ערב יום הזכרון, הזמן סופר עצמו לאחור לפני הצפירה. עוד שעתיים את צריכה לעמוד, כולך מצוחצחת ומסודרת, במסדר כבוד של הטקס ביישוב.
אני אבוא לראות אותך, אשב על אחת המדרגות מאבן, ואשקיף עליך כשאת עומדת זקופה בשורה הראשונה של המסדר. כל כך גאה במה שאת מייצגת, כל כך גאה שאת עומדת שם ומשדרת לשאר
האנשים כמה זה חשוב.
את יודעת, לי יום הזכרון הוא יום כזה רגיש, שניים מהשכבה שלי נהרגו ועוד אח של חברה, שכנראה איבד עצמו לדעת. זה יום שמזכיר לי רגש. משהו שאני מנסה, לרוב, להתחמק ממנו ככל האפשר. אז אגיע, קצת לפני הזמן כדי לתפוס מקום טוב באמצע, ואסתכל לך ישר בעיניים במשך הטקס, למרות שאת לא תראי אותי. אני אביט לך לתוך הלב ואנסה שתרגישי כמה אני אוהבת. כשארגיש שזה הזמן המתאים, בטח אבכה. אחרי הכל, יש ימים כאלה שלפעמים הרגש נשפך לי מתוך העיניים. וכמה דקות אחרי שהטקס ייגמר, הכל ישוב להיות ציני ומגוחך. עד למחרת בבוקר, בטקס בבית העלמין. אני יודעת, את הולכת להניח זר אי שם בגולן. אפילו את "הצבי ישראל" את מקריאה, ואת לא יודעת כמה זה חשוב לי. כמה הייתי רוצה להיות שם ולראות אותך עומדת וקוראת. אני יודעת כמה יפה את קוראת, ורק לחשוב על זה מעביר בי צמרמורת. ומחר בבוקר אני אעמוד שם, ויהיה לי עצוב בלב, כי רק לחשוב על הקבר שלו מעלה לי דמעות בעיניים. ואולי לא יהיה שם את מי לנחם, ובכלל אני לא בטוחה שאני הולכת לשם כדי לנחם, או כדי לסמן לעצמי כמה דקות של התייחדות, שאני יכולה להרשות לעצמי להיות עצובה כי זה לגיטימי.
יום הזכרון. עוד כמה דקות אני אסע לקשט לקראת יום העצמאות.
תמיד זה מעצבן אותי, הביטול הנוח הזה של יום הזכרון, כי מיד לאחריו מתחילות החגיגות. ולי קשה להתנתק. כבר עכשיו יושב לו גוש של דמעות שחונקות לי את הגרון, ואני יודעת שייקח לו זמן להחליק הלאה לתוך הבטן שלי, המקום שהוא יושב לו דרך קבע עד יום הזכרון הבא.
את מכירה אותי כבן אדם ציני, כבן אדם שהעולם עובר לידו ולא נוגע בו מרבית הזמן. רק פעם אחת ראית אותי ממש מתפרקת. יש אנשים שלא ראו אותי ככה כל החיים שלי. חשוב לי שתדעי שהיום זה
יום אחר. היום אני מוכנה להשבר כי אני יודעת שאת שם על מנת לאסוף את השברים. אני יודעת שלאן שלא אפול, אמצא אותך בסוף ואוכל להשען עליך.
רק רציתי להגיד לך תודה על זה שאת כאן. ועד כמה אני אוהבת.

אני

מדהים, משתיק, מהמם. התיאור של הרגש, של האהבה, של העצב, של ההתפרקות וההשברות. התיאור של הכתף התומכת, של היד האוספת את השברים. התיאור של הגוש בגרון, של הציניות התמידית, של המבט.

סוחף,
puzpuz.

ערב יום הזכרון, שוב הזמן מתמסמס ומתקרב לצפירה. עוד מעט נלך יחד לטקס ביישוב שלנו, כמו תמיד.
בתקופה הזו קורה בדיוק מה שתמיד רציתי- בת הזוג שלי (כן, זו את) ואני נתלה יחד את דגל העצמאות בכניסה לדירה שלנו, נשמע יחד שירים, נראה תכניות על ההם שהלכו ונזיל יחד דמעה.
היום הזה, שנוטע בי רגש פתאום, מצליח בדרך כלל לפרק אותי לחתיכות, כמו שאת יודעת.
נגיע יחד, קצת לפני הזמן כדי לתפוס מקום טוב באמצע, ויחד נתרגש. אני אביט לך לתוך הלב ואנסה שתרגישי כמה אני אוהבת שוב. כמה אני שמחה שעשיתי את הצעד הזה, של להעז ולאהוב אותך בשנית.
אני אגנוב את כף ידך ואאחוז בה חזק ככל האפשר- שלא תעזבי אותי חלילה.
יום הזכרון.
עוד כמה דקות נרד יחד למשטח כדי לקשט לכבוד יום העצמאות.
המיקום הרגיל שלנו השתנה, גם המארחים הזדקנו כבר ואינם יכולים עוד לשאת את עול החגיגה.
אני יודעת שתחבקי ותרימי אותי מבור הזוועה הזה שאני נוטה לפול אליו. ואני ארים אותך- אם רק תרצי.

רק רציתי להגיד לך תודה על זה שאת עדיין כאן. ועד כמה אני שוב אוהבת. לפעמים יותר משזה נתפס.

אני

יום הזכרון.

בערב נלך בהרכב קצת שונה לטקס, הפעם עם חבר׳ה שאני מדריכה. נפגוש את האנשים המוכרים והקבועים שבאים לכאוב יחד ולזכור.
אנחנו כבר נשואות, מים רבים עברו בירדן ובכלל.
ושוב נתחבק, ונשיר ונצחק ונבכה, כי היום הזה ממקד את הצער על אלו שאינם עוד איתנו, חיילים או לא.
השנה יהיה לי קשה מתמיד, יותר מדי מוות מסביב. כאב בלתי נסבל שמתעמעם לכדי תחושה טורדנית אך יציבה.
ואת איתי ואני איתך. היום כמו לפני שש שנים, צועדות זו לצד זו, דוחפות אם צריך, מחזיקות ותומכות.
כל יום זכרון חוזרת אחורה לטקסטים שנכתבו, קוראת, מחייכת ומתחזקת.

תודה על שאת.

זה יפיפה. הכתיבה שלך נפלאה