לקום כל בוקר בהרגשה נוראית ולא להבין למה. ללכת לצבא ולהרגיש שאתה רוצה להיות בבית. לחזור הביתה לצפות לקצת מנוחה ושמחה אבל להיות עצוב ללא סיבה במקום. ללכת לישון עייף ולא להצליח להרדם שעות בגלל מחשבות שאפילו אני עצמי יודע שהם מטומטמות. להסתכל על החיים שלי - ובתכלס? החיים לא רעים. אבל למה אני מרגיש רע? שנים שאני מרגיש רע. עוד מאז גיל ההתבגרות. עוד מסביבות גיל ה15. גם בתור ילד הרבה לפני הצבא חשבתי שזה גיל ההתבגרות. שכנעתי את עצמי הרבה פעמים, שזה רק תקופה, זה קורה לכולם. אבל זה נמשך כבר יותר מידי זמן. שנים של דיכאון. דיכאון שכולם מסביבי מודעים לו אבל גם שניסו לעזור לי זה לא עזר ולכן החליטו להתרחק ממני בגלל ההשפעה שלי על הסביבה. אני מנסה להסתיר את זה כמה שיותר. אנשים שפוגשים אותי בפעם הראשונה חושבים שאני בן אדם שמח ומצחיק. אחרי זה הם מכירים אותי עוד קצת ובדר"כ מתרחקים ממני. לנסות לצאת מזה, למצוא תחביבים, לתרום, לצאת ולהעסיק את עצמי דוחק את המחשבות לצד. אבל בסופו של יום שאני לבד עם עצמי הרעל הזה מחניק אותי. אין כבר עם מי לדבר, וכבר אין חשק לספר. שמישהי הייתה איתי הרבה זמן ועזרה לי בסוף נכנסה לדיכאון בעצמה, נפרדה ממני. ורק אחרי זה הבנתי עד כמה היא עזרה לי, אבל היה כבר מאוחר מידי. כבר עברה יותר משנה מאז. אני עדיין חושב עליה כל יום כל דקה שיש לי. חושב עד כמה שאני מתגעגע ואוהב. אבל מבין, זאת אובססיה ולא אהבה. וגם היא מבינה את זה. פסיכולוג? אחרי הרבה שיחות לא הרגשתי שהוא עוזר לי, גם לא הזה שבא אחריו, וגם לא הזה שבא אחריו. בצבא? הקב"ן רק מנסה לדחוף לי כדורים כל הזמן. ואף פעם אפילו לא הזכרתי את זה שאני לא רוצה לשרת... להפך, הסברתי את עצמי אלפי פעם שאני צריך פיתרון לדיכאון ללא שום קשר לצבא. נראה לי שאני כבר יסכים לכדורים. למרות שאני לא מאמין שהם יעזרו. אני פשוט לא יכול ככה יכול, בא לי לדפוק את הראש שלי בקיר עד שאני יאבד את ההכרה כדי להפסיק להרגיש את הרעל הזה שאני סובל ממנו כל דקה ודקה. קרובת משפחה שלי סובלת מבעיה דומה, ובכלל בעיית הדיכאון עוברת אצלי במשפחה כבר כמה דורות. שאני מסתכל עלייה והיא מבוגרת ממני יותר מפי 2. מטופלת כבר יותר מ20 שנה בעשרות תרופות שונות ועדיין המצב שלה לא השתפר רק החמיר עקב הכדורים. אז מה הטעם? לגמור כמו שהיא עכשיו? לא לצאת מהבית ולסבול בשקט? ואלוהים כמה כבר נמאס לי מכל ההרצעות האלה שצריך לקחת את החיים בקלות להגיד תודה על מה שיש ולהנות מהחיים. אני אומר יום יום תודה על מה שיש לי, מנסה לקחת הכל בקלות, אבל עדיין בסופו של יום במיוחד שאני לבד הרעל הזה חונק אותי ואני כבר לא יודע מה לעשות...

אני לא תומך בדרך כלל בטיפול תרופתי אבל אתה נשמע לי כמו מקרה קלאסי של דיכאון שהוא ביולוגי לחלוטין.

ראה, דיכאון איננו תופעה נפשית בלבד. הגוף שלנו מייצר חומרים שונים במוח כדי ליצור תחושות שונות. מחסור בדופאמין או סרוטונין, שהם חיוניים לתפקוד נכון של הגוף, יכול בקלות להביא לתחושת דיכאון ללא שום בסיס פסיכולוגי. במצב כזה אתה יודע שהחיים טובים אבל משום מה לא מרגיש כך.

אולי כדאי לך לדבר עם פסיכיאטר לגבי זה. ייתכן והבעיה היא באמת באיזון הביוכימי של המוח ובמקרה זה, טיפול תרופתי פשוט יכול לשנות את חייך מהקצה אל הקצה.
אני יודע שיש רתיעה טבעית מכדורים אבל ראה זאת כך - אין לך הרבה מה להפסיד. במקרה הכי גרוע, אם אחרי כמה שבועות - ומומלץ לא לשפוט רק לפי יום יומיים - לא תרגיש שיפור או שתהיה הרעה של המצב, אתה תמיד יכול להפסיק לקחת את הכדורים.

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

+13486461516

רק כמו שרוג אמר, קח בחשבון שלתרופה פסיכיאטרית ללוקח זמן להשפיע, בטווח זמן של שבועות, לא ימים.

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

עדיף לא לייעץ בנושאים רפואיים באינטרנט, גם אם בסה"כ הכוונה טובה.
במיוחד לא לאבחן או לייעץ לקחת תרופות, אפילו אם הוא אמר שזה מה שהפסיכיאטר שלו אמר.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי גולדה מאיר יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את חתוליהם יותר משהם שונאים אותנו.

לא הייתה כאן המלצה לקחת תרופות אלא המלצה לא לשלול זאת על הסף ולהתייעץ עם פסיכיאטר. איש מאיתנו לא יכול לאבחן (גם לו מי מאיתנו היה פסיכיאטר) מעל גלי הרשת, אבל להמליץ להתייעץ עם איש מקצוע, בהחלט אפשר.

כל מה שרוג כתב, זה שלפי התיאור שהביא הבחור, זה נראה כמו מצב קליני, ושווה להתייעץ עם פסיכיאטר ובטח לא לשלול מראש טיפול תרופתי שיכול לשפר בהמון את איכות החיים. אני חייבת לציין שאני מסכימה, מכמה טעמים:
1. המצב נמשך זמן רב, והתיאור מתאים לאדם שסובל מדיכאון קליני
2. קיים במשפחה מצב של דיכאון קליני מטופל.
3. טיפול פסיכולוגי לא עזר.

בהחלט נשמע חשוד, ולכן רצוי לטפל ע"י איש מקצוע.

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

אז תגידו "אנא פנה להתייעץ עם מישהו מוסמך", וד"ל.
אני לא מבין למה אנחנו ממשיכים להתפלפל בעניינים שאנחנו לא אמורים לעסוק בהם.
ואגב "אבל אתה נשמע לי כמו מקרה קלאסי של דיכאון שהוא ביולוגי לחלוטין." זאת לחלוטין אבחנה.

אין לי שום צורך להראות לעולם שקראתי מאמר או שניים בפסיכיאטריה, ולכן אפסיק להגיב כאן כיוון שלדעתי העברתי את הנקודה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי גולדה מאיר יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את חתוליהם יותר משהם שונאים אותנו.

סמים זה לא הפתרון

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

אחרי הצבא אתה תתחיל את החיים האמיתיים, תיפרד מהמסגרות ומהסביבה המוכרת ותגלה מי אתה. יש חיים טובים שם בחוץ, תאמין לי

אני יכול במילים להסביר לך מה שאני חושב. אבל אני חושב שבסרטון הנ"ל מסבירים את זה הרבה יותר טוב ממה שאני יכול להסביר.



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

מקווה מאוד שזה אתן לך חומר למחשבה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי vitya.k אני יכול במילים להסביר לך מה שאני חושב. אבל אני חושב שבסרטון הנ"ל מסבירים את זה הרבה יותר טוב ממה שאני יכול להסביר. לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן. מקווה מאוד שזה אתן לך חומר למחשבה.

ראיתי כבר מאות עם לא אלפי דברים בסגנון. הכל מסתכם בדבר אחד תחשוב טוב יהיה טוב, תבחר בטוב יהיה טוב. אבל זה לא עוזר. זה גרום לך להרגיש לכמה שעות הרגשה של "כן אני יכול להיות מאושר" ובלא בלא בלא. אבל איכשהו זכרונות העבר והמחשבות חוזרות לרדוף אותך אחרי שאתה נרגע מכל העניין. וכל פעם שאתה רואה משהו מהעבר שמציק לך ולא אמור להציק לך כבר ממזמן אתה נזכר בזה שאין לך במה להאמין או במי להאכז והכל חוזר חלילה.

אכן, בעיות לא עוברות, צרות אינן נעלמות.

הן חולפות,

שוב ושוב..

ובין לבין מנסים לחיות.

בהבנה

עדיאל.

שלום עושים עם אחים, מלחמה עושים עם אויבים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יחזקאל וקראתי עליו לכל הרי חרב נאם אדני אלןהים חרב איש באחיו תהיה

Oui nous irons nous faire casser la gueule en cœur, Mais nous reviendrons vainqueur