|
10-10-2012, 22:49
|
|
|
|
חבר מתאריך: 11.08.04
הודעות: 5,005
|
|
בהמשך לדברים שכתבת, ברוך, אני חושב שראוי לציין את ההערה הבאה שהעיר אבינרי ("יד הלשון", 105). הכלל הנידון מוכר, אולם האופן שבו הצמידו (או "הסמיכו") מילים ולא הצמידו אחרות – שרירותי ומתמיה, בעיניו, במיוחד נוכח השוני בין היקרויות שונות של אותם צירופים בדיוק (סעיף 2). אלה הם עיקרי הדברים, אחרי קיצור והשמטה של דוגמאות (לקטע המקורי):
- מתוך ניקוד המקרא אין לראות כל קביעות ושיטה ברורה, אשר תלמדנו מתי התיבות דבוקות וקשורות זו בזו, ומתי הן נפרדות.
- על חוסר שיטה ברפֿיון יעידו הכתובים הבאים:
- "על פני כֿל הארץ" (בראשית יא ח) – הכ"ף רפה, ובפסוק שלאחריו – דגושה;
- "ויפלוּ פּניו" (בראשית ד ה), ובפסוק שלאחריו – "נפלו פֿניך" (רפה);
- דוגמה מפתיעה – הכתוב "הוא יִבְנֶה בַּ֖יִת לשמי", שהוא בשמואל ב בדגש בבי"ת, ובדברי הימים א – בלא דגש.
- אמנם, המבקש לתרץ יאמר שלפי טעמי המקרא הכל עולה יפה: יש כאן אחרי "יִבְנֶה" מקף, ולפיכך בא דגש בתיבה שלאחריה, וכאן אין מקף. אך מי חכם וידע מה טעם בא המקף בכתוב אחד ולא במשנהו?
כשם שאין אנו יודעים מדוע מנוגנת המילה בטעם פלוני ולא אלמוני, כשם שלא נדע מתי ננקד אֶת (ומקף אחריה) ומתי אֵת (בלי מקף), – כן לא נדע מתי נביאנה במקף או בלעדיו. התורה מסיימת בכתוב "לעיני כּל ישראל" והכ"ף דגושה. וכן "לעיני בּני ישראל" (במדבר כ יב). ולעומתם "לעיני כֿל בית ישראל" (סוף שמות), "לעיני כֿל ישראל" (דברים לא ז); "ישעיהו בֿן אמוץ" רפה, "ירמיהו בּן חלקיהו" – דגוש [...]. - מי חכם ויבן אלה? כלום אין "בן" של ישעיהו בן אמוץ וירמיהו בן חלקיהו ראויה להינָּקד בדרך אחת? "יושבי פּלשת" (בשירת הים) – דגוש, ובכתוב שלאחריו – "יושבי כֿנען" – רפה [...]. דוגמאות כאלה יש במקרא למאות.
פותח האשכול – מה "נכון"? שתי הצורות תקינות. הרי אפילו במקרא, כאמור, אין חוקיות וקביעות בכל הקשור לשאלת ההצמדה.
אגב, אין לי ערובה שביאליק ניקד את המילה ברפה. ייתכן שהניקוד שנמצא ברשת לקוח ממהדורה שנדפסה עשרות שנים לאחר מותו. ולמען האמת, גם אם יתברר שהניקוד הזה הופיע בספר שהוצא לאור בימי חייו, לא נוכל להיות בטוחים שלזה כיוון המשורר. בעמוד הבא (107) העיד אבינרי, שהיה ידידו של ביאליק: "ביאליק – הייתה עליו אימת מדקדקים יותר מכפי הראוי. ובעטיים תיקן לפעמים תיקונים שאחר־כך התחרט עליהם." בקישור שבסוגריים אפשר למצוא דוגמה לתיקונים מוטעים שהציעו משיגים למיניהם (חלק א, חלק ב קטוע; מתוך "על המשמר", אדר תשכ"ז). וזו עדותו של ביאליק הניתנת שם, ברישָׁה, בשמו של אבינרי:״יש שאני עושה נחת־רוח למדקדקים, הנטפלים אלי בטענת תקונים שונים, ואני משנה משהו בכתבי. אך סוף דבר שלא פעם אני מצטער, כמובן, על כך״. את הדברים הללו, ששמעתי מפי ביאליק, בשעת טיולנו ברחוב גאולה בתל־אביב (בר״ח [ראש חודש] אדר תרצ״ג), פרסמתי בכרך ב׳ של ״מאזנים״ (אלול תרצ״ד), לרגל רשימתי על שגיאות מדומות, [שמצאו מתקנים שונים.]
המשך הציטוט המודגש: "גם בשיריו, שבהם יש מקום לרַפּות יותר מאשר בפרוזה, יימצא לפעמים רפֿיון מיותר, כגון: "סוֹרְגָה פֻֿזְמְקָאוֹת", "יְנַסֵּר לוֹ כִֿלְבָבוֹ". בשיר "עַל אַיֶּלֶת הַשָּׁחַר" מנוקד "ויכבֶּה כֿוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ" ולא שם לב לא ל"הלא כּכֿרכּמיש" שבישעיהו ולא לכתוב מפורש באיוב (ג ח): "יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ". שירו הידוע "ברכת עם" מתחיל ב"תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָֿל אַחֵינוּ", ובפינו שגור – "כָּל אַחֵינוּ". לכאורה הרי כאן ודאי הדין עם המנקד. אע"פ כן יצוין שבדברי הימים ב (כט כז) מנוקד "וְעַל יְדֵי כְּלֵי דָּוִיד". לפיכך יש לומר על השרים "יְדֵי כָּל אַחֵינוּ", – כמאמר הלל: "הנח להם לישראל: אם לא נביאים הם, בני נביאים הם!"..."
_____________________________________
נערך לאחרונה ע"י אור - ors בתאריך 11-10-2012 בשעה 09:52.
|
|