|
17-11-2010, 13:11
|
|
|
|
חבר מתאריך: 02.06.07
הודעות: 6,305
|
|
OK - להלן הפתרון
קצת רקע
אמצע שנות השישים:
בריטניה הגדולה עסוקה בפיתוח מתקדם של הצ'יפטיין, האמור להחליף את הצנטוריון. הם מפתחים תותח 120מ"מ מחורק, ומאמינים שזה התחליף הנאות לתותח ה- 105 מ"מ המאד מוצלח שלהם.
גרמניה חושבת על מחליף ללאופרד 1, ומתלבטת בענייני תקציב, טכנולוגיה וסטנדרטיזציה של נאט"ו.
ארה"ב – מחליטה לקפוץ קפיצת מדרגה בכל תחום אפשרי, ומשכנעת את גרמניה שלא לפתח לבד את הלאופרד 2 (פרוייקט מאד מוצלח שאליו גרמניה עתידה לחזור תוך כמה שנים), ולהשתתף בפיתוח משותף של טנק המערכה העתידי הלא הוא ה- MBT-70. כל דבר בטנק הזה היה חידוש: מזקו"מ הידראולי שאפשר קריסה, הרמה והורדה של האף והירכתיים וכן הרמת צד אחד לעומת השני, או שילוב שלהם, בנוסף לבלימת זעזועים אקטיבית. צוות שכולו בצריח, עם עמדת נהג המסובבת תמיד קדימה, או אחורה לצורך רוורס, ועמדת מפקד המסתובבת עצמאית מיתר הצריח. החידוש העיקרי היה התותח. נבחר תותח בקוטר 152 מ"מ, היורה הן תחמושת ח"ש מנעל, הן תחמושת נפיץ והן טילים. התותח תוכנן בשלוש גרסאות, כאשר הארוכה (והחזקה ביותר) נועדה ל- MBT-70, שהיה בעל מסה מספקת לספוג את הרתע העצום שלו. גרסה בינונית הורכבה עם ה- M-60A2, ואילו הגרסה הקצרה בעלת מהירות הלוע הקטנה ביותר נועדה לשרידן. למרות הסירוס בביצועי התותח הזה, הוא היה חזק מדי, והיו מקרים בהם שרידן התהפך בעת ירי בצידוד שמעל ל- 30 מעלות.
בבריה"מ, שתמיד דגלה בפיתוח אבולוציוני והדרגתי, עסקו בשדרוג מערך ה- T-54/55, ובמקביל החלו להכניס לשימוש טנק חדיש, T-64, עם תותח חדיש בן 115 מ"מ חלק קדח. הטנק היה כל כך מוצלח שהוא מעולם לא יוצא אפילו למדינות ברית וורשה. מה שיוצא היה דגם מפושט תחת השם T-62.
וממש באותו הזמן:
צרפת, שהיא כן/לא/אולי חברה בברית נאט"ו, חושבת גם היא על הדור הבא של הטנקים. כדרכה בקודש – היא הולכת לבד. לא מעניין אותה סטנדרטים בינלאומיים, לא מעניין אותה שיתוף פעולה עם מדינות אחרות. צרפת תראה לכולם איך עושים את זה. הטנק החדש שלהם AMX-30, אמנם חמוש בתותח 105 מ"מ, אך לא חלילה בתותח הבריטי שהפך לסטנדרטי אפילו בטנקים האמריקאיים, אלא בתותח צרפתי עם תחמושת משלו. הטנק קל בהרבה מהמקובל, כי הצרפתים חושבים שכושר תמרון עדיף על מיגון. יחד עם זאת גם הם חושבים שקליבר יותר גדול מתבקש לנוכח החשש ש- 105 מ"מ איבד את עליונותו על פני היריבים העומדים נגדו. הם, כמו האמריקאים, בחרו בקליבר גדול הן מן הצורך לירות תחמושת חלולה חזקה יותר (וזאת לזכור – כושר החדירה של מטען חלול עומד ביחס ישיר לקוטרו), וגם מן הרצון לשגר ממנו טילים, בעידן בו המזעור לא אפשר מה שמתאפשר כיום (למשל – טיל להט בקליבר 105 מ"מ, שניתן להתאימו לירי מתותח 120 מ"מ ע"י שימוש במנעל מתאים.). בעוד הגרמנים בוחרים בתותח חלק קדח ובעל מהירות לוע גבוהה בן 120 מ"מ (הפיתוח של ריינמטאל שהפך לסטנדרטי), בוחרים האמריקאים בתותח בן 152 מ"מ, והצרפתים – ב- 142 מ"מ. (במאמר מוסגר – כמה מילים על קליברים: 152 מ"מ היה מקובל זמן רב בעולם, וזהו למעשה ה- 6 אינץ'. בעוד שהוא נשאר קליבר תקני בבריה"מ המחויבת למידות מטריות, הרי שבמערב עברו למקבילה מטרית של 155 מ"מ, אפילו בארה"ב בבריטניה שלפני המעבר לשיטה המטרית! 142 מ"מ הוא קליבר נדיר (5.6 אינץ') שהיה מקובל רק בתותחים שנועדו לירי לטווח קצר מאד של מטעני חבלה הנדסיים (DEMOLITION GUNS).
התכנית הצרפתית הייתה להעמיד חלופה טובה יותר למערכת החימוש של ה- MBT 70. הם פיתחו פגז קונבנציונאלי נפיץ לתותח ה- 142 מ"מ שלהם, כן טיל בשם ACRA. היות ולא ניתן היה להתקין את התותח כפי שהוא על טנק ה- AMX-30, פותח עבורו צריח מיוחד T-142, שנמצא כבד ובעייתי ביחס לטובה הקלה של הטנק. התותח היה בעל לחץ נמוך, דבר שהגביל את טווח ודיוק התותח כתותח, והוא נועד רק למטרות קרובות. הטיל , היה כל מה שהמקביל האמריקאי (השיללה) לא היה.
חסרונות השיללה:- מימדים חיצוניים ומשקל רב, שהכבידו על הטען. עקב הגודל – בטן התחמושת הייתה קטנה, ובתנאי אמת – עם גמר הטילים היה הטנק נותר עם תותח קצר טווח בלבד.
- הנחייה באמצעות חוטי טייל, והיות והוא שוגר מתותח, נדרשה לתותח מערכת אטימה מיוחדת. הסדן נבנה עם סגירה סיבובית מסורבלת מן הסוג המקובל בתותחים ארטילריים. בנוסף לכך, היה צורך בחיבור החוטים למחברים בתוך התותח, היה צורך בחוט העמיד לתנאים בתוך קנה התותח, והיה צורך בסילוקם מהקנה לאחר השלמת הירי.
- הטיל היה איטי במעופו, עקב מגבלת החוטים, ועקב שיטת ההנחיה (CLOS) שהייתה תלויה במיומנותו של התותחן ובמהירות התגובה שלו. רק בדור הבא (TOW) עברו האמריקאים לשיטת SACLOS. איטיות הטיל הביאה לקצב ירי איטי מאד ולא יעיל במיוחד. הוא נזנח די מהר, פרויקט ה- MBT-70 שקע, פתרון הביניים בדמות ה- M-60A2 נזנח תוך זמן קצר והצריחים הוחלפו ל- M-60A3 עם תותחי 105 מ"מ, ורק השרידן המסכן המשיך לסחוב את הגיבנת.
לעמת זאת – ה- ACRA:- מימדים חיצוניים קומפקטיים יותר.
- הנחייה בשיטת רוכב קרן לייזר. שיטה זו חסינה לשיבוש חיצוני, אך פגיעה עקב הצורך לשמור את הטיל והקרן קרובים מאד, כך שלמרות היות הכוונת מיוצבת, כל קפיצה של הטנק איימה באבדן הנעילה על הטיל. זה הוריד משמעותית את כושר הירי בתנועה. המערכת גם סבלה ממגבלות בתנאי ראות קשים (אובך, עשן, ערפל, גשם).
- היותו של הטיל ללא חוטי הנחייה, והיותו נתון בתרמיל תקני, אפשרו את טעינתו בתותח כמו כל תחמושת רגילה. התרמיל היווה אטם שאפשר שימוש בסדן אנכי מהיר ואמין.
- הטיל נע במהירות על קולית, והגיע אל מטרתו במהירות גדולה פי 3 מטיל SS-11. הדבר אפשר קצב אש מהיר.
אז – אם כל כך טוב – היכן ומדוע נעלם?
התירוץ הרשמי הוא תקציבי. מעבר לכך – יש גם סיבות של טכנולוגיה לא מספיק בשלה, פוליטיקה (הרבה פוליטיקה), אי שימוש של הצרפתים במידות ובמערכות סטנדרטיות, ובעיקר ה- 105 שהוכיח ביצועים טובים הרבה אחרי מה שנצפה ממנו, בעיקר עם פיתוח תחמושות APDS-FS. סיבה נוספת הייתה הדרישה של צבא גרמניה מריינמטאל, שתותח ה- 120 מ"מ יוכל להחליף את ה- 105 ללא שינויים מבניים בטנקים הקיימים, דבר שלא רק שהביא לשוק תותח מעולה, אלא גם הקל מאד את המעבר לקליבר הגדול הן מבחינה טכנית והן מבחינה כספית.
נושא הטילים משוגרי הקנה לא ירד מן הפרק, והוא מעשי גם כיום, אם כי דווקא הרוסים פיתחו יותר מערכות כאלה מאשר המערב.
כך נראה האבטיפוס של ה- AMX-30 עם צריח T142
עוד קצת מידע על הטיל
מקור העמוד הנ"ל
נערך לאחרונה ע"י DZZ בתאריך 17-11-2010 בשעה 13:22.
|
|