תמלול ערוך במקצת של הרצאה שנתתי לפני כמה שנים. ציורי הצבע הם מהספר של סטפן בול וסטיב נון (Noon),
World War II Jungle Warfare Tactics, שהוא מקום נהדר להתחיל בו.
שאר הצילומים נאספו מפה ומשם ואני כבר לא זוכר מאיפה.

לוחמת סבך באוקיינוס השקט ובמזרח אסיה

א. רקע כללי

לפני שנדבר על לחימת הסבך עצמה, נדרשת קודם כול חזרה קצרה על מה שקרה במלחמת העולם השנייה בחזית היפנית. למה מלכתחילה היה צריך להילחם בסבך?



שורשי האירועים נעוצים הרבה לפני המלחמה, כשיפן – בהתאם למקובל באותו זמן במדינות העולם – חשבה שהדרך להיות עשירה איננה לנהל כפר או לפתח טכנולוגיות עילית אלא להשתלט על כל העמדות הסבירות בסביבה. לפי תפיסה זו פוליטיקה בינ"ל היא משחק סכום אפס: אם לצד אחד יש משאבים - לצד השני אין, ולהיפך. אי אפשר לחיות בשלום אלא אם כן תחומי ההשפעה אינם מתנגשים. יפן, שהיא ארץ קטנה יחסית, התחילה לזלוג החוצה: פלשה לסין, כבשה שטחים, והבינה שבסוף תהיה התנגשות בינה לבין ארה"ב עקב המאבק על המשאבים ועל נתיבי הסחר באזור הפסיפי.

לא רק ארה"ב הדאיגה את היפנים: מדינות נוספות פעלו באזור אותה עת, ומבחינת היפנים גם מדינות כמו איטליה, הולנד ואפילו צרפת מילאו תפקיד באזור וכולן הדאיגו אותה. במהלך מלחמת העולם השנייה כבשו היפנים שטחים נרחבים, הגיעו לגבול הודו, התקיפו בהוואי את פרל הארבור – לא במטרה להביס את ארה"ב, אלא במטרה להסב לצי האמריקאי נזק עד כדי כך שהם יוכלו להכתיב את התנאים. זה לא קרה, כי כמו האמירה שייחס סרט אחד ("טורה! טורה! טורה!", 1970) לאדמירל ימאמוטו שתכנן את ההתקפה על פרל הארבור, "הערנו ענק ישן ומילאנו אותו בנחישות זועמת". ימאמוטו היה חייל טוב, התנגד לכל המדיניות המלחמתית, אבל כשאמרו לו לבצע - הוא תכנן את ההתקפה וביצע אותה למופת.

בשלב הזה, בשנתיים הראשונות של המלחמה - כולם היו שקועים בצרות צרורות חוץ מהיפנים. היפנים כבשו מבצרים כמו סינגפור בקלי קלות. הם קנו לעצמם מוניטין בתור לוחמים מפחידים מאוד (היחס הנורא שלהם לשבויים ולאזרחים תרם לכך) וכמעט לא היה דבר שעצר אותם. אחרי זה התהפך הגלגל. ארה"ב נכנסה למערכה ברצינות ובריטניה שלחה עוד כוחות, ולאט לאט הם התחילו להדוף את היפנים.

ארה"ב עשתה זאת בעיקר בדילוגים מאי לאי. מדוע לא תקפה את יפן ישירות? מסיבה פשוטה: נדרש חיפוי אווירי לכוחות הפלישה, נדרשו מפציצים, ואת כל אלה אי אפשר רק למקם על נושאות מטוסים או להטיס מארה"ב ליפן. אמנם ג'ימי דוליטל ואנשיו הפציצו את טוקיו בטיסה שיצאה מנושאת מטוסים, אבל זו הייתה פעולה בזבזנית מאוד, ואף לא מטוס אחד חזר מהטיסה (אם כי רוב הצוותים חזרו בשלום לאחר שנטשו את מטוסיהם מעל סין). בקיצור, חלק מהקרבות היו קרבות על עמדות זינוק שמהן ניתן יהיה לקפוץ לעמדות הבאות שמהן (אולי אחרי עוד כמה קרבות) יהיה אפשר להגיע לטווח שממנו יהיה אפשר להפציץ את יפן.

בצדה השני של הזירה, היה המצב שונה. היפנים איימו על הודו, המושבה החביבה על הבריטים באותו הזמן, וכך גם הסינים. היפנים כבר כבשו חצי מסין, ביצעו שם מעשי רצח עם זוועתיים, ולא הייתה ברירה אלא להילחם בהם ביבשה. מה הייתה המטרה? מצד אחד היו סינים (ידידותיים), מצד אחד היו הודים (ידידותיים), ובאמצע היה שטח יפני. לכן ניסו לקשר אותם, כדי שיהיה אפשר:

א. להעביר כוחות וללחוץ על היפנים מטווח קצר יותר,

ב. להכאיב ליפנים ככל היותר תוך כדי העברת כוחות.

אחד הדברים שהם עשו לטובת המאמץ הזה היה דרך בורמה המקורית, שאת שמה אימצנו בתש"ח לדרך העוקפת לירושלים, אלא שהמקורית הייתה ארוכה הרבה יותר, סלילתה נמשכה הרבה יותר זמן, וכשסיימו אותה היא כבר הייתה מיותרת.

הלחימה התבססה על שני רעיונות מבצעיים שונים אבל ששניהם הגיעו בסוף לאותה תוצאה. בצד האמריקאי, כפי שאמרנו – דילגו מאי לאי. הפעילו כוח אש עצום, הפגיזו שעות ולפעמים ימים, כבשו איים יפניים שלפעמים היו רק שוניות אלמוגים ולפעמים יותר. כעבור כמה ימים, כשקיוו שכל המגינים היפנים כבר הושמדו או לפחות ספגו מכה קשה, הם נחתו - ומצאו בדרך כלל שהיפנים שרדו ברובם, ואז התחילה סדרת דילוגים מהחוף לתוך הג'ונגל, בעזרת ארטילריה רבה וקרבות עזים.


הצד הבריטי פעל בדרך אחרת לגמרי. בהתחלה הוא לא פעל: בשנה-שנתיים הראשונות של המלחמה נחלו הבריטים תבוסה אחר תבוסה. אחר כך הגיע אורד וינגייט (המוכר לנו), קצין תותחנים במקור שעבר הסבה קלה לקומנדו. עד היום הוא מעורר מחלוקת עזה: יש המעריצים אותו וחושבים שא-לוהים הוא הסגן שלו, ויש החושבים שהוא היה מטורף מסוכן.



וינסטון צ'רצ'יל (ראש ממשלת בריטניה באותו הזמן) השתכנע שווינגייט יכול לבצע את המשימה, לא רק תוצאות בשטח, אלא גם 'להביא תמונת ניצחון'. צ'רצ'יל אמר מילים דומות מאוד כששלח את וינגייט: הוא רצה שבפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה מישהו ירביץ ליפנים ממש חזק עד שהם יראו כוכבים ועד שהם יצעקו הצילו ושיהיה אפשר לחזור ולספר את זה לדעת הקהל הבריטית (מי שחושב שיש פה ושם אי דיוקים קלים אצל דובר צה"ל צריך לראות את הדוברים הבריטים באותה מלחמה. לדוגמה, פעם אחת כבשו וינגיט וכוחותיו כפר די נידח, שהיו בו כמה שוחות וכמה יפנים, ודיווחו על כך. בדרך חזרה קלטו שידור ברדיו הבריטי ובו נאמר, שהם השתלטו על צומת הרכבות החשוב, הקריטי. אחרי שהם הפסיקו לצחוק, כל הכוח סיפר עד סוף המלחמה כמה נהנו במועדוני הלילה ובמלונות שבצומת הרכבות הזה).

וינגייט לא בא להתנגש עם האויב ישירות. המטרה שלו הייתה לעבור אותו, להגיע הרבה מאוד קילומטרים מאחוריו, למקומות שבהם אין לו די כוחות, להתיש אותו ולברוח לכל הרוחות. הכוונה הייתה להציק לו ולאלצו להקצות כוחות רבים. סוג הלחימה הזה מוגדר מפורשות בפקודה שלו: "אנחנו רוצים לנהל מבצעי גרילה מאחורי קווי האויב."

הייתה לוינגייט מטרה נוספת – אחרי שכוחותיו (שנודעו כצ'ינדיטים) יתקיפו את היפנים – היפנים יתחילו לרדוף אחריהם, אבל הבריטים יהיו מהירים יותר, ישיגו אותם ויעברו בג'ונגל. הצבא היפני היה צבא סדיר. כוחותיו של וינגייט גם הם כוחות סדירים, אבל הרבה פחות סדורים: הרבה פחות אספקה, הרבה פחות כלי רכב. הם תכננו לגרום לצבא היפני לרדוף אחריהם הלוך ושוב לאורך כל בורמה, ובדרך להרוג הרבה מאוד מחייליו, להתיש אותו, למשוך כוחות על חשבון דילול במקומות אחרים, וכך להקל את התקדמותם של כוחות בריטיים אחרים.

בסופו של דבר, למרות הרעיון המבצעי השונה של הבריטים והאמריקאים, שניהם נתקלו באותם גורמים: הג'ונגל והיפנים, ולא בטוח מי השפיע יותר. לכן הבעיות והפתרונות שלהם דומים עד מאוד.





ב. מאפייני לוחמת ג'ונגל

מכאן, נעבור למאפייני לוחמת ג'ונגל. אפשר לתמצת אותם באמירה שלחימה בג'ונגל סבוך דומה קצת ללחימה בלילה בלי אמצעי ראיית לילה, אבל הדבר מורכב יותר.

1. הראות בג'ונגל מוגבלת. לא כל הג'ונגל הוא שטח שבו אפשר לראות רק חמישה מטרים קדימה, כמובן. כמעט כולם משתדלים לעקוף שטח כזה, כי בשטח שבו טווח הראייה הוא חמישה מטרים גם מתקדמים מאה מטר בחמש שעות באמצעות מצ'טות וכולם שחוקים אחרי הזמן הזה בלי להיתקל בשום אויב. באופן כללי הראות בג'ונגל מוגבלת, ויש בו קשיי ניווט. מי שנע בג'ונגל רואה לפניו אך ורק סבך ימים על גבי ימים. מי שעולה על גבעה שגובהה חמישה מטרים, רואה שעבר דרך הרבה סבך.
אין בכך שום עזרה למי שנע בג'ונגל – רוצה לדעת מניין הוא בא ולאן הוא הולך, ורוצה להיות בטוח שאינו הולך במעגלים - ולפעמים גם זה קורה.




2. קשיי עבירות ואקלים. כלומר שתי בעיות. עבירות נוגעת הן לכלי רכב והן לבני אדם. אמנם באותו זמן השתמשו בהרבה פחות כלי רכב מאשר בימינו, אבל אוגדה בריטית נעה עם 2000 משאיות וכלי רכב אחרים. אוגדה יפנית לקחה לדרך חצי מזה בערך. המשמעות של זה בג'ונגל הייתה שכולם נסעו בדרך עפר, לעתים קרובות דרך בוץ, בצירים – ולא הייתה אפשרות לזוז ימינה ושמאלה. כמובן שזה אידיאלי מבחינת מי שרוצה להניח מארב. התקדמות בדרך זו אינה מאפשרת להגיע רחוק ובדרך נשארים הרבה מאוד כלים שרופים. טנקים נתקלים באותה בעיה, אולם הם מתקשים לפעמים גם לסובב את הצריח אם הקנה שלהם ארוך דיו, כשהם יכולים לסובב את הצריח, בדרך-כלל הם אינם רואים הרבה מטרות שכדאי לירות לעברן.
הבעיה השנייה היא עבירות לחיילים. כמו שאמרנו, יש בג'ונגל עצים, סבך, קוצים, עלוקות, חיות פרא הולכות על ארבע ועל שתיים, ועצים נופלים. ההתקדמות איטית מאוד, קשה מאוד, ומזג האוויר איום ונורא. הלחות גבוהה והבגדים מתחילים להתפורר אחרי כמה ימים. החום קשה מאוד והחיילים סובלים ממכות חום, לחלופין ממכות קור בעונה המתאימה. זו סביבה מאוד לא טבעית, כלומר – לא מוכרת. בני אדם מתפקדים היטב בסביבת מגוריהם. למשל, עירוני שנקלע בשלוש לפנות בוקר לאזור התעשייה בת"א - קרוב לוודאי שיצליח למצוא את דרכו הביתה בלי להיפגע, אלא אם מישהו ישדוד אותו, והרעשים לא יפחידו אותו מדי. באזור התעשייה בלילה יש לא פחות רעשים מאשר בג'ונגל והם אפילו פחות טבעיים, אבל אנחנו רגילים אליהם, בניגוד לרעשים שיש בג'ונגל. כמעט איש אינו יוצא לשטח והולך לישון בתוך סבך לח סתם כי נעים לו ונוח לו.

לכן, כשבני אדם מגיעים לשטח סבוך, אין להם שום מושג על המתרחש שם בלילה, וכל דבר מפחיד מאוד, כי אין דבר מפחיד יותר מהדמיון. חייל השוהה בג'ונגל ואינו רואה ואינו יודע מה יש מסביב, מדמה שהעץ לידו הוא יפני והרעש הזה הוא אויב ויכולה להתפתח מנוסה ופאניקה אף שאין שום חייל אויב במרחק כמה קילומטרים. אם יש חייל אויב והוא יורה - ממילא לא רואים כלום ולא יודעים מה לחפש, ולכן עלולים לנהל קרב זה מול זה או מול הג'ונגל (אחת אפס לטובתם...) במשך הרבה מאוד זמן. בסופו של דבר משקיעים מאמץ לשווא, מבזבזים הרבה אש ידידותית זה על זה בלי תוצאות מועילות.

3. הסוואה: בשטח סבוך בג'ונגל בעצמו יש הסוואה מצוינת לא רק למגן כי אם גם לתוקף. זאת מהסיבה הפשוטה – אם לא רואים אותך, אינך קיים. בג'ונגל יש רעש רב, ולפעמים קשה לדעת אם בני אדם הם מקור הרעש או חיות או ענפים שנפלו או משהו אחר. אירעו מקרים, למשל, שבהם חיילים בהתקדמות דרכו על גזע עץ, ופתאום הוא קם וברח כל עוד נפשו בו - חייל יפני כלשהו שנרדם ולא שם לב שהשאירו אותו בצד, ומרוב בוץ לא שמו לב שהוא לא בדיוק שייך לשטח, או חייל בריטי שהסתכל לצד השני ולא שם לב. בני אדם בשטח כזה פשוט אינם יודעים מי מתקרב אליהם. אפילו בסבך פתוח יחסית טווח הראייה הוא כמה עשרות מטרים בלבד, ובסבך סגור - כשיש הרבה עלים, הרבה שיחים, הכול צפוף – הטווח יכול להיות עשרה מטרים ופחות מזה.



ג. הלוגיסטיקה – מלכת הקרב (וגם אחות רחמניה)

אם מקובל לומר שהארטילריה היא מלכת הקרב, בלוחמת סבך הלוגיסטיקה היא מלכת הקרב. כמובן יש הבדל בין לוחמת סבך של הבריטים, שכללה מרחקים עצומים מבסיסי האם, ללוחמת סבך בלחימה על איים באוקיינוס השקט עם קווי אספקה קיימים, שלא לדבר על קווי האספקה הקצרים מאוד במקרה שצה"ל נלחם בסבך.

לוחמת סבך בטווח ארוך היא קודם-כול בעיה של לוגיסטיקה. אי אפשר להתחיל בלחימה לפני שפותרים את כל הבעיות בצורה משביעת רצון, ואם לא כן – לא יהיה אפשר לסיים את הלחימה כלל.

מהי לוגיסטיקה?

ההגדרה הפשוטה ביותר היא אמנות העברת המשאבים הנדרשים למקום הנדרש בזמן הנדרש בכדי שיעשה בהם השימוש הנדרש.

הדבר הזה בעייתי בכל צבא מודרני בגלל כמות האספקה העצומה שהוא צורך, וכאמור היכולת להוביל אותה בג'ונגל מוגבלת. לכן החייל הופך לפרדת המשא (או משתמשים בפרדות אמיתיות, אם יש). מהירות ההליכה של חייל מוגבלת וגם המשקל שהוא יכול לשאת מוגבל.



בדרך כלל חייל יכול לשאת אולי משא שמשקלו 20% ממשקל גופו במשך זמן רב, ויש אומרים קצת יותר מזה. בפועל, בצה"ל כולם נוהגים לשאת כפול מזה, דבר הפוגע ביעילות. 20% ממשקל הגוף הם משקל הגיוני, בפרט בתנאי לחות וחום.

בהעדר דרגים ובהעדר ודרך אחרת לשאת את הציוד, החייל נושא משא שמשקלו כבד ביותר. הניסיונות לחסוך במשקל הגיעו עד כדי כך שחייליו של וינגיט כמעט כולם גידלו זקן – לא רק כדי לחסוך את זמן הגילוח, אלא כדי לחסוך את משקל כלי הגילוח. כולם היו עמוסים מאוד עד שנראו כמו חמור אנושי, והכוח נדרש לשאת את עצמו ואת הנשק המסייע שלו, וכן גם תחמושת ואוכל לחמישה ימים במקרה הטוב.

בשטח רגיל אפשר לצפות ששיירת האספקה תגיע אחריך. בג'ונגל אין שיירת אספקה. הפתרון לבעיות האלה הוא קודם כול ליצור כוח יעיל עד מאוד. לכוחות שנלחמים בסבך אין זנב לוגיסטי, אין היכן לשים אותו, ואם יבנו מאגרים בסבך – קרוב לודאי שעד שיחזרו אליהם לא יישאר מהם דבר, כמובן בהנחה שיצליחו למצוא אותם בכלל (נזכיר כי מדובר בימים שלפני המצאת ה-GPS). כוח רגיל קל למצוא אם מחפשים אותו היטב. אם איבדתם את חטיבת הטנקים שלכם ואתם מתקשים למצוא אותה – בד"כ הפתרון פשוט: עלו על גבעה, הביטו דרך משקפת ותמצאו ענן אבק גדול, היא שם. לפעמים תמצאו חטיבת שריון סורית, אבל חוץ מהעובדה שזה צבא אחר, הרי חיפשתם חטיבת שריון ומצאתם...

לעומת זאת, כאשר הולכים בג'ונגל, גם אם עולים למקום גבוה (בהנחה שמוצאים את המקום הגבוה דרך חופת העצים), ומביטים דרך משקפת – לא רואים דבר. הכוח עצמו גם קרוב לוודאי לא נמצא במקום שחשבנו שיהיה כי גם הוא אינו מוצא את עצמו, הוא רק יודע מהיכן יצא ולאן הוא צריך להגיע, והחליט לקצר מנתיב אחר – שאין לנו אפשרות לראות. במצב כזה, כדי שכוח יצליח למצוא את עצמו בלחימה ארוכת-טווח, עליו לשאת עליו את הכול, ולנסות לעמוד במהירות ההתקדמות הרצויה. מפקד בריטי, הבריגדיר מייק קאלברט, תיאר איך ניסה לנהל שיירה שכוללת 800 איש, 200 פרדות, כך וכך חמורים ועוד פילה אחת שיש לה רצון משלה. כפי שאפשר לנחש, קצב ההתקדמות היה רחוק מלהשביע את רצונו.



אם כן, איך פותרים את הבעיה? קודם כול דואגים לכך שהכול יהיה מינימלי.

החיילים לוקחים רק את המינימום הנדרש; מוותרים על כל נשק שאפשר להסתדר בלעדיו ומשתדלים לספק את הדרוש מהאוויר ככל שאפשר ולקדם כוחות מהאוויר. הכוונה בעיקר להנחתת כוחות בדאונים או במטוסים קלים.



אפשר לשאול, למה הם לא פתחו צירים לוגיסטיים? התשובה די פשוטה: כאשר צריך להתקדם 500 ק"מ לעומק השטח היפני, מנין אפשר לפתוח ציר לוגיסטי? נניח שאנו מתחילים משדה הנחיתה שלנו, ונניח שצריך להתקדם 100 ק"מ ובשטח מסתובבות שתי דיביזיות יפניות. צריך לאבטח את המנחת שלך, את הציוד, שיירת האספקה – ועד שאנו מגיעים לנקודה שאותה תכננו לתקוף, נשאר לנו שליש מהכוח כי כל השאר עסוקים בלוגיסטיקה ובאבטחת הצירים. כיוון שלא היו לבריטים די כוחות לעשות את זה, הפתרון שלהם היה להסתמך ככל שאפשר על כוח אווירי, מעט מאוד דברים שזזים על הקרקע - ולוותר לחלוטין על בסיסי קבע, למעט כשרצו לגרום ליפנים שיתקפו אותם. בשיא הפעולה, שש חטיבות של צ'ינדיטים פעלו בעומק השטח היפני – בלי מסדרונות לוגיסטיים.


נדגיש שוב, שאופי מבצעי העומק הבריטיים נגד היפנים היה שונה מאוד מבחזיתות אחרות של בעלות הברית. למשל, במבצע המוצנח הגדול של הדיביזיות המוטסות האמריקאיות והבריטיות בפלישה לנורמנדי, תוכננה חבירה עם כוחות קרקעיים בתוך 72 שעות ופחות מזה. כאן פעלו כוחות למשך זמן ארוך בלי לדעת אם ומתי יגיעו אליהם כוחות קרקעיים, ואפילו אספקה אווירית.

אחד ממפקדי החטיבות הבריטיים סיפר על הפעם הראשונה שבה נפגש עם המפקד האמריקאי שהיה אחראי על המטוסים (בחזית בורמה והסביבה, כמעט כל מטוסי בעלות הברית היו אמריקאים). המפקד האמריקאי אמר, 'אנחנו נבוא אליכם ונפנה פצועים ונעשה זה ונעשה ככה'. הם שאלו אותו, 'ואתה תיתן לנו סיוע אש?' 'כן'. 'ואיזה גודל של מנחת מינימלי תדרשו?' 'אנחנו נסתדר עם כל מה שתוכלו לעשות'. בקיצור, סיכם מפקד החטיבה, 'הסתכלנו אחד על השני והסכמנו שאם הוא ממלא 10% ממה שהוא אומר הוא לא בן אדם אלא מלאך משמים.' סוף הסיפור הוא, שאותו מפקד חטיבה אמר שהטייסים לא עשו עשרה אחוזים ממה שהבטיחו, אלא מאה וחמישים אחוזים. איך מכינים מנחתים בג'ונגל? תמיד יש חללים פתוחים בצורה כזו או אחרת. החיילים חותכים גזעים בעזרת מצ'טות, עוקרים שיחים, מפנים סלעים. למשל, פלוגה תגרוף פס באורך 140 מטר, וזה יכול להיות משטח די קופצני, ועליו ינחת מטוס קל מאוד. אם הוא ינחת כהלכה (וזה לא קל) ולא ייתקל בעץ, הוא יפרוק, יעמיס, יסתובב חזרה וימריא. כל זה דורש הכנות, אבל מינימליות יחסית: אין בהכרח שדות תעופה קבועים.

במקרה הזה עקבו אחרי עיקרון שהנחה את הכפריים: מנצלים שטח מסוים של ג'ונגל, וכשהוא מפסיק להיות פורה או נוח, שורפים את הכפר, ועוזבים את המקום כדי שהגונג'ל יוכל להחיות את עצמו. זזים כמה קילומטרים הצדה ומתחילים את כל הסבב מחדש. כך גם בלחימה: מצאו שטח, השתלטו עליו לכמה ימים כדי לנהל את העניינים, להביא אספקה ולפנות פצועים, והמשיכו קדימה לשטח הבא. כמובן, לשם כך נדרשים 100% לוחמים על הקרקע, 100% לוחמים באוויר ואומץ רב מצד כל הצדדים המעורבים, כולל טייסי דאונים שמביאים אספקה ואז נשארים כלוחמים על הקרקע.




בעיה אחרונה שיש לפתור לפתור היא עניין הסיוע האווירי, שכללתי אותו בכוונה כחלק מהלוגיסטיקה. הסיוע האווירי גם תלוי בשאלה איפה אתה נמצא, ואיך אתה מארגן את אזור הלחימה שלך כדי שיוכלו להביא לך גם את המשאב הזה של הסיוע האווירי.



חיל אוויר אינו יכול להפציץ דבר שהוא אינו רואה ואינו יודע איפה הוא נמצא. לחילופין הוא יכול לנסות, אבל בדרך-כלל התוצאות לא תהיינה מזהירות. לכן, כשרוצים סיוע אווירי, לא פעם צריך לבחור מראש את הנקודה לה יסייעו, ולפעמים גם להכין אותה מראש. למשל, כשבונים מערך הגנה, יש להביא דחפורים בגל הדאונים הראשון כדי לנקות את השטח ולפנות שטח פתוח שבו יוכל הסיוע האווירי להפציץ את האויב כשהוא בא לתקוף.



כל הלוגיסטיקה הזו מסבירה איך להעביר אספקה אל הכוחות, אבל יש עוד סעיף חשוב לא פחות – איך לפנות אותם במקרה הצורך. בלחימת הג'ונגל, פינוי פצועים היה כרוך בקושי לוגיסטי קשה. בתחילת הדרך לא תמיד פינו פצועים, אלא אמרו: "חבר'ה, אם אתם נפצעים, ניאלץ להשאיר אתכם עם פתק שכתוב עליו: 'כבוד המפקד היפני, חיילים אלו שירתו את הקיסר שלהם בנאמנות, הקיסר ג'ורג' השישי, אני בטוח שתנהג בהם בהתאם למסורת הסמוראי בכבוד הראוי לחיילים שנלחמו באומץ'". כפי שאפשר לנחש, זה לא שכנע במיוחד את החיילים שנלחמו בשטח. מבחינת היפנים, חייל אינו נופל בשבי, ואם חייל של הצד השני נופל בשבי - משמעו שהוא חייל גרוע ומגיע לו למות. הכול מסתכם בחוסר הבנה תרבותי קטן, אבל בגלל חוסר ההבנה התרבותי הזה - החיילים הבריטים והאמריקאים לא קיבלו בהבנה את האפשרות שהיפנים עומדים לכרות את ראשם, לדקור אותם או לשפוך עליהם בנזין ולהצית אותם רק משום שהדבר לא מקובל בתרבות שלהם. לכן איש לא רצה להישאר מאחור כשהוא פצוע.

יש כמה פתרונות לבעיה הזו:

1. להשאיר בשטח את מי שאינו יכול ללכת.

2. לתת לו מנת יתר של מורפיום או לירות בו.

כל הפתרונות האלה נעשו בשטח, אבל איש אינו רוצה לעשות אותם, לא הפצועים ולא הבריאים. למעשה, בדרך-כלל הלא-פצועים סלדו מזה עוד יותר מן הפצועים; רבים מן הפצועים אמרו, 'תנו לי מורפיום ולמות בלי כאב, עדיף על מוות בידי היפנים'. אבל הלא-פצועים היו צריכים להרוג את חבריהם והם לא רצו בכך. לאמריקאים היה קל יותר, כי בדילוגים מאי לאי בדרך כלל המרחק לתחנות פינוי הפצועים לא היה כה גדול, והלוגיסטיקה, בדמות השייטת האדירה האמריקאית, לא הייתה רחוקה. לכן גם בתחום הלוגיסטי הם יכלו להביא ציוד רב יותר ללחימה, וגם בתחום פינוי הפצועים, הם נתקלו פחות בדילמה הזו לעומת כוחות הפשיטה הבריטיים.

פתרון נוסף, עדיף בהחלט מבחינת הבריטים, היה פינוי אווירי. כמדומני שהפעם הראשונה שבה הופעל מסוק לפינוי פצועים בלחימה הייתה בבורמה ב-1944, אבל עדיין דובר בגרוטאה של ממש שטסה מרחק די קצר.



בדרך-כלל הפינוי האווירי התבצע באמצעות כוח עצום של מטוסים קלים שבא ונחת בתנאים קשים עד מאוד. כשהיו פצועים, והמרחק היה בטווח הטיסה של מטוסים כאלה – הזעיקו מטוס קל. כמעט תמיד היו מטוסים באוויר, וכשהמטוס נחת דחפו את הפצוע לסוג של אלונקה\סד, סגרו עליו את הדלת וטסו בחזרה (בלי רופא, בדרך-כלל, כי לא היו די רופאים וגם לא היה מקום במטוס) בתקווה שהפצוע יחזיק מעמד. בשלבים מסוימים הושגה יעילות כזו, שנדרשו 10 דקות לפנות פצוע מהרגע שהוא נפצע עד לרגע שהוא הוכנס למטוס. מובן שזה היה בתנאי שהמטוס נמצא בסביבה. זה עזר מאד להעלאת המורל של הלוחמים. בל נשכח שאצל הבריטים ואצל וינגייט לא היה מדובר בכוחות קומנדו מתנדבים כי לא היו להם מספיק אנשים לשם כך. מדובר בחיילים רגילים, חלקם חיילים מבוגרים, חטיבות מילואים, בני 35-28, שעברו אימון מפרך ואחרי זה פעלו כמה חודשים מאחורי קווי האויב בתנאים קשים מאוד. זה כמובן תורם רבות למורל אם יודעים לפנות את הפצועים וכך זה גם היום. גם אצלנו זה כך, ואפילו עיכובים של כמה שעות בפינוי פצועים במלחמת לבנון השנייה היו נושא להרבה מאוד דרישות וחקירות.

עד כאן לעניין המאפיינים הכלליים של לוחמת הסבך, במיוחד הבריטית. לכל אחת מצורות הקרב בלחימה כזו יש קשיים משלה ופתרונות משלה.



ד. צורות הקרב בשטח סבוך: התקדמות

הצורה הבסיסית של התקדמות בשטח סבוך היא להצטופף על ציר כדי להרגיש בטוח ולהסתכל לכל הכיוונים. הבעיה היא, שבאזורים עם אויב, השיטה הזו היא דרך מצוינת לאבד חצי כוח. האויב רואה אותך לפני שאתה רואה אותו ויכול לפגוע בהרבה חיילים בבת אחת, וזאת עוד בתקופה שבה לא היו מלכודים כה רבים על הצירים. לרוב ויתרו מהר מאוד על השלב הזה וניסו פתרונות אחרים. הפסיקו להתקדם בקו ישר, ובמקום זה כמה כוחות התקדמו בדילוגים שנפתחים לכמה כיוונים בבת אחת – למשל, כוחות שמתפזרים לשני כיוונים, במין מלקחיים, כדי שחלקו השלישי של הכוח יוכל להתקדם לפנים: כמו להתקדם צעד לפנים, שניים לאחור ויד אחת קשורה מאחורי הגב. דרך אחרת היא שחלק מהכוח מחפה, השני מתקדם, וחוזר חלילה. העיקר הוא למנוע נתק בין החוד לגוף העיקרי, ולכן גם ממקמים 'אנשי מגע' (Contact men) בין הגופים, כי אחרת יאבדו כל קשר.

לפעמים העניין מסתבך עוד כי צריך להיות בשקט אבל תנאי השטח מאלצים לחתוך עצים כדי להתקדם.

אם יש שטח פתוח יותר אפשר לקחת את כולם מנקודת ההתחלה, למקם אבטחות אגף, לקדם את הגוף העיקרי ואז הוא הופך לאבטחה עבור האגף שמתקדם לנקודה הבאה וחוזר חלילה, ובשלב הסופי כולם מתפזרים לכל הכיוונים ויורים לשטחים חשודים. תנאי השטח מכתיבים כוח אש רב לטווח קצר אצל היחידות המתקדמות: רימונים, מקלעים אוטומטיים (אז, כזכור, הנשק האישי היה לרוב רובה לא-אוטומטי) וכן הלאה.

לפעמים, כשיש אויב ולא רואים אותו – יורים לכל הכיוונים, לשטחים חשודים. מטבע הדברים אי אפשר לעשות את זה יותר מדי, כי הדרך היחידה לקבל תחמושת היא מהאוויר והאספקה הבאה תגיע בעוד יומיים שלושה במקרה הטוב, ואולי עוד שבועיים שלושה, וכדאי לשמור על כמות התחמושת.

בתמונות אלה אפשר לראות שתי דוגמאות אמריקאיות להתקדמות ודוגמה אחת בריטית. בדוגמה הבריטית אפשר לראות חייל מתקדם, אחד קופץ מעל גזע, ושלישי – אפשר לראות אותו בקושי – מימין. מה הוא עושה שם? מאבטח. הקדמיים הם אלה שמטרתם להיתקל באוייב – או, אם נהיה מנומסים פחות, אלה שעלולים יותר מכולם לעלות על מוקשים ומטענים. ונדרש רווח, כדי שאויב לא ישמיד את כל הכוח. ליפנים היה תחביב – לתת לחוד לעבור, ואז לירות על הגוף העיקרי.





בציור האמריקאי הצבעוני רואים את החייל היפני שמתחבא פה מתחת לקרקע ומחכה שכולם יעברו. לכן, כשמתקדמים בשטח סבוך מסתכלים לא רק בגובה העיניים, אלא למעלה, אחורה וגם למטה - כי השד יודע מה החביאו שם. אמנם מבחינת עלות-תועלת להחביא בשוחה מכוסת שיחים חייל שיירה ירייה אחת ואז יהרגו אותו אינה השיטה הטובה ביותר, אבל לא תמיד הדברים עובדים לפי ההיגיון של עלות-תועלת. יותר מזה, כבר היו מקרים שחיילים יפנים ישבו בשוחה כזו ובידם פצצה מכובדת מאוד, והיו אמורים להקיש עליה ולפוצץ אותה כשיגיעו אליהם חיילים אמריקאים; אז, כמובן, פוטנציאל ההרג גבוה הרבה יותר.

לפעמים, ובניגוד למה שאמרנו בתחילה, דווקא רצוי להצטופף כדי למנוע נזק. אמנם זה נוגד את כל העקרונות שאנחנו מכירים בשטח פתוח, אבל בשטח סבוך אחת הסכנות הגדולות ביותר היא שמישהו יסתנן אליך באמצע ויתקוף את הכוח מבפנים. במהומה שתיווצר הסיכויים שתהרוג את עצמך ואת החברים שלך גבוהים מהסיכויים שהאויב יהרוג אותך. לכן הכוחות האלה מתקדמים בצפיפות רבה כדי ששום יפני עליז לא יסתנן פנימה ויתחיל לטבוח בהם או שצלף כלשהו ישב לו על העץ ויחסל אותם אחד אחד בלי שאיש ישים לב עד הרגע האחרון.


ה. צורות הקרב בשטח סבוך: התקפה

השלב הבא הוא שלב ההתקפה, כאשר מצאנו את האויב וצריך לתקוף אותו. פה צריך להבדיל בין התקפה עם טנקים לבין התקפה בלי טנקים. כמובן, באזורים מסוימים לא היה אפשר כלל להפעיל טנקים.

נתחיל בהתקפה ללא טנקים. השאלה היא את מה תוקפים. לא תמיד קל לגלות את עמדות האויב. קודם כל יש לבדוק איפה הוא נמצא. ליפנים, בהכללה גסה, הייתה שיטה: להתקדם לאט בלילה, להתפזר לקראת מקומו המשוער של האויב, ואז להגיע לבסוף למצב שבו, טכנית, ממש דורכים על האויב, ונלחמים בו מטווחי מגע קצרים. היפנים היו הראשונים שהעדיפו לתקוף בלילה, מתוך ההנחה שאם ממילא לא רואים שום דבר בג'ונגל ביום וגם לא בלילה, מדוע לא לנצל את הלילה?

(התקפת לילה יפנית, שלב א':

שלב ב'

שלב ג')


סביר שרובנו ראינו סרט מלחמה כלשהו שבו קצין יפני מסתער עם חרב וצועק 'בנזאי'. אבל בפועל, תורת הלחימה היפנית הושפעה פחות מהאתוס הסמוראי ויותר מצבאות אירופה של מלחמת העולם הראשונה. כמקובל בתפיסת צבאות אירופה לפני מלחמת העולם הראשונה, הדבר החשוב ביותר הוא לתקוף וכל התקפה נגמרת בהסתערות. במצב כזה האויב פוחד מאוד כי לתוקף יש האומץ להסתער ולו, כמגן, אין. כשהיפנים מתקיפים כך, הם קונים להם מוניטין טוב מאוד.

שיטות מלחמת-העולם-הראשונה האלה מצליחות בתחילה מהסיבה הפשוטה שהאויב אינו רואה דבר. זאת בניגוד למלחמת העולם הראשונה, שבה אם אתה עומד בשורה או מתקדם בגוש בצורה שיטתית, לוקחים את המקלע הסמוך, מרססים את היחידה שלך ומחסלים גדוד בשתי דקות. כיוון שבסבך איש אינו רואה דבר, היפנים הצליחו להפוך לא מעט מהקרבות להיתקלויות קטנות. במצב כזה הסבך, כמו שטח עירוני, מצמצם את יתרונו של מי שיש לו נשק כבד, כי אם לא רואים לאן לירות או שטווח המינימום קטן מדי – לא יורים, ואז ההתמודדות היא חייל-מול-חייל. לא במקרה הזכרנו קודם את השיטה של יצירת שדות-אש ומתחמי הגנה כדי למשוך אליהם את היפנים להסתערות: עדיף להיתקל בהם כשהם נאלצים לעבור בשטח פתוח מאשר בסבך.

לגבי פיקוד ושליטה, בשלב הראשון כמעט אין פיקוד ושליטה תוך כדי הקרב. מכשירי קשר לא עבדו היטב בג'ונגל משום שהלחות הרסה אותם, והם לא היו אמינים ומשקלם רב מדי. רק מאמצע המלחמה והלאה מופיע מכשיר הקשר הנייד הראשון, ה-SCR-300. המפקד יכול לשמוע באמצעותו פקודות מלמעלה, אבל הרעש בג'ונגל הקשה עליו להעביר פקודות הצידה. זה כמובן נכון גם ברמת הכיתה והחפ"ש. אין מכשיר קשר לרמה הזאת, כל הקשר נעשה בצעקות והשליטה בצעקות כרוכה בקשיים כי הג'ונגל מבלבל.

אדם שצועק בסבך למישהו – אינו בטוח למי הוא צועק, מה הוא צועק, מה הכוונה או מניין הוא צועק. לפעמים באמצע הקרב יפנים צעקו באנגלית 'לסגת, לסגת', והיו שחשבו שזו פקודה ונסוגו – בלי לראות כלום. למשל, נניח שתיכנסו לסמטה שיש בה אנשים ותתחילו לצעוק, ותנסו לשלוט לא רק עליהם כי אם על כל מי שבסמטאות הסמוכות. לא תמיד המצב כזה; אבל בתנאים קשים, כשיש סבך, רעש, ארטילריה וטווחי מגע קצרים – לא רואים מה המפקד עושה, והוא לא רואה מה החיילים עושים. לכן, בתחילה האמינו שפיקוד ושליטה משמעותם שהמפקד מתאם לפני הקרב לאן כולם צריכים ללכת ואז כולם מסתערים, מגיעים ליעד בשאיפה לכבוש אותו, ואחרי זה המפקד מתאם מה עושים הלאה.

יתר על כן, כל התרגולות של 'תנועה ואש', שנולדו ממלחמת העולם הראשונה והלאה, וגם היפנים למדו אותן – לא תמיד אפשריות בגלל טווחי הראייה ואופי השטח. נניח, למשל, ששלחת חוליה 50 מ' הלאה לתוך סבך – באותה מידה היית יכול לשלוח אותה לירח. גם אם תניח את הנשק המסייע שלך בנקודה כלשהי, הוא לא יראה דבר.

השלב הבא הוא שימוש מסיבי ברימונים. גם אם אינך רואה דבר וזורק רימון, הרסיסים מתפזרים. באזורים חשודים או בלחימה מתקדמים-זורקים רימון-מתקדמים-זורקים רימון וחוזר חלילה. חוליה אחת זזה לנקודה שנקבעה מראש וחוליה אחרת בינתיים זורקת רימונים כדי שאיש לא יוכל להביט על החוליה הראשונה, ומי שאינו זז ואינו זורק רימון – יורה לכיוון הכללי של האויב.

זו הגרסה של 'תנועה ואש' שמפתחים בג'ונגל: לזרוק די רימונים כדי שיעופו די ענפים ורסיסים כדי שאיש לא יראה לאן אתה מגיע עד שתגיע לחפירות ותוכל לזרוק רימונים פנימה.

אגב, אם הזכרנו את החרבות של היפנים, עוד אחד מהמיתוסים החביבים מהסרטים הוא הסתערויות כידונים בתוך הג'ונגל. בפועל, הרבה יותר אנשים נהרגו בחרבות מאשר בכידונים, ורוב אלה שנהרגו בכידונים היו אלה שחוסלו אחרי שנלכדו. בתור אמצעי טקטי זה היה די חסר תועלת. ועוד מאפיין שלא השתנה יותר מדי – תמיד העדיפו להתקיף בשחר או בשקיעה, תלוי בכיוון השמש. זה לא ייחודי לג'ונגל, אבל גם שם, כשלכאורה אתה נמצא מתחת לכיפת העצים ואינך רואה דבר - מסתבר שהטבע האנושי לא משתנה.

לגבי טנקים - שום צבא אינו רוצה לוותר על טנקים גם כשהוא בג'ונגל, כי בכל זאת כוח האש שהחייל יכול להפעיל קטן מזה שיכול הטנק להפעיל.


בשרטוטים האלה אנחנו רואים גרסאות די דומות של התקפת טנקים בג'ונגל, אחת מחלקתית ואחת אוגדתית, אבל העיקרון דומה מאוד.


למשל, גרסת ה'עקרב' היפנית, בשרטוט האוגדתי. מה משמעה? משמעה שיש לך כוח של טנקים שמוגבל לציר פחות או יותר ולדרוס קצת הצידה. שולחים אותו על הציר בכוחות קדומניים כדי למצוא איפה האויב. בינתיים, כשהשריון עסוק בירי ובהקמת רעש ובירי, הזרועות של העקרב באות מסביב עם כוחות חי"ר, עוקפות את האויב, ואז בא 'העוקץ' של העקרב ומכה את מערך ההגנה העיקרי של האויב.


כפי שאמרנו, יש לא מעט סוגים של סבך וג'ונגל שבהם הטנקים אינם יעילים, אבל לפעמים יש שטח שמתאים ולפעמים גם אפשר ליצור שטח שבו יהיה אפשר להפעיל את הטנקים. התרגולות כדי לעצב שטח פוטנציאלי כזה היו די אחידות:

מפעילים ארטילריה רבה על האזור, לא במטרה לפגוע במשהו ספציפי, אלא כדי לכרות את צמרות העצים, 'לגלח' את השטח כדי לחשוף את הבונקרים היפניים וכדי שיהיה אפשר לקרב לשם טנקים ולהפעיל אותם.





בתמונות הבאות רואים, לפי הסדר, אוסטרלים, יפנים ואמריקאים עם פתרון אחיד לטיהור עמדות - פתרון שהיה מקובל גם על הבריטים ובעצם כל הכוחות באזור -
לשרוף אותן.





למה? כי אפשר. קודם כל, כי הדבר היחיד שלא חסר בסבך הוא חומר בערה. שנית, ההשפעה של נשק ההצתה על בני אדם היא איומה, לא רק ההשפעה הפיזית אלא גם ההשפעה הפסיכולוגית. אפילו יפנים נחושים שמוכנים למות למען הקיסר נשברו כשהשתמשו נגדם בנשק ההצתה. בנוסף, בשדה קרב פתוח קשה לקרב נשק הצתה לעמדות האויב; בשטח קשה וסבוך, קל יותר.

הטווח של נשק הצתה לחי"ר היה במקרה הטוב 30 מ'. לא כדאי להתקרב לאויב כשעל גבך מיכל של דלק המכיל 30-20 ליטר - יש סגולות מוצלחות מזה לאריכות ימים. אף על פי כן, צריך להתקרב. הארטילריה אינה טובה דיה - בטווח כזה ינחיתו אותה על החיילים המתקדמים בעצמם. כל נשק בכינון עקיף אינו מדויק דיו.

גם כאן טנקים מסייעים בחיפוי. אם אפשר, העדיפו לזרוק נאפאלם ממטוס על העמדות; אבל לעתים קרובות היה צריך להתקרב אליהן. לכן מביאים טנקים ויורים על העמדות עד שהמגן אינו יכול להרים את הראש שלו, ואז בא מישהו שיכול להתקרב ושורף את העמדה או מפוצץ אותה. באותו זמן השתמשו בטנקים בקליע ח"ש קינטי (APCR/HAVP), לא בדיוק כמו ה'חץ' של היום, אבל בעל ראש קשיח בתוך מעטפת שפוגע בטנק, עושה בו חור ומפוצץ אותו. כשהיו מצליחים לזהות עמדה, היו משתדלים להתקרב לטווח קצר מספיק ולירות פגז לא נפיץ דרך החרך. ירי נפיץ היה פוגע בעמדה ועושה, כמו בשיר, 'שתי שריטות בבטון', אבל הפגז הלא-נפיץ היה נורה דרך חרכי העמדה, נכנס פנימה ומרסק את מי שבפנים (אני בספק כמה השיטה הזו ישימה לפגזים קינטיים, המהירים הרבה יותר שמן-הסתם פשוט יחדרו דרך הקיר ממול). לחלופין היו יורים פגזים נפיצים בעלי מרעום השהיה, כדי שייכנסו פנימה לעמדה ורק אז יתפוצצו.

כאמור, עד שמוצאים את האויב הטנקים אינם יעילים כלל וכלל, אבל אם מוצאים את האויב ומתמזל המזל והוא ממש נמצא ליד דרך (וגם בג'ונגל יש דרכים וצריך לשלוט עליהן), הטנק מתחיל להיות יעיל מאוד.

ו. צורות הקרב בשטח סבוך: הגנה

השלב הבא הוא הגנה. זה סדר הפעולות: התקדמת? התקפת? כבשת? עכשיו שב ותגן על מה שכבשת.

איך עושים את זה? קודם כול חופרים. הדבר החביב על האמריקאים והבריטים הוא לחפור. כשחופרים שוחה, לפעמים צריך גם להשאיר בחוץ את שרשירי התחמושת תלויים על עץ – אחרת הם יתמלאו רמשים ובוץ וחול ולא יהיו שמישים בבוא העת. מראה לא נאה, אבל אפקטיבי.





לפעמים אפילו קשרו מקלעים לגזע עץ כי השיחים הגבילו את הראייה בגובה הקרקע – לכן קשירת המקלע בגובה רב יותר הבטיחה שיהיה אפשר לרכוש מטרות.


היתרון למגן הוא ניצול הסבך במלואו: מי שירצה למצוא את עמדות ההגנה יצטרך להתקרב כדי לראות אותן, ועלול למצוא את עצמו מציץ לתוך קנה של מקלע מעמדה אחרת, חוויה לא נעימה אבל קצרה מאוד. בגלל קשיי הראות, בד"כ מקיפים את מערך ההגנה בפטרולים ובתשמועים, וכשאפשר - גם, בתצפיות.

השלב הבא, שהיה נפוץ ביותר אצל היפנים כי היה להם זמן לזה, הוא להכין בונקרים מוסווים היטב, עם חיפוי אש הדדי.


השלב הבא – בין שיש בונקרים או עמדות – מלכודים רבים מאוד מסביב. לפעמים מלכודים נכשלו כשמישהו שם את המוקשים קרוב מדי זה לזה, והתוקף הראשון שדרך עליהם הפעיל את כל המוקשים מסביב לכל מערך ההגנה. אבל אם לא עושים את הטעות הזו, לפעמים די בנפח המוקשים כדי לעצור הסתננויות, בעיקר של היפנים. לאלה האחרונים היה הרגל מגונה: לזהות אם יש רווח גדול מדי בין עמדות ההגנה, ואם כן – לזחול בלילה, לעבור בו, וכשמסיימים - קמים ותוקפים את המגן מבפנים. עוד חוויה לא נעימה. כנגד זה שמים מוקשים רבים מאוד, ובמיוחד קופסאות בנזין ומוקשי תאורה - כל דבר שיעזור בשעת התקפה לראות מה קורה, למען השם.

לפעמים דווקא השתדלו לא לבנות מערכי הגנה בשטח שולט כי בלילה, בלי אמר"ל, לא רואים כלום. ולכן, לא פעם בנו הבריטים מערכים בצלע גבעה, והשטח הפתוח לפניהם בראש הגבעה, כדי שתוקפים יבואו מלמעלה ויהיה אפשר לראות את הצלליות שלהם על רקע האופק – והם, לעומת זאת, יתקשו למצוא איפה בדיוק המגן.

מערכי הגנה עשויים להיות ברמות שונות של תחכום; ההבדלים ביניהם הם בעיקר תוצאה של זמן. אם אין זמן, כולם תופסים עמדות ומתקיפים כלפי חוץ, כדי ליצור מערך הגנה. אם יש זמן, חופרים ומבצרים ככל שאפשר.

ברמה הפשוטה ביותר – למשל, שלוש שוחות, בכל שוחה חמישה אנשים, באמצע עוד שוחה, כל אחת מרוחקת 5-3 מ' מהשנייה, כל המגינים חמושים ברימונים.

ברמה הבאה מתחילים לחפור תעלות בנוסח גבעת התחמושת, רק פחות ממוגן.





ברמה הבאה, שפחות מגיעים אליה ובעיקר כשיש נקודות מבוצרות מראש - לוקחים הר כלשהו, חופרים בתוכו, בונים בונקר, ושותלים על ההר הרבה עצים. כאשר מגיע האויב – הוא מתיישב למעלה, מרסס את כל הכניסות שהוא יכול למצוא, ועדיין בני אדם נמצאים בפנים כל הזמן, ויש להם אוורור, והם יוצאים בלילה כדי להציק – בעיקר לאמריקאים. יש שטוענים שבונקר כזה יכול להיות מלכודת מוות למגינים – אבל זה בהסתייגות רצינית מאוד: אם מצליחים למצוא את כל הכניסות ופתחי האוורור ולחנוק אותם. אבל אם לא מוצאים את כל הכניסות או כשאין כוח לשלוט על כולן 24 שעות ביממה, הם יכולים לצאת מאיזו כניסה שלא מצאת, לתקוף אותך בלילה ולחזור לשם ליום וחוזר חלילה, ולא תדע מנין תבוא התקפה. הדברים האלה נבנים באותה שיטה כבר 60 שנה לא משום שכל הבונים שלהם טיפשים גמורים, אלא משום שהשיטות האלו עובדות.

ההשפעה של כל מערכי ההגנה מוגבלת ככל שהראות נמוכה. בג'ונגל סבוך אי אפשר באמת לבנות מערך הגנה לכיוון מסוים, אלא אם כן הוא על צוק או בדומה. כשבונים מערך הגנה - הוא חייב להיות מערך הגנה היקפי, ואם לא - האויב יבוא ויעקוף אותך. זו הנחת היסוד של ההגנה היפנית ובעצם של כולם. היישומים יכולים להיות מתוחכמים או פחות מתוחכמים, אבל העקרונות דומים, כפי שניתן לראות בשרטוטים הללו:

הגנה מחלקתית יפנית חפוזה:


תבניות הגנה פלוגתית אוסטרליות ובריטיות:



דוגמא אחת לשיטת היערכות סדורה - יש גבעה מיוערת, חופרים בתוכה, מציבים עמדות ומגינים לכל הכיוונים, כי מכיוון שאין תצפית לטווח ארוך, יש להניח שהאויב יכול לבוא מכל כיוון. מטבע הדברים, לא זו בלבד שהשיטה הזו בזבזנית בכוח אדם, גם קשה לרכז עתודה – כי נדרשים אנשים בכל נקודה כדי לקנות זמן עד שהעתודה תבין היכן הסיכון העיקרי ותגיע לשם.



כך גם בעמדה הקטנה בשרטוט השני, עמדה אוסטרלית שמטרתה לשמור על מעבר חיוני מסוים. גם שם, כשההגנה מיועדת לשלוט על כיוון אחד – באותו כיוון יש פחות מ-40 אחוזים מהחיילים, כי מגבלות השטח גורמות לכך שאי אפשר לדעת מאיזה כיוון יגיע האוייב.


אם אתה מרכז כוח אדם במקום אחד - וודאי יתקפו אותך ממקום אחר. הפתרון? לא רק שמכינים את העתודה מראש, אלא גם מכינים לה את נתיבי התנועה כדי שהיא תוכל להגיע. לא מספיק להחזיק אותה, צריך שיהיו לה גם השבילים והכבישים כי אחרת לא תגיע לשום מקום.

גודל השטח, כמובן, הוא מרכיב קריטי בבחירת צורת ההגנה. בג'ונגלים בבורמה היה שטח רב מדי עבור הגנה מבוססת-מוצבים. אפשר למקם הגנה קבועה על צומת חיונית, אבל אילו ניסו היפנים לפזר ביצורים בכל השטח, היו מתחילים להם החיילים מהר מאוד.

היו מקומות שבהם תוואי חיוני או שטח מוגבל אפשרו ביצורים, למשל באיוו-ג'ימה, אי בשטח של 21 קמ"ר. ב'מכתבים מאיוו-ג'ימה', הסרט של קלינט איסטווד, יש תיאור לא רע בכלל איך היפנים מתחבאים שם במנהרות עצומות ומנהלים שם קרבות. אגב, מנהרות כאלה לרוב נחפרו דווקא בשטח לא סבוך, משום שמי שבונה בג'ונגל משאיר עקבות רבים בגלל העפר שסילק, מהעצים שכרת ומהדרכים שסלל לשם. בג'ונגל העדיפו לבנות מוצבים קבועים באזורי דרכים ובנקודות הכרחיות למעבר, הן מהסיבה הברורה מאליה (לשלוט על השטח החיוני) והן כיוון ששם אפשר להסתיר את הבנייה גם מעיניים לא רצויות או ממטוס-סיור אקראי. במקומות כמו איוו-ג'ימה, שם יש קרקע געשית והר נמוך והבנייה לא משאירה הרבה עקבות, באמת הוקמו מערכי הגנה תת-קרקעיים יעילים.

יש גם בעיה תפיסתית בהגנה. היפנים, כאמור, האמינו בהתקפה, בכך שכל לחימה נגמרת בהסתערות. הם אהבו מאוד להתקיף ולא לסגת. לכן, מבחינתם, הגנה מתכננים כשאין אפשרות לתקוף או ללכת למקום אחר, להסתנן לשורת האויב ולתקוף אותו במקום שהוא יתקוף אותך. אם האויב כבר תוקף – צריך להתחבא בכל מקום שאפשר. למשל, באחת העיירות בבורמה התחבאו יפנים בתנורי מאפייה ונלחמו משם. זו הייתה בחירה גרועה - הבריטים זרקו רימונים מהארובה ובכך נגמר העניין. בג'ונגל בדרך-כלל אין בתים וארובות, לכן יש לחפור מערך הגנה ככל שאפשר ולקוות שלא יקרוס בגשמי המונסון.

ז. ומה לגבי נסיגה?

בתיאור צורות הקרב הנ"ל לא הזכרנו את הנסיגה מסיבה פשוטה - בג'ונגל נסיגה היא פשוט התקדמות לאחור. בדיוק אותם הכללים הנוגעים לנסיגה חלים גם בהתקדמות, אלא שהכיוון שלה שונה. כל הסיכונים זהים.

בלחימת סבך ארוכת טווח, כאמור, הכוח הנסוג בד"כ מורכב כולו מלוחמים, בלי זנב לוגיסטי. אין דרך לפנות ציוד ואמל"ח ומזון לפני הכוח הלוחם – רק מה שהוא נושא עמו. אפשר לקחת את כל החיילים ולסגת, הבעיה היא מה לעשות בכל האספקה בנסיגה שהיא לעתים קרובות תחת אש. אם לוקחים אותה, החיילים צריכים לשאת משאות כבדים מאוד, וזה יוצר עוד בעיה, ולא רק שם: בני אדם מעדיפים למות כשיש להם יותר מדי מאשר פחות מדי. במילים אחרות, חיילים נוטים להעמיס על עצמם ציוד רב מדי גם כשזה מסכן אותם. נסיגה בדרך-כלל נוטה להעמיס עומס רב על חיילים לא רק מהבחינה הנפשית (זה תמיד נכון), אלא בשטח סבוך ובנסיגה ארוכה – גם ציוד כפשוטו. משום כך, לא פעם חיילים סיימו נסיגות כשהם לא כשירים לקרב באופן זמני ולפעמים לצמיתות; חלק ניכר מהצ'ינדיטים המקוריים של וינגייט הוכרזו כפסולי שירות לאחר הנסיגה, ולכמות הציוד שנשאו הייתה תרומה – אם כי מובן שהאקלים והשטח והאויב תרמו את חלקם.

ח. צורות הקרב בשטח סבוך – מארב.

צורת הקרב הפופולארית ביותר אצלנו בשטח סבוך, וגם אצל אחרים היא מארב. כיוון שאיש אינו יודע איפה אתה נמצא – יש בכך יתרון כי האויב יגיע. יש כל מיני שיטות למארבים. המוזרה ביותר, שכבר הוזכרה קודם, היא החייל היפני שיושב עם פצצה של מטוס ומצויד באבן, ואמור להפעיל אותה כשטנק יעבור מעל ראשו (אני חוסך מכם את התמונה של היפני המת).


תרגולות מארב בשטח סבוך היו די דומות לתרגולות מארב בשטח פתוח, חוץ מהעובדה שאיש אינו רואה למרחק 10 מטר מימינו ומשמאלו. זו אחת הסיבות שבגללן כמעט כולם שמו מארב רק בצד אחד של שביל, כדי להימנע מאש על כוחותינו. היוצא דופן היחיד הוא מארב שבו יורים בדירוג: מניחים לאויב להיכנס, הכוח הקדמי יורה עליו והאחורי עושה סיבוב, אוגף אותו מאחור ותוקף אותו מהצד השני. אבל לרוב, כאמור, תוקפים רק מצד אחד - כי השטח מגביל את האויב, שאינו יכול להימלט לכל הצדדים, וטווחי הראייה הקצרצרים מבטיחים שאם יהיו לך אנשים משני הצדדים, בשלב מסוים הם יתחילו להילחם זה בזה.

דבר נוסף פופולארי במארבים הוא מרגמות. כאמור, טנקים מוגבלים בשטח כזה, אבל מרגמות הן שיטה טובה להעביר חומר נפץ ממקום למקום בשטח קשה: הפצצות מתפוצצות על העצים ומפזרות רסס קטלני או מתפוצצות על פני הקרקע, אחרי תעופה במסלול תלול.

לכן הנחת היסוד במארב בשטח סבוך היא - שהוא מטווח. אם נפלת למארב ומתחילים לירות עליך, תצפה בקרוב לשמוע שריקות של פצמ"רים, כי צריך להיות טיפש ממש כדי לא לנצל את זה. לא היפנים, לא הבריטים ולא האמריקאים היו טיפשים, ולכן כולם (כולל החי"רניקים עמוסי הציוד) היו נושאים אתם מרגמות לצורך מארבים. בשלבים מסוימים, כשהיפנים היו קרובים לבסיסי האספקה שלהם, צוותי חיילים מסוימים נשאו על גבם כמיטב יכולתם, מרגמות 160 מ"מ בשל כוח האש הגדול שלהן.

מה עושים אם נופלים למארב? שוב, לכולם יש אותה שיטה בסיסית: קודם כול מסתובבים, מתפרסים ל-360 מעלות, ומתחילים להילחם, כי אין לדעת מניין יבוא הירי.

גם בשטח פתוח יכול להיווצר מצב כזה של אי-ידיעה, וכבר היה לנו בארץ מקרה של כוח בבקעה, עם שדה ראייה טוב הרבה יותר, שנקלע למארב והסתער לכיוון הלא-נכון. בשטח פתוח זה מקרה שקורה, אבל הוא יחסית חריג. אבל בשטח סבוך, אם תנסה להסתער לכיוון מארב – לעיתים קרובות במיוחד תתבלבל בכיוון, ולא יהיה לך זמן לתקן טעויות. לכן התרגולת הבסיסית היא להתפרס 360 מעלות ולהתחיל לירות במלוא העוצמה. לפעמים, כשאתה רואה שמישהו עומד לירות עליך ממארב ויש לך כוח גדול יחסית – נניח מרמת פלוגה, ויש לך עתודה – עכשיו כבר יש מקום לתכנון מהיר. עליך לארגן קרב הגנה תוך כדי המארב, כי הדרך היחידה לצאת ממארב כהלכה, בהנחה שאין לך יתרון כוח מוחץ על האויב, היא להיות אגרסיבי יותר ממנו. העתודה יכולה להיות מחלקתית או פלוגתית, והרעיון הבסיסי אותו רעיון: יורים עליך? כל הכוח מתפצל, מתחיל לירות לנקודות חשודות (אירעו מקרים שכוחות מיומנים דיים מצאו בסוף הקרבות גופות של חיילי אויב שאיש לא ראה, כי ירו לנקודות חשודות ופגעו). כל אחד קודם כול יורה צמדי כדורים לנקודות חשודות, ואז מתחילים לחפש איפה שאר האויב. כשמוצאים אותו, אפשר להפעיל את העתודה נגדו. התברר שבתגובה מהירה תוך כדי תנועה בשיטות לעיל – הצליחו לא פעם להדוף או לחסל מארב גם בלי לראות אותו.

זמן הלחימה הרצוף יכול היה להגיע, גם אצל האמריקאים, לחודשים ארוכים של לחימה. זה היה גם בגלל המנהג של היפנים לא להיכנע. למשל, בקרב בפלליו (Peleliu), מספטמבר עד נובמבר 1944, נלחמו 17,000 אמריקאים נגד 11,000 יפנים. בסוף הקרב היו כ-1,800 אמריקאים הרוגים ו-8,000 פצועים או נעדרים. ליפנים היו כ-10,700 הרוגים ו-202 שבויים – רובם פצועים, כי נלכד רק מי שלא היה מסוגל להתאבד. שלושים יפנים נכנעו רק באפריל 1947, כשאדמירל יפני שכנע אותם שהמלחמה נגמרה.

קלאוזביץ אמר שמטרת המלחמה היא לכפות את רצוננו על רצון האויב; לפעמים המשמעות היא שצריך להרוג את כל האויב אם הוא אינו מוותר על רצונותיו ואינו נכנע. הקרבות מול האמריקאים נמשכו לא פעם עד שכמעט כל המגינים היפנים נהרגו; בחזית הבריטית, המבצעים הבריטיים היו (לפחות בתחילה) סדרה של פשיטות, אבל בסופו של דבר עברו ללוחמה סדורה יותר.

הנחת היסוד הבריטית הייתה שחייל כבר אינו יעיל בתור לוחם אחרי שלושה חודשים מאחורי קווי האויב, אבל היו מצבים שחיילים בילו חמישה חודשים ברצף – תוקפים, מופצצים, נסוגים, מתקדמים. טווח הזמן הרצוי היה קצר הרבה יותר כמובן, וטווח הזמן האידיאלי היה שבוע-שבועיים ולא יותר. אבל לא היו די כוחות לבצע תחלופה סדירה – וכך מי שנכנסו לשדה נשארו שם עד שנהרגו או נפצעו ופונו, או עד שביצעו את המשימה בצורה די טובה ויכלו לצאת, או עד שהמשימה נכשלה והיו חייבים לצאת. כל זה התנהל בעיקר בשנים 1945-1943, אצל האמריקאים מ-1942. מתוך זה, בדרך-כלל חיילים מבעלות הברית נלחמו עד חמישה חודשים לפני שיצאו למנוחה.



ט. סיכום

עקרונות היסוד בלחימת סבך לא השתנו הרבה בעשרות השנים האחרונות, אם כי כמובן שישנם הבדלים גדולים ביישום לפי הזירה, השטח והאוייב. כך למשל, צה"ל לעולם לא יידרש לצעוד דרך עשרות ומאות קילומטרים של סבך כדי להגיע לעורף האוייב, ולו משום שאי אפשר למצוא סבך כזה במזרח התיכון. מצד שני, ברגע שנכנסים לתוך הסבך, ורואים לטווח של 20 מטר, 10 מטר, 50 מטר קדימה - ברמה הטקטית לא חשוב, שיש לך רק קילומטר-שניים של סבך ולא חמישים קילומטר. עד שמסיימים אותו, הצרות דומות, הביצורים נראים דומים מאוד והבעיות הטקטיות גם הן דומות, גם אם הלוגיסטיקה שונה והזירה שונה מאוד, ומזג האויר במזרח התיכון קצת פחות גרוע מקיץ בורמזי.

מבחינת אבדות המערכה ותוצאותיה, מקובל לסבור שעל כל חייל אמריקאי או בריטי שנהרג, נהרגו 13 יפנים. מבחינה טריטוריאלית, ההישג הגדול ביותר של הבריטים היה כיבוש בורמה מחדש. בינואר 1945 הם הצליחו ליצור את 'דרך בורמה' שמחברת במעקף את הודו עם סין, אם כי כשסיימו אותה כבר הדפו את היפנים במידה מספקת ולא היה בה צורך חיוני. אף שעדיין לא הביסו את היפנים, כל בורמה הייתה בידיהם והם הגיעו למצב שבו היו מסוגלים לדחוף הרבה כוחות לכיוון יפן כדי לעזור בנחיתה המתוכננת ולחזק את בעל הברית הסיני שלהם, שעד אז מצבו לא היה מזהיר.

באיים – בדילוגים מאי לאי האמריקאים הגיעו למצב שבו הם הצליחו להפציץ את היפנים בכל מקום. הם כתשו את טוקיו לגמרי בחודשיה האחרונים של המלחמה והרגו למעלה ממאה אלף אזרחים – יותר מהרוגי הפצצה האטומית בנגאסאקי, ואולי אפילו יותר מההרוגים בהירושימה.

מבסיס טיניאן באיי מריאנה, שנכבש ביולי 1944 על ידי האמריקאים, המריא המטוס שהטיל את הפצצה האטומית על הירושימה. כלומר, מהבחינה הצבאית מהלך הסיום של המלחמה יכול היה לבוא לידי ביטוי רק בגלל שנתיים של לחימה אכזרית מאוד על כל האיים 'חסרי החשיבות'.

לא דיברנו פה על לחימה ימית, ולצורך העניין דיינו שנזכיר שאם אין לך צי ואין לך עליונות אווירית, קל הרבה יותר להילחם בך. ואכן, בשלב הראשון פגעו קשה בצי היפני וחיל האוויר היפני; בשלב השני התמקדו בלחימה מאי לאי; ובשלב השלישי נערכו לפלישה ליפן, פלישה שהייתה אמורה להתבצע מסין ומהאיים יחד. נעשו הכנות לשלב הזה, נאספה אספקה, יחידות שסיימו את המלחמה באירופה נועדו להישלח לפלישה ביפן. השלב הזה כידוע לא יצא לפועל כי פצצות האטום הכניעו את יפן. אלה ההישגים הקרקעיים של מערכות הסבך במלחמת העולם השנייה: היכולת להגיע לעמדת זינוק לפלישה ליפן (ועד פצצת האטום נראה היה שזה יהיה הכרחי אך לא רצוי). הערכות דיברו על מספרי הרוגים עצומים, אפילו מיליון הרוגים לבעלות הברית, ומי יודע כמה ליפנים. העריכו שלא יצליחו לכבוש שום שטח מיפן בלי לחימה עד הרגע האחרון.

במידה מסוימת, ככל שהוויכוח על המניעים להשליך פצצת אטום בעינו עומד, אולי גם זה אחד הנזקים שנגרמו ליפנים. הלחימה העיקשת וההתאבדותית שלהם במלחמת העולם השנייה אחראית במידה מסוימת לסברה אמריקאית שאי אפשר לסיים את המלחמה הזאת בלי לזרוק עליהם פצצת אטום!

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

הערה כללית - אצל האמריקאים הלחימה ביפנים היתה שונה למדי בין הזירה הדרום מזרחית והזירה המזרחית. הסתערות על איים מבוצרים אכן היתה אופיינית לזירה של נימיץ, אבל מקארתור ניצל את היכולת האוירית והימית שלו לבודד איים יפני מבוצרים ולנטרל אותם, תוך כיבוש וחיזוק איים משניים (החל מהקרבות על בונה וסלמאואה בפפואה). בכך הוא נמנע כמעט לחלוטין מלחימה יבשתית וחסך מאוד באבידותיו. האבידות בגזרה היו קלות יחסית לכל זירה אחרת, בין אם ביחס של האבידות לכוח האדם ובין אם ביחס של האבידות לטון אספקה שהושקעו בזירה.
הדוגמה הכי מפורסמת היא של רבאול - מבצר בין יותר מ-100,000 יפנים שישב בבריטניה החדשה ושלט על נתיבי הספנות באיזור איי סולומון והדרך לפיליפינים ובורניאו. בפועל, שהאמריקאים נחתו באיים הפחות מבוצרים מסביב והקימו שדות תעופה, היכולת של רבאול לשלוט על הים סביבה נוטרלה עם השמדת המטוסים והספינות שהוקצו לה, ואותם 100,000 לוחמים נוטרלו.

נקודה שניה נוגעת ליפנים - הרבה מאוד מתורת הלחימה שלהם היתה תוצר של הלקחים שלהם ממלחמת רוסיה-יפן (ולאו דווקא מלחמת העולם הראשונה). היפנים ראו שהפעלה אגרסיבית של חי"ר וארטילריה, יחד עם תמרון מהיר יכולה להביא להבקעה מהירה - וזה אכן אפיין את ההפעלה של צבא היבשה היפני רוב המלחמה.
עיון בספר
Rising Sun and Tumbling Bear: Russia's War with Japan
יראה קווי דמיון רבים בהפעלת יחידות יבשה בין מלחמה זו למלחמת העולם השניה (ואם כבר, אז גם בין הפעלת הצי בשניהם).

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

אבל בגלל זה היא גם פחות הייתה רלוונטית לנושא ההרצאה.
באשר ליפנים והתו"ל - לאור העובדה שמלחמת רוסיה-יפן הייתה במידה רבה חזרה כללית לקראת מלחה"ע I, אין פלא שהיו לקחים דומים מאוד (למשל, היו משקיפים מערביים ששלחו הבייתה רשמים על עוצמת מכונות היריה, אבל זה לא זכה לתהודה רבה). עם זאת, כיוון שמאז המלחמה הפרנקו-פרוסית היפנים לקחו לעצמם מאמנים גרמניים, הייתה השפעה מאוד רבה של הטקטיקות הגרמניות *לפני* מלחמת העולם הראשונה על הצבא היפני של מלחמת העולם השניה.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

צ"ל כמובן מקארתור (-:

מעניין אותי, ברמה האסטרטגית- אחרי ההצלחות המדהימות של יפן בלחימה קרקעית בתחילת המלחמה (נפילת סינגפור), האם היתה רתיעה בריטית ואמריקאית מלחימה קרקעית נגד היפנים? נאמר, האם היו קבוצות משמעותיות שקראו להתמקד בלחימה אוירית וימית? איך נתנו לכוחות ביטחון?

לגבי הרמה האסטרטגית - השיקול הגדול הוא הקדימות הנמוכה יחסית של החזית הפסיפית ביחס לחזית אירופה. היה ברור שירצו לכבוש, היה גם ברור שיצטרכו לטפל בצי היפני (הקרבות בים האלמוגים ומידוויי באמצע 1942 בהחלט סייעו להם בהמשך), אבל למיטב זכרוני לא חשבו שיוכלו לפתור את הבעיה היפנית (ולא רק אי זה או אחר) בלי פעולות קרקעיות.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי