|
15-02-2014, 10:31
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
השנה הרביעית של בני גנץ כתבה ב"ישראל היום" מאת יואב לימור
http://www.israelhayom.co.il/article/157957
השנה הרביעית של בני גנץ\ מאת יואב לימור
במלאות שלוש שנים לכניסתו ללשכת הרמטכ"ל ולקראת תחילת השנה הרביעית והאחרונה, הרמטכ"ל בני גנץ יכול לסכם כי במשמרת שלו ובמזרח תיכון נפיץ הצבא התנהל נכון
שינוי ארגוני עמוק. הרמטכ"ל בני גנץ בשטח. צילום: דו"צ
בני גנץ מתחיל היום את שנתו הרביעית והאחרונה כרמטכ"ל בתחושות מעורבות. מצד אחד הצבא בתנופה של עשייה ושל שינויים משמעותיים, מצד שני מצוקת המשאבים והיחס הקר שנושב כלפי לובשי המדים. לו היה מדבר, סביר שהנקודות האלה היו שזורות בנאומו. בתום שלוש שנים הוא גם היה מציין לעצמו, מן הסתם בסיפוק לא מבוטל, שבמשמרתו התנהל צה"ל בתבונה ובזהירות בלי שלקח סיכונים מיותרים, או במילותיו שלא נאמרו: צבא שלא האיץ מלחמות אלא דחה אותן ככל שניתן. גנץ יודע שהגדרות כאלה מסוכנות מאוד. בוודאי כשהוא נכנס לישורת האחרונה שלו בתפקיד. המזרח התיכון כל כך נפיץ, כל כך הפכפך, שקשה לערוב למה שיקרה בעתיד ואפילו בעתיד הקרוב. פעם אפשר היה לקבוע במידה גבוהה של ודאות כיצד ינהג כל יריב כמעט בכל סיטואציה; כך יכלה ישראל לתקוף (על פי פרסומים זרים) בשנים האחרונות בסוריה ולבצע, כך על פי אותם פרסומים, שלל פעולות נוספות, בידיעה שהסיכוי לתגובה נמוך. היום הרציונל השתנה בכל הגזרות. הסיכוי לאירוע - רקטה קטלנית באילת או באשקלון, מטען ברמת הגולן, חטיפה בלבנון או בעזה - גדל משמעותית, ועימו פוטנציאל ההסלמה. אם האתגר של צה"ל היה עד לא מזמן להרתיע, היום לצד ההרתעה נדרשים ממנו מרכיבים נוספים בעולמות המודיעין והמבצעים. להשתנות האיום יש צדדים חיוביים. נכון להיום אין על ישראל איום קיומי, ודאי לא איום צבאי קונבנציונלי. הצבא המצרי עסוק בענייני פנים, והצבא הסורי נשחק משמעותית במלחמת האזרחים. התמורות האלה איפשרו לצה"ל לבצע קיצוץ עמוק ביחידות ובכוח אדם. חטיבות טנקים ויחידות ארטילריה נסגרו, מטוסים וספינות נפלטו מהשירות, אלפי משרתי קבע פוטרו. ספק אם כל זה היה קורה אלמלא האביב הערבי, וגם ללא המחאה החברתית שהבהירה לצבא שגם סדר העדיפויות הפנימי בישראל השתנה (לפחות חלקית). אבל לצד הבשורות הטובות האזור זרוע נפצים, חלקם חדשים ומטרידים. בתרגיל סגור שערך המטכ"ל נבחנה התמודדותו עם שלל תרחישים בכל הגזרות. לא מלחמה, ועדיין האדמה זזה. פה חמאס שנדחק לפינה ועלול לצאת מכלל שליטה, שם חיזבאללה שמאותגר ועלול להפנות לעברנו אש, ומעל לכל איראן, והאיום החדש שמרחף בכל הגזרות מבלי שניתן לו עדיין מענה של ממש - הג'יהאד העולמי. ואם לא די בכאבי הראש האלה, מתמודד צה"ל עם קשיים אופרטיביים גוברים: כמות הרקטות, הדיוק והקטלניות שלהן, האיומים הגדלים על חיל האוויר וחיל הים (ובעיקר על העורף), הצורך להילחם מול אויב אזרחי בשטח אורבני והירידה החדה בלגיטימציה הבינלאומית לפעילות צבאית ישראלית. כל אלה חייבו את גנץ לבצע בצה"ל התאמות משמעותיות. את עיקרן הוא אגד בחוברת שכותרתה "צה"ל 2025", ובה מפורט הכיוון שאליו צועד הצבא. מקצת השינויים כבר בוצעו, מרביתם נמצאים בתהליך שיבשיל במהלך השנה הקרובה ולאחריה. גנץ נוהג לומר שאת פירותיו של כל רמטכ"ל קוצר נכדו, כלומר היורש של יורשו. במקרה שלו, חלק מהפירות ייקצרו עוד בתקופתו. השינוי המשמעותי ביותר במתווה גנץ הוא במודיעין ובסייבר. צה"ל הגיע להכרה שכדי לרדת במערכים האחרים - ובעיקר כדי להצליח להכריע כל סוג של מערכה - עליו להעצים את יכולותיו בשני התחומים האלה. המשמעות היא לא רק לספק מודיעין טוב יותר ברמת מקבלי ההחלטות, אלא בעיקר לספק הרבה יותר מטרות: אם את מלחמת לבנון השנייה פתח צה"ל עם 180 מטרות חקורות שלאחריהן לא נשארו יעדים איכותיים לתקיפה, במלחמה הבאה שואף צה"ל להיות מסוגל לתקוף אלפי מטרות ספציפיות מדי יום. לצד זה הואצה הזרמת המודיעין הטקטי לכוחות בשטח במסגרת מה שמכונה בצה"ל לוחמ"מ (לוחמה מבוססת מודיעין), שמטרתה להביא למג"ד מידע מדויק על האיומים שמולו. כך לא רק תגדל היעילות המבצעית ויפחת האיום על החיילים, אלא יתאפשר גם להשתמש בפחות כוחות בכל פעילות משום שהמודיעין המדויק על היעדים יצמצם משמעותית את מימד אי הוודאות בשדה הקרב. השינויים האלה בעולם המודיעין והמטרות חייבו את צה"ל לבצע גם שינוי תפיסה, שבקצה שלו התבצע שינוי ארגוני עמוק. בשיחות פנימיות מתגאה גנץ בחיוך שהצבא כולו בתנופת עשייה, והגוף היחיד שנשאר בסטגנציה הוא מערך בתי הדין הצבאיים. גם אם יש בכך הגזמה מסוימת, הכיוון ברור: על רקע מה שקורה מסביב חופר צה"ל בעצמו ומשתנה. שרים וחברי כנסת שנחשפו לתהליך הגדירו אותו כ"מהפכה", לא פחות.
מהפכת הנשק המדויק
חלק מרכזי במהפכה הזאת נוגע בכושרו ההתקפי של צה"ל, במסגרתו עובר הצבא תהליך מואץ של מעבר מנשק סטטיסטי למדויק בכל החזיתות. זה נכון בחיל הים ובארטילריה, ובעיקר בחיל האוויר שעובר שינוי תצורה שיושלם בקיץ. תחת התואר החדש־ישן "ראש המטה המבצעי" יהיו אז שלוש מחלקות מבצעים (במקום אחת כיום), שיאפשרו לייצר ולתקוף יותר מטרות ביותר זירות בו בזמן ותוך מיצוי טוב יותר של מטוסים ופצצות. במקביל, מכוון מתווה גנץ גם לשינוי משמעותי בצבא היבשה. חלקו במלחמות קטן משמעותית, בוודאי על רקע השתנות האיומים באזור, אולם צה"ל משמר את התמרון לא רק כמשלים למהלומת האש האווירית/ימית אלא בעיקר מתוך הבנה שלמגפיים על הקרקע יש השפעה עמוקה על התודעה והפסיכולוגיה של היריב (ולעיתים גם שלנו). ולמרות זאת, נדרשו שינויים גם במבנה האוגדות הלוחמות: לא רק בהרכבן הפנימי - מעכשיו יהיו בכל אוגדה שתי חטיבות שריון ושלוש חטיבות חי"ר - אלא גם בייעוד שלהן בשיגרה ובחירום. כחלק מהמהלך הזה הושלמו ההקמה והארגון של מפקדות אוגדתיות בכל הגבולות. בסוף ינואר נחנכה מפקדת האוגדה המרחבית החדשה בגולן, שמחד "תשחרר" את אוגדה 36 להתאמן למלחמה בכל זירה אפשרית מבלי להיות מחויבת לגיזרה ספציפית, ומאידך תתמקצע בהתמודדות עם האיומים בגבול הסורי. כמו ליתר האוגדות המרחביות, גם לאוגדת הגולן יהיו כוחות טנקים וחי"ר קבועים, שיאפשרו לה לעבור מיידית משיגרה לחירום על בסיס כוחות המילואים שלה. לצד התהליכים האלה עובר צה"ל שינויים גם בתחומים נוספים: פיקוד העורף מקבל לידיו כוחות סדירים (ויכולת ניוד משמעותית לכוחות המילואים שלו) כדי שיוכל להתמודד עצמאית במצבי חירום בלי להידחק לתחתית סולם העדיפויות הצה"לי; ההשקעה במיגון האקטיבי גדלה, לרבות ההצטיידות במיירטים לסוללות כיפת ברזל; הואצו פרויקטים העוסקים ב"שילוביות", איחוד הרשתות של הצבא בכל הרמות - מרמת הרכש של מערכות, דרך חיבור מערכות ניהוליות ואינטרנטיות, ועד שילוב המערכות המבצעיות. החיסכון בכסף הוא החלק השולי של העניין, עיקרו בהגברת היעילות והידוק שיתוף הפעולה בין המערכים השונים מה שיאפשר, בקצה, מימוש חזון מבצעי דוגמת הלוחמ"מ.
חשש מדעת הקהל
רק חלק קטן של המהפכה הזאת שמתבצעת בצה"ל מגיע לידיעת הציבור. מרביתה נשארת חסויה, חלק מסיבות מובנות של ביטחון והחלק האחר ממניעים של שעמום הציבור. אף אחד לא באמת מתעניין בלעשות כותרת מהעובדה שרק בחודש ינואר השנה פוטרו מהצבא יותר מ־800 אנשי קבע, וגם לא מכך שנסגרו מספר חטיבות טנקים; הרבה יותר סקסי לעסוק בתלוש המשכורת של הרמטכ"ל, או בנקודות של אנשי הקבע. הכיוון הזה מטריד מאוד את צה"ל. בשבועות האחרונים שומע הרמטכ"ל קינות גוברות מצד קציניו הבכירים על היחס העוין והמזלזל שנושב לעברם, בעיקר מצד האוצר והמדורים הכלכליים בעיתונות, אבל גם מחוגים אזרחיים שמתרחבים בהתמדה. תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" סימנה קו פרשת מים ברור בעניין הזה, כשהציגה בתוכנית פתיחת העונה שלה את ירון ברלד בתור קצין בטלן וטפילי שכל עיסוקו בקריה מסתכם באכילה, בהטרדות מיניות ובבזבוז משאבי הציבור. צה"ל נפגע, וגם הרמטכ"ל; לפקודיו הבהיר גנץ כי לא יוותר על הגנה עליהם, אבל גם לא על הוגנות: לא ישמעו אותו תוקף דרג פוליטי או פקידים. בכוונתו להמשיך להעלות את הנושא בכל פגישה עם ראש הממשלה, שר האוצר וחברי קבינט וכנסת - עד שיבקיע. רבים בצה"ל סבורים שאין סיכוי שזה יקרה בדרך הזאת. לדעתם, על גנץ לדבר ולהתריע. 37 שנות שירות ושלוש שנים כרמטכ"ל בשילוב עם ניקיון כפיו ויושרתו המוסרית נותנים לו מספיק רוח גב כדי שדבריו לא רק יישמעו אלא גם יעשו הבדל. הוא לא בהכרח צריך לתקוף, אלא להציג תמונת מצב. לדבר על צבא העם שכבר אינו כזה (דעתו של גנץ לא נשמעה בוויכוח של הימים האחרונים בסוגיית גיוס חרדים ונשים ולא במקרה: הוא תומך מוצהר ומובהק בעיקרון שכולם צריכים לשרת וכולם צריכים לשרת שווה בשווה), על מעמדו של צה"ל שנשחק ועל הקלות שבה שוחטים את הארגון ואת האנשים שהם, יותר מכל, מה שנותן לנו לחיות כאן בבטחה יחסית. הרי אותו ג'ובניק בקריה שיושב על מקלדת הוא לוחם הסייבר, שבקצה מנצח באותה מלחמה אפורה וסיזיפית שכלל לא מגיעה לידיעת הציבור. המלחמה האפורה הזאת, מב"מ בשמה הצה"לי (המערכה שבין המלחמות), היא העיסוק העיקרי של גנץ וגם הנזק היחצני המרכזי שלו. היא תופסת את עיקר זמנו, מהמאבק בגרעין האיראני ועד כל אותן פעולות עלומות שמתבצעות ברחבי האזור נגד יעדים שונים - מקצתן מתפרסמות ומרביתן לא - אבל היא לא מזכה אותו בתהילה. בשונה ממלחמה, המב"מ חמקמק וחסר טביעות אצבע; העיסוק בו וההצלחה למנוע באמצעותו מלחמה קיבעו עוד יותר את תדמיתו של גנץ כהססן וכמי שנרתע מהפעלת כוח. התגובה של סביבת הרמטכ"ל מוכרת: לו הציבור היה יודע וכו'. יש בכך מידה של צדק, אבל גם הביקורת לא משוללת כל יסוד; גנץ אכן מחושב וזהיר מאוד. אחרי התקופה הסוערת של גבי אשכנזי, הביא גנץ רוח חדשה למטכ"ל. פתוחה יותר, משתפת יותר, נקייה הרבה יותר. קצינים מדברים בחופשיות, מעלים רעיונות, מותחים ביקורת. כשלים מטופלים בגלוי ובענייניות. לשכת הרמטכ"ל פתוחה, לא צנטרליסטית, לא מאיימת: בדרכו ל"צה"ל 2025" נפגש הרמטכ"ל עם עשרות קצינים, באחד־על־אחד, כדי לשמוע את דעתם. אין אצלו מניפולציות, ובודדים המקורבים באמת. אם חסר לו משהו, זה יועץ חיצוני שיוכל להישען עליו; אמנון ליפקין־שחק היה עבורו יועץ כזה, וגנץ מבכה בגלוי את חסרונו. גם יחסיו עם הדרג המדיני נקיים מאוד. אין עוינות אבל גם לא סחבקיות. הוא מקפיד להיות ענייני, לא אישי. דעותיו מוצקות, אבל נשמעות רק בתוך החדר: בעד מו"מ עם הפלשתינים, נגד תקיפה באיראן, בעד ההתנצלות לטורקים, נגד התערבות במלחמת האזרחים בסוריה. הוא מוטרד מאוד מהקצרים ביחסים עם וושינגטון, ומקפיד לשמר את הערוץ הצבאי עימה. עניין אחד מוציא אותו מדעתו - היעדר תוכנית רב־שנתית לצבא. הוא מתקשה להבין את הפוליטיקאים, שנותנים לצה"ל להתנהל כך שנים, לא רק משום הבזבוז הכספי אלא בעיקר על רקע הפגיעה בתוכניות ובהצטיידות. את האין הזה ממלא צה"ל בתוכנית עצמאית, מעין תר"ש דה פקטו, שבמסגרתו הוא מתעתד להשלים את המחסור התקציבי ממינוף של תשתיות שיכללו גם פינוי מחנות שאמורים להזרים מיליארדים למשק ולצבא. ועדיין, מדובר בשמיכת טלאים, לא יותר; צה"ל זקוק לתוכנית עבודה ברורה ויציבה.
היורשים
לו היו שואלים את גנץ מה המורשת שהוא רוצה להשאיר אחריו, מן הסתם היה מדבר על צה"ל שמוכן טוב יותר למשימותיו, אבל גם על הדאגה התקציבית שכתוצאה ממנה צה"ל מתאמן פחות ומאבד כשירות. מאחר ש־2014 כבר "סגורה", תכנונית ותקציבית, הוא משאיר את כאב הראש הזה ליורשו, שייבחר סמוך לרבעון האחרון של השנה. על קו הסיום יהיו שניים: גדי אייזנקוט, הסגן המכהן, ויאיר נוה, הסגן הקודם. סביר שהבכורה תוענק לאייזנקוט, שבסירובו לתפקיד לפני שלוש שנים העניק אותו אז לגנץ. עוד קודם להחלטה על הרמטכ"ל הבא יעבור צה"ל סבב מינויים משמעותי. גנץ ושר הביטחון יעלון כבר עוסקים בעניין, הכרעות צפויות בשבועות הקרובים. על הפרק: אלוף פיקוד הצפון (סביר שאביב כוכבי ימונה), ראש אמ"ן (סיכויים טובים לניצן אלון), וכנגזרת מכך אלוף פיקוד מרכז (אייל אייזנברג או נועם תיבון) ואלוף פיקוד העורף או מפקד גיס, וללא קשר גם ראש אכ"א. לחלק מהתפקידים ימונו תתי־אלופים שיקודמו (הבולטים הם יואל סטריק, רוני נומה והרצי הלוי), כאשר כיסא אחד יישאר פנוי, זה של סגן הרמטכ"ל הבא, תפקיד שיאויש רק לאחר שייבחר הרמטכ"ל עצמו (למרות שעל זהות הסגן העתידי יש קונצנזוס כמעט מוחלט: יאיר גולן). מבחינת גנץ, האופק הוא השחרור בעוד שנה. מעניין יהיה לראות אם בשנתו האחרונה בתפקיד הוא ישתחרר קצת, ידבר ויעז יותר. זה קרה לרבים מקודמיו כצעד ראשון בדרך לפוליטיקה. גנץ כבר נשבע באוזני כל מי שמוכן לשמוע שלו זה לא יקרה, אך גם הוא יודע שאלה דקות אחרונות של חסד: ירצה או לא, מעבר לפינה כבר יצוצו הסקרים שיבדקו את מידת הפופולריות הפוליטית הפוטנציאלית שלו, ואיתם הטנגו הפוליטי־תקשורתי השנוא עליו כל כך. ("ישראל היום", 13.02.2014)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|