[font='Arial','sans-serif']יצחק שמיר אמר לי: סע ללונדון וחסל את שר החוץ הבריטי[/font]
[font='Arial','sans-serif']"ידיעות אחרונות", יום שישי י"ח בניסן (29.3.13)[/font]
[font='Arial','sans-serif'][/font]
[font='Arial','sans-serif']זה היה יום סתיו ב־1948, חודשים אחדים לאחר קום המדינה. השמש הפציעה בשמי תל־אביב, ורבים ניצלו את ההזדמנות כדי ליהנות מרחצה בים לפני שהחורף יגיע. אחד המתרחצים, קצין דרום־אפריקאי יפה תואר, משך את מבטי הנערות שבילו על החוף. אלה היו מהופנטות עד כדי כך, שלא הבחינו בשני נערים שחיטטו בערימת בגדיו של הקצין על החוף ונעלמו עם הדרכון שלו. [/font]

[font='Arial','sans-serif']המסמך הזה היה החתיכה החסרה בפאזל שהלך ונרקם: תוכנית סודית שאיימה לשנות את פני המזרח התיכון ונחשפת לראשונה עכשיו, 65 שנה לאחר שתוכננה. מחתרת לח"י (לוחמי חירות ישראל), שסירבה להתפרק מנשקה גם אחרי שמדינת ישראל קמה, ביקשה להשתמש בדרכון הגנוב כדי לשלוח ללונדון מתנקש מיומן, שמול עיניו עמדה מטרה אחת: "שמעון" — שם הקוד שניתן לארנסט בווין, שר החוץ הבריטי באותם ימים. [/font]

[font='Arial','sans-serif']תוכניות חיסול עלו לאוויר מספר פעמים בישיבות סודיות של המחתרת, אבל כאן במקרה הזה היה מדובר בחיסול מסוכן באופן יוצא דופן. נסו לדמיין: שר בכיר נרצח בעיר הבירה של מדינתו על ידי אזרחי מדינה צעירה שזה עתה קמה. זה בדיוק היה התכנון של הלח"י. במקום תמונתו של הקצין יפה התואר הודבקה בדרכון תמונת נער משופם — טודי פלאי. הוא זה שאמור היה ליטול את חייו של בווין. 65 שנה נצר פלאי את פרטי התוכנית במוחו, לא גילה דבר אפילו לאשתו; עכשיו, בגיל 86, בחר לחשוף את סיפורו ולצאת סופית מהמחתרת. [/font]

[font='Arial','sans-serif']מיד זיהיתי אותו[/font]

[font='Arial','sans-serif']טודי פלאי נולד ב־1926 בתל־אביב להורים יוצאי ליטא. עוד בטרם מלאו לו 15 הצטרף לארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) והחל בהדבקת כרוזים ובאימוני נשק בפרדס בשרון. בגיל 16 הצטרף ללח"י. אחרי שסיפר להוריו שהתקבל ללימודים בישיבה ירושלמית, עלה לבירה והצטרף לחוליית חיסול מובחרת של המחתרת. [/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']את יצחק שמיר הכיר ב־1942, "השנה הקשה" כדבריו, שבמהלכה נרצח מפקד לח"י אברהם (יאיר) שטרן על ידי הבריטים, ורוב בכירי התנועה נעצרו. שמיר ברח ממחנה המעצר מזרע, ולאחר שנבחר לאחד ממחליפיו של שטרן חיפש מזכיר אישי. פלאי התמנה כעבור זמן לתפקיד. "הייתי צמוד אליו ועשיתי את כל הנחוץ", הוא מספר. "נכחתי בפגישות עם אנשים מהארגון שנערכו בעליית גג ברחוב הירדן".[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']בחוליית החיסול היה אחראי על השגת מודיעין, ובשעת התנקשויות היה מסמן לאקדוחנים שהיעד מתקרב. על שם החוליה הזו רשומים שני ניסיונות חיסול מרכזיים — של הנציב העליון הבריטי, הרולד מקמייקל, ושל ראש המחלקה היהודית בבולשת הבריטית, תומס ג'יימס וילקין, מי שניהל את הוצאתו להורג של שטרן. [/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']"הודיעו לי", מספר פלאי, "שאני צריך להשיג אינפורמציה על מבנה הנציבות הבריטית בארץ ועל מפקדיה. מקמייקל גר אז בארמון הנציב בירושלים, ולמדתי איך הוא נראה ואיזה מכוניות יש לו. הייתה לו מכונית שחורה; אני כמעט בטוח שזו הייתה רולס־רויס".[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']הנציב העליון הבריטי החמישי בארץ ישראל נודע לשמצה ביישוב היהודי. בין השאר ייחסו לו את האחריות למותם של 768 מעפילי האונייה סטרומה שטובעה בפברואר 1942 בים השחור. בלח"י גזרו עליו מיתה. תוכנית ההתנקשות, שפלאי היה שותף בגיבושה, קיבלה את אישורו של המפקד שמיר. חברי לח"י ארבו לנציב במספר מקומות, בעיקר באזור שבו נמצא כיום גן הפעמון ובתחנת הרכבת שעל חורבותיה שוכן מועדון זאפה — אבל המחתרת נכשלה בכל ניסיונות החיסול, שאחד מהם כלל מתקפת ירי ובקבוקי תבערה בכביש היציאה מירושלים. באירוע הזה השתתף פלאי כמזהה ונתן את האות לחוליית היורים.[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']החיסול הבא נולד בערב יום כיפור ב־1944. באותו יום ישב פלאי, מחופש לערבי, מול הכנסייה הרומנית והשקיף על המתרחש. בריטי לבוש מדים שיצא ממנה משך את תשומת ליבו. "מיד זיהיתי את וילקין", הוא מספר בהתרגשות. למחרת, בוקר יום כיפור, חזר לאותה נקודה יחד עם יהושע כהן, ראש חוליית המחסלים. זיהויו של וילקין הושלם. 24 שעות לאחר מכן כתב כהן מברק מיוחד ל'מיכאל', כינויו המחתרתי של יצחק שמיר, והודיע לו שעומד להגיע אליו אורח. "נשלחתי למיכאל בתל־אביב", מספר פלאי. "לא היססתי. הייתה לי אמונה שלמה במלחמה על חירות ישראל. הייתי היהודי היחיד באוטובוס ערבי שנסע ליפו, אבל לא פחדתי".[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']שמיר אישר את התוכנית והקצה לחוליה מונית ומחסל בעל חזות אירופאית. בבוקר יום שישי, 29 באפריל 1944, יומיים אחרי הזיהוי, יצא החיסול לפועל. ב־8:15 בבוקר יצא וילקין מהכנסייה בלי לחשוד בנער הערבי שלפתע זרק לאוויר את כובעו. שני צעירים שחלפו על פניו ירו 14 כדורים לעברו. הקצין הבריטי נפל במקום. לימים סיפר המחסל הבלונדיני יעקב בנאי, שכונה "מזל", שיצחק שמיר הדריך אותו "לא להשתהות יתר על המידה בקליעות מדויקות. להריק בלי חוכמות את כל התוף של אקדח הנגאן בשטח החזה שלו".[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']נשאר במחתרת[/font]

[font='Arial','sans-serif']כשבן־גוריון הכריז על הקמת המדינה בה' באייר תש"ח, ראשי לח"י התקשו להשתתף בשמחה. הם סירבו להסכים לריבונות הזרה בירושלים ופירסמו הודעה מיוחדת בת שלושה סעיפים. סעיף א' קבע ש"בתחומי מדינת ישראל יפעל הלח"י כמפלגה פוליטית" — כלומר, אין יותר מחתרת. בסעיף ב' נכתב: "כל עוד ירושלים איננה חלק אינטגרלי ממדינת ישראל, יפעל לח"י לשחרורה ולצירופה למדינה כבירת ישראל". סעיף ג' קבע ש"לח"י לא יכיר בשום שלטון זר על שום חלק מחלקי המולדת ויפעל לשחרור המולדת כולה". [/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']"ההודעה הייתה בעייתית", מסביר פלאי. "מכיוון שכבר הודענו שלא נבצע שום פעולה בלתי לגאלית בתחומי מדינת ישראל, המשמעות הייתה שחייבים לפעול מחוץ למדינה. את חלוקת ירושלים ראינו כמצב זמני, ולכן חשבנו שאם רוצים לצרף אותה למדינת ישראל, צריך לפעול מאירופה כדי להשיג את המטרה". [/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']שבועיים אחרי הכרזת המדינה התפרק לח"י באופן רשמי. 800 לוחמים שעד אז חיו בפחד ובמנוסה, יצאו לאור. במסדר מיוחד בכפר שייח'־מוניס (כיום אוניברסיטת תל־אביב) התפקדו הלוחמים, מסרו את נשקם והזדהו בשמותיהם האמיתיים. משם נסעו לתל ליטווינסקי (לימים תל־השומר) והתגייסו לצה"ל. רק 50 חברים נשארו בלח"י לצרכי מנגנון. מאחורי השולחן שעליו הונחו כלי הנשק ישב פעיל בשם אנשל שפילמן, שהודיע לכל אחד מאנשי המחתרת היכן הוא משובץ.[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']"אנשל לא הזכיר אותי בכלל", מספר פלאי, "אז שאלתי אותו: 'מה איתי?' חטפתי בעיטה מתחת לשולחן. השתתקתי. אחר כך, בשיחה בארבע עיניים, הוא אמר לי: 'אתה נשאר עם ה־50. הבנתי שזה קשור לסעיף ג' — לתוכניות ההתארגנות בחו"ל שנועדו לשחרר את חבלי המולדת שנשארו מחוץ לתחומי המדינה".[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']ואכן, אנשי לח"י לא זנחו את מאבקם. שבוע אחרי אותו טקס פירוק, ב־6 ביוני 1948, שודרו בתחנת הרדיו המחתרתית הדברים הבאים: "תנועת לח"י לא התפרקה. תנועתנו שומרת לעצמה את חופש הפעולה בחוץ לארץ, בין כתנועה גלויה ובין כתנועת מחתרת, במקום שהתנאים דורשים זאת". יודעי דבר קלטו כאן רמזים לחיסול נוסף, שלא איחר לבוא. הרוזן השבדי פולקה ברנדוט הגיע לארץ ביולי 1948 והגה תוכנית שכללה את מסירת הנגב לערבים ואת העברת השליטה בירושלים לירדן. ממשלת ישראל דחתה את ההצעה. בלח"י ראו בו בן מוות. המפקד שמיר אמר ללוחמיו: "יש לסלק את ברנדוט מהזירה. אין לי כל התנגדות להתנקשות". [/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']אנשי לח"י התחילו לאיים עליו באמצעות פרסומים בכתב, קריקטורות והפגנות ישירות מול פניו. ב-17 בספטמבר, יום אחרי שהגיש את תוכניתו לאו"ם, נסע ברנדוט סמוך למקום שבו נמצא כיום בית הנשיא. חוליה של לח"י הקיפה את מכוניתו, ויהושע כהן שלף תמ"ק שמייסר וירה לתוך הרכב. ברנדוט ואחד מאנשיו נהרגו במקום. כהן נמלט מהזירה ברגל, והרובה עליו.[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']לאחר רצח ברנדוט הוצא לח"י אל מחוץ לחוק והופעלו נגדו חוקי חירום מיוחדים. לוחמים רבים נעצרו, אחרים ירדו שוב למחתרת, אך האש לא כבתה. ברנדוט נתפס בעיניהם כשליחו של האיש הרע באמת — שר החוץ הבריטי ארנסט בווין, שנלחם בעליית ניצולי שואה לארץ, התכחש להצהרת בלפור והתנגד להקמת מדינה יהודית. פלאי מונה כאחראי לחיסולו יחד עם "יואב הארוך" — משולם מקובר, נהג הג'יפ בחוליה שחיסלה את ברנדוט.[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']"עשיתי את כל ההכנות הדרושות", מספר פלאי. "גידלתי שפם, קניתי חליפה מתאימה, וכבר קיבלתי דרכון בריטי שנגנב מקצין בחוף תל־אביב. אני הצטלמתי לדרכון הזה בגרדרובה החדשה שלי — חליפה ועניבה". [/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']פלאי השלים עם רעיון החיסול והאמין בו בכל ליבו. הוא גם הבין שלא יחזור חי מהמשימה ושהכרטיס לאונייה שעמדה להפליג מערבה יהיה בכיוון אחד. לקראת ההתנקשות נסע לצפת כדי להיפרד מאחותו יפה. "על השעון שלי, שאותו קיבלתי לבר מצווה, הייתה חרותה הקדשה, ואני כמובן לא יכולתי לנסוע לאנגליה עם שעון כזה. אני חושב שיפה אחותי מתפלאת עד היום על הביקור הזה שלי, כי אמרתי לה שבאתי להחליף איתה שעונים. האמת היא שבאתי להיפרד. כמובן שלא יכולתי להסביר שום דבר. הייתי בטוח שזו תהיה נסיעה חד־סטרית. אי־אפשר היה להעלות על הדעת שגם נצליח להתנקש בבווין, גם נצליח לסגת וגם נחזור ארצה בשלום".[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']פלאי המשיך בהכנות תחת פיקוחו הצמוד של שמיר, לו הוא קורא עד היום בשם המחתרתי "מיכאל", עם כ' דגושה. "בן הזוג שלי למשימה, יואב הארוך, כבר יצא מהארץ והיה בצרפת בדרך ללונדון, ואני הייתי צריך לצאת מיד אחריו. כבר חיכיתי לקבל ממיכאל את ההודעה שאפשר לנסוע. עוד לא קניתי כרטיס לאונייה, אבל זה היה ממש עניין של ימים. היה לי פספורט והייתי נכון לכך".[/font]

[font='Arial','sans-serif']ידעתם כבר איך יתבצע החיסול? "לא ידעתי פרטים, אבל מי שהיו באנגליה מטעם הלח"י, בעיקר יעקב חרותי, כבר עשו את ההכנות הנדרשות. הם עקבו אחרי בווין ובדקו מתי הוא יוצא ומתי חוזר. התכוננו לחיסול הזה ברצינות המירבית".[/font]

[font='Arial','sans-serif']מי גייס אותך למשימה? "מיכאל, כמובן. לא נדרשנו אז להרבה מילים. הוא אמר לי מה התוכנית ושהוא רוצה שאני אעשה זאת. הוא לא נזקק להרבה שכנועים. גם להכנות לא נדרשנו יותר מדי, כי היינו כבר מיומנים מאוד בכגון אלו". [/font]

[font='Arial','sans-serif']הסכמת מיד?"לא חושב שהמילה 'הסכמתי' בכלל מתאימה כאן. קיבלתי תפקיד והייתי נכון לבצע אותו. היה נדיר לא להסכים. אמנם זה נראה לי לא סביר, אבל לא אמרתי כלום".[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']ואז, בעיצומן של ההכנות, קיבל פקודת ביטול. "מישהו התעשת, והתוכנית בוטלה. הייתה כלא הייתה".[/font]

[font='Arial','sans-serif']מי היה אותו מישהו? בדברים האלה רק מיכאל היה אחראי". [/font]

[font='Arial','sans-serif']הוא היה אדם כזה שמתחרט ברגע האחרון? "הוא היה אדם עם שיקול דעת. ראו את זה אחר כך בקריירה שלו במוסד וכראש ממשלת ישראל. הוא היה אדם מתון, למרות שמצחיק להגיד 'מתון' על איש לח"י. אולי לא מתון: מחושב".[/font]

[font='Arial','sans-serif']התאכזבת מביטול המבצע? "הייתי באותה דעה איתו, אבל אמרתי לו זאת רק אחר כך. אמרתי שיש דברים שטוב שלא נעשו. אני יכול לשער שאם ניסיון כזה היה מתבצע, התוצאות היו גרועות ביותר. ברור שהאחריות כאן הייתה נופלת על המדינה, וזה היה רע מאוד". [/font]

[font='Arial','sans-serif']דיברת על זה עם שמיר במהלך השנים? "בדרך כלל לא היינו מחטטים יותר מדי בדברים האלה. זה לא דובר בכלל מאז". [/font]

[font='Arial','sans-serif']ולמה החלטת לגלות את זה עכשיו? "הבן שלי שאל אותי על מה שעשיתי בלח"י, אז סיפרתי לו".[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']מזל שהוא קיבל שכל[/font]

[font='Arial','sans-serif']תוכנית ההתנקשות בבווין מיוחדת בכך שהיא אמורה הייתה לצאת לפועל אחרי קום המדינה, אולם גם בתקופת המנדט נגנזו כמה תוכניות כאלה. באפריל 2011 חשפה סוכנות הביון הבריטית ([/font]MI5[font='Arial','sans-serif']) מסמכים ישנים שבהם הזהירו ראשיה שיש מידע אמין על תוכנית להתנקש בחייהם של שרים בריטים, ובראשם שר החוץ בווין. "כנופיית שטרן (הכוונה ללח"י — ע"נ) מאמנת חברים להגיע לבריטניה כדי לרצוח חברים בממשלת הוד מלכותה, במיוחד מר בווין", כתב קצין ביטחון בריטי בפברואר 1946. "יש גם דיווח שכנופיית שטרן מקבלת אהדה מעשית מיהודים חשודים בפלסטינה. יש גם זרימה קבועה של מגויסים לארגון".[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']ביולי 1946, יום לאחר שאנשי אצ"ל פוצצו אגף במלון המלך דוד בירושלים, ו־91 בני אדם נהרגו, העלו ב־[/font]MI5[font='Arial','sans-serif'] את האפשרות שהמחתרות ינסו לחסל את בווין בעת ביקורו בקהיר. "יש סכנה ממשית לניסיון לפגוע בחייו... או על ידי הארגון (אצ"ל) או על ידי כנופיית שטרן (לח"י)", נכתב במסמך סודי. בעקבות הדברים הללו תוגברה האבטחה על בווין.[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']טודי פלאי סבור שניסיונות החיסול לפני קום המדינה היו מוצדקים. "זה היה הגיוני, כי המלחמה בבריטים הייתה בעיצומה", הוא אומר. "אבל אחרי שקמה המדינה והאנגלים כבר לא היו כאן, זה היה ממש טיפשי. מכאן אתה למד שכסילים ישנם בכל מקום. בדיעבד, טוב שזה לא יצא לפועל. מזל שמיכאל קיבל שכל בסוף". [/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']אז אם היו מחסלים את בווין לפני קום המדינה, זה היה נכון בעיניך? "שנה־שנתיים קודם זה היה במקום, אבל אחרי קום המדינה היה עידן אחר. ברגע שיש מדינה, היא צריכה לטפל בדברים כאלה".[/font]

[font='Arial','sans-serif']אתה מתכוון שהמדינה הייתה צריכה לחסל אותו? "יש שלוחות. צריך היה לעשות את זה על ידי כל מיני שלוחות. יש דברים שלא מופיעים בשם המדינה".[/font]

[font='Arial','sans-serif']כאן מתערב בשיחה בנו גלעד ואומר: "משיחות שלי עם אבא אני יודע שהוא לא התלהב מהרעיון מלכתחילה ולא חשב שזה נכון, אבל הוא היה מוכן לעשות את זה בלי היסוס כי זו הייתה החלטת ראשי המחתרת". אביו מביט בו, מהנהן ומוסיף: "עבר זמנו, בטל קרבנו". [/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']כיוצא מחתרת, מה אתה חושב על בני נוער הגבעות, שרואים את עצמם כנערי המחתרות של היום? "נראה לי כמו משחקי ילדים. איך אפשר להשוות אותם אלינו?".[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']היינו ממש משפחה[/font]

[font='Arial','sans-serif']משהחליט פלאי לגלות את סודו, בחר לחשוף את כל הפרטים ועשה זאת בעזרת אחיינו יהודה עציון, מהבולטים בהוגי הדעות של ציבור המתנחלים, שעמד בראש מחתרת יהודית מסוג אחר — זו שפעלה בשנות ה־80, וחבריה תיכננו לפוצץ את מסגד כיפת הסלע ופגעו בראשי ערים פלסטיניות ביהודה ושומרון. עציון פתח בתחקיר על יחסי הלח"י ובווין, וממצאיו, לצד סיפורו המלא של פלאי, מתפרסמים כעת בספר "הנני מתתיהו", שראה אור בהוצאת יאיר של אנשי הלח"י. בספר מופיעים גילויים על מבצעי חיסול גנוזים של הלח"י, חלקם על אדמת בריטניה.[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']רוב הגיבורים המרכזיים כבר לא בחיים. יצחק שמיר, לימים ראש הממשלה, נפטר בשנה שעברה. יהושע כהן ירד לנגב, היה ממקימי שדה־בוקר ונעשה חבר קרוב של מנהיג המחנה היריב — דוד בן־גוריון. ב־1986 הלך לעולמו. השר ארנסט בווין עבר לעסוק בשיקום אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. ב־1951 הלך לעולמו.[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']פלאי מספר שהיה מבולבל אחרי שהלח"י הגיע לסוף הדרך. "כמעט מחצית מחיי הייתי במחתרת", הוא מסביר, "ידעתי רק שיר אחד, ופתאום אור השמש היכה אותי בסנוורים". הוא למד ראיית חשבון, מקצוע שבו עסק עשרות שנים, וב־1952 התחתן עם שרה, חברתו למחתרת. נולדו שלהם שלושה ילדים — גלעד, ארנון ומוריה. גלעד נמנה עם חברי המתתרת היהודית בשנות ה־80, וארנון, שהיה קצין בשריון, נפצע בתאונת אימונים ב־1979 ומת בטביעה בים ב־1982.[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']לאורך כל השנים שמר פלאי על קשר קרוב עם שמיר. "היחסים שלנו היו מצוינים, מצוינים. כשהוא מונה לראש ממשלה, אנשים ציפו שהוא יקרא לי לאיזשהו תפקיד או משהו, אבל זה לא קרה. אולי הוא חשש שיגידו שאני קיצוני מדי. אבל היחסים האישיים נמשכו כל החיים, גם בין הנשים שלנו. היינו ממש משפחה. הוא היה הסנדק של בני".[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']כמה ימים לפני המעצר של גלעד פלאי קיבל ראש הממשלה שמיר את רשימת העצורים המתוכננת, ונחרד לגלות בה את בנו של חברו. הוא ביקש מהשב"כ לעכב את המעצר עד אחרי האזכרה לארנון פלאי. אחרי האזכרה הזמין את האב השכול לארוחת צהריים, ופלאי זוכר שהוא התנהג בצורה מוזרה.[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='Arial','sans-serif']"ישבנו שלושתנו — שריקה (שולמית שמיר), מיכאל ואני. הוא לא הוציא מילה מהפה כל הארוחה, ולא הבנתי למה. בסוף הארוחה הוא אמר שלום והלך. שריקה סיפרה לי אחר כך שהיא התפלאה שהוא לא סיפר לי על המעצר של גלעד. היא שאלה למה הוא לא גילה לי, והוא ענה: 'לא יכולתי'. אבל זה לא פגע ביחסינו".[/font]
[font='Arial','sans-serif'][/font]
[font='Arial','sans-serif']לרכישת הספר: http://www.shoresh.org.il/shoreshst...spx?product=320[/font]
[font='Arial','sans-serif'][/font]
[font='Arial','sans-serif'][/font]