 |
12-03-2006, 00:29
|
 |
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
|
במקרה נתקלתי היום במאמר על יוחנן זורע ז"ל:
ארבעה סיפורים על יוחנן זורע ז"ל
יום רביעי, 11 במאי 2005, 7:55 מאת: בעז תמיר, הארץ
במלחמת ששת הימים נהרג יונתן זורע. במלחמת יום הכיפורים נהרג אחיו, יוחנן זורע. אחרי 31 שנים התכנסו החברים לספר עליו
נקרופילים
"נקרופילים... תתחילו לזוז!" יוחנן נע בין צלליות הפלדה בעירנות, כאילו היה זה אמצע היום. סוחב קופסת שמן מנוע וסמרטוט. אף על פי שהיה נהג, הוא הספיק להרכיב את שרביט משיכת התותח בשביל הצוות. צעקתו טילטלה את הצוותים המנומנמים ברגעי "הכניסה לכוננות עם שחר". המעבר משינה טרופה לתזזית הטיפול בטנקים, להכנת "מרכבות הפלדה" ליציאה לשטח האימונים, היה חד, כואב ומלא "נקרופילים".
בלילה, בסוף יום פעילות ארוך, טרוטי עיניים, טבלנו את מקלעי הטנק ב"תערובת" דלק עם שמן לשטיפה. שכשוך הידיים ב"תערובת" הצוננת ומראה המקלעים הנקיים מאבק ופיח גרמו לנו רגע של נחת. יוחנן הפר את השתיקה, "ממש גן עדן". ולפתע פצח בקטע חזנות. "יוחנן", פניתי אליו, "אתה בחושך ומתפלל לגן עדן? איזה גן עדן בראש שלך?" חלקי המקלע חוברו במהירות בידי האומן של יוחנן, ואני מביט בהן בהשתאות ובתסכול. החלקים שלי לא מתחברים. לאחר סדרת תנועות בלתי מכוונות, אני פוצע את כף ידי בזיז מתכת מעצבן. קללה נפלטת מפי ואחריה: "יוחנן, אם זה הגן עדן שלך, אני מעדיף גיהנום!" יוחנן לא ענה. אני משוכנע שחייך, אך מי יכול היה לראות את גומת החן היחידה בחושך?
בלילה ההוא, בין חצאי חביות התערובת לשטיפת המקלעים, קיבלתי הזמנה לביקור שבת במעגן מיכאל. כספח להזמנה, הובטח לי כי בנות מעגן מיכאל יפות במיוחד. בבוקר שבת, על הדשא הירוק המוקף שיחי פטל דוקרניים, עצי אשל וקני סוף, התגלה מקום קסום שנראה כמו היאור. יוחנן לא המתין רגע. התפשט וזינק אל מימי מעיין התמסח. במים הזכים נשטפו להן טיפות התערובת, גרגרי האבק, שכבות השמן, הדלק והגריז. לאחר שנרגענו, העזתי להעלות שאלה שהטרידה אותי כמה ימים: "תגיד, יוחנן, מה פירוש המלה 'נקרופילים'?" כברבור גאה יוחנן צלל ונעלם במי התמסח. כשחזר ועלה מעל פני המים אמר, "אני לא יודע בדיוק. נדמה לי שזה קשור למתים... כך נראו לי כל אנשי המחלקה בבוקר ההוא בסיני".
"עכשיו כשאנחנו בגן עדן אל תזכיר לי את הרגעים האלה", אמרתי. יוחנן מיהר להשיב: "נקרופיל שכמוך, כדאי שלא תתרגל לחיים בתמסח. אסור לנו לשכוח לעבור במסגרייה, לקחת כמה סמרטוטי ניקוי וחלקי חילוף למחר. אין סיכוי שנמצא כאלה בחולות סיני". "גם לא את היפות שבנשים", הגבתי. הרמזים שלי לא הועילו. את שארית הביקור בילינו במסגרייה. ולקינוח, זכיתי ב"כוס סודה מחדר-האוכל" בחדר של נעמי וזרו.
הלוויה מאושרת
לאחר תקופת חניכות שהיתה כנצח, באוקטובר 1972 עמד להסתיים קורס קציני השריון. פרק ה"חניכות", כשנה ושבעה חודשים, כלל אימוני פרט וצוות טנק, החזקת קו בסיני, קורס מפקדי טנקים, קורס קציני אג"מ והשלמה מקצועית כקציני "שוט" - כינוי טנק הצנטוריון, שעליו היינו כל כך גאים. תקופת ההשלמה החילית, הקק"ש (קורס קציני שריון), נחשבה - והיתה - אינטנסיבית וקשה במיוחד. הגענו לרגע המעבר מחיי חניך לתקופת קבלת אחריות פיקודית. נשאנו עינינו לתפקיד מפקד המחלקה בתמימות של ילדים שגדלו על "חשופים בצריח". מגויסים למשימה, חניכי האתוס הישראלי של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. חסרי סבלנות, "די לחניכות, הגיע הזמן לעשייה אמיתית". מלאי תשוקה להוכיח את ביצועיו של ה"שוט" שלנו.
בשבוע האחרון של הקק"ש, כשהטנקים נכנסו ל"טיפולי ההחזרה", צוות חניכי פלוגת השוט בקק"ש ביקש הפקה גרנדיוזית למסיבת הסיום. הצטרפתי לגילי אמיר ויוחנן, ל"וועדת התרבות". נרתמנו למשימה ב"נוהל קרב" מושלם. החלטנו להפיק "הלוויה" לשנות החניכות. סוכם שהטקס ייצא מנמל הבית של גילי ויוחנן במרכז הימי של שדות-ים. חילקנו בינינו את המשימות. רתימת "ספונסרים", גיוס הלהקה הכי חמה במדינה. מצדנו, ש"צוות גברברי השריון" ימשיך להנעים במסיבות הגנרלים, אנחנו רוצים את להקת הנח"ל עם ירדנה ארזי, גידי גוב ואפרים שמיר. והם מגיעים, ועוד איך. ואין סיכוי שיעזבו לפני עשרה הדרנים. בעיניים פעורות מביט יוחנן בלהקה וצועק לעברי: "שמע, הבחורה עם הצמות השחורות (ירדנה ארזי, ב"ת) מחזנת טוב ממני". אנשי היקב בזכרון יעקב מגויסים להעברת חבית יין למשתה.
בליל 24 באוקטובר 1972, על חוף שדות-ים, בקו המים, הוצב ארון "מות החניכות". חבורת קציני שריון צעירים ונרגשים, כל אחד בתורו, משליכים אל ארגז התחמושת שנהפך לארון קבורה את שלל התגיות שהצטברו להן בסדרה רצופה של קורסים. יוחנן מלווה את טקס האשכבה בפרק חזנות קורע לב. מי הים מוארים בברקים וזיקוקים. קולות הנפץ מלווים את כתובות האש על המים לאורך קו האופק ממערב.
הארון נסגר על עשרות התגיות בתוכו ומתחיל לזוז. הוא מתרחק מחבורת הילדים הנרגשים ונע אל הים. נחנקים מהתרגשות אנו מלווים את תנועת הארון המתנודד לו על גלי החוף. הארון הולך ומתרחק עד שהוא מתמזג כצללית אל עבר האש, אל תוך המים. "הרב" יוחנן חותם: "תם טקס המעבר מחניכות לקצינות!"
בין סינדיאנה לחושניה
בין כסה לעשור, בסתיו 1973, יוחנן מגיע לביקור בגזרה. קמב"ץ גדוד 82 מחטיבה 7 בא להכיר את דרום רמת הגולן ומפנים אותו אלי, סגן מפקד פלוגה ג' בגדוד 53, חטיבה 188. מאז "ההלוויה המאושרת" לא נפגשנו. חופשות לא היו, גם טלפונים בקושי. יוחנן רכוב על ג'יפ, סמל מעמד וסמכות. הצטרפתי אליו לסיור ההיכרות עם הגזרה שבה ביליתי כמפקד מחלקה וסגן מפקד פלוגה, בעשרת החודשים האחרונים. "כשעסקתם בחטיבה 7 בירי על חביות", התרברבתי, "אנחנו דפקנו טנקים סוריים אמיתיים. אני חש כמלך דרום רמת הגולן, מפעיל רשת קשר עצמאית ונקרא 'שיקופית'".
סיפרתי ליוחנן על סמל המחלקה, דני, מקיבוץ ניר דוד, שסימן כל דרך ושביל בגזרה. עברנו על נתיבי הכניסה לעמדות. הצעתי כמה רעיונות פרקטיים כיצד אפשר להגיע במהירות לרמפות מעל תעלות הנ"ט. גאוותי המיוחדת היתה על מארב השריון שכבר הספקתי להכין לסורים. כאן מעל רכס סינדיאנה, אל מול מוצב 111, בינואר 1973, ניהלתי, כמפקד מחלקה עצמאי, "קרב שריון בשריון" כנגד קבוצה של טנקים סוריים שנכנסה לבצע מחטף בגזרה. מלא גאווה סיפרתי על הצלחת המחלקה בהשמדת שלושה טנקים סוריים לפני שהאחרים הסתלקו להם. "המג"ד, שהמתין להתרחשות באזור ג'וחדר, נתקל בטיל סאגר ולא הצליח להגיע לכאן. הוא הסתפק בבלבולי מוח בקשר".
זו הפעם הראשונה שהיוצרות התחלפו. נהפכתי לנשוא הקנאה. "כן, אנחנו בחטיבה 7 מתקשקשים ומאמנים טירונים, ואתם ב-188 עובדים", אמר יוחנן בחצי התנצלות. "אולי גם לנו ייצא לבצע עבודה אמיתית".
המשכנו דרומה עד רמת מגשימים, ערכנו תצפית על ואדי "הרוקד" והגענו למסקנה מקצועית, שמכאן אי אפשר לפרוץ מזרחה אל עבר הרמה הסורית. על מלחמה לא חשבנו. האפשרות שהסורים יפתחו במלחמה כוללת, יפרצו מערבה לכיוון הכנרת ולא יסתפקו במחטף מקומי, היתה מנוגדת להערכות המודיעין שיוחנן היה מצוי בהן כקצין מבצעים. יוחנן הוריד אותי בחניון הפלוגה בחושניה. נפרדנו בתקווה שבסופו של דבר תישאר עבודה גם לחטיבה 7.
בשעות הבוקר ב-7 באוקטובר 1973, אחרי עשרים שעות לחימה ובלימה על ציר הנפט ליד ג'וחדר, נשמעה קריאה ברשת הפלוגתית: "שיקופית, כאן נקרופיל". צווחתי בהתרגשות: "כאן שיקופית. ברוכים הבאים... ממליץ בחום שתמשיכו לירות בחביות. העסק כאן די מחורבן". לקריאתי לא היה מענה.
בשעות הצהריים, עם כוח טנקים מרוסק, חזיתי בשיירה סורית שסופה לא נראה. כמו במצעד חלפו למרגלות תל-פארס מאות משאיות, טנקים, תותחים נגררים, נגמ"שים ואופנועים סוריים. השיירה נעה לאטה לכיוון רכס סינדיאנה ומשם לכיוון צפון מערב, על ציר הנפט לעבר נפח, לכיוון יוחנן. שני מטוסי תקיפה ישראליים, שניסו לתקוף את השיירה, יורטו בטילי הסורים. חיל האוויר נעלם. לא יהיה מי שיעצור את השיירה. גם יוחנן לא יוכל. דני, סמל המחלקה, קיבל תחת פיקודו את שאריות הפלוגה מגדוד 82 וניסה לזנב בשיירה הסורית. דני דיווח על מחסור חמור בתחמושת.
שאלתי את דני, האם קמב"ץ התגבורת, יוחנן זורע, הגיע אליו. דני החזיר תשובה קצרה כדרכו: "אין כאן יוחנן. הוא לא הגיע, סוף".
על האדמה השחורה, המקוללת
בנובמבר 1973, שנה לאחר "ההלוויה המאושרת", הוצבתי כמפקד פלוגה האחראי על קו מזרעת בית ג'אן, עמוק בתוך המובלעת הסורית. מפקדי הפלוגות והגדודים של חטיבה 188, המלקקת את פצעיה, התכנסו עם אלוף הפיקוד לכנס "הקמה מחדש" במיפקדת החטיבה בעליקה.
סגל הפיקוד הבכיר, זה שלא נראה בשטח בשבועות האחרונים, חזר לתמונה. גורר את רגלי באי-רצון, הגעתי לכנס בעליקה שבעורף. משהו מנע ממני להיכנס לאולם. חרדת המפקדים השריונאית לקראת כניסת המפקד התפוגגה. חשתי בהצפת זעם, חוסר אמון לכל בעל סמכות. תוך ימים אבדה התמימות. אבדה האמונה בצדקת הדרך. תוך שבועות נהפכנו מ"מגויסים" לציניים, חסרי אמון בשרשרת הפיקוד.
בפינה, מחוץ לאולם, כמה מטרים מהכניסה, עמד זרו. מבטו סרק את שורת הנכנסים. נשימתי נעתקה. עזבתי את התור בכניסה, להסתתר מפניו, להסתיר את פרץ הרגשות ששטף אותי.
זרו נותר לבד. כל הקרואים נכנסו לאולם. ניגשתי אליו. "שלום זרו. אני בן מחזור של יוחנן. מהביקור אצלך ואצל נעמי... מהסודה הקרה, מחדר האוכל..." זרו הביט בי ארוכות. לא לחיצת יד, לא חיבוק. רגלו בעטה באבן בזלת שהתגלגלה ממנו והלאה. מביט לעבר האופק, ושוב לקרקע. שמענו את קול קריאת ה"הקשב" לאלוף הפיקוד ומפקד האוגדה, ואנחנו בחוץ. שתיקה ארוכה. המבטים לקרקע.
קולו לא נשמע. לא העזתי להביט בעיניו. ואחר כך, מלה אחר מלה, בקולו הנמוך, האטי, המציף: "שני בנים. על האדמה השחורה המקוללת הזאת, שני בנים".
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
