטת, שרוב משפחתו נספתה במיידנק. אל"מ דורון מור-יוסף מפיקוד העורף, שחוזר בפעם השנייה כדי לנסות שוב להבין. ויואב החצוצרן, שנגינתו מרעידה את היער. משלחת "עדים במדים" לפולין, 180 חיילים והורים שכולים, היא תמצית הישראליות בשישה ימים
עמר לחמנוביץ, פולין
בית הקברות רקוביצקי נושק למרכז העיר קרקוב. מרחוק נראות בו שורות שורות של מצבות אזרחיות, נקיות ובוהקות, ולמרגלותיהן זרי פרחים טריים. רק כשמנווטים הלאה בתוך השטח האזרחי העצום, בינות מוסכי אופנועים והאנגרים לרהיטים, מגיעים לחלקה הצבאית הבריטית ממלחמת העולם השנייה. החלקה, תחומה בעצי אורן ובחומת לבנים גבוהה, מרשימה באחידותה: מצבות לבנות שראשן עגול בוקעות מהדשא המטופח, צלב חקוק באבן, מקום נפילה, תאריך. החללים הבריטים נקברו בחיפזון, בעיצומה של המלחמה, לעיתים הובאו לכאן תחת אש מחזיתות רחוקות.
מבט מתמשך בלוחות האבן מגלה ביניהם גם 13 שעליהם חקוק מגן דוד. תחתיהם קבורים לוחמים תושבי ארץ ישראל, שהתגייסו לצבא הבריטי כדי ללחום בנאצים: קשרים, חפרים, לוחמים בחיל ההנדסה. אבל יותר משנפלו בשירות הוד מלכותו, הם מתו כיהודים שיצאו להילחם באויב שהשמיד בשיטתיות את בני עמם, ולכן גם הוכרו כחללי מערכות ישראל. גם הם "מגש הכסף," בדיוק כאחרים - אף שהם קבורים, נשכחים כמעט, סמוך לאזור תעשייה בקרקוב, אלפי קילומטרים מהמדינה שאת הקמתה לא זכו לראות.
לצד החלקה הצבאית ברקוביצקי מקיימות משלחות צה"ל טקסי זיכרון כבר יותר מעשור. הקצינים והנגדים מגיעים לכאן בתום יום סיור ארוך בקרקוב. הם ראו את המפעל של אוסקר שינדלר על גדות הוויסלה ואת הגבולות הצרים של הגטו היהודי; הם עמדו בכיכר שממנה יצאו השילוחים למחנות ההשמדה, שבה ניצב מונומנט של עשרות כיסאות ריקים, הד לאובדן היהודי בעיר; הם ביקרו בבית העלמין היהודי העתיק. אבל רק בטקס לצד קברי הלוחמים, שכולו מוקדש לנציגי המשפחות השכולות שמצטרפות למסע, הפאזל התחבר להם. כשהוקראו שמות הנופלים שבני משפחותיהם נכחו במשלחת, כשנשמעו סיפורי חייהם, קיבל השכול היהודי צורה ושמות וחוט שני שעובר דרך כל התחנות: בפעילות מבצעית בלבנון, בתאונת אימונים אי שם, בשבי הגרמני או במסע מוות מפרך מכיכר השילוחים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. שואה וגבורה, וזיכרון ישראלי שמהלך ביניהן.
זה היה טקס ענייני, ועם זאת מרגש לאין שיעור. ארבעה אלופי משנה, מפקדי הצוותים של המשלחת ,167-ה ניצבו ליד לוח זיכרון שהוכן מבעוד מועד. גיטרה חרישית ניגנה. אחר כך הושרה "התקווה" בגרון בטוח, בפעם המי יודע כמה במסע, והנוכחים התפזרו בין הקברים שמסביב.
אליהו קראוזה, יליד לודז' ,1920 כבר הספיק להגיע לארץ ישראל ולהצטרף לאצ"ל. עם פרוץ המלחמה התגייס לחיל החפרים הבריטי, נפל בשבי הגרמני בחזית ביוון ושרד שלוש שנים ארוכות במחנה שבויים בבויטן. 17-ב במאי ,1944 נורה בגבו עם חברו היהודי למחנה השבויים, דב (ברל) אייזנברג. כעת מצבתו של קראוזה מעוטרת סרטי יזכור שחורים ודגלוני ישראל שהונחו באלכסון, בזהירות, כפירמידה קטנטנה. שני קציני מודיעין ירוקי כומתה מקשיבים לסיפורו מפי מדריך מטעם יד ושם.
השיח הציבורי סביב מסעות של ישראלים לפולין לא יכול שלא להתעורר בצורה חדשה, מפתיעה ומלאת משמעות כשנעים בדרכים עם משלחת צבאית בת 180 איש. במיידנק, בטרבלינקה, בין הבלוקים האדמדמים של אושוויץ 1 וליד חורבות המשרפות של בירקנאו - המשלחת הזאת סמלית לא רק עבור משתתפיה אלא גם עבור מי שרואה אותה, אפילו במקרה. תיירים מסקנדינביה, נערי תיכון פולנים, וגם משלחות ישראליות אחרות - של תלמידי תיכון או של משרד ממשלתי - כולם קפאו במקומם כשאנשי הצבא צעדו חרש לתוך אתרי ההשמדה.
הסמליות היא רק פן אחד, לאו דווקא עיקרי, במהות של פרויקט "עדים במדים," שיצא לדרך לפני תריסר שנים ביוזמתו של אלוף (('מיל אלעזר שטרן, אז קצין חינוך ראשי, בעקבות ביקורו באושוויץ עם הוריו. הפרויקט מתפקד כיחידה לכל דבר, עם מפקד ועם מטרה ומשימה שמצטיינים בלקוניות: מ"חיזוק תחושת המחויבות של המפקד לצה"ל ולמדינה" ועד "עיבוד מושג הגבורה." רק שבניגוד להוראות מבצעיות אחרות, הניסוחים האלה מקבלים צורה ושם משלהם כשהמפקדים מגיעים לשטח, למדינה זרה ולמקומות שבהם ההיסטוריה מכה בפנים. כשעוצמות הרגש והביטויים המוחשיים של הרוע מתערבבים יחד, קשה לתכנן מראש מחשבות ותגובות. גם לא צריך: הן פשוט באות מאליהן.
שם, בפולין, במהלך שישה ימים דחוסים, שכוללים ביקורים במחנות ההשמדה, בבתי קברות, באתרי המורשת היהודית שהוכחדה, בשטעטלים נידחים, במרכזי הערים הגדולות שכבר הספיקו להתפתח - כולם מדברים על אהבת מולדת וגבורה, אבל לא פחות מזה - על הורות, על חינוך, על מוסר. רבים מהקצינים כבר היו כאן במשלחת בזמן בית הספר התיכון, אבל מופתעים לגלות עד כמה שונה הפעם הזאת. כהורים לילדים, כאנשים מבוגרים שקראו את ק. צטניק ואת פרימו לוי, ולא פחות מזה, כמפקדים של חיילים צעירים - הפרספקטיבה עכשיו מטלטלת בהרבה.
כשהמשלחת יוצאת מבית הקברות ברקוביצקי, בדרך ל"אפטר" בקרקוב (היחיד במסע,( סרן פארס מועדי, מהנדס במרכז הבינוי של צה"ל, מדבר בשקט על ערכים אוניברסליים. מועדי הוא דרוזי, גדל בכפר ירכא בגליל, נכדו של ח"כ ג'בר מועדי המנוח, הדרוזי הראשון שכיהן בממשלת ישראל כסגן שר. "הצטרפתי למשלחת ברצון, אחרי שהיחידה שלי קיבלה הקצאה לנסיעה," הוא אומר. על השואה למד בבית הספר בשיעורי ההיסטוריה, התחום החביב עליו. הוא מאמין שחשוב להגיע לפולין גם, ואולי בעיקר, כאדם לא יהודי, "כל העולם צריך לראות את מה שעוללו בשואה כדי להבין את הצורך של היהודים במדינה ובעצמאות." התרגשות ראשונה בעיניו צצה ברקוביצקי, כשנועם המדריך מיד ושם מזכיר לוחמים דרוזים שנפלו בשירות הצבא הבריטי במלחמה בנאצים. "פתאום כל המלחמה הזאת היתה קשורה גם לעדה שלי. הרגשתי שייך," הוא אומר.
מפקדת יחידת "עדים במדים," רס"ן ליאת כרמי, מספרת שהמשלחות מגוונות ולא הומוגניות במתכוון. יש בהן לוחמי סיירות וטייסי קרב לצד טבחים ונגדי משמעת, סגני אלופים כסופי שיער שעדיין מתנדבים למילואים - דור שני לשואה, שנלחם בהתשה וביום כיפור - לצד קצינות וקצינים שנולדו בשנות ,90-ה ורק חלקם שמעו מהסבים והסבתות על הזוועה.
בנקודת המפגש בנמל התעופה בן-גוריון, באישון ליל של מוצאי שבת, נאספים חברי המשלחת, על קשת צבעי הכומתות שלהם. המילואימניקים הצטיידו מבעוד מועד במדי א' חדשים ובכומתה, הקצינים והנגדים בקבע עימלנו את מדי הייצוג, ויש גם כמה אזרחים עובדי צה"ל ונציגים של המשפחות השכולות. כל אחד קיבל עוד קודם תיק "עדים במדים," ובו ציוד חורף לקור הפולני, אפילו שקיות חימום לשעות הקשות, וגם תג ישראל לכתף, סידור קטן ויומן אישי שדפיו ריקים, שיהיה היכן לפרוק את המחשבות.
בכל צוות 40-כ איש. כולם עברו שלושה ימי הכנה ביד ושם, כחלק בלתי נפרד מהמסע: שם למדו על שמעון סרבניק, אחד משלושת הניצולים היחידים ממחנה ההשמדה חלמנו, ועל סיפור הישרדותו המופלא; על התעמולה הנאצית, על שיטות ההשמדה ועל פולין שאחרי המלחמה. חלקם מבינים לראשונה מי היה ישראל קסטנר, ומה פשר המשפט שנשא את שמו. מההכנה בירושלים ועד לאקורד הסיום ליד המשרפות בבירקנאו, החבורה מתלכדת. חברויות נרקמות, חומות רגשיות נופלות, שיחות ארוכות מעלות שאלות נוקבות - על מצפון של מפקד מול טירוף של שלטון, למשל. או על "העומדים מהצד" ויכולתו של אזרח בודד להתנגד, שהפכו לעיסוק מרכזי של היסטוריונים וסופרים.
בבוקר הנחיתה בוורשה, אחרי לילה טרוט עיניים ושעות רבות מדי על סנדוויצ'ים קרים, התחושה מוזרה. הנוף בעיר הוא של חנויות זארה ,H&M-ו שהרי ורשה כיום היא בירת תרבות ואופנה, בוודאי לא המלפפון הקומוניסטי שלפני שני עשורים. אבל כשמגיעים לבית העלמין היהודי העצום באוקופובה, העבר עט על הנוכחים מכל פינה. רק מעטים מהמפקדים מכירים את מארק אדלמן, לוחם החירות היהודי מגטו ורשה, הבונדיסט הגדול, שסירב לעלות לישראל ונקבר כאן 2009-ב כגיבור פולני. ובכל זאת, מצבתו מקבצת אליה רבים. הם מקשיבים לסיפורו מפי המדריך, ושותקים.
קצינים אחדים משוטטים לבד בין 200 אלף המצבות. הנה ציון קברו של י"ל פרץ, הנה אוהל הקבר של הנציב מוולוז'ין ופתקים עם בקשות פזורים סביבו. רב המשלחת, כומתה שחורה לראשו, מספר על אמרות השפר של הנציב. הנה קברה המיוחד של השחקנית היהודייה אסתר רחל קמינסקה, שמתה ,1925-ב לפני שהכל קרס. השמות מוכרים, גם אם לא מפוענחים לגמרי. הם מתנקזים הלאה אל חלקות אלמוניות, אינסופיות, שרידי מצבות, לעיתים רק שביב אבן שמבצבץ מאדמה כהה, זיכרון נעלם. ולבסוף, במרכז בית העלמין, מרחב ריק, זרוע דשא דל, חשוף לרוחות: קבר האחים של מתי גטו ורשה. כאן אומרים קדיש.
לאחר מכן יוצאים בדממה לאוטובוסים. יורדים באומשלגפלאץ, כיכר השילוחים המפורסמת. אפי, סא"ל (('מיל בצנחנים, דור שני לשואה, מספר לצוות שסביבו על אביו שלחם בגטו ורשה ובישראל נרתם לסייע לניצולים, אבל "בבית לא דיבר אף פעם על מה שקרה." משם פונים ל"נתיב הגבורה" שבלב ורשה - ציוני דרך ואנדרטאות קטנטנות, כמעט נעלמות במרחב האורבני: אנדרטה ליצחק קצנלסון, המשורר שלימים נודע כ"מקונן השואה;" אנדרטה לפאול פרנקל, מפקד הארגון הצבאי היהודי (אצ"י;( אנדרטה לרב יצחק ניסנבוים, שהאמין בקידוש החיים ולא בקידוש המוות; וכמובן, האנדרטה ליאנוש קורצ'אק, המחנך שצעד עם ילדי בית היתומים שלו בשערי טרבלינקה. "כשמדברים על מעשי גבורה, אפילו אם זה לזרוק פרוסת לחם לילד בפינת רחוב, משהו בי אומר - בכל זאת הם נלחמו, בכל זאת הם אמרו, אנחנו כאן, אנחנו חיים," אומר אחד הקצינים סמוך לאנדרטאות הגיבורים.
ליד מילא ,18 הבונקר שבו לחמו אחרוני מורדי הגטו, מקיימים טקס שמסכם את היום. יש מערכת הגברה מוכנה, יש דגלים, גם זר מושקע בצורת מגן דוד. בשש בערב, בוורשה הצפופה, הרוח מתגנבת בין בנייני המגורים שמסביב והקור מאבן את הגוף. 180 איש עומדים במדים, ללא מעילים, ומצדיעים לדגל ישראל שמונף מעל תל החורבות שנותר מהבונקר. אל"מ איציק שחר, מפקד בית הספר לתותחנים ומפקד צוות ,1 שאחראי על הטקס היומי, מקריא את קורות קרובי משפחתו שנספו בפוגרומים האכזריים ברומניה .1941-ב
הטקסים של "עדים במדים" הם לא הכרח, אלא צורך אנושי. יש בהם מקום לפרוק רגשות ומחשבות. בביקור באושוויץ קצינה מקורס מ"פים מקריאה שיר שכתבה סבתה; קצין מודיעין במילואים ונגד בחיל הים בוחרים לשיר "מי האיש" מתוך תהילים, על רקע מגדל הכניסה המפורסם של בירקנאו. וחוסיין, קצין בגדוד הסיור המדברי של יחידת הבדואים, מעלה שם את דגל ישראל לראש התורן. המרקם הישראלי המתוסבך נראה פתאום בהיר לגמרי, במקום שבו הושמדו 12 אלף איש ביום.
בבית המלון, בערב, אחרי הארוחה החמה היחידה של היום, ההתכנסויות מתחילות להציף דילמות. למשל, השאלה הבלתי פתורה "איפה היה אלוהים." חלק מהמשתתפים חובשי כיפה, אחרים מצהירים על אתאיזם, וההבדלים בגישה ניכרים מייד. השיח נתקל לרגעים בקירות, בשתיקות.
עידו ,(35) רס"ר במילואים בשייטת ,13 לא דתי, אבל שאלת האמונה מטרידה אותו. הוא לא מבין כיצד אפשר להשמיד ילדים ואחר כך להמשיך הלאה לחיים רגילים. זה לו ביקור ראשון בפולין. הוא יליד גבעתיים, התגייס לשייטת באפריל ,'95 גר בכרכור. נשוי ואב לשלוש בנות. 120 ימי מילואים בשנה הופכים אותו למילואימניק בקבע ")ביום שישי אני חוזר מפולין ובראשון אני כבר מעביר גיבוש בשייטת.(" סבו נולד וגדל בלובלין, ורוב משפחתו נספתה במיידנק. אביו, הוא מספר, אף חקר את השואה, בייחוד את המחנה הזה.
אנחנו יושבים למרגלות עמוד חשמל מחוץ למחנה, משקיפים על מיידנק מבחוץ: אנדרטת הענק שנבנתה בתקופה הקומוניסטית, "בית הרופאים" הלבן בשביל הכניסה, צריפי האסירים. ומאחוריהם וילות חדשות, אזרחיות, נושקות למחנה. דברים רבים מעסיקים אותו במסע הזה, הכל מקבל פתאום פרופורציות אחרות. "גם תרבות הריאליטי מטרידה אותי עכשיו עוד יותר," הוא אומר בשקט, "אחרי מה שעברנו, אני לא מבין איך אפשר ליהנות מזה שאנשים דורכים על אנשים."
אנחנו אוכלים ארוחת צהריים חפוזה. עידו מספר שלקח מאביו כתובות בלובלין, אולי יזהה את מחוזות הילדות של סבא, את הגשר מעל נהר הבוג שממנו נהג לקפוץ אל המים ולשחות. "החלטתי לבוא לפולין דווקא במדים. זה היה חשוב לי גם בהיבט המוסרי. היה יכול להיות טוב להגיע לכאן עם סבא, אבל לצערי הוא כבר נפטר."
כלוחם ביחידת עילית הוא אומר שאין צורך לראות את הרוע הצרוף של המחנות כדי להפוך למוסרי יותר, זה עניין שטבוע בדנ"א של הלוחמים ביחידה. "במבצע חומת מגן נכנסנו לבתים פלשתיניים וכל הזמן שאלנו את עצמנו איך צריך להיכנס לבית. מצד אחד, אם אתה זהיר מדי אתה עלול להיות בסכנה. מצד שני, יש בבית נשים וילדים, שהם בטוח לא אשמים במצב. הדילמות האלו עולות כל הזמן - לפני, תוך כדי ואחרי הפעולה. ובכל זאת, אסור לקחת דברים כמובנים מאליהם. צריך לחנך את הדורות הבאים של הלוחמים לשאול ולהתחבט, כי אלו הערכים של החברה שלנו."
מול התמונות והסיפורים, רובם חושבים, בשקט, כיצד הם היו פועלים. קודם כל כהורים, אולי כבנים, ואחר כך כבני אדם. ובכל זאת הם לובשי מדים, ובכל זאת יש להם אחריות כמפקדים וכפקודים: מהי הוראה בלתי חוקית? מהי הוראה בלתי מוסרית? כיצד חושבים לרגע על הפעולה המכנית? השאלות צפות בכל תחנה במסע. אחרי צפייה בנאום הצווחני של היטלר ברייכסטאג, שבו טבע את המושג השמדת העם היהודי, אל"מ דורון מור-יוסף מתחבט בינו לבין עצמו. זה קורה בשיחה הצוותית, עוד לפני המסע, באחת הכיתות הקטנות ביד ושם. הוא מספר שישב לאחרונה בקבוצת פקודות שבה נכחו הרמטכ"ל ושר הביטחון, והוא רק הירהר לעצמו אם יכול להגיע מתישהו יום, אי שם בעתיד, שבו שר הביטחון של מדינת ישראל יקרא לגרש את כל הערבים מארץ ישראל. "כשחשבתי על זה הבנתי שזה בלתי אפשרי, שזה טירוף," הוא אומר.
מור-יוסף (42) הוא מפקד מחוז הדרום של פיקוד העורף, ובמשלחת - מפקד צוות .2 הוא כבר היה במשלחת לפני שלוש שנים כמפקד צוות, והמחשבות אחרי המסע ההוא הביאו אותו לחזור. כמו כל חי"רניק ותיק יש בו תמהיל של רצינות והומור, הוא יודע לשבור את הקרח מול הקצינים בצוות, ולכן מתחבב עליהם במהרה. הוא התגייס לנח"ל 1988-ב כבן גרעין פלמחים, ועבר מגוון תפקידי קצונה עד לתפקיד סמח"ט. אחר כך היה ראש מטה עוצבת האש, וכעת, בפיקוד העורף, נאלץ להתמודד עם הרקטות של חמאס והג'יהאד האיסלאמי. כמעט לא הצטרף למסע בגלל סבב ההסלמה האחרון, אבל בדקה ,90-ה רגע לפני שביטל, הגיעה הרגיעה.
בשיחות עם חברי הצוות שלו מור-יוסף מאתגר אותם, שואל שאלות, מבקש מהמפקדים לנסות להיכנס לנעליים של האנשים שחיו אז.
ביד ושם הפתיע והעז לזרוק לחלל האוויר את טבח כפר קאסם. פתאום מדברים בצוות 2 על הזקנה הפלשתינית במחסום, מתייחסים למחוות קטנות של חייל מול אזרח פלשתיני, איך לומר בוקר טוב, ומה לעשות כשאין הנחות בהוראות. הניתוח עמוק, השאלות צצות כל העת. האם זה "הצבא המוסרי ביותר בעולם?" בדיוני הצוות זו לא עוד קלישאה חבוטה, אלא עניין מהותי, אישי, ולכל אחד יש מה לומר.
שלושה ילדים קטנים יש למור-יוסף, הגדול בן .7 הוא חושב עליהם לא מעט במסע הזה, אל מול הזוועה. "כנער בצופים תמיד ראיתי חשיבות בטקסים של יום השואה," הוא אומר. "פעם אפילו התעלפתי ליד נר הזיכרון באחד הטקסים." כמפקד צוות במשלחת חשוב לו "שהקצינים והמפקדים ייקחו איתם ליחידות את התובנות שהם מייצרים בפולין." כשהמשלחת נכנסת למיידנק, בשטח הפתוח והקפוא סמוך ללובלין, הוא שואל בקול: למי פה קר? "כשאף אחד לא ענה," הוא יאמר לי אחר כך, "הבנתי שהם מבינים."
מחנה ההשמדה מיידנק הוא צירוף של כל ביטויי הרוע. כאן, להבדיל ממחנות רבים אחרים, הכל נשתמר: תאי הגזים ותקרותיהם המוכתמות, צריפי העובדים, דרגשי השינה שעליהם הצטופפו שלושה אסירים. המשרפות, שלצידן אמבטיית הסאונה ששימשה את מפקד המחנה, קארל אוטו קוך. והר האפר, שבע טונות של אפר אדם, שנאסף לאחר שחרור המחנה.
אחרי הביקור במשרפות, הצוותים פורשים הצידה ומנסים לעכל. זהו להם מפגש ראשון עם הפלסטיקה של ההשמדה, אחרי שיום לפני כן ביקרו בטרבלינקה זרועת האבנים, הדוממת. רבים מדליקים נרות על אלונקות הכבשנים, מצלמים ללא הרף. הפתעה ממתינה לכל משתתף בצוות: מכתב או חבילה מהבית שהוכנו מראש, בסוד, ביוזמת המשלחת. דף קטן עם ד"ש מהאישה, קופסה עם תמונות של הילדים.
רבים מהקצינים מזילים דמעה כבר בשורה הראשונה של המכתב, ממהרים לשלוח הודעה כתובה או להראות לחבר שלצידם.
בטקס הקפוא, החצוצרה של יואב מרעידה את כולם. הוא בגבו להר האפר, וחוץ מהמשלחת, נקבצים מסביב חרדים, בני נוער חילונים ותיירים פולנים. יואב הוא חצוצרן בתזמורת צה"ל, תפקידו לנגן את התוגה הצבאית הרשמית בטקסים, אבל גם להרקיד את האנשים במעגל ספונטני בבית הכנסת בקרקוב. יום לפני כן, ביער לופוחובה, במקום שבו נרצחו 2,500 יהודי העיירה הסמוכה טיקטין, יואב התחבא מאחורי אחד העצים המחטיים. כשהמשלחת צעדה פנימה בשורה סדורה, שמאל-ימין חרישי, הוא פצח לפתע בנגינת "העיירה בוערת," שכתב מרדכי גבירטיג לפני שנרצח בגטו קרקוב. הצליל החם של החצוצרה התפשט במהירות באקוסטיקה המצמררת של היער. הולכים ובוכים. אחר כך נוגן בצעקה דקה גם "פונאר," המנון נרצחי היערות של שמריהו קצ'רגינסקי מגטו וילנה. "שקט שקט, בני, נחרישה," מילמל מישהו את מילות השיר. עד שנעמדו מול קברי האחים, ואז יש רק דממה.
אחרי היציאה מהיער ניגשים המפקדים ליואב. "ריגשת אותי, בכיתי," אומר לו נגד מבוגר מחיל האוויר. יש במשלחת תמהיל מנצח - אנשי צבא שבשיגרה לא היו נפגשים, מתחברים פתאום לשיחת אוטובוס ארוכה. אל"מ ,'כ טייס קרב וראש מחלקת הדרכה בחיל האוויר, מפקד צוות ,3 מדבר בשבחי הרבגוניות הזאת, ש"גורמת למגוון של תובנות שאנשים ייקחו מכאן ליחידות." הוא עצמו הגיע לכאן תחת שני כובעים: מפקד צוות, אבל גם בן שכול. אביו, טייס קרב ומפקד טייסת אף הוא, נפל ביום הרביעי של מלחמת יום כיפור, כשמטוסו נפגע מעל תעלת סואץ[I][U]. כ' היה אז ילד. רק בטקס בבית הקברות ברקוביצקי מתגלה לאנשי הצוות שלו סיפור הנפילה של אביו, עד אז העדיף לא לחשוף אותו. "לא רציתי לקחת למשפחות השכולות את המקום שלהן," הוא אומר בשקט, כמה ימים לאחר מכן. "אחרי הטקס אנשים מהצוות מיהרו לפנות אלי, אז סיפרתי להם על הרקע האישי שלי."
כראש מערך רגיש במטה חיל האוויר הוא נדרש לאחרונה לא מעט לסוגיית האיום האיראני. בשיחות הליליות של הצוות שלו הנושא עלה לא פעם. "דיברנו על איראן, לא בשאלה אם נכון לתקוף שם אלא בהקשר של לקיחת גורלנו בידינו," הוא אומר.
בבית המלון בוורשה, תחת המולת בני נוער שחזרו מביקור בטרבלינקה ופורקים את החוויות באמצעות התחברות מאסיבית לרשת האינטרנט במלון, מספר אשר בר-און לאנשי המשלחת על בנו, סמ"ר יניב ז"ל, אחד מארבעת ההרוגים הראשונים של מלחמת לבנון השנייה. "יניב אהב את המדינה ואת הדגל בצורה יוצאת דופן. הוא חלם להיות פקח טיסה, אבל עם פרופיל 97 שובץ לשריון, לגדוד 82 של חטיבה .7 בצוות הטנק שלו היו שני עולים חדשים, ויניב התנדב ללמד אותם היסטוריה ישראלית. כשהגדוד הוצב לתעסוקה מבצעית בקו הכחול, על גבול לבנון, יניב בקושי יצא הביתה. אבל הוא היה תמיד אופטימי.
"12-ב ביולי ,2006 לאחר חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב, הטנק של יניב היה בין הראשונים שנכנסו לתוך לבנון, בניסיון לעצור את רכב המילוט של המחבלים. הטנק עלה על מטען גחון גדול, ויניב נהרג במקום, עם שלושת אנשי הצוות האחרים: סמ"ר שלומי ירמיהו, סמ"ר גדי מוסייב וסמ"ר אלכס קושנירסקי."
אשר אומר שקצת התלבט לפני שנענה בחיוב להצעה של קצינת הנפגעים להצטרף למסע. האבל עדיין טרי. רעייתו נמנעת ממגע ישיר עם אנשי צבא, אך עודדה אותו להצטרף למשלחת. לאחר הביקור בטרבלינקה, שהסתיים בטקס משותף עם תלמידי תיכון בן צבי מקריית אונו שביקרו במקום, הוא אומר לי: "זאת הפעם הראשונה מאז שיניב נפל ששרתי את התקווה." אנשי המשלחת מתייחסים אליו בחום. "זה הגיע למצב שאני צריך להגיד לאנשים באוטובוס שאני יכול לסחוב לבד את המזוודה שלי, שהם לא צריכים לסחוב בשבילי," הוא מחייך.
מפקד המשלחת, תא"ל (('מיל אהוד גרוס, אומר שנוכחות המשפחות השכולות תורמת מאוד, כיוון שהחיבור של השכול במסע הוא ייחודי. גרוס, לשעבר קצין חינוך ראשי, מחזיק גם במוניטין מרשימים בחיל השריון: בששת הימים לחם בגולן כמ"מ בחטיבה .8 '73-ב השתתף בקרב בחווה הסינית וראה את איש צוות הטנק שלו נהרג. מאוחר יותר כיהן כנספח צה"ל בתאילנד, וכשהתמנה לקצין חינוך ראשי מיהר להוסיף לחיל את הגדנ"ע. הוא מאמין בחינוך, מאמין בנוער, ו"בגלל זה אני מודאג מהירידה בשיעור הנכונות להתגייס לצה"ל." בטרבלינקה הוא זה שמיהר לחבר את המפקדים עם תלמידי התיכון.
גרוס הוא איש תרבות. מנגן בפסנתר, מחזיק בתואר אמן בשחמט. כשניהל את התזמורת הסימפונית של ראשון לציון התעקש לנגן את ואגנר וחולל מהומה. "בעיניי, מרגע שהמוסיקה יצאה מעטו של ואגנר היא כבר לא היתה שייכת לו," הוא אומר ועיניו נוצצות. הקונצרט עבר עם הפרעה מינורית, ו"גם זה היה ניצחון על הנאצים." בביקור באושוויץ-בירקנאו, ביום האחרון של המסע, הניצחון מקבל פנים אחרות. גרוס צועד שלוב ידיים עם עד המשלחת, חיים קוז'ניצקי, שהגיע לאושוויץ כנער וממנו התגלגל למחנות שונים, עד שזכה לשחרור המיוחל אחרי מסע מתיש על מעבורת בים הבלטי, בחברת אנשים גוועים. המשלחת נכנסת למחנה בשלשות, בצעדים מדודים. קולו של הרס"ר, רמי לוי, נותן את הקצב.
לפתע נעצרים באמצע מסילת הרכבת, וכולם מסתובבים לכיוונו של קוז'ניצקי. בהינתן האות 180 עדים במדים מצדיעים לעד שהיה שם, ששרד כדי לספר.
קוז'ניצקי, למרות גילו המתקדם, שומר על רוח טובה והומור כמעט שחור, גם כשהוא מדבר על התלאות והזוועות שעבר.
באחד הצריפים הטחובים בבירקנאו מתגודדים סביבו כל חברי המשלחת, והוא מספר להם את סיפורו במשך שעה ארוכה. גם כשהוא מסיים, והצוותים ממשיכים לטקסי "לכל איש יש שם" עם פתקים שבהם שמות שאספו ממשפחותיהם, מלווים אותו קצינים אחדים. רוצים לשמוע עוד.
גרוס אומר שאנשים כמו קוז'ניצקי נעלמים לאיטם מהנוף הישראלי. כבר עכשיו, מספרים ביחידת "עדים במדים," קשה לגייס עדים למשלחות שיוצאות בדצמבר ובינואר, משלחות החורף הקפואות.
"בעוד עשורים ספורים צפויים להיפרד מאיתנו אחרוני ניצולי השואה," פותח גרוס את נאומו לצד המשרפות. "או-אז תהא חובה לכתוב את הגדת השואה.
"כן, כהגדת הפסח. הגדה שתספר מדור לדור על אנשים רגילים, שהצדיעו במועל יד לאיש שבצעירותו היה אושפיז בבתי תמחוי יהודיים... אותו אדולף היטלר, שקבע כי יש בני אדם שאינם משתייכים למשפחת האדם וכי עליהם להיכחד. וביושבנו, ובשבת בני בנינו, אל ליל סדר השואה, נטעם פת קיבר ונשתה לגימת מים לזכר ההרעבה במחנות ובגטאות ונספר על אובדן התום והתמימות, על חשכת לב אנוש, על אטימות הרגש ועל אפלת הנשמה, ועל בני אדם כמונו, רגילים אך לא פשוטים, כי לא פשוט להיות בני אדם.
"נספר על גורלם האומלל, אך גם על גבורתם, שהביאו תובנה שהובילה לתקומה. נספר כיצד, על האדמה שבה ניסו לכלותנו, היינו עומדים כואבים ומשתוממים, אך גם זקופים וחדורי גאווה. ונספר איך שרנו את המנון מולדתנו והנפנו בגאווה את דגל מדינתנו, באתרים שבהם ניסו לכלותנו." ·
http://digital-edition.israelhayom....t&for=primitive
רבין, דיין וזמיר צונחים
תמונות מהצניחה ההיסטורית של בכירי צה"ל בשנת '54 נחשפות לראשונה · התיעוד התגלה בעת העברת ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון לתצורה דיגיטלית
לילך שובל
58 שנים לאחר שנגנזו בארכיון צה"ל, נחשפות לראשונה תמונות נדירות של הצניחה ההיסטורית של המטה הכללי של צה"ל. התמונות צולמו 17-ב בנובמבר 1954 במהלך קורס צניחה למפקדים בכירים בתל נוף. כיום כבר לא מתקיים עוד קורס צניחה למפקדים בכירים בצה"ל.
בתמונות ניתן לראות בין השאר את אלי זעירא, ששימש באותה העת ראש לשכתו של הרמטכ"ל משה דיין, ולימים שימש ראש אמ"ן בעת מלחמת יום הכיפורים. אחד הצנחנים הבולטים בקורס היה ראש אגף ההדרכה במטכ"ל דאז, יצחק רבין ז"ל.
בכירים נוספים שנראים בתמונות הם ראש אמ"ן דאז, בנימין ג'יבלי, שהיה אחד מגיבורי הפרשה שכונתה "עסק הביש," ואשר במהלכה נחשפה רשת ישראלית שביצעה פעולות חבלה במוסדות בריטיים במצרים, ומפקד גייסות השריון יצחק פונדק. בנוסף, לקחו חלק בקורס גם מפקד בית הספר הגבוה לקצינים בכירים וחי"ר, צבי זמיר, ששימש לימים ראש המוסד וכן הרמטכ"ל דאז משה דיין. התמונות הנדירות אותרו כחלק מתהליך שנעשה בחודשים האחרונים להעברת חומרים ארכיוניים נדירים לפורמט דיגיטלי.
http://digital-edition.israelhayom....t&for=primitive
ננצח בכל המקומות שנהיה בהם, חד-משמעית
"עם ישראל," אומר הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ, "יכול להרגיש גאה ובטוח. ראוי שנזכור איפה התחלנו, איפה אנחנו נמצאים היום ואיזו כברת דרך עברנו" ¬ בראיון מיוחד לרגל יום העצמאות אומר הרמטכ"ל: "אנחנו המדינה החזקה ביותר באזור ואנחנו צריכים להמשיך להיות" ¬ הוא רוצה "שירות חובה לכל אזרחי מדינת ישראל באשר הם. המדינה חייבת לעשות את זה. אנחנו צבא חצי העם, זה לא בסדר וזה לא יחזיק" ¬ ראיון עם מפקד מפוכח ואופטימי
עמוס רגב, יואב לימור
ערב יום העצמאות 64-ה עומדת ישראל בפני אחת ההכרעות הגורליות בתולדותיה, אולי הגורלית מכולן. הסוגיה האיראנית, שללא ספק היתה הנושא העיקרי בשנה שחלפה ומן הסתם תהיה גם בשנה הקרובה, העסיקה לא רק את הדרג המדיני ואת הציבור, אלא גם - ואולי בעיקר - את מערכת הביטחון ואת האיש המרכזי ביותר בה - הרמטכ"ל.
בני גנץ מודע לתפקיד המכריע שזימנה לו ההיסטוריה במערכה הזאת. בשונה מכמה מקודמיו הוא מנסה שלא לשים את עצמו במרכז ולא ליחצן את דעותיו, אבל בה בשעה מקפיד לומר אותן ביושר. כאשר נפגשנו השבוע, בין יום השואה ליום העצמאות, בין החורבן לתקומה, הוא נשמר מאוד שלא לחצות את הקו הדק שמפריד בין משרת ציבור לנבחר ציבור, אבל בין המילים היה אפשר לשמוע עמדות מוצקות וברורות.
"איראן עם יכולת גרעינית צבאית היא פוטנציאל לאיום קיומי, אבל לא בהכרח איום קיומי," הוא אומר. "הדברים האלה נאמרו בעבר ואני חושב שנכון לחדד אותם. אנחנו המדינה החזקה באזור, ואני חושב שאנחנו צריכים לדאוג שהמצב זה יישאר גם בעתיד. הבעיה של איראן גרעינית היא הרבה יותר בעיה עולמית מאשר רק בעיה ישראלית, ולכן צריך למצות כל דרך אפשרית לכך שהעולם לא ירפה מעיסוק בזה, ואני חושב שהעולם עושה את זה. אני חושב שמה שאנחנו רואים בסנקציות ומה שאנחנו רואים בלחץ הבינלאומי ובדיבורים שאנחנו שומעים מהאמריקנים, העולם חותר לכיוון הזה."
ואם העולם לא יצליח?
"צה"ל חייב בכל דרך להכין לעצמו אלטרנטיבות מבצעיות למקום שבו הוא יידרש לפעולה, בנקודת הזמן האחרונה האפשרית, ובהינתן התנאים האסטרטגיים המאפשרים. וזה מה שצה"ל עושה בשנים האחרונות. אני חושב שיש לנו לא מעט יכולת לפעול. באופן ענייני אני חושב שצריך להכין את היכולת, אבל גם להבין את ההשלכות של סוג כזה של אירוע."
אתה מאמין לאמריקנים שהם רציניים בכוונתם לעצור את איראן?
"אני מאמין שהם רציניים. הם פשוט שופטים את זה מנקודת מבט אחרת משלנו. ההבדל בינינו לאמריקנים מונח בשני מקומות - עוצמת היכולת וזיהוי הדחיפות. להם יש הרבה יותר יכולת, אבל הם, כתוצאה מזה, מרגישים פחות דחיפות. לנו יש קצת פחות יכולת, ולכן אנחנו מרגישים את זה קצת יותר דחוף. חוץ מהדבר הפשוט והקריטי שבינינו לבין איראן אין שני אוקיינוסים ואנחנו חיים עם האזרחים שלנו בזירת המלחמה."
בפגישות שלך איתם הם מנסים לשכנע אותך לא לתקוף?
"אני שומע במילים אחרות בחדר את מה שאתם שומעים בגלוי בחוץ. אנחנו לא ביקשנו אישור ולא קיבלנו בלימות ולא בטיח. לישראל יש הסוברניות לקחת את ההחלטות שלה, וגם הם מבינים את זה. יש דיונים, חילופי דעות אסטרטגיים, אבל אני לא מבקש אישורים ולא מקבל אמירות."
אם איראן תחליט להסתער על הפצצה, כמה זמן ייקח לה להגיע אליה?
"זו סוגיה של שנה-שנתיים."
ואם המנהיג, חמינאי, יחליט ללכת על גרעין צבאי, נדע על כך בזמן?
"אני חושב שאנחנו נראה או פריצה קדימה או תהליכי אינטגרציה כאלה ואחרים או משהו אחר שאנחנו אמורים לראות בתוך כל הסיפור הזה. ולכן צריך לעשות כל מאמץ, בשיתוף הקהילה הבינלאומית בכלל והאמריקנים בפרט, שזה לא יקרה, ולהתכונן לאפשרות שנצטרך להתמודד עם האתגר הזה.
"נראה לי שזו ממש חובה מקצועית מצד אחד להכין את חלופת הפעולה, ומצד שני לקיים את הדיאלוג האסטרטגי בחדרים הנכונים. ומהמקום הכי אתי אני אומר לכם שאנחנו מנהלים את זה הכי מקצועי והכי בהיר שאנחנו יודעים לעשות. ולא חסרי יכולת אנחנו. ממש לא."
העורף מוכן למה שעשוי לקרות בעקבות תקיפה כזאת?
"העורף צריך להתארגן על עצמו בלי קשר לסוגיה האיראנית. איום הטילים והרקטות שהסביבה המזרח-תיכונית מציבה, עם או בלי איראן, מחייב את העורף להיות מוכן. אנחנו מדברים על עשרות אלפי טילים שמונחים מצפון ועל כמעט 10,000 טילים שמונחים מדרום, ולכן צריך להמשיך ולקדם את ההגנה על העורף, כי החיים האלה במזרח התיכון לא ישתנו." להתמודד עם איומים בעומק
אחת ההחלטות המשמעותיות שקיבל גנץ 15-ב חודשי כהונתו היתה להקים את מיפקדת העומק, מיפקדה מרחבית רביעית שתטפל בכל הגזרות שאין להן גבול משותף עם ישראל: במקומות שבהם מתאמן הטרור ומתחמש ובהם ניתנות הפקודות לפיגועים. לאחד יכולות, יחידות וארגונים לכדי חשיבה ותוכניות פעולה אחרות מכפי שהיו בעבר.
"העומק הוא דבר שאני לא יכול להתעלם ממנו," אומר גנץ. "טווחי הנשק, רשתות הלחימה, הם כבר מזמן לא רצועת הגנה ראשונה או שנייה, קו המגע. הלחימה הזאת לא נעלמה מהעולם, אבל האיומים בעומק הם כאלה שאנחנו צריכים לדעת להתמודד איתם גם בצורה ישירה וגם בשיתופי פעולה בינלאומיים של מודיעין ומבצעים ולמידה טכנולוגית. הגייסות היום הם לא רק גייסות במובן המילולי של המילה, אלא גם כוחות של איראן שפועלים בכל מקום, או לוב שהיא מחסן נשק עצום. ומי יודע מה יקרה בסוריה או בעיראק. את כל המקומות האלה אנחנו בוחנים מודיעינית, והמיפקדה החדשה נדרשת לחשוב על זה ולפתח את זה לרעיונות מבצעיים ובמידת הצורך גם לפקד על משימות כאלה ואחרות שיהיו שם."
וזה באמת יקרה? כי יש איזו תחושה של חשש קמאי בישראל מפעולות בגלל מחיר הנפגעים.
"השיגרה שלנו, ופה אני מוגבל במה שאני יכול לומר, לא מעידה על חוסר עשייה. מעבר לזה, אנחנו בונים את תפיסת הלחימה וההכרעה שלנו מתוך הבנה שנצטרך לעבוד בכל הטווחים, בכל התאריכים, בו בזמן.
"נעשה כמובן כל מאמץ לצמצם נפגעים ככל שנוכל, אבל זה לא יכתיב את הצורך לפעול כי אין לנו הלוקסוס הזה. הרי במקביל לזה, העורף יהיה נתון תחת איום פעיל וחזק, כך שנכון עבור הצבא לקחת את הסיכונים."
פגשנו את גנץ בשיאה של פרשת הסמח"ט המכה, סא"ל שלום אייזנר, שחבט באזרח דני במהלך הפגנה בבקעת הירדן. גנץ קיבל לידיו תחקיר ראשוני, ביקש השלמות, ולאחר שקיבל אותן החליט, כצפוי, להדיח את אייזנר מתפקידו. זאת, לאחר שקבע כי הוא כשל שלוש פעמים: מקצועית, פיקודית וערכית. גנץ סבור כי הפרשה אינה מעידה בהכרח על האיש, אבל מוטרד מאוד לא רק מהאירוע עצמו אלא גם מהעובדה שהוא לא דווח במשך יותר מיממה. "זהו כשל פיקודי," הוא אומר. "כשל מקצועי זה איך אתה נערך לאירוע, כשל פיקודי זה איך אתה מתפקד באירוע, וכשל אתי זה איך אתה מתנהג כאדם וכקצין."
על השער של האקדמיה הצבאית בווסט פוינט מופיע המוטו: .Duty, Honor, Country מה המוטו שלך לצבא?
"אני לא יכול לחיות עם מפקדים שלא מביאים איתם שני דברים בו בזמן: נחישות ותבונה פיקודית. מפקד חכם שאינו נחוש, לא עוזר לי. מפקד נחוש שאינו חכם או אינו נבון, גם כן לא עוזר לי. ואני מהמפקדים שדורשים את שניהם.
"אני דורש מהמפקדים פיקוד מלפנים כי רק ככה הם יבינו מה קורה בשדה הקרב ויפרשו נכון את המדיניות ואת הפקודות. כי את מה שהם רואים שם אני לא רואה ולא יכול לראות. אני מת לראות, אבל לא רואה. ואת זה המפקדים שלנו צריכים להבין, ואני חושב שבסופו של דבר הם גם מבינים את זה.
"באירוע הזה היתה שגיאה, ונחישות לבדה אינה פותרת את העניין, צריך גם תבונה. ובזה מותר המפקד מהלוחם, כי אחרת הוא והלוחם אותו הדבר. הוא קודם כל נמצא שם בתור לוחם, זה נכון, אבל הוא גם מפקד וצריך להביא את שניהם.
"אני לא שולח קצין שלישות לפזר הפגנה, אני שולח מח"ט, סמח"ט, מג"ד. הוא צריך לדעת להביא את שניהם - את הנחישות ואת התבונה הפיקודית - והוא לא עשה את זה."
אתה מוטרד מכך שהיחס לאירוע הזה הוא פוליטי - השמאל נגד הקצין והימין אוטומטית בעדו?
"אני שופט את ההתנהגות של האנשים ולא את מה שמישהו מנסה להגיד על מישהו אחר או על איזשהו עניין. בעולם המורכב שבו אני נמצא יש פתרון אחד, שהוא נורא פשוט, שלוש אותיות: אמת. זה מנגנון החיסון היחיד שלי. אני כבר 30 שנה חייל ואני יודע שאם אתה שם לאנשים את האמת כמות שהיא - עם זה הם לא מתווכחים. זה החיסון שלי, הדרך היחידה לשרוד את העולם המורכב הזה - אמת."
ואולי זה עוד סימפטום לבעיות - דת, חברה, פוליטיקה, מעורבות חיצונית?
"זאת בעיה קשה, ואני אסביר. בסוגיה האיראנית אתם תכתבו מה שתכתבו והפרשנים יגידו מה שהם יודעים להגיד וגם כמה לשעברים ידברו, אבל בגדול המדינה תשאיר לנו להתעסק בזה.
"לעומת זאת, כשמדובר בעניינים של צבא-חברה אז כולם מומחים ולכולם יש מה להגיד. ולכן, פרדוקסלית, יש פה מצב הפוך: זאת אומרת 20-ש אחוז מהעיסוק שלי הופך להיות 80 אחוז מהבעיות שלי, ולהפך. וכל זה בגלל שכולם מומחים.
"למשל, איך נוסעים מהבית לצבא. כאילו, מה הסיפור שלכם בכלל? ופה העסיקו אותנו עד מחרתיים בעניין הזה של הרכבת, פרויקט שבסך הכל הצליח ונעשה לרווחתם של החיילים. החברה אוהבת להתעסק בדברים שהיא כאילו מבינה בהם ומשאירה לנו את הדברים האחרים." "לא בודק מתחת לקסדה"
בשנה החולפת נאלץ גנץ להתמודד עם תופעות של הדרת נשים וגם עם פרשת ה"יזכור," שהעלו שוב תהיות סביב מידת המעורבות של הדת בצה"ל, בעיקר על רקע משקלם הגדל של חובשי כיפות ביחידות הקרביות ובשורות הפיקוד הזוטר והבכיר.
גנץ קובע כי מדובר ב"חבר'ה נהדרים," ומוסיף: "הם ממלכתיים, הם חלק מאיתנו ואני אשכרה לא רואה בזה בעיה. אני לא בודק מה יש לחייל מתחת לקסדה, אני כן חושב שהמדינה צריכה לשאול את עצמה איך היא מתמודדת עם הסוגיה של שירות
שנהיה בהם, חד-משמעית"
חובה לכולם שהיא סוגיה קריטית.
"אזרחי מדינת ישראל צריכים לתת מעצמם למדינת ישראל, כי הצבא היה, הווה וצריך שיישאר המקום הראשון שעליו מסתכלים כמתנדבים, שעליו מסתכלים כמשרתים, שעליו מסתכלים כזיהוי הצרכים. כי הסביבה הגיאו-פוליטית שלנו שונה מזו של רמטכ"ל שווייץ, שישב אצלי לפני 7-6 חודשים וסיפר לי בגאווה שתקציב הביטחון שלו גדל בגלל הבעיות במזרח התיכון. לא האמנתי ששמעתי את זה."
איזה פתרון צריך להיות?
"שירות חובה. שירות חובה לכל אזרחי מדינת ישראל באשר הם. זה לא רק שירות צבאי, זה שירות חובה בכלל."
אתה אדם מפוכח. יש לזה סיכוי לעבור פוליטית?
"המדינה חייבת לעשות את זה. אנחנו צבא חצי העם, זה לא בסדר וזה לא יחזיק. אפשר לחכות עוד שנה-שנתיים, לארגן עוד קומבינה לשלוש-ארבע שנים, אבל זה לא באמת ידחה את הקץ ולא יפתור את הבעיה.
"אין ברירה, חייבים להחליט ללכת לסוג כזה של פתרון, שהוא יותר הגיוני והוגן. זאת שאלה של הוגנות, והוגנות לדעתי היא שאלה שתהיה משמעותית מאוד בחברה הישראלית בעתיד."
המחאה החברתית של הקיץ שעבר דחקה את צה"ל לפינה: מצד אחד, שלל משימות ואתגרים ביטחוניים (בדגש על איראן ועל המהפכות במזרח התיכון;( מצד שני, הצורך בקיצוצים כדי לפנות מקורות תקציביים לצרכים חברתיים.
גנץ לא רק נדרש לקצץ ולהרהר בהפסקת אימונים ובדילול מלאים, אלא מצא עצמו לא פעם בעימות פרונטלי עם אנשי האוצר ואפילו עם שר האוצר, שטען כלפיו כי הוא אינו מבין את כפיפותו לדרג המדיני.
"שגיאה," אומר על כך הרמטכ"ל. "אם יש משהו שאני מבין אותו זה בדיוק הכפיפות של הדרג הצבאי לדרג המדיני. אני חושב שההתבטאויות שלו היו אחת, לא במקום; שתיים, לא לעניין; שלוש, לא נכונות. אבל זה לא העניין, זה לא עניין אישי בין שר האוצר וביני. למדינת ישראל יש ראש ממשלה וממשלה שנושאת באחריות, ואמרתי לה שנעשה בדיוק מה שהיא תסכם, ואם היא תחליט שאנחנו צריכים להילחם באבנים אז So Be It (זה מה שיהיה,( נילחם באבנים.
"אנחנו לא נפסיק את המשימה שלנו כתוצאה מהעניין הזה. פשוט נציג לכם את המשמעויות. לעיתים לאנשים לא נוח לשמוע את הדברים האלה, אז הם מטילים את מה שהם מטילים." "אסור שיהיה לנו צבא חלול"
אין כסף?
"השאלה המרכזית היא איך ייראה התר"ש (התקציב הרב-שנתי.( באחת ההזדמנויות סיפרתי לראש הממשלה שהמשימה המבצעית הראשונה שלי בתור חייל היתה לאבטח את סאדאת כשהוא הגיע לירושלים, בדרך להסכם השלום. עכשיו אני רמטכ"ל ולא ברור לי מי זה הנשיא הבא של מצרים ומה תהיה המדיניות של המדינה שלו.
"עברו 40 שנה, ותשקוט הארץ אם תרצו, ואנחנו באים למציאות, שאני מקווה שהיא תהיה טובה, שיהיה בה כיבוד זכויות האזרח, שמשקל הרחוב אכן ישפיע על מקבלי ההחלטות במדינות האחרות, כי זה מקדם דמוקרטי לא רע, שזכויות האישה יהיו מעבר לזה שהיא חוטפת מלקות אם היא נוהגת באוטו, ראה סעודיה. ובסדר גמור, אז לא יהיו פה מלחמות.
"אבל למה יש לי הרגשה שזה לא מה שהולך לקרות? למה יש לי הרגשה שבמצרים עולה שלטון שלא משנה מה קורה, אנחנו נהיה במצב פחות טוב מבחינתו? למה יש לי הרגשה שסיני הולכת ומתערערת מבחינת הביטחון, ושבעצם זה כבר קרה? למה יש לי הרגשה שסוריה, עם אסד או בלי אסד, לא תהיה אותו מקום יציב, גם אם שלילי, כמו שהיתה לפני כן, ובמקרה הטוב היא תהיה לא יציבה אבל לא נגדנו, ובמקרה הרע לא יציבה ונגדנו"?
"ולמה אני מבין שחיזבאללה זה פי חמישה ממה שהיה במלחמת לבנון השנייה? למה אני יודע שעזה היא 10,000 טילים והיא גדלה?
"אני לא יודע מה יהיה בעיראק ואני לא יודע מה יהיה באיראן, וראינו מה שווה יציבותם של המשטרים. זאת אומרת, אנחנו חיים במזרח התיכון שבו אנחנו גמרנו לדעתי את הקרדיט של חלון ההזדמנויות, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו שום סיכון ביחס להתפתחות."
ובאוצר לא מבינים את זה?
"אין לי שום בעיה עם כל תקציב שיחליטו, אבל כדאי שיהיה ברור: יהיה פה צבא חלול. כלומר, צבא לא מאומן, לא מצויד, בלי מלאים, וכזה שאינו כשיר לבצע את משימותיו. אסור להסכים שזה יקרה, וזה בכלל לא קשור אלי.
"זה הארגון הכי חשוב שיש למדינה במובנים הביטחוניים שלה, ואנחנו לא נמצאים בשווייץ. אני לא חושב שהביטחון הוא במקום הראשון במדינה הזאת, כי אני חושב שהחינוך נמצא שם. אבל עדיין, כשאני מסתכל על הפרקטיקה של החיים פה, אז אני לא יכול להתעלם מהעובדה הבסיסית הזאת." מבחן הניצחון
גנץ מקפיד לדבר בקול נמוך. דיבורו שקול, מילותיו נבררות בקפידה. לעיתים הוא עוצר לחשוב, כדי להיות מדויק. בשום שלב הוא לא מרים את הקול, לא בראיון ו(כמעט) לא בחיים. מהסיבה הזאת נטען כלפיו בעבר לא פעם שהוא נטול אסרטיביות מספקת, שהוא לא חד מספיק מבצעית. מקצת האלופים שמלווים אותו בצמידות ושותפים לפעילות הרגישה ביותר כופרים באמירה הזאת, וטוענים שגנץ מקדש מחשבה ושיקול דעת, אבל יודע לחתוך כשצריך.
ועדיין, מבחנו האמיתי, היחיד, הוא מבחן הניצחון - בפעולות ובעיקר במלחמה. הוא מאמין שהערך הזה עדיין קיים בצבא, וקובע: "ננצח בכל המקומות שנימצא בהם. חד-משמעית."
מה זה ניצחון?
"צריך להבדיל בין ניצחון שהוא מושג אסטרטגי, ובין הכרעה שהיא מושג אופרטיבי. המדינה לא תנצח אם אנחנו לא נכריע, ואנחנו צריכים לספק הכרעות בשביל שהמדינה תנצח."
בוא נהיה ספציפיים. מהי הכרעה בעזה?
"אנחנו יכולים לכבוש את עזה. זו שאלה של מחיר לאומי. לא במובן של נפגעים, כי נפגעים יש במלחמה, אלא במובן של לשלוט בעזה לאורך זמן. אנחנו מסוגלים להביא למצב שרצועת עזה אינה רוצה עוד במלחמה. 'עופרת יצוקה' יצר סף הרתעה שהחזיק תקופה מוגבלת יחסית, אבל האווירה שלו עדיין קיימת. ואם אני לוקח את מלחמת לבנון, שהיתה כביכול המלחמה הפחות מוצלחת, אבל התוצאות האסטרטגיות שלה הן תוצאות מאוד חזקות במובן של ההרתעה שהיא יצרה. אז אלה התפיסות והיכולות שאנחנו מקדמים כדי להביא להישגים לא פחות ואולי יותר ממה שהיו לנו קודם."
ומהי הכרעה מול איראן?
"זאת סוגיה הרבה יותר אסטרטגית ורחבה. זה לא באותם מגרשים, כי זה יותר ברמה של... נקרא לזה מהלומות אסטרטגיות."
מנקודת מבטך, כמצביא הצבא, אפשר להניח שזווית הראייה שלך השתנתה: פעם ודאי עבדת עם מפות טקטיות, בקנה-מידה של .1:50,000 והיום - אתה מסתכל בגלובוס?
"גלובוס זה קצת גדול, אבל תראו בעצמכם: מולי יש את המפה הקטנה, אבל כשאני רוצה להיזכר בפרופורציות, אני פותח עוד מסך (הוא לוחץ על כפתור, ועל הקיר שמולו משתלשלת מפה הרבה יותר גדולה: ממערב ליוון עד ממזרח לאיראן.( חשוב שנדע לפתח רעיונות מערכתיים, רעיונות מבצעיים ואולי אפילו במידת הצורך לפקד על משימות כאלו ואחרות שתהיינה שם. תפיסת הלחימה ותפיסת ההכרעה שמובילה אותה הן שאנחנו נצטרך לעבוד בכל הטווחים, בכל התאריכים, בו בזמן, סימולטנית."
אפשר להשיג הכרעה באיראן?
"אני לא חושב שצריך לכוון להכרעה. אני חושב שצריך להתמודד מול איראן."
ומול הטרור בסיני?
"אנחנו לא יודעים להרתיע טרור מלפעול. מול סיני אנחנו צריכים להעמיד מענה מבצעי שיתבסס על כושר איסוף ועל כושר הגנה ולחזק ולשמר ככל האפשר את שיתוף הפעולה שלנו עם המצרים כדי למנוע מהאזור הזה לאבד שליטה ולהיות מוכנים לימים רעים שאני מקווה שלא יגיעו."
אתה חושב שהפתרון לכל החזיתות האלה הוא שישראל צריכה לחיות תחת תקרה שמגינה עלינו מפני טילים?
"באופן עקרוני, מדינת ישראל, בדגש על המרכזים האורבניים הגדולים שלה, צריכה לחיות תחת תקרת הגנה. היא אינה הרמטית, והיא לא זו שמהווה את הפתרון העתידי. המענה ההגנתי נדרש כדי לאפשר את מיצוי הכושר ההתקפי וכושר ההכרעה של מדינת ישראל.
"אנחנו לא יכולים לקיים את עצמנו פה אסטרטגית לאורך זמן בדיפנס. האם אני יכול לצאת עם כל 11 השחקנים שלי להתקפה ולהשאיר רק את השוער בשער? לא, זה לא אפשרי, אני צריך לשים שם גם הגנה. אבל מלחמות תמיד הוכרעו על ידי מערכים התקפיים."
גנץ קיבל את צה"ל אחרי פרשת הרפז ולאחר ביטול מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל. לפני שעזב, טרם ידע שישוב, אמר גנץ לחבריו במטה הכללי כי בחדר יש "פגר" - רמז לכך שנדרש אוורור יסודי של האורוות כדי להתגבר על הפרשה. כמו הגיבורים והמבוקרים העיקריים, גם גנץ קיבל את טיוטת דו"ח המבקר, ולדבריו "היו לי בה הפתעות מעטות מאוד שלא אהבתי לראות אותן." "צה"ל הרבה יותר נקי"
הוא אומר שהיום היחסים בצמרת מערכת הביטחון טובים ומתקיימת "אווירת עבודה טובה." עם שר הביטחון הוא מצליח, לדבריו, לייצר ענייניות שגוברת על מחלוקות ומתחים: "הדברים בסך הכל די מסודרים, אנחנו עובדים די טוב, המינויים זורמים. פה ושם יש לנו ויכוחים, אבל אני לא חושב שזה משהו."
ניקוי הפרשה הזאת, הוא מאמין, השאיר את צה"ל הרבה יותר נקי. אולי לכן מפגין גנץ אופטימיות. כשאנחנו שואלים אותו על קולות שתוהים בגלוי אם מדינת ישראל תשרוד. הוא קובע נחרצות שכן.
"עם ישראל," הוא מוסיף, "יכול להרגיש גאה ובטוח, אבל הוא צריך גם להישאר מפוכח, כי אני לא חושב שהסביבה שאנחנו חיים בתוכה היא סביבה חסרת אתגרים, אבל צריך להיות מאוזן ולדעת להציב את המענים השונים, מתוך ראייה היסטורית ולא בצורה היסטרית."
דווקא ביום העצמאות, הוא אומר, "ראוי שנזכור איפה התחלנו, איפה אנחנו נמצאים ואיזו כברת דרך עברנו. אני באמת חושב שיש הרבה במה להיות גאים. אני חושב שבסופו של דבר כדאי שנסתכל על עצמנו: אם אנחנו נהיה בסדר - יהיה בסדר."
גנץ מצביע על שתי תמונות ממוסגרות המונחות על כוננית הספרים שמאחוריו, האחת תמונה של דוד בן-גוריון והשנייה שיר של זאב ז'בוטינסקי. לצידם כוס יין, חצי מלאה, שמסכמת עבורו את העניין כולו: "זה שנות ,80-ה בית חולים אוניברסיטאי בעיר בון בגרמניה. אמא שלי אחרי ניתוח שאני לא יודע כמה הוא היה קשה, נורא. בקושי חיה, שמה עליה פרח ואת הכוס הזאת. בא מנהל המחלקה בבוקר לראות מה שלומה של פראו גנץ. אז היא אומרת לו, שמע, ניתוח קשה וזה, אבל אני עדיין חיה, אז אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה."
אגב, הרופא מהסיפור היה פלשתיני שנולד בעזה, עבד כשוטף כלים בחומוסייה ישראלית כדי לאסוף כסף וללמוד רפואה, ובסופו של יום הוא טיפל באמו של מג"ד צנחנים שכעבור 30 שנה הפך לרמטכ"ל.
מה הלקח?
"המציאות האסטרטגית סביבנו מעסיקה אותי המון, אבל אני יודע שאני לא באמת יכול להשפיע עליה, כי אני לא יכול לעשות סדר במצרים או בסוריה. אני צריך להיות ערוך לתוצאות, להציב מענה שיידע להתמודד עם סוג כזה של אירועים.
"אני גם מוטרד מסוגיית המשאבים, שהצבא לא יהיה חלול, ומכך שצה"ל ימשיך לצמוח ולהתפתח. הדברים האלה, או שהם לא תלויים בנו או שהם פתירים, כי אפשר לתת להם מענה.
"הדבר היחיד שאני לא יודע לענות עליו הוא אנחנו עם עצמנו, האם אני יכול לשבת פה בחדר אחד עם אישה, חרדי, דתי, ימני, שמאלני, יהודי, ושאינו יהודי ולהגיד שזאת מדינה אחת? כצה"ל, זה לא בידיים שלנו בכלל. אלה לא שאלות מהסביבה שלי. אבל ככל שאני יכול בדלת אמותיי אז אני מקווה לסיום טוב¬ ."
http://digital-edition.israelhayom....t&for=primitive
כך הפכו קציני חיל הים ל"ממשלת קפלוניה הזמנית"
זה היה המקרה הראשון שבו צה"ל הושיט עזרה לנפגעי אסון טבע ¬ השנה היתה ,1953 זמן קצר אחרי סיומה של מלחמת השחרור ¬ ספינות של חיל הים יצאו לים האגאי לתרגיל רחב-היקף ראשון ¬ הכל עבד כמו שצריך, אבל רגע לפני שהרימו עוגן כדי לחזור הביתה - האדמה רעדה ¬ הם רוקנו את כל מה שהיה על הספינות, הקימו בית חולים מאולתר, טיפלו ופינו אלפי פצועים ¬ מלך יוון וראש ממשלתה הגיעו להודות להם ¬ פרסום ראשון
יפתח קוזיק
הפרשה הזו מחזירה את כולנו אחורה, לשנותיה הראשונות של המדינה. שנת .1953 צה"ל רק סיים את מלחמת העצמאות. חיל הים מתחיל בבניית הכוח שיגן על הגבול הימי בשנים הבאות.
לא מכבר הוקמה שייטת ספינות הקרב הראשונה, השייטת הגדולה." המפקד הוא שלמה אראל, לימים " מפקד חיל הים. בעברו הספיק לטבוע על אונייה בריטית שחטפה טורפדו גרמני, היה רב-חובל בצי הבריטי ומפקד של כמה ספינות בחיל הים. השייטת נמצאת בתחילת דרכה. שלמה אראל זוכר שלא היתה עדיין מגובשת ומיומנת כשייטת קרב. "היה לנו ערב רב של ימאים צעירים ולא מיומנים, קצינים מפה ומשם, וסבלנו ממחסור בתרגול מבצעי."
אראל הגיע למסקנה שחייבים לבצע תרגיל בהיקף נרחב. הוא פנה למפקד חיל הים דאז, מרדכי "מוקה" לימון, וקיבל ממנו אישור לחודש של תרגולות קרב בים האגאי. לימון מסר לאראל 1,500 דולר אמריקני כתקציב לתרגיל.
וכך, בבוקר אחד, יצאה השייטת לכיוון האי רודוס. ראשונה יוצאת ספינה שתשמש תחנת ציוד ואספקה ראשונה בדרך. ספינות השייטת ממשיכות מהאי רודוס לאי לארוס שמצפון, ובהמשך לארבעה שבועות של אימונים ברחבי הים האגאי.
לפתע, קריאות לעזרה
הלוחמים מתרגלים כניסה ויציאה ממעגנות, ממפרצים ומנמלים, תרגולות קרב ותרגולות ימאות. ספינות השייטת עוברות בנמלים שונים, והלוחמים מתרגלים קצת פוליטיקה ודיפלומטיה כשגרירי המדינה החדשה. כך חולפים להם ארבעה שבועות של אימונים, ועוד מעט יגיע הזמן לחזור הביתה.
אלא שרגע לפני השיבה הביתה החליט אראל לעצור במפרץ בדרום הפלופונס לעבודות תחזוקה וצביעה של כלי השיט בטרם שובם לנמל הבית בחיפה. הוא זוכר שאת המפרץ הזה נהגו לכנות "מפרץ הצביעה" והוא נמצא מצפון לאי "אנטי קירתה." האווירה היתה אווירה של אחרי התרגיל. כולם כבר חלמו על המיטה בבית.
אלא שלפתע הכל השתנה. בעוד הספינות נמצאות "על עוגן" במפרץ היווני, קלטו לפתע אנשי הקשר שבספינות .S.O.S עד מהרה התברר שבאזור התחוללה לפתע סידרה של רעידות אדמה קטלניות בעוצמה של 7.3 בסולם ריכטר. הנפגעים - כל אזור יוון שממערב לתעלת הקורינטוס, אזור האיים קפלוניה וזאנטה (זקינטוס) וכן אזור האי הקטן איתקה.
שידורי החירום והמצוקה הציפו את מכשירי הקשר. הקריאות שודרו מכמה מוקדים: משלושת האיים היווניים אשר היו במרכז הרעש, קפלוניה זאנטה ואיתקה, ואפילו מעיר הבירה אתונה. האותות נקלטו בו בזמן על ידי שלושה ציים ששייטו באזור. היו אלה הצי השישי האמריקני, קבוצת משחתות וסיירות בריטיות וכן השייטת הראשונה של חיל הים הישראלי, שלוחמיה הטילו עוגן לשעות אחרונות של כיף ב"מפרץ הצביעה" לפני השיבה הביתה.
מפקד השייטת אסף את מפקדי הספינות לקבוצת פקודות מהירה, ובד בבד שלח שדר לרדיו אתונה ולמיפקדת חיל הים בארץ. הוא העביר דיווח ראשוני על האירוע למיפקדה וביקש אישור להגשת סיוע. מיפקדת חיל הים ענתה מייד: "היכנס והגש עזרה." מרדיו אתונה לא הגיעה תשובה.
"תחושה שהספינות שוקעות"
אזור האיים הפגועים נמצא 300-250-כ מיילים ימיים מ"מפרץ הצביעה." היה מדובר 15-בכ שעות הפלגה, והספינות יצאו מייד לדרך. "כאשר התקרבנו לאזור," נזכר אראל, "סמוך לאי זאנטה, עברנו ליד אוניית חיל הים האמריקנית הגדולה '.'סאלם האמריקנים הבהירו שהם יעגנו באי כדי להגיש עזרה." הסיכום היה שהשייטת הישראלית תמשיך לכיוון קפלוניה, מכיוון ששם היקף הפגיעה והנזק היה גדול בהרבה. מפאת גודלה האונייה האמריקנית לא היתה מסוגלת להיכנס לקפלוניה.
השייטת המשיכה לכיוון האי קפלוניה. כשהתקרבו, הבחינו במשחתת בריטית בשם "דאריינג" מטילה עוגן במרחק גדול למדי מהחוף, מפאת גודלה. הישראלים ניסו להיכנס למפרץ שלאורכו נמצאת עיר הבירה ארגסטולי, ואז נשמעו בספינה קולות פיצוץ. התחושה היתה שהקרקעית שוקעת ושהספינות עומדות לטבוע. התברר שאלו היו רעשי המשך לרעידת האדמה הגדולה.
תוך כדי קולות הפיצוץ ממעבה הים, החליט מפקד השייטת להיכנס לעגינה בארגסטולי. ספינה בודדת נכנסה למפרץ, והשתיים האחרות המתינו בחוץ.
באותה שעה החלו גושי אדמה עצומים ליפול למים בעוצמה רבה. פיסגת ההר אינוס, שגובהה 1,600-כ מטרים, נראתה כמפולחת לשני חלקים. נראו בה סדקים ובקעים רחבים, ועשן עלה מהם. בנוסף, פרצו שריפות ומכל עבר באי נראו להבות. הרחובות, כך נראה מהספינות, התמלאו עשן.
הספינה המובילה סיימה את הסיור הראשוני, דיווחה לשתיים הנוספות וגם הן החלו להיכנס לעגינה. הלוחמים החלו להתארגן להגשת סיוע. חיילים וקצינים ירדו לעיר וגילו הרס במימדים עצומים. בכפרים שמסביב לא נמצא אפילו בניין אחד שנותר עומד על תילו. הם פגשו אלפי פצועים במצב קשה מאוד, ובהם ילדים וזקנים, הרבה קטועי איברים ונפגעי פציעות מעיכה וכן נשים בהריון. כולם היו זקוקים לעזרה ראשונה מיידית.
עד מהרה גילו החיילים שמדי פעם הם מסונוורים. התברר שתושבי ההרים באזור ראו את הספינות הישראליות ואותתו באמצעות שברי זכוכית מההרים שהם במצב מצוקה.
הלוחמים החלו לרוקן את כל מה שהיה על הספינות ושהיה אפשר להשתמש בו להגשת עזרה. על הרציף המרכזי בנמל הקימו "תחנת איסוף פצועים." הרופא הבכיר של השייטת, ד"ר אשכנזי, ולצידו רופא צעיר יותר, ד"ר זלנפרויד, מפקדים על הטיפול בנפגעים. הם קובעים סדר עדיפויות - מי יזכה לטיפול דחוף ומי ייאלץ להמתין, ומבצעים ניתוחי חירום. פה היה אגן שבור, שם פגיעה מוחית, יולדות בטרם זמן, מקבעים שברים, עוצרים שטפי דם.
שני הרופאים הישראלים מנסים להכניס סדר, אבל סביבם ערב רב של פצועים, פאניקה וייאוש - ומעל לכל, אנדרלמוסיה.
הימאים הבריטים משתפים פעולה. צינור מים מהספינה הבריטית מעביר נוזלים לעיר שאיבדה את הספקת המים שלה. על הספינה הבריטית היה מתקן התפלה. הבריטים גם תורמים סככות צל, מזון, אלונקות ואמצעי חבישה. הם מורידים ספינות מנוע קטנות מהאונייה ויוצאים איתן לסביבה כדי לאתר פצועים ולהעבירם לטיפול אצל רופאים מישראל. בהמשך מוקמת מיפקדת הצלה משותפת, ישראלית-בריטית. כאילו שכחו שרק לפני זמן קצר הבריטים שלטו בישראל.
הספינה הפכה לבית חולים
הסירות הקטנות שיוצאות לרחבי האי מגלות פצועים רבים והללו מועברים לטיפול ראשוני. אחת הספינות הישראליות, ","28-ק היא "אח"י מבטח," בפיקודו של אריה ברוש, עוברת הסבה לבית חולים ימי, מעין אמבולנס ענק שמעביר את הפצועים ליבשת, לבתי החולים ביוון, מרחק של יום הפלגה.
בכל פעם מועמסים על ""28-ק 100-כ פצועים שקיבלו כבר טיפול ראשוני באי. הם מועברים בהמשך לעיר פטרס, משך חמש שעות הפלגה. ושוב, איסוף פצועים באי קפלוניה, העברת הפצועים לעיר פטרס ולבתי החולים וחזרה לסבב פינוי נוסף. עוד 400-כ פצועים קשה פונו על סיפונה של "אח"י מבטח."
במשך שלוש יממות עמלים הקצינים והימאים הישראלים "בדבקות אין קץ ובמסירות אדירה," כפי שזוכר שלמה אראל. השייטת הישראלית היתה הראשונה להקים נקודת עזרה על החוף בקפלוניה, ומאוחר יותר - בעזרת הבריטים. בסיכומו של דבר החיילים טיפלו באלפי פצועים יוונים. הם השתמשו כמעט בכל האספקה, אוכל, תרופות, מים וסולר. כל מה שהיה נמסר לטובת הטיפול בתושבי האי קפלוניה.
אט אט החלו להגיע לאזור האסון ציים נוספים ואיתם מזון ומים טריים, אמצעי חבישה, תרופות, שמיכות וציוד מכני הנדסי להמשך פינוי ההריסות. מטוסים אמריקניים הצניחו אספקה נוספת. גם משחתות של הצי היווני החלו להגיע לאזור הפגוע, ואחריהן אוניית קרב בריטית נוספת. גם הצי האיטלקי שלח אספקה ואפילו ניו זילנד הוציאה ספינה לעזרה. חברת אל על מצידה שיגרה רכבת אספקה אווירית של ציוד ובגדים שנתרמו בלונדון לטובת תושבי האיים היווניים.
השליטה באזור חזרה אט אט. אלא שרגע לפני הכריז מלך יוון על נציגי הציים הישראלי, הבריטי, האמריקני והיווני כ"ממשלת קפלוניה הזמנית לכל דבר ועניין." חבורת הפיקוד הרב-לאומית ישבה סביב ארגז הפוך סמוך לנקודת איסוף הפצועים כדברי המפקד הישראלי, ותיפקדה כממשלה.
כאשר נראה שהאירוע בשליטה, השייטת הישראלית, אשר סחטה עד תום את כוחה ואת אמצעיה, ביצעה חפיפה למפקדי הספינות החדשות שהגיעו לאזור האסון והחלה להתארגן להפלגה מינהלתית לכיוון העיר פיראוס לשם חניית מנוחה, התארגנות וחידוש אספקה לפני השיבה לארץ.
כאשר יצאו מהמפרץ, אירגנו כל הציים האחרים צפירות הצדעה לשייטת הישראלית. שלמה אראל זוכר את הרגעים המרגשים. גם מלך יוון הגיע להיפרד וביקש להודות לימאים מישראל. כאשר הספינות הישראליות נכנסו לנמל פיראוס, הגיע למקום ראש ממשלת יוון דאז, מרשל פאפאגוס, הודה למפקדים ולחיילים והורה לצייד את הספינות ב"כל טוב." עיתוני יוון, זוכר אראל, וגם העיתונים במדינות אחרות, דיווחו על מבצע הסיוע בעמודים הראשונים. משם יצאו חזרה לנמל הבית בחיפה.
במבט לאחור, מבצע ההצלה הספונטני היה הבסיס למסורת שהתפתחה בצה"ל של הגשת עזרה מיידית במקרים של אסונות טבע.
המעגל נסגר כאשר פרצה השריפה הגדולה בכרמל. היוונים היו בין הראשונים שהגישו עזרה לישראל .
http://digital-edition.israelhayom....t&for=primitive
אלף שיר לשריון
חמושה בתיק איפור, במברשת שיער ובבקבוק מים, עם מורשת קרב של פקידה בקריה ואחרי שוויתרה ברגע האחרון על נעלי העקב, יצאה כתבתנו לדרום המדברי והמאובק והצטרפה לתרגיל שריון בשיזפון
· היא למדה את רזי הסלנג הצה"לי · קיבלה שיעור מחיילים שמאוהבים בטנקים שלהם · חשבה שהיא יודעת מה ההבדל בין סופה 3 למרכבה 4 · וחזרה הביתה מלאת חוויות, ובעיקר מאובקת כדבעי
שיר זיו
מסמנים לי משהו. הטנק מתחיל לזוז. הר של
אבק מתקרב אלי במהירות של אנה ארונוב
בעקבות סלב פנוי. אני אוכלת חול, נושמת גרגירים ומתמלאת אבק. העיניים מגרדות. הייתי משפשפת, אבל הכפפות הענקיות והכעורות מפריעות לי. הטנק שועט קדימה. בחילה משתלטת, מזיזה הצידה את הסחרחורת. אני צריכה להקיא. היו לי פעם מים. היו לי עקרונות. לפני מיליון שנה הייתי פקידה בקריה, ושמעתי שבשריון אוכלים אבק. לא ידעתי שזאת לא מטאפורה. גרגירי חול נכנסו לי לוושט, לאוזניים, לאף, לאן לא. שנאתי את האנשים ששלחו אותי למשימה. אלה היו אולי 20 דקות של נסיעה, שהרגישו כמו תשעה חודשי בחילה.
מפקד הטנק מביט בי בעיניים בורקות. "היה כיף, לא"? "חוויה," אני עונה, מנסה בכל כוחי לשמור על קור רוח, במקום לצעוק עליו: קח אותי מכאן, הביתה, עכשיו.
זהירות, גמלים בדרך
,05:00 השכמה. הגיוס שלי לשריון לא משפיע על משפחתי, הנמה בשלווה במיטות. אני אורזת תיק ומנסה להיזכר: מה לוקחים לצבא? אין לי מימייה. אין לי כובע. במקומם אני מחליטה לארוז תיק איפור, מברשת שיער ובקבוק מים קטן. ברגע האחרון, בהתקף קרביות, אני מוותרת על נעלי העקב לטובת נעליים שטוחות. מי יודע, אולי לא יהיה נוח לצעוד בשטח על עשרה סנטימטרים. ההחלטה הזאת עוד תתברר כאחד הדברים היותר נבונים שעשיתי בחיי.
בשש אני כבר על הרכבת. המון חיילים מצטרפים למסע דרומה. רובם שוקעים מייד בנמנום, מנסים להרוויח עוד כמה דקות שינה. בבאר שבע מחליפים את מושב הרכבת במושב אוטובוס. קו 392 לשיזפון. יותר מדי אנשים, פחות מדי מקום. פעם המולה שכונתית בכניסה לאיצטדיון כדורגל לא הזיזה לי. היום אני כבר לא רוצה להידחף, ושימות העולם. או לפחות הקצין מחיל האוויר, שמביט דרכי כאילו אני אוויר ומנסה לטפס לי על הכתף.
הדרך מדברית ויפהפייה, מרוצפת שלטים מוזרים. "זהירות! גמלים בדרך," לדוגמה. החיילים כבר רגילים. הם, מה שנקרא, המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית: חובשי כיפות לצד חילונים, חנונים, ערסים, אתיופים, רוסים, עממיים, צפונים - כולם כאן, גומאים קילומטרים בדרך לעוד שבוע בבסיס. המכנה המשותף: רובם מרכיבים אוזניות, מה שלא מפריע להם גם לרכל בצה"לית שוטפת. מי שלא משתתף בשיחות משלים שעות שינה. אחד שכבר מריח את הסוף, עם "לחמן" על הברכיים, מתכונן לפסיכומטרי. הצצה בחומר הלימוד שלו, משהו על חזקות ושורשים, מטילה אותי אחורה במושב. פתאום אני מבינה: אני כבר אחרי זה. לא משנה מה אעשה, אף אחד לא יכול לתת לי שבת בבסיס. מזל.
על מי אני עובדת. בשנה וחצי של פקידות מסורה בקריה סגרתי אולי שבת אחת, ואני חושבת שגם אליה התנדבתי. השריונרים מדברים על בית כמו שאני מדברת על חופשה במלדיביים - מקום קסום ששמעת עליו, אבל לא ביקרת בו לאחרונה. הם סוגרים 21 28-ו ימים בלי להרגיש. גם את הדרך לבסיס הם כבר לא מרגישים, מתעלמים מהנוף עוצר הנשימה הנשקף ממצפה רמון. בתחנה מבודדת מצטרפים אורחים לא צפויים: צעירים, בלונדינים, שזופים. האוטובוס מלא עד אפס מקום, והתיירים ממהרים לדווח לשבדיה דרך הפייסבוק בסלולרי שזאת לא שמועה, בישראל באמת כל העם צבא. הם עומדים. את כל הדרך עד אילת הם יעשו בעמידה. נראה לי שזה ממש משעשע אותם.
יורדים לשטח עוד 15 קטנות
אנחנו בשיזפון. חור. איזה חור. עמדת כלואים מקדמת אותנו ממש בכניסה. כמה חבר'ה שבוזים יושבים בשמש ומחכים שהעונש ייגמר. אני מרחמת עליהם, אבל מרגישה בחושיי המחודדים שבקרוב יהיה לנו הרבה במשותף. רכב סופה ,3 חדש מהניילון, מגיע לאסוף אותנו. יחסית לחיילת טרייה אני מקבלת יחס ממש טוב. אולי אם הייתי מתגייסת בגיל ,33 כל הייאוש שחוויתי היה יכול להימנע. אתמול הייתי פקידת לשכה בקריה, לבשתי מדים צמודים והדוקים שהבליטו את כל עוגיות הקינמון שנועדו לישיבות אלופים (אתם יכולים להפסיק לחפש אותן, זו הייתי אני.( היה לי תיק שחור תקני ומצב רוח עכור, ובמשך קרוב לשנה ייחלתי לתוספת שעות שינה ולתאונת קפה מהסוג שאירע לי רק לקראת סיום הכהונה, שלאחריה שוחררתי מבחישה (צעד מנהיגותי שאימצתי גם באזרחות.( והנה חלפו איקס שנים, ואני מבוגרת מכל החיילים ביותר מעשור, אבל מרגישה בדיוק כמוהם: שבוזה. מפקד פלוגה בקק"ש (קורס קציני שריון) מגיע. המ"פ, סרן שאול ישראלי ,(28) הוא כנראה הקצין הכי רציני בצה"ל. הוא לא מחייך, ויותר גרוע מבחינתי - הוא צעיר ממני. כשישראלי מתחיל להסביר על החיל אני משתתקת. ברור שהבחור יודע על מה הוא מדבר. הוא יורה נתונים בקצב מסחרר על חטיבות סדירות, מרכבות, חטיבת הכשרה, מחלקות, פלוגות, אימונים ואימון מתקדם. אני תוהה אם אני מזכירה לו את רוני דניאל. אני מוכרחה לעבור לחומרים שאני מכירה.
אתה נשוי?
"כן." אבא?
"אחד, ואחת בדרך. אשתי בת של מח"ט שריון." אתם מתראים לפעמים?
"לפעמים." הקשר בין גברים שאוהבים כלים גדולים מאוד לבילוי ביתי של מעט מאוד שעות יובן לי רק בהמשך. ישראלי מקפיד על חגורת בטיחות בנסיעה ועל עמימות מידע. קשה מאוד לחלץ ממנו את מקום הולדתו - קיבוץ כנרת. אהה, מכאן החשאיות, וגם הקשר לשריון.
אחותי מגלה שאני בשיזפון, הבסיס שבו היא שירתה לפני אי אלו שנים, ומורה לי בסמסים נרגשים לבדוק מהן "כוסיות" ומיהם "צ'יפסים." "כוסיות הם החיילים שיש להם מזגן בטנק," מסביר ישראלי, "וצ'יפסים הם אלה שיש להם הרבה שמן בטנק. מרכבה 4 שנכנס שינה את הכל, מי שבעבר נחשבו לצ'יפסים קודמו, היום הם הכוסיות." אז זה לא קשור לסרבלים המהממים שאתם לובשים?
"לא. והמדים שלך מחכים. תתלבשי, יורדים לשטח עוד 15 קטנות." ההסבר לכך שהבסיס נראה שומם ביום ראשון בבוקר הוא שכולם כבר בשטח. הנוף הפסטורלי והשקט היו יכולים להיות נעימים אם היו כאן גם בריכה, מיטת שיזוף ואלכוהול. במקומם אני מוצאת סרבל שממתין לי על ספסל בשירותי הבנות. המחשבה הראשונה שלי היא לברוח. המחשבה השנייה היא שאולי מישהי או מישהו הזיעו בזה ממש לאחרונה. המחשבה השלישית היא שאני צריכה להירגע, ושבצה"ל שמעו על כביסה. ובאמת, הסרבל ממש נוח. ומאוורר. יושב פיקס. אני צריכה להתחיל לקנות אוברולים! אני מרגישה בהיי - שיסתיים ברגע שישימו עלי שכפ"ץ, קסדה וכפפות - אבל נכון לרגע זה, השריון מתחיל למצוא חן בעיניי. אני ניגשת להתאפר. זה שיוצאים לשטח זה לא סיבה לא לשים פודרה, נכון?
סוריה, עזה ואני
רק מי שהגיעה באמצע השבוע הרביעי של ההכשרה הבסיסית לא יודעת שפודרה זה חול הנגב. החיילים מסביבנו כבר יודעים איפה הם נמצאים. מי שנראית המומה זו אני. ההסבר על התרגיל שבו אני עומדת להשתתף מגיע מפי ישראלי בדיוק בזמן. החום באמצע היום מטפס לשלושים ומשהו מעלות, ואני מבינה שאין לי ברירה וחובשת את הכובע הדבילי ששודך לי.
בנקודה זו - אחד משיאי היום, לפחות על פי הטמפרטורות - מסבירים לי על
מבנה צוות הטנק. רגע
לפני תחילת הירי אני
לומדת שלכל מפקד
יש סגן מפקד, שהוא גם התותחן, שלצידם יש מישהו שנקרא טען שהוא "סוס העבודה," ושהרביעי הוא הפראייר - שכמו באזרחות, נקרא נהג. בתרגיל משתתפים תשעה טנקים. הם כבר פזורים בשטח, נעים באיטיות על החול היבש. גם המטרות, מתחוור לי, הן טנקים, מה שמוביל אותי לשאלה איך הטנקים יודעים על מי לירות, ובעיקר על מי לא לירות. "אל תדאגי," משיבים לי כוחותינו. אבל אני מודאגת. מאז שאני אמא גם הבלתי סביר נראה לי הגיוני, ואני חושדת בכל חי, צומח, וגם בדוממים. בדיוק כשאני מציעה לצה"ל את שירותיי כמומחית למניעת אסונות או משהו כזה - הטנקים מתחילים לירות. זה רועש מאוד. הרבה יותר ממה ששיערתי. הפגזים משאירים אחריהם שובל אש. וכשנדמה לי שלנוכח ההמולה אני יכולה לעשות אחורה פנה ולחזור לבסיס בלי שאף אחד ישים לב, מגיע המג"ד.
סא"ל גל שוחמי, 18 שנות שריון, בא לראות את החיילים שלו מתאמנים בשטח. כשהקודקודים במטכ"ל מדברים על "שריונר גאה," הם בוודאי רואים אותו בעיני רוחם. "רציתי להגיע לחיל השריון. בחרתי להגיע לחיל הזה, שבו שירתו אבי ודודי. אני, האחים שלי ובני הדודים ממשיכים את דרכם. אנחנו משפחה של שריונרים מאושרים." לא ייאמן. ואתה אמיתי. מה, אהבת לפרק דברים כילד וכל זה?
"כן, גם. אבל היום מפקד טנק פתוח על סימן 4 שולט בהרבה מערכות מחשבים ומפות ממוחשבות, אמצעי ניווט, יש את מערכת 'מעיל ,'רוח שאמורה לזהות אוטומטית טילים ולהשמיד אותם. להיות היום מפקד טנק זה דבר מאוד מורכב ומאתגר. מה שאת רואה כאן זה תרגיל בסיסי, אימון שיכול להתאים לכל שטח - סוריה, עזה, כל מקום. הטנק הוא יצור שנועד להשמיד מטרות בטווחים רחוקים, וכיום גם מטווח קרוב." זה מקסים, אבל לא הבנתי כלום.
"יש המדמים טנק בודד לפלוגת חי"ר אחת. הוא נייד, הוא ממוגן, יש לו מערכות מתקדמות, והוא מכיל כמה כלי נשק: גם תותח, גם מקלעים וגם רימונים."
כששוחמי מדבר בלהט, אני שוקלת את האפשרויות. אני חוששת שאם הוא יגלה שאחותי שירתה פה הוא יציע לי לחתום אצלו, ואני נצמדת לישראלי, ששולף מכליו משקפת. זה הרגע שבו אני מתחילה להרגיש קצת, נו, כמו רוני דניאל: אחרי שאני מוודאת שלא אתפס בסצנת עמיר פרץ ואהפוך לבדיחת היום בשיזפון, אני מתחילה להתבונן. המשקפת היא הגאדג'ט הכי מגניב שראיתי מהבוקר. אני חייבת להשיג לבת שלי אחת כזאת. בזמן שאני חושבת על צעצועים, הטנקים יורים בלי הפסקה.
"את רוצה לנסוע בטנק"? יורים לעברי את השאלה מהפיקוד העליון. עולות לי כמה תשובות אפשריות: לא, לא תודה, לא היום, כואב לי הראש. אבל אני מהנהנת בהסכמה. לא עשינו את כל הדרך עד לכאן לחינם. הצעצועים של הבת שלי יחכו, עכשיו אני הולכת לשחק בצעצוע של הילדים הגדולים.
צפוף, מחניק ויש מה לראות
בחודשים האחרונים אוצר המילים שלי הצטמצם למילות מפתח של בת שנה. "וואו" היא אחת מהן. עכשיו נפלט לי "וואו" משתאה מהפה, והחיילים מסתכלים עלי כאילו מדובר בבעיה. לא יודעת מה דמיינתי, לא את זה. הטנק במציאות הרבה יותר גדול ממה שחשבתי - כן, היתה זו ילדות עשוקה. לא לקחו אותי לטפס על טנקים בחגים ובשבתות. לא ברור איך יצאתי שפויה. כלי כבד, מאסיבי, מפלצת עשויה פלדה. אני מבינה שכדי לנסוע יהיה עלי לטפס פנימה, ומודה לקול ההיגיון הפנימי שלי ששלח אותי לכאן בנעליים שטוחות ומנע ממני מבוכה גדולה. אם הייתי באה בנעלי העקב, כבר הייתי מסתובבת עכשיו יחפה.
אחרי ששיכנעו אותי ששריון זה עבודת צוות, אני מגלה שנותרתי לבד. הצוות שלי, הצלם, ברח לשטח. לצילומים. ייצאו לו תמונות מדהימות, אבל את זה אגלה רק ברכבת בדרך הביתה. בינתיים הופקרתי בידיו של מפקד טנק מורעל עם חיוך רחב. עידו פיטרקובסקי ,(22) שזכה לכינוי "התותח," על שום כישוריו, עוזר לי לטפס ועושה לי סיור בביתו הראשון, שאינו בתקוע. שם נמצא ביתו השני.
הטנק הוא חייו. הוא חולה על טנקים, מכור אליהם, מטורף עליהם. הקשר הרומנטי הזה נמשך כבר ארבע שנים ועתיד להימשך לפחות עוד שלוש, בגלל החתימה האחרונה שלו. אחרי שהוא מסיים לנאום על עבודת הצוות, הגיבוש, הבונדינג והאחווה, הוא לוקח אותי פנימה, לאקשן.
צפוף ומחניק בתוך הטנק, אבל יש מה לראות. פיטרקובסקי משוויץ, מוודא שהבנתי היכן כל עמדות המחשבים ושעקרונית אוכל להטעין פגז אם תפרוץ עכשיו מלחמה. חבר'ה, אל תבנו עלי, אני עוד דקה בקניון באילת. תתמודדו. ואז הוא מורה לנהג שיתכונן לנסיעה. אני מתיישבת בעמדת הגנן - זו לא טעות, זה שיא היוקרה - עוטה שכפ"ץ, קסדה וכפפות ומחכה לפגישה אישית עם אלוהים. או לפחות עם סגנו, שסידר לי את יום הכיף בשריון.
מתחילים לזוז. סבל אמיתי. כל מכה מהברזלים כואבת, וכשאת לא מכירה היטב את הסביבה את חוטפת על ימין ועל שמאל. אבק, חול, עוד אבק, עוד חול. סיוט. אני סופרת את השניות.
לא כבשנו כלום. נסענו קדימה, עשינו סיבוב גדול, טיפסנו על גבעה קטנה, עשינו רוורס. בסוף, אחרי מי יודע כמה זמן, חזרנו. אני לא יכולה לתאר עוד, כי אני לא משוכנעת שהייתי בהכרה.
ברגע שאני מורידה את הקסדה, הנשימה שבה אלי. "אין, אין כמו טנקים," פיטרקובסקי מבסוט. אני מחייכת אליו בהבנה.
הנה, הנה הן, הבחורות ההן
מדריכת הסימולטורים, רב"ט ניצן שבת-כהן, היא כל מה שאני כבר לעולם לא אהיה. מורעלת, מתולתלת, בת .19 תאריך השחרור שלה, אחרי שבחרה לצאת לקצונה, הוא אי שם ,2014-ב שנה שאותה אני מקווה לזכור בזכות נסיעה למונדיאל בברזיל. שבת-כהן מקווה להגיע בשנה הזאת יותר רחוק: לעזה.
איך הגעת דווקא לכאן, לשריון?
"קיבלתי את זה במתנה. הדודים שלי שריונרים, ואחי, שהיה חייל בשריון, השתחרר לפני שלושה שבועות, ככה שאצלנו זה במשפחה. כשאני מדברת על חומר הלימוד, אבא שלי גאה בי. ותשמעי, זה באמת התפקיד הכי מדהים בצבא לנשים."
השתכנעתי. את מלמדת חיילים טכניקות ירי?
"כן. עברתי חפיפה יסודית של יותר מארבעה חודשים. בלימודים מתעמקים איתנו על כל בורג, ואנחנו לומדות עוד המון דברים, כמו עמידה מול קהל, ניסוח, לדבר בצורה מובנית, מתודיקה, לדעת לצעוק בצורה נעימה. כל מה שצריך כדי להשתלט על 25-15 חיילים." הם חיילים שבוזים ועייפים, ואת המורה החמודה - זו בטח סיטואציה לא פשוטה. שומרים על דיסטנס?
"לא, אין דיסטנס, אבל החיילים מעריכים אותנו ונותנים כבוד, כי אנחנו באמת יודעות הכל." ברור. יש לך חבר?
"כן, הוא בחיל ההנדסה." והוא תומך בשריונרית שלו?
"הוא יודע שאני עושה את הבחירות שלי לבד. גם לגבי הקצונה, זאת החלטה שלי." מהנחישות, האסרטיביות וחיתוך הדיבור הברור, ההתרשמות שלי היא שהקריירה הצבאית של שבת-כהן לא תסתיים .2014-ב גם מדריכת התותחנים רותם עזרא (19) ממושב צור משה ניחנה באותו להט מיליטריסטי-פמיניסטי. "אצלנו אומרים 'האישה שבטנק ,"'תנצח מסבירות לי הילדות-מנהיגות, ואני מנסה לדמיין אותן כבייביסיטריות לתינוקת שלי, ולא מצליחה. הן קרביות מדי. עזרא היא מדריכת כיתת בק"צ (בקרת צריח.( כשאני מבקשת לפרט, אני לומדת שמדובר במערכת שהתותחן מתעסק בה, ושם אני הולכת לאיבוד.
גם את חלמת כל חייך להגיע לשריון?
"לא. בתור ילדה רציתי להיות בחיל הים. אני אוהבת ים וספינות וידעתי שארצה לעסוק בהדרכה, אבל התפקידים שהוצעו לי בחיל הים לא היו ממצים והבנתי שהכי טוב יהיה לי בשריון. היום אני חושבת שצדקתי, מי סופר כבר את חיל הים," היא צוחקת. בבית דוחפים אותה, אחיה הגדול השתחרר מגולני, ויש לה גם שני אחים קטנים ")כשהם היו פה הם התלהבו מהדמיית הלוחמה בשטח בנוי, אז אולי להוריי יהיו עוד הרבה ביקורים כאן בעתיד.(" אה, ואם היה אפשר, היא היתה שמחה להיות בצוות של טנק. עיניה בורקות מהתלהבות כשהיא אומרת את זה.
הבנתי שאתן מגיעות לפאתי עזה. מה האמהות שלכן חושבות על זה?
רותם: "אמא שלי אמרה לי לשמור על עצמי. היא סומכת על כך שלא ישלחו אותי למקום מסוכן. אבל מבחינתי, אני אלך לכל מקום, בהתאם לצורך."
ומה עושים פה מבחינה חברתית? נראה קצת מת.
ניצן: "הלו"ז עמוס, אין רגע דל. אם יש קצת זמן אנחנו יושבות ומדברות, אבל כל הזמן יש פעילות. מצד שני, בניגוד לשריונרים, אנחנו יוצאות הביתה כל חמישי." נשמע כיף.
ההכרזה על ארוחת צהריים באה בזמן. מסבירים לי שאנחנו עומדים לאכול מנות קרב. אני מודה שדמיינתי ארוחות מטוס: לא משהו ממטבחו של חיים כהן, אבל איזה עופיון עסיסי עטוף בנייר כסף לצד מנת פחמימה, לחמנייה, חמאה וירק. במציאות מחכים לי בוטנים וטונה בקופסאות שימורים. משום מה, אני מעדיפה לוותר. בהנחה שמדובר בארוחה שגרתית, אני לא יכולה להאשים את החיילים שבורחים למקדונלד'ס באילת כדי להשלים קלוריות. תפריט קופסאות השימורים לא מדבר אל כל אחד.
מקטעי השיחות אני לומדת שאלביט היא החברה האזרחית האהובה על החיל. הרבה מפנטזים על התברגות באיזה ג'וב שם, לחלק יש קשרים. כשהארוחה - אם אפשר לקרוא לזה ככה - מסתיימת, מתחילה ההיערכות לתחקיר. הצוות שלי מחליט שהלקחים הופקו. מתקפלים.
קפיצה קטנה לחול
הדרך הביתה כבר הרבה יותר קצרה. התקשרתי לבדוק מה מכינים לי לאכול, מעמידה פנים שסגרתי שבועיים בבסיס. חוויית השריון הותירה בי את חותמה. האמבטיה שעשיתי אחר כך היתה כנראה הארוכה בהיסטוריה, וגם אחריה הרגשתי שלא כל החול נעלם. "בפעם הבאה שאתה יוצא למילואים, תיקח מגבונים לחים," אמרתי לבעלי, מרוצה מהתובנה המשמעותית ביותר של היום הזה.
"בפעם הבאה שאני מקבל צו אני מעביר אלייך," הוא השיב. מממ, מעניין איך זה בתותחנים.
|
|