|
04-03-2013, 22:47
|
|
|
|
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 12,666
|
|
לא שמתי לב שהגבת...
כן, זה מחיר היוהרה והגאוה והאם זה נכון לימים של אז....?
ראי אדמה/טשרניחובסקי
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן בְּרָכָה,מְעוֹן סֵתֶר זרַע טָמַנּוּ..לֹא עוֹד
פְּנִּינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,
גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שוּעָל חֲרֵדָה.
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:
פִּרְחַי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנָנִים וּבְהוֹד,
אֲשֶר נְשָקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,
מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֶה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.
וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,
וּבְטֶֶם רָווּ טַל שֶל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.
הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהַר חֲלוֹמוֹת,
בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,
וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,
אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית וְאֵיפֹה?
וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!
מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!
בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְהוֹד…
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
(1939; טשרניחובסקי, "שירים", עמ' 642
ראי אדמה / שאול טשרניחובסקי
השיר "ראי אדמה" הוא שיר קינה והספד על בחורים צעירים שמתו בדמי ימיהם. השיר נכתב בימי המאורעות בארץ (3.9.1938).
הדובר פונה אל האדמה, שמצד אחד מנביטה מתוכה חיים, ומצד שני נקברים בה המתים. הפנייה לאדמה היא כאל ישות דמונית (שטנית) האחראית למוות של אלה הקבורים בתוכה.
בין החיים והמתים קיים קשר, קודם כל בתודעתו של החי. הבזבוז הנורא שטמון באדמה, ואשר לו מוקדשים שני הבתים הראשונים, מתפרש רק בבית השלישי, כאשר מסתבר לקורא שמדובר במוות של בחורים צעירים, וכל מה שנאמר בשני הבתים הראשונים מתייחס לעובדה זו. מרגע זה ברור שהכאב על אותו בזבוז הנו בבחינת הלקאה עצמית של מי שנתן למוות הזה להתרחש. ומי שנתן הוא "אנחנו": "היינו בזבזנים מאוד"; "פרחי פרחים בך טמנו"; "הא לך הטובים בבנינו" – כל אלה מלמדים על התייחסותו של הקולקטיב למוות זה, הוא האחראי למותם. הסיטואציה המתוארת בשיר היא סיטואציה לאומית, אין מדובר כאן באבל פרטי, כי אם לאומי – תקופת המאורעות.
הנחמה היחידה על מוות של אנשים צעירים יכולה לבוא (אולי) מתוך ההכרה כי הקריבו קורבן למען הכלל, ולכן, על אף הכול, מותם לא היה לשווא. ברוח זו ממשיך אמנם טשרניחובסקי את שירו, אולם השורה המנחה בשיר חוזרת בסופו ומדגישה שוב את בזבוז החיים, וממילא גם את הכאב שבבסיס השיר.
misgav.iscool.co.il/LinkClick.aspx?fileticket=w49qmNaczcU%3D.
_____________________________________
"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)
אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם
לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה
אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו
|
|