חלק מהכתבות פורסמו בחודשים שלפני מלחמת לבנון השניה ועיון בהן בדיעבד חושף את הגורמים שהובילו לכשלון בה. נתחיל בכתבה מבמחנה מלפני שנתיים וחצי על תא"ל מיל' שמוליק רוזנטל, לשעבר רמ"ט פצ"ן שפרש מספר חודשים לפני המלחמה.

תודה על היוזמה והעלאת הכתבה.

לא שמעתי על הקצין לפני כן, אבל למרות הכתבה האוהדת, מצטיירת דוקא דמות שנויה במחלוקת, וזאת ללא קשר לאחריותו לגבי מה שקרה במלחמה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי strong11 חלק מהכתבות פורסמו בחודשים שלפני מלחמת לבנון השניה ועיון בהן בדיעבד חושף את הגורמים שהובילו לכשלון בה. נתחיל בכתבה מבמחנה מלפני שנתיים וחצי על תא"ל מיל' שמוליק רוזנטל, לשעבר רמ"ט פצ"ן שפרש מספר חודשים לפני המלחמה.

הבעיה האמיתית היא, שאם רוצים לחשוף, ולהבין את הגורמים האמיתיים לכשלון במלחמה,

צריך להביא כתבות על פוליטיקאים ! (והכוונה לאנשים מהממשלה, מהכנסת, וגם מצה"ל...בדר"כ בתפקידים אחרים בצבא)

קצת לא קשור מצידי אבל יש לי בדיוק את הפליז שהוא לובש...

אחד הפליזים הנוחים!!!

קליעה - לא רק בשיער

איפה אתה רואה כאן חשיפה בדיעבד של הגורמים לכישלון במלחמה? בכך שרמ"ט פצ"ן עד סמוך לפני המלחמה עשה עברות משמעת עשרות שנים לפני כן?!

האם קראת את הכתבה לעומק? את תפישתו של האיש את איום החיזבאללה? נדמה שלא. שים לב למימרות הרהב הנפוצות בפצ"ן של ערב המלחמה בסגנון של "הפיקוד השקט", "העוצמה שבשקט", "העוצמה שבאיפוק", "הופתענו מעוצמת התגובה ברג'ר", "תדירות האירועים שנשברה", "אופציה בהחלט לא דמיונית...לפירוק החיזבאללה" (!!!), "האיום מצפון אינו קיומי" ועוד וכל זה 5 חודשים תמימים לפני פרוץ מלחמת לבנון 2... ידידי הכתובת הייתה על הקיר וב CAPITAL LETTERS... איך אמר אחד מקציני המילואים הבכירים שתחקרו את המלחמה? "לפעמים נדמה היה שאודי אדם והמטה שלו באו להעביר פה 3 שנים שקטות עד הפנסיה".

חטיבת הלוגיסטיקה הוקמה בזמנו עם שנמוכו של אט"ל לאלר"ם והעברת חיל הלוגיסטיקה לזרוע היבשה. החטיבה פורקה ממש לפני המלחמה בהנחיית רא"ל חלוץ והיא חסרה לצה"ל מאוד במהלכה כגוף הפעלה לוגיסטי ברמת המטה הכללי (בין היתר בגלל הפירוק המקביל של האגדים הלוגיסטיים של האוגדות לטובת אגדים מרחביים). כשנה וחצי לאחר פירוקה היא קמה לתחייה מחדש ראשית כ "חטיבת ההפעלה" באלר"ם (לצד צמד חטיבות הפעלה נוספות שהוקמו באגפי המודיעין והתקשוב בהתאמה) ולאחר מכן כחטיבת הלוגיסטיקה. וזאת למרות שאלר"ם, שהפך בעצמו בראשית השנה בחזרה לאט"ל (יוזמה של המפקד החדש והאלוף הטרי דני ביטון) קלט כזכור בחזרה לשורותיו גם את חילות הלוגיסטיקה והחימוש מזרוע היבשה. מדוע יש צורך גם בחטיבת הלוגיסטיקה (שמפקדה הוא גם רמ"ט האגף) וגם בחיל הלוגיסטיקה תחת אותו האגף כשצה"ל הסתדר 55 שנה עם גורם אחד בלבד (ואף ניצח כך מלחמות רחמנא ליצלן)? מי יודע.

מעבר לכך בכתבה יש מידע רב ומעניין על פרויקט גדר ההפרדה (שדרך אגב גם היא מתהלת כפילות מסורבלת ומיותרת בין צה"ל ומשרד הבטחון כמו מנהלות רבות אחרות שהוקמו לאורך השנים לדוגמא טנק המרכבה, הלביא, חומה וכו')
כתבות נוספות על ערן אופיר אפשר למצוא כאן:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/421/172.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3068948,00.html
על מחליפו ופועלו במלחמה ניתן לקרוא כאן
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/457/774.html

לא. חטיבת לוגיסטיקה הייתה באט"ל שנים רבות לפני ההתנתקות ולפני הרחבת מז"י, ביחד עם חיל התחזוקה (הלוגיסטיקה) וגורמים אחרים.זו הלוגיסטיקה מהל' של ראשי התיבות אט"ל ואלר"ם. המצב היום הוא פשוט החזרה של המצב לקדמותו, כאשר החילות הלוגיסטיים היבשתיים מוחזרים לאגף הלוגיסטי המטכ"לי, וחטיבת הלוגיסטיקה באט"ל שהפכה ברפורמה למחלקה באלר"ם חזרה למעמד של חטיבה. להלכה, אין ולא הייתה כפילות בין חטיבת הלוגיסטיקה באט"ל שעוסקת בלוגיסטיקה ברמת המטכ"ל ובין חיל הלוגיסטיקה, שמו המרשים יותר של חיל התחזוקה (כשלעצמו שדרוג של חיל האספקה), שמתפקד בפועל כמעין מקבילה יבשתית של להק ציוד בחיל האוויר ומספן ציוד בחיל הים, ולכן גם הועבר למז"י .
דווקא ההעברה למז"י היא שיצרה כפילויות, משום שאגפי המטכ"ל המשיכו לעסוק בפועל בענייני יבשה (ולחלופין - כל גורם הטיל על משנהו את האחריות כפי שראינו במלחמה), והמהלך להפיכת הרמטכ"ל ל'ראש מטה משולבים' ומפקד זרוע היבשה למפקד צבא היבשה נבלם כידוע.

האם מישהו בפורום קרא במקרה את האוטוביוגרפיה שלו?

הכתבה מתחילת 2006, ימי פוסט ההתנתקות ופרשת סרן ר' המפורסמת...

שימו לב לפרטים המעניינים על מעורבותו באירוע המחבלים בחוף ניצנים ב 1990

לגבי אירוע ברכס עלי טאהר בו היה מעורב כמ"מ בשנת 1986... ממתי שולחים דווקא מחלקת הנדסה לסיוע למוצב צד"ל מותקף? כמו כן שימו לב גם לתמונה הנדירה למדי של טג"ש בלבנון (בהנחה שאכן צולמה בלבנון)

יש פה גם מידע על ההערכות הנ"מ לקליטת המערכות השונות נגד רק"ק שרלוונטי לאשכולות אחרים

בגדול הוא חוזר על אותן המנטרות מראיונות הקודמים הרבים שהעניק בשנתיים האחרונות דווקא בזכות הפלזמה, צי"ד וכו'.

http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=206916

ראיונות עם לא מעט קצינים בכירים בדימוס

לא בדיוק קצינה בכירה אבל ניחא... בכל מקרה בצירוף מקרים מעניין התפרסמה מספר שבועות לאחר מכן כתבה כמעט זהה גם באחד ממוספי סוף השבוע וזו אינה פעם ראשונה שבמחנה "מקדים" את העיתונות הרגילה - כזכור לאחרונה התפרסמה שם כתבה על מסו"ליות בנ"מ ולאחר מכן התפרסמה כתבה כמעט זהה גם בעיתונות ויש דוגמאות נוספות.

איכות העברת הכתבה לא משהו.
לא מבינה גדולה בעניינים צבאיים, אבל אני חייבת לציין שלפחות מהבחינה האישית-אנושית, שימי הוא אחד האנשים היותר מרשימים שהכרתי בחיי.

"במחנה" > 2007 > גיליון 32 > "המנהרות בעזה הן סוג של סרטן" "המנהרות בעזה הן סוג של סרטן"יום חמישי 16 אוגוסט 2007, ב' אלול תשס"ז, 07:00
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/600A51FE-88A8-4C98-AED3-1ECD33711358/0/mag1.jpg]
25 שנות שירות הנדסיות. צילום: חגי הירשפלד, 'במחנה'

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/IDF/Rsrc/images/geresh.jpg]
חלק מהסיבות שחיל ההנדסה מצא את עצמו מוכן יותר למלחמת לבנון, היא העובדה שהקפדנו גם בשנים של הלחימה בשטחים להמשיך ולהכשיר את החיילים שלנו ללחימה גבוהת עצימות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/IDF/Rsrc/images/geresh2.jpg]




אין פתרון קסם למנהרות התת-קרקעיות והן צפויות להעסיק את צה"ל גם מול החיזבאללה • התוכנית לפירוק החילות הייתה טעות קשה שעלולה הייתה לפגוע במקצועיות הצבא • ואחוזי ההתנדבות הנמוכים להנדסה הקרבית קשורים להיותה "חיל צנוע, אולי יותר מדי" • רגע לפני שהוא פושט מדים, מסכם קצין ההנדסה הראשי, תא"ל שמעון דניאל, 25 שנות שירות הנדסיות, ובשיאן מלחמה מוצלחת מבחינת החיל, ומצהיר: "לא אתגעגע למדים"

יהושע בריינר ואלעד ארדן, 'במחנה'

משפט מיתולוגי מראשית ימי צה"ל מזהיר צעירים שרוצים להתגייס ליחידות לוחמות, שאם הם רוצים לסיים את השירות הצבאי עם עשר אצבעות בידיים, כדאי להם להתרחק מההנדסה הקרבית. כשקצין ההנדסה הראשי, תא"ל שמעון דניאל, שומע בפעם המי-יודע-כמה את האגדה המוכרת הזו, הוא מגחך, מרים את כפות ידיו מהשולחן ומציג אותן בגאווה. "קשקוש מוחלט", הוא פוסק. "לא רק לי יש עשר אצבעות, ולדעתי - מרבית חסרי האצבעות שמשתחררים מצה"ל מגיעים מחילות אחרים ולא מחיל ההנדסה. סטיגמות זה הכי פשוט להדביק, אבל גם הכי קשה להיפטר מהן".

תא"ל דניאל, "שימי" בפי ידידיו, שמשאיר מאחוריו 25 שנה של שירות וחיל הנדסה משופר, פושט בימים אלה מדים בדרך לאזרחות עם טעם חמוץ-מתוק בפיו: מצד אחד, החיל בראשו עמד זוכה לארבעה עיטורים וצל"שים על פעולות חייליו במלחמת לבנון האחרונה. מצד שני, כשדניאל מביט על נתוני הגיוס במחזור אוגוסט הנוכחי, עומד מספר המתמודדים על מקום פנוי בחיל כסוף הכומתה על 0.4 מלש"בים, כשהקולגות מיחידות החי"ר כמו צנחנים וגולני זוכים בתהילה. במילים אחרות: פחות ממחצית ממספר הלוחמים בחיל ההנדסה, דירגו אותו בצמרת העדפותיהם.

"זה מאוד צובט בלב לראות את הנתונים ולשמוע מלש"ב שאומר 'רק גולני'", מודה תא"ל דניאל, "אבל אני חושב שלהילחם במיתוסים זה כמו להילחם בתחנות רוח. לשבור את המיתוס של גולני וצנחנים זה קצת קשה. מצד שני, כשאני בוחן את המתגייסים אלינו אחרי חודש-חודשיים של שירות, אני מוצא שהמוטיבציה נושקת ל-100 אחוזים. את האתגרים שיש אצלנו לא תמצאו בשום חיל אחר. אני שומע את הסטיגמות שהדביקו לנו, כמו זו על האצבעות, כבר שנים, ואני לא חושב שזה באמת משפיע על מישהו. אבל אם זה משפיע, אני מעדיף לוותר על שירותיו של אותו בן-אדם. תודה רבה".

מה יש בחי"ר שמושך אליו כל כך הרבה מתגייסים שאין אצלכם?

"אני באמת לא חושב שיש אצלם משהו שאין אצלנו, ההפך הוא הנכון. אבל לא סתם אמרתי שבמיתוסים אני לא יכול להילחם. יש דברים שפומפמו במשך שנים והם חלק מהאתוס שלנו במדינת ישראל. ההצלחה שלנו במלחמת לבנון אמנם יכולה עם השנים ליצור את אותו אפקט שיצרו המיתוסים של חילות אחרים, אבל זה לוקח זמן. אנחנו חיל צנוע, אבל אולי יותר מדי, ויכול להיות שזה פוגע בנו. בתור חיל מסייע, אין מה לעשות. העשייה שלך נבלעת בעשייה של מישהו אחר, ובסופו של דבר היא גם נזקפת לזכותו".


"המנהרות - מלחמת מוחות"

בתום שלוש שנים וחצי בתפקיד הקהנ"ר, צפוי תא"ל דניאל להניח בשבועות הקרובים את הכומתה הכסופה על המדף בבקו"ם ולהמשיך לעקוב מהבית אחר ההתפתחויות בחיל שהוא מותיר. הוא החל את דרכו הצבאית כמפקד ביחידה מובחרת והיה שותף לשורה של מבצעים מיוחדים במהלך מלחמת שלום הגליל ב-1982. אחרי המלחמה הצטרף למערך ההנדסה ועבר בו שורה ארוכה של תפקידים - החל מרע"ן מפקדים בבית-הספר להנדסה צבאית בצוקי עובדה, מפקד גדוד, ועם קבלת דרגות האל"ם - מפקד ההנדסה הצבאית בפיקוד הצפון, לפני ואחרי הנסיגה מלבנון בשנת 2000. כפי שניתן להבין, את הבוץ הלבנוני מכיר דניאל היטב.

עם תום תפקידו בצפון חזר תא"ל דניאל לצוקי עובדה ופיקד על בהל"ץ, ומשם כבר עבר בטבעיות לקצה הפירמידה ההנדסית - מינויו כקצין ההנדסה הראשי של צה"ל.

בשנים בהן כיהן כקהנ"ר, התמודד החיל עם שורה של אירועים משמעותיים. החל מהאינתיפאדה שעדיין בערה במלוא עוזה ביו"ש וברצועת עזה - שם משכו דחפורי הדי-9 של "המוהנדסים" שלו את תשומת הלב התקשורתית כשעלו והרסו בתים של מחבלים ומבוקשים, נמשך בתהליך ההתנתקות, שם לקח החיל חלק פעיל לא רק בפינוי המתיישבים אלא בעיקר בפינוי התשתיות, במיגון הכוחות, בהריסת מבנים צבאיים שנשארו מאחור ובפיצוץ מתקן ארז. השיא הגיע במלחמה האחרונה בלבנון, שם הוכיח חיל ההנדסה את מקצועיותו וחשיבותו בכל הקשור לתמרון הכוחות בשטח, ולא אחת בסיועו לפינוי בטוח של נפגעים אל שטח ישראל.




על חידושי החיל

"רובוט מתפוצץ פחות כואב מחייל שמתפוצץ"

במסגרת תוכנית הרכש הרב-שנתית הנחתמת בימים אלו בזרוע היבשה, אמור חיל ההנדסה להצטייד בטכנולוגיות חדישות שטרם נראו בצה"ל, חלקן הגדול מתחום הרובוטיקה. "זו מגמה שהחיל מוביל כבר כמה שנים", מסביר תא"ל דניאל. "ואין לנו שום כוונה להפסיק אותה. רובוטים ואמצעים שנשלטים מרחוק, הם העתיד. אם מטוס ללא טייס זה לגיטימי, אז למה לא להתקדם בכיוון הזה גם ביבשה? הרי מאחורי כל כלי כזה, עומד חייל חושב שמפעיל אותו. הסיבה שאנחנו משתמשים ברובוטים ובטכנולוגיה מתקדמת היא שהביצועים שלנו משתפרים בעזרתם. מצלמה לא מתעייפת ולא נרדמת. רק לפני כשבועיים שלחתי רובוט לטפל במטען. המטען התפוצץ ואני שמחתי שזה לא חייל שלי. רובוט מתפוצץ זה פחות כואב מחייל שמתפוצץ".



בנוסף, מאז התחממות הגזרה מול רצועת עזה, בעקבות הפיגוע בטנק צה"ל ליד כרם שלום, בו נחטף החייל גלעד שליט ונהרגו שניים מאנשי הצוות - סגן חנן ברק וסמ"ר פבל סלוצקר, שימש דניאל במקביל לתפקידו בחיל, גם כראש מטה פיקוד הדרום. "התנדבתי לשבועיים ונשארתי שם יותר משנה", הוא אומר בחיוך.

אולם גם כשעזב את גזרת הדרום ורצועת עזה, נשארה על שולחנו של דניאל אחת הסוגיות הבוערות ביותר בסדר היום המבצעי של צה"ל - המנהרות התת-קרקעיות של ארגוני הטרור האסלאמיים ברצועה, שמעסיקות יום ולילה את יחידות ההנדסה בדרום. מה שנראה בתחילה כמאבק פרימיטיבי של ארגוני הטרור הפלסטינים, מהווה היום סיוט למפקדי צה"ל בגזרה ובכלל, שמתקשים למגר את התופעה.

"האיום של המנהרות הוא רלוונטי מאוד בעיניי ואנחנו מתמודדים מולו בכל קשת האמצעים", מבהיר תא"ל דניאל. "לצערי, רוב האנשים שמתבטאים בתקשורת וחושבים שהם מבינים בתחום הזה, פשוט לא יודעים על מה הם מדברים, ואני מדבר בלשון המעטה. כולם חושבים שזה פרימיטיבי ופשוט להתמודדות, אבל אני אומר לכם שהאיום הזה הוא ייחודי ולא קיים בשום מקום אחר בעולם. פתאום באים כל מיני אנשים ואומרים 'מה, זאת הבעיה שלכם? זה נראה פשוט', או שבאים אלינו בטענות 'איך זה שאין לכם פתרון למנהרות'. גם למחלת הסרטן אין פתרון".

זו לא הקבלה קצת מוגזמת?

"ממש לא. המנהרות בגבול עזה הן סוג של סרטן, ומי שבקיא במאפיינים יבין שההקבלה הזו במקומה. אתה בא ומוצא תרופה למחלה הזו, והיא נהיית חכמה יותר. גם כאן, הם משנים את המנהרות בהתאם לפעילות שלנו. זו מלחמת מוחות לכל דבר. מנהרה של היום היא לא מנהרה של לפני חמש שנים - לא בעומק, לא באורך ובוודאי לא בתשתיות. גם אני מתוסכל מזה שאין לנו פתרונות מושלמים. בסופו של דבר, חייבים להבין שמדובר בסוגיה מאוד-מאוד מסובכת, בעיקר בגלל סוג הקרקע באזור, שאף אחד לא התעסק איתה בעבר. יש הרבה שטוענים שכבר יש ניסיון וידע בתחום הזה, ושרק צריכים ללמוד אותם, אבל זה לא מדויק.

למה?

"זוהי שכבת קרקע שבכל העולם ניסו להתעלם ממנה שנים רבות, בגלל שהדברים המעניינים באמת נמצאים מתחת לה, כמו חיפושים אחר נפט. זה לא פשוט בכלל. יחד עם זאת, אני חושב שיש לנו היום כיוונים טובים בעזרת אמצעים חדשים שאנחנו פורשים באזור, ואני מקווה שנהיה יותר מהירים מארגוני הטרור. זה בפירוש משחק על זמן, מי ישיג את מי קודם".

תא"ל דניאל מעריך שאיום המנהרות לא יתמקד רק בגבול רצועת עזה, אלא עלול לדלוף גם לחזיתות אחרות. כלומר, שארגוני טרור כמו חיזבאללה ינסו להעתיק את אמצעי החדירה התת-קרקעיים שפותחו ברצועה, גם לגבול הלבנוני. "הנחת העבודה שלנו היא שמדובר באיום שנפגוש בזירות לחימה אחרות. למעשה, בכל מקום שיש בו גבול. ככל שנהיה חזקים מעל הקרקע, האויב וארגוני הטרור יחפשו אותנו בנקודות החלשות. זה לא סוד שהארגונים השונים מחליפים ביניהם ידע, כך שגם בשנים הקרובות נמשיך לעסוק באינטנסיביות במנהרות התת-קרקעיות".

ובכל זאת, יש לנו סיכוי לעצור את זה?

"אנחנו עושים הכל כדי שזה לא יקרה, אבל להגיד ב-100 אחוז? אני לא יכול. כשאני רואה בטלוויזיה את הפלסטינים שחופרים, זה מאוד מדאיג אותי ומבהיר לי עד כמה העניין מורכב. ההנחה שאם האמצעי הוא פרימיטיבי, אז פשוט וקל להתמודד מולו, היא לא רצינית, כי זה לא בהכרח מעיד על מורכבות הפתרון. גם קליע של רובה זה דבר פרימיטיבי, אז בואו נראה אתכם עוצרים אותו במעופו".



לא להתשה בגולן

במקביל לתעסוקה בדרום, מה שמעסיק כרגע את קברניטי מערך ההנדסה הוא דווקא הגבול הצפוני. "חיל ההנדסה הוכיח והדגיש את היכולות שלו במלחמה האחרונה בלבנון, ובעיקר הפגין רמת ביצוע גבוהה ומקצועיות רבה ביכולת לאפשר את כניסת הכוחות פנימה", מזכיר תא"ל דניאל. "היה לנו תפקיד מרכזי בהריסת תשתיות חיזבאללה וחישוף הקו, אבל גם בכל הקשור למיגון בסיסים צבאיים ומתקנים בעורף".

בשלב זה מקפיד דניאל לנקוב בכל אחד מהתפקידים שלקח על עצמו החיל בקיץ שעבר. לבד מפעולות הפריצה והסיוע לכוחות צה"ל, ומשירותי סילוק הפצצות אותם העמידו לרשות הרשויות המקומיות בצפון, קיבל החיל את התפקיד החשוב של הריסה ופיצוץ מוצבי חיזבאללה לאורך הגבול. משימה זו הפכה במובנים רבים לאחד ההישגים הבודדים שנזקפו לטובת צה"ל במלחמה על התודעה. בהיעדר תמונות ניצחון ברורות, היו תמונות פיצוץ וחשיפת "שמורות הטבע" והמתחמים המבוצרים של ארגון הטרור הלבנוני, לגאוותו של צה"ל כולו.

"החיזבאללה עושה הכל כדי לשקם ולשמר את כוחו", ממהר תא"ל דניאל לצנן את ההתלהבות. "הוא יתחקר וילמד את המלחמה לעומק, והוא יעשה את זה טוב. אנחנו יכולים להיות בטוחים שהוא ישקם את יכולותיו בכל התחומים".

מלבד ההצלחות של חיל ההנדסה במערכה נגד חיזבאללה, אתה מרוצה מתוצאות המלחמה?

"הייתי שמח הרבה יותר אם היינו מנצחים את האויב בצורה שאינה ניתנת לפרשנות. אני חושב שצה"ל יודע לעשות את זה והוא גם יעשה את זה בעתיד".

על אף שאינו אומר זאת מפורשות, בדבריו רומז תא"ל דניאל לחזית הנוספת שעולה בחודשים האחרונים כנפיצה - הגבול הסורי. "לא מתאים לצה"ל ולמדינת ישראל להיכנס למלחמת התשה בגולן, אבל זה לא שאנחנו לא מוכנים למלחמה שכזו. להגיד שזו החלופה המועדפת עלינו? התשובה היא לא.

"אנחנו לומדים כל הזמן את האתגרים שעומדים בפנינו ומתאמנים בהתאם", ממשיך תא"ל דניאל. "אני יכול להגיד בצורה ברורה, שחלק מהסיבות שחיל ההנדסה מצא את עצמו באופן יחסי מוכן יותר למלחמת לבנון, היא העובדה שהקפדנו גם בשנים של הלחימה בשטחים להמשיך ולהכשיר את החיילים שלנו ללחימה גבוהת-עצימות, ולשמור על היכולות המיוחדות שלנו".

זה לא מה שקרה בחלק מהחילות האחרים.

"אני מודה שהיינו בעניין הזה קצת שונים מיחידות צה"ל האחרות, אבל אני כקצין הנדסה ראשי לא יכולתי שלא לתת משקל לתחום הזה. אני חושב שצבא צריך להתאמן לתרחישים הקשים והמסובכים שלו, ולעשות לשאר התאמות".



"צבא זה מקצוע"

בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה עסקו אנשי זרוע היבשה באישורו הסופי של מודל המערכים, שהיה אמור להביא לביטולם של חילות רבים בצה"ל ולארגונם מחדש כחלק בלתי-נפרד מיחידות השדה. אף שתא"ל דניאל לא מודה בכך בפה מלא, הצלחתם של אנשי ההנדסה בלבנון הוכיחה למפקדי זרוע היבשה ולצה"ל כולו, כי מעמדו וחיוניותו של החיל עדיין איתנים.

"זה לא סוד שהתנגדתי מלכתחילה לכוונה לפרק את חיל ההנדסה, כי סברתי שזו טעות", מסביר דניאל, "צה"ל הוא צבא מקצועי וצבא בכלל זה מקצוע. אי-אפשר לקיים צבא בלי דיסצפלינות מקצועיות, כל אחת בתחומה. מכאן חשבתי שביטול החילות הוא דבר שאסור לעשותו. עם זאת, אני לא מאמין שביטול חיל ההנדסה לפני המלחמה, היה פוגע באופן ישיר בתוצאות המלחמה, כי לוקח לדברים זמן להתפוגג".

ואם המלחמה הייתה פורצת, נגיד, בעוד כמה שנים?

"אני חושב שבמקרה כזה התוצאות היו קשות מאוד כי היינו מוצאים את עצמנו ללא יכולות מקצועיות. זה כמו להגיד שיש יער בלי עצים, ובדיון הזה של 'מה יותר חשוב, היער או העצים', התשובה ברורה. העצים. אי אפשר לקיים מערכת מקצועית בלי גורמים מקצועיים. גם בעולמות תוכן אחרים מחוץ לצבא, כמו האקדמיה, תמצא שעל ציר הזמן, ככל שהגופים משתכללים, הם רק מפתחים יותר דיסצפלינות. פעם היה רק רופא כללי. היום יש רופא מתמחה לכל תחום, ואין בזה כדי להוריד את הערך של תחום הרפואה. כך גם לגבי משפטים, בניין וכדומה. במהלך הזה (של ניסיון פירוק החיל) הייתה בעיניי אמירה שצבא הוא לא מקצוע".

מדי פעם משתרבב חיוך קל לדבריו של תא"ל דניאל, בעיקר כשהוא מדבר על נושאים שאינם קשורים לעולם ההנדסה. גם כשהוא שוהה במשרדו בקריה בתל אביב, הוא לבוש במדי ב'. למתבונן מהצד נראה כי מילואימניק הגיע לבקר חברים בבסיס מטכ"ל. כשרגליו מונחות בנונשלנטיות על השולחן, נראה שהוא באמת עומד לקבל תווית של חייל מילואים.

"אני לא אתגעגע למדים", מבהיר דניאל בנחרצות יחסית. "אני מסיים תקופת שירות עם המון סיפוק וללא תסכול. אני בסך הכל רוצה עכשיו לנוח ולהיות בחברת שני הילדים שלי בתקופה הקרובה. כבר קניתי שתי חכות ואני מתכוון להעביר את זמני בדיג בתקופה הקרובה, הכי רחוק מכל חזית אפשרית, חוץ מהמים כמובן".

קישור לקובץ :שם הקישור:כתובת:בחר מגלריית המשאבים
בחר עמוד הקיים במערכת

כתבתו של ‏אביחי בקר, "שגריר תל אביב בהר דב", הארץ 08.12.2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)
שגריר תל אביב בהר דב\ מאת אביחי בקר
קשה לדעת מה מדליק יותר את סא"ל אהרון חליבה: מתחמי הבילויים המעודכנים של תל אביב, או היערכות החיזבללה בחוות שבעא. ביקור אצל מג"ד הצנחנים האחראי לחזית החדשה בהר דב
"רק לפני חודשיים עוד אפשר היה לפגוש על המורדות של הר דב מטיילים שהגיעו לאתר הפסטורלי. עכשיו יש שם חזית צבאית לכל דבר. חסל סדר סיורי בט"שיות שבהם המאגים התנדנדו ברוח. מאז שבעה באוקטובר, היום שבו נחטפו ללבנון שלושת חיילי ההנדסה, מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה. התדריך המפורט לפני שהשיירה יוצאת אל האזור הרגיש מזכיר מאוד את הנוהל שהיה נהוג בזמנו בעת הכניסה לרצועת הביטחון. "אם מנסים לחטוף אתכם אתם זורקים אבנים, בועטים, נושכים, יורים, עושים כל מה שיכולים ברמה האישית". גם עבודות הביצורים הנרחבות מזכירות את ימי המיגון וההתחפרות בלבנון. אותם צנחנים מגדוד 202, שבתחילת השנה פעלו במרחב עיישיה-רייחן, מפטרלים כבר חמישה חודשים על קו העימות החדש, שנודע בציבור בכינוי חוות שבעא. החורף אמנם רק בראשיתו אבל אפילו הבוץ, לא המטאפורי, הוא ממש אותו בוץ.


איך מכבים את השריפה?
"כשהגענו לפה עליתי להר דב עם הרנו מגאן. כעת כל התנועות מתבצעות בהאמר ממוגן. יחי ההבדל הקטן", אומר מג"ד 202, סא"ל אהרון חליבה, וממחיש בעזרת דוגמה מוטורית פשוטה, את האווירה במקום. תוך כדי תצפית ממוצב 'הדס' ההולך ונבנה ברמתא, הוא אומר על הזירה: "ההחלטות כמובן שאינן בידי אבל ההבנה המקצועית שלי קובעת שלהתגושש פה בקרב אגרופים לא ישרת אותנו בכלום". עד כה הגדוד היה מעורב בשלושה אירועים: בעשרים באוקטובר סוכל ניסיון חדירה ממזרח לכפר רג'ר. בקרב שהתפתח על גדר המערכת נהרגו שני מחבלים. השלישי חמק כשהוא פצוע. הסברה היא שהחוליה היתה בדרכה לקיבוץ דן. בשישה עשר בנובמבר התפוצץ מטען על שיירה מנהלתית שירדה מהר דב. איש לא נפגע ולא נגרם כל נזק. כעבור עשרה ימים, בעשרים ושישה בנובמבר, בעת פתיחת ציר סמוך למקום התקרית הקודמת, זוהו סימנים מעוררי חשד להטמנתו של מטען. כששניים מחיילי הסיור החלו לסרוק רגלית את השטח התפוצץ המטען שהרג את הגשש רס"ל חליל טהא ופצע באורח בינוני את מפקד הכוח, סמ"ר בן טל. גשש נוסף נפצע קל. הפעם הקודמת שצה"ל ספג אבדות בגזרה זו היתה ביולי 91'. השופלים נוגסים בסלעי הענק כדי להכשיר את מערך הביצורים החדש. פקחי רשות שמורות הטבע שליוו את עבודתם כבר הבינו שזה לא הזמן למחות לנוכח הרס הנוף. כשהירוקים יורים, "הירוקים" שותקים. בשדה המוקשים שמסביב למוצב הדס מראה מצמרר: פגרי פרות אומללות שלא שעו לשלטים "זהירות מוקשים". באוויר חג המסוק הלבן של האו"ם שסיים את הפטרול היומי. השאלה אם מתחילה להיווצר פה לבנון שנייה או לא תלויה בהחלטות הדרג המדיני, קובע חליבה. "ההתלבטות היא איך לכבות את השריפה, בדלי של מים או לקחת נפט לשפוך על האש כדי שהלהבות יזנקו בבת אחת ואחר כך ירדו? מה לדעתי הוא הפתרון הנכון? זה בכלל לא רלוונטי. תפקידי כמג"ד הוא להתעסק אך ורק במה שקורה בתוך המגרש ולא באיך יראה המגרש. אני רק חושב ששווה פעם למדינת ישראל לבחון דרכים נוספות. אסור שהאזהרות שהשמענו אחרי הנסיגה מלבנון יישארו רק מלים. כיון שנשאלתי, אני רוצה עוד להוסיף שהדעת לא סובלת שאתר החרמון סגור", הוא מעז להסתייג מהחלטת אלוף פיקוד צפון. "נוף מדהים, לא?", הוא מתפעל בקול רם ואי אפשר שלא להיסחף. כשהוא מזהה לאורחים לרגע מבעד לערפילים את משטח הרכב של צד"ל, שורות שורות של מכוניות מיותמות, ניכרת עליו האכזבה. הוא לא שכח. "אני לא נאיווי. תמימות רחוקה ממני שנות אור. אבל לי עדיין כואב שלא טיפלנו בהם כראוי. יש לי ידיד נפש, אליאס נאסר, שהיה מפקד גדוד 10 בעיישיה. זה בחור שהציל המון חיילי צה"ל ממוות, גם את שלי. ירו עליו יותר מכל אדם אחר שאני מכיר. הוא איבד משפחה. עכשיו הוא נמצא במצובה. כל פעם שיש בהר דב איזה אירוע הוא מצלצל להתענין מה שלום החיילים. לפעמים הוא גם בא לבקר אותי במפקדת הגדוד. לדעתי, מדינת ישראל לא עשתה מספיק למענו ולמען שכמותו, לוחמים שאפילו אחרי שלושים וארבע הסכמי שלום עם לבנון וסוריה לעולם לא יוכלו לחזור הביתה. אדם שנתלש ממולדתו אי אפשר לפצות אותו, אבל בנקודות הקטנות הייתי מצפה שזה יתנהל אחרת".


אין תענוג גדול יותר
כשפרצה אינתיפדת אל אקצה לוחמי גדוד 202 חששו שהקרבות פוסחים עליהם. חלף רק שבוע וגם הם הוטלו למרכז הסערה. בוויכוח הפנימי שהם מנהלים סביב השאלה היכן עדיף להיות, בצפון או בשטחים, המצב כרגע הוא תיקו. ככל שמתרבות התקריות, הוותיקים מוצאים יותר ויותר קוי דמיון למציאות שהכירו בדרום לבנון. זה עדיין לא זה אבל במתח המבצעי ניכרת מגמת עליה. "במשך כמעט עשרים שנה לבנון שימשה את צה"ל כמעבדת ניסויים, את הידע המקצועי שצברנו שם הבאנו לפה. זה לא רק אנחנו. הרבה מההצלחה ביהודה שומרון ועזה זה נגזרת מלבנון. כלי הרכב הממוגנים שעכשיו פועלים בשטחים פותחו לצרכים של לבנון, המיגון האישי של החיילים הוא מענה לבעיות שלבנון הציבה בפנינו, יכולות התצפית והאש המדויקת נרכשו בלבנון, ההשפעה על התוצאות בשטח היא מובהקת", מציג המג"ד את הבונוסים שהיו לשהייה שם. הוא מספר שעד לפני חודשיים בלבד אי אפשר היה לדבר עם אנשים על חתימה לקבע. "כשיצאנו מלבנון היה קשה לשכנע חבר'ה טובים להישאר בצבא, הציונות הניעה פחות את הגלגלים, הפיתויים באזרחות היו חזקים ממנה. אנשים הרגישו שהשליחות איבדה מעצמה ואצלנו המפקדים התעוררה השאלה מה נמכור כעת לחיילים. איך שהתחילו האירועים כל הספקות נעלמו". בשיחה שקיים בשבוע שעבר עם סמ"פ שהתלבט באשר לעתידו חליבה היה נוקב. "לא באתי לשכנע אותך, אבל אם תגיד 'לא' אתה פושע. לשרת בצה"ל במציאות הנוכחית זו מצווה, אין לך שום זכות לסרב. אני מאמין בזה למרות שמי כמוני יודע שבחוץ יש אחלה חיים. נהנתנות היא לא מלה גסה בעיני, להיפך. אבל תענוג גדול יותר ממה שאני עושה כאן אין". מאז יולי הם בגזרת הר דב. אימון החורף שנועד להתחיל לפני חודש במדבר יהודה בוטל. "אנחנו נמצאים פה בהגנה. בשלב זה אנחנו לא חוצים את הקו הכחול לא בירי ולא רגלית, למעט אם נפתחת עלינו אש. כדי שתבין מה משמעות הדבר, אז הנה אתמול בלילה זיהינו מעבר לגבול חוליה של חיזבאללה צועדת יפה בסדר תנועה. כיוון שהם לא חדרו לתחום ישראל אני מנוע מלפעול. בכל סיטואציה בלבנון מזמן הם היו מנוחתם עדן והם לא. אנחנו מאוד מקפידים לקיים ככתבה וכלשונה את החלטת האו"ם 425. טרקטור שעובד על הגדר החדשה, ברגע שהכף שלו רק נוגעת בקו הגבול אנחנו מחזירים אותו אחורה. כיוון שאני מאמין גדול בעיקרון שלמדינה יש צבא ולא שלצבא יש מדינה אני מאמץ את השיקולים ומתנהג לפיהם, אבל איך אמר לי לא מזמן נהג מונית? הערבים לא ממש קוראים את אותם ספרי כללים שאנחנו קוראים". חליבה בן שלושים ושלוש, חי בתל אביב, נשוי לשירה, סמנ"כלית לקוחות בקשר- בראל ואב לנועה בת שנתיים. חותנו הוא העיתונאי דן מרגלית. הוא גדל והתבגר על הכרמל, ובילה את ימי נעוריו בחוף בת גלים. הוא גולש פעיל ונלהב, צולל, עושה סקי, במים כמו גם בשלג. בכל הענפים הללו מיומנותו היא מהגבוהות. כשמתפזר הערפל העוטף את ג'בל רוס, שמו המקורי אך הנשכח של הר דב, הוא מצביע על הנוף המרהיב ומספר על מסעותיו בעולם. "כמג"ד יצא לי להיות בחו"ל רק פעם אחת ולכן מיד בסיום התפקיד אני טס לניו זילנד ולאוסטרליה. אשתי מקפידה לקחת אותי הרבה לאירופה. ניו יורק עיר מדהימה. הלוואי ויכולתי להקדיש לה שנתיים מחיי, יש לי חבר שיחד היינו מ"פים, עכשיו הוא בוונצואלה, גר על אי. הייתי אצלו פעמיים ובקרוב אני רוצה לנסוע אליו שוב. הייתי במלדיבים, בסינגפור, בתאילנד, בקליפורניה, אמסטרדם בעיני היא עיר מדהימה. את פאריס אני מאוד אוהב, אוכל מעולה, אחלה קניות, אווירה על הכייפק. גם סיני נהדרת". מנעמי החיים הם מלה נרדפת לחליבה. זה לגמרי לא מפתיע שרבים במילייה הצבאי, בעיקר הסגפנים שבהם, מעקמים את האף מול מה שנתפס בעיניהם כנהנתנות 'צפונית'. "אני משוכנע שאם הייתי מתעניין בספרות צבאית אודות קרבות עבר ותורות לחימה זה היה נשמע הרבה יותר רציני, מה לעשות שזה לא אני", אומר חליבה. הוא מרגיש בן בית בסצינה העירונית. הוא מרושת, מקורב לאנשי אלנבי 58. "רל נדל חבר טוב שלי, את אורי שטרק אני מכיר, גם את מיכל נדל שהיא בחורה מקסימה שנדפק לה השכל בסלקציה. היו זמנים שעזרתי להם פה ושם". כשהוא יוצא לחופשה הוא עכבר עיר קדחתני. אין חור שהוא לא מכיר. "אתה מחפש מסעדה שווה? ג'סט ניים איט. אוקיאנוס בהרצליה, לפני שנסגרה, היתה גדולה מהחיים. וונגולי מעולה. ברבוניה בבן יהודה מקום שנעים לשבת בו. מיקה מעולה, קיוטו מעולה, מיטבר מעולה, אודאון מעולה, אונמי מעולה, וגם דיטה ובירנבאום ומנדלבאום. קשמיר בשדרות רוטשילד היתה מצוינת, עכשיו מכרו את זה ליקימונו. ברקה המרוקאית באחד העם לא רעה בכלל וגם כפות תמרים. לוקה מקום מעולה, אופים שם לחם חבל על הזמן. גם פארידה בטיילת בהרצליה בסדר". בקיאות דומה הוא מגלה, להבדיל, בנושא דוכני פלאפל מובילים. כשמחטטים בדיסקים שברכב שלו מגלים מבחר אקלקטי שכולל זהבה בן, מספר די- ג'יים, קלאסי והחדש של U2 ("מדהים, סוף סוף אדון בונו נזכר לעשות מוסיקה"). למי שמורגל במפקדים ספרטנים, חליבה הוא הקוטב ההפוך. "אנחנו לא חוצנים. אנחנו השתקפות של פלח מסוים בחברה הישראלית". הוא קצין מרתק, רחוק מחד ממדיות, פיקח, ישיר עד כדי בוטות לפעמים. "כבד לבן" מכנים אותו, בגלל ההקפדה שלו לא להתלכלך שלא לצורך. יש לו גם מבקרים. "הוא יודע מה יהיה בעיתון בעוד שבועיים אבל לא מה קורה אצלו במוצבים בג'בל רוס", אומר עליו קצין בפיקוד צפון. ויש גם מי שאומרים שזה לא תור הזהב של המג"דים בחטיבת הצנחנים, שהיו זמנים לא רחוקים שהחטיבה גידלה תותחים כבדים פי כמה, ושאפילו הדור הבא כבר נחשב לעדיף ביכולותיו. לא שבגולני המצב טוב יותר. לחליבה, בכל מקרה, אין בעיה לא להיות בקונסזוס.


[U]מפגשים עם המוות[/U]
שבועיים אחרי שגמר קורס קצינים יצא חליבה לפשיטה על מיידון, מבצע שהוביל מח"ט הצנחנים אז שאול מופז. כשהיה מ"פ מסייעת בגדוד 202 הוא השתתף בפעולה נגד יעדי חיזבאללה בקו שבין כפרא ליעטר, פשיטה שבה נהרג חברו סרן ערן אלכאווי. כשהיה סמג"ד ראה את המג"ד שלו, סא"ל חגי מרדכי, נפגע מטר ממנו בהיתקלות בסלוקי. רס"ן אורי אזולאי וסמ"ר תום קרין לא חזרו ממשימה שאותה הוציא. הוא נטל חלק בחילוצם של חללי אגוז, סגן צור פרנס וסמ"ר זוהר מינץ. "יש אנשים שסיימו את השירות בלי היתקלות, לי הגורל הועיד להיות במקומות שקורים דברים", הוא אומר, "בשכבה שלי אני מהקצינים עם הכי הרבה ניסיון קרבי. אני זוכר איש מילואים שנרצח בשכם באינתיפאדה, אני הגעתי למקום שלוש דקות אחריו, אחרי שהתעכבתי בזכות שיחת טלפון. היינו צריכים לצאת יחד. אני זוכר את זיו ברגור שהיה אצלנו מ"פ ונהרג בתאונת דרכים בצמח, אני זוכר את את נדב מילוא ואת איתן בלחסן שנהרגו כולם בלבנון, אבל מעבר לכך הרגשות שלי חסומים. בדרך הביתה עברתי לא מזמן ליד תאונה עם ארבעה הרוגים. פעם בנסיעה לסיני הייתי עד להתהפכות של משאית אסירים מצרים. הם היו כולם באזיקים כשהמוח שפוך על האדמה, מחזה זוועה זה היה, נדמה לי שבגלל כל המפגשים האלה עם המוות כל כך קריטי לי ליהנות מהחיים". התנסות מרתקת מסוג לגמרי שונה היתה לו כשכיהן כרל"ש של אלוף פיקוד צפון יצחק מרדכי. "הנאשם תרם תרומה עצומה למדינת ישראל", מבקש ראש הלשכה לשעבר להדגיש את ההערכה שהוא חש כלפי מפקדו לשעבר. באשר לנורמות ולערכים, האם הבחין או ידע ולו ברמז, מה קורה בלשכה? על כך, בשם הלויאליות, חליבה מסרב להשיב.
בשנת 97', בהיותו קצין אג"ם של הצנחנים, הוא החליט שדי. כדי להרהר בנחת הוא יצא לחופשה ללא תשלום. הוא תיכנן ללמוד מנהל עסקים או משפטים. שירותי הביטחון עטו עליו "בתאווה יוצאת דופן" אבל לשווא. חלפו שישה חודשים והוא חזר לצה"ל כדי להיות מג"ד. כשהתמנה, בינואר 99', אמר לו קולגה בצחוק "תגיד, חליבה זה לא במקרה שם של אפסנאי?". חליבה מצידו, אם כבר אז כבר, גילגל את הכדור אל הסמג"ד שלו, יניב אללוף. "יניב זה שם של טייס", הוא עקץ, "אבל אללוף? פה קצת פיקששת". במקרה או לא, בשתי ההיתקלויות העיקריות של הגדוד חליבה היה בחופשה ואללוף הוא שניהל את האירועים. אגב כור היתוך, "אצלנו בגדוד יש שני מ"פים, רוסי ואתיופי, שהם עולים חדשים. תופעה מרתקת אפילו יותר היא שכיום מרבית הצלפים הטובים בצה"ל הם רוסים. ההסבר הוא קור רוח". תחילת פרק המג"ד של חליבה היתה בחברון, ההמשך בעיישיה, כעת הוא בג'בל רוס. במאי, כשפרצו אירועי הנכבה הוא הוזעק עם הגדוד לאזור רמאללה ללחום בצומת איו"ש. "אופי השטח פה דומה מאוד ללבנון, השוני הוא ששם חופש הפעולה היה נרחב הרבה יותר. היה לנו עומק, יכולנו לצאת מעבר לקו האדום צפונה. פה אין לנו את זה. מצד שני אני מאוד מקווה שבמסגרת הפקת הלקחים לא נחזור על הטעות שהיתה לנו ברצועת הביטחון, כשהזרמנו לשטח עוד ועוד חיילים ובכך הגדלנו לחיזבאללה את מספר המטרות. הבדל נוסף הוא שבהר דב, בניגוד לרצועת הביטחון, אני כבר לא צריך להסביר את חשיבות השהייה. בעיישיה היו חיילים שבשיחות שקיימתי קמו וטענו שלצה"ל אין לא מה לעשות בלבנון ושהגיע הזמן לסגת. הפעם הוויכוח הזה לחלוטין לא קיים. אנחנו בשטח ריבוני של מדינת ישראל".
כשהוא נשאל מה התסריט שלו להמשך הוא אומר שהוא נערך לקראת אפשרות של ירי טילים ותקיפת מוצב. בעוד חודש וחצי הוא יסיים את תפקידו ויתמנה למפקד בסיס האימונים החטיבתי בסנור. השאלה שנותרה פתוחה היא מה יקדם למה- טקס חילופי המפקדים לפיגוע הבא, או המטען שיקדים את מעמד הפרידה?


[U]נתיב החוטאים נחסם[/U]
הגדר האלקטרונית המתוחכמת למרגלות הר דב, זאת שנועדה למנוע חדירה ליישובים שבעמק, כבר פועלת. הקמתה של גדר המערכת לעומת זאת, זאת שתתפתל לאורך תואי הגבול, עדיין רחוקה מסיום. לא רחוק משם צועד כוח של פלוגה צעירה מהגדוד. המשימה: מניעת חדירה דרך החצבני למעין ברוך. עד לא מכבר היה הנחל גן עדן לאוהבים. זוגות מצאו פינות חמד להתבודד בהן, באוויר עמד ריחו הממסטל של הגראס. לחיילים נקרעו העינים למראה בחורות עירומות שהשתרעו לצד הפלג. היום חוששת החטיבה המרחבית שחוליה תנצל את הסבך ותסתנן בנתיב החוטאים ולכן תוגברה העמדה. רומנים כבר לא יפרחו כאן. "בתחילת הקו היינו עסוקים בכיוון אזרחים אל האטרקציות, כמו מדריכי תיירות היינו. חילצנו כלי רכב שנתקענו או התחפרו. עכשיו אין לזה זכר. כואב הלב. הכל פה מת, הבונוס היחיד שקיים זה צימרים במחירים שלא ייאמנו. פעם היית צריך להזמין חדר חצי שנה מראש, כעת כשהחיילים שלי באים להתארח שם עם חברות שלהם אומרים להם תודה. מצד שני, חבר שלי שיש לו בית קפה בתל אביב אומר שהמצב מעולם לא היה טוב יותר. אנשים לא נוסעים לגליל, לא נוסעים לנגב חומוס בוואדי ערא, אז בית הקפה שלו מלא כל הזמן"." (מתוך עיתון "הארץ")


[B]

השנה 1987 ששינתה את חיי
בשבועות הראשונים לקורס לא הייתי בטוח שאשרוד
אל"מ אהרון חליוה, מפקד בה"ד 1, על השנה בה יצא לקורס קצינים

[/B]
"הגעתי לבית- הספר לקצינים בנובמבר 87', היישר ממחלקת הסיור של הפלוגה המסייעת בגדוד 202. אחרי שיצאתי לקורס מ"כים והוספתי לשרת בפלוגה, והחלטתי לצאת לקצונה כי ידעתי שזה עניין חשוב מאוד לאבא שלי ז"ל. אני זוכר שבאותו הזמן היתה לנו האפשרות לעזוב את חטיבת הצנחנים ולעבור ליחידת דובדבן. שאול מופז- אז המח"ט- קרא לי ולעוד חבר'ה לשיחה והסביר לנו, אם אפשר לומר בצורה עדינה, שכדאי לנו מאוד לצאת לקורס קצינים. ככה למעשה הגעתי לבה"ד 1. בשבועות הראשונים לקורס לא הייתי בטוח שאשאר ואשרוד פה. באתי מפלוגה מסייעת, שם היתה אווירה שונה ממה שיש בבית- הספר לקצינים- לא בדיוק משמעת צבאית אמיתית. אני זוכר את המפגש שלי עם רנ"ג טאיטו גם כצוער וגם כמ"פ בבה"ד, אבל מה שייחקק בראשי זאת העובדה שהוא לימד אותי, בזמן שהייתי מפקד פלוגה בבסיס, איך לצחצח נעליים כמו שצריך. יש עוד כמה אירועים שאני זוכר מהתקופה שלי כצוער בבה"ד, למשל ניווט לאורך ארבעים קילומטרים במכתש רמון, שהיה למעשה בוחן התגיות, שבסופו קיבלתי את התגית הרחבה שחולקה אז לחניכי הבה"ד. זיכרון אחר שלי מהתקופה ההיא קשור בתרגיל שאני זוכר לפרטי פרטים ושעשיתי כמפקד מחלקה מתרגל בנחל צין. היום, כשאני מסתובב באותו נחל בדיוק, הפעם כמפקד הבה"ד, אני נזכר בתרגיל שעשיתי בזמנו. עוד משהו שהשפיע עלי בתקופה ההיא, זו אותה פעם שנתבקשתי להכין שיעור מורשת קרב על כיבוש החרמון. רק אז הבנתי כמה חשוב להכיר קרבות מהעבר, וזו היתה חוויה משמעותית בשבילי גם בגלל המפגש הראשוני עם הרבה חטיבות שונות, אחרות, שקיימות בצה"ל. סיימתי את בה"ד 1 באפריל 88'. אני זוכר שמפקד הפלוגה המסייעת בגדוד, סרן ציון מזרחי, הגיע לראיין את המסיימים כדי לקבוע מי חוזר למסייעת ומי לא. הודיעו לי שאני חוזר להיות מפקד מחלקת מרגמות- מה ששימח אותי מאוד, בעיקר בגלל האתגר. והחוויה הפיקודית הראשונה שאני זוכר זה שהתלבטתי אם לרתק חייל או לא, לאחר שהתרשל בפעילות מבצעית כשהוריד אפוד בזמן מארב. בסופו של דבר החלטתי לרתק אותו למשך הרבה מאוד זמן. פחות מחודש אחרי שסיימתי את קורס הקצינים, כבר נלחמתי עם המחלקה שלי במיידון שבלבנון. פשטנו על בסיס מחבלים, ואני איבדתי את החייל שלי, סמל מרקו ברנשטיין, ואת מפקד הפלוגה שלי, ציון מזרחי." (אל"מ אהרון חליוה מספר על חוויותיו מקורס קצינים בראיון לעיתון "במחנה")

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

בין היתר גיורא איילנדר, ישראל טל וישראל גרנית (קוריוז קטן ישראל גרנית פיקד על כוח משימה בשם "כוח גרנית" גם במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יוה"כ... מתקרב אליו דני מט שכזכור פיקד על שתי חטיבות צנחנים מילואים שונות במלחמות הללו...)

לכתבה

.

תודה על ההעלאה. לאיזה תפקיד אם בכלל מיועד עתה תא"ל מישל בן ברוך, שנכנס מוקדם יותר השנה לתפקיד הקתמ"ר (אולי כממלא מקום)?

שימו לב בין היתר לציטוט המעניין הבא: "כל הכוח הסדיר ו 90% ממערך המילואים מצויידים בטנקי המרכבה לדורותיהם"... כמו כן לצערנו הוא אינו איש בשורות בנוגע לפריסת מערכת "מעיל הרוח"...

מפגין קולגיאליות יוצאת מהכלל כלפי המג"ד הקודם המודח, דבר נדיר למדי בימינו...
כבר שנים לא קרה ששני מג"דים סדירים הודחו בתוך חצי שנה מתפקידם (9, 71)

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../08/09/1609.htm

האישה הראשונה
תמיד כשכיהנתי בתפקידים שאישה עושה לראשונה, הבנתי שאני חלון ראווה וכולם מסתכלים. כשיש תפקיד שיש בו אתגרים אישיים, מקצועיים ופיקודיים ולראשונה אישה עושה אותם, יש באופן טבעי יותר בקרה ויותר ביקורת צמודה
כשמדברים על נשים פורצות דרך בצה"ל, רבים ודאי יעלו לאוויר את שמה של סרן (מיל') אליס מילר שהתעקשה על זכותן של הנשים להתנדב לקורס הטיס · אל הרשימה המכובדת הצטרפה אישה אלמונית יותר, סא"ל שרון ניר, שכבשה תפקידים רבים שהיו משוריינים עד לא מכבר ל"גברים בלבד" ומשמשת עתה כמפקדת גדוד התקשוב של פיקוד המרכז · "תמיד הרגשתי שאני נותנת מעצמי מעל ומעבר לאורך כל התפקידים שלי, זה מן מרתון כזה, ריצה למרחקים ארוכים"

"רק אנשים שחולמים יודעים להגשים את החלומות שלהם”. רבים האנשים שאומרים את המשפט הזה, אבל בשבילם במציאות הוא רק קלישאה שחוקה. לסגן-אלוף שרון ניר (38), מפקדת גדוד התקשוב "שגב" של פיקוד המרכז, המשפט הזה אכן התגשם. סא"ל ניר פרצה את הקיר המגדרי בצה"ל, כאשר מילאה שורה של תפקידים שעד עתה רק גברים ביצעו. למרות זאת, רגליה של סא"ל ניר עדיין על הקרקע. "אני חולמת לא מעט, אבל מעדיפה לבטא את החלומות שלי בעשייה ודרך סלילת דרכים", היא אומרת, "ולא לדבר עליהן".

"חוצפה ישראלית היא כנראה הצד החזק שלי"

שירותה הצבאי של סא"ל ניר החל גם הוא בחיל התקשוב, אז עוד חיל הקשר. היא התגייסה לצה"ל בשנת 1989 לתפקיד מש"קית צפ"ט (צופן פענוח טלפרומפטר) ולאחר כעשרה חודשים כבר נבחרה להדריך בתפקיד. לאחר שעברה קורס קצינות, המשיכה בתפקידי פיקוד והדרכה, כאשר בסופו של דבר שימשה כמפקדת קורס הקצינות בבה"ד 7 – תפקיד שלראשונה אויש על ידי אישה. "עשיתי מסלול מאוד מגוון ומאוד לא קלאסי", היא אומרת. "מתוקף העובדה שבעבר הייתה הבחנה מאוד מגדרית בין גיוס נשים לגיוס גברים, היו קורסים שמיועדים לנשים, בדרך כלל על טהרת המטה וההדרכה וגם שיבוצים במערך המבצעי עם נגיעות קלות במערך הזה, וקורסים שמיועדים יותר לגברים. גם קורס קצינים בעבר היה נפרד". מבחינתה, עצם היותה מפקדת קורס הקצינות פתח דלת לעוד נשים רבות אחריה. "הסברתי בזמנו לקשרר (קצין התקשוב הראשי) מדוע אני יכולה להיות מפקדת בקורס קצינות ולמה אני יכולה להכשיר אותן, ונבחרתי להיות הראשונה", היא אומרת. "פתחתי את הדלת ונשים רבות עושות את זה. היום זה כבר קורס משולב, מערכתי וקרבי. בקורס מערכתי באופן טבעי יש יותר נשים, אבל זה כבר משולב, אפשר למצוא בקרבי גם קצינות". סא"ל ניר טוענת שההבחנה המגדרית כבר לא קיימת, ובחירת הקצינים היא על בסיס תפקודי. "היום לשמחתי אפשר לראות בנות שמסיימות קורס תקשוב קרבי ומשולבות מההתחלה ועד הסוף במסלול שהוא המסלול הקלאסי. הן הולכות בתלם הנורמאלי".

נחשונות, לדברי סא"ל ניר, היא מילה קצת קיצונית מדי לדעתה לגבי פריצת הדרך שעשתה בתחום הנשים בצה"ל. "חוצפה ישראלית היא כנראה הצד החזק שלי", היא אומרת בחיוך. "תמיד הייתה לי זיקה מאוד חזקה לתפקידי שטח ותפקידים מאתגרים אחרים, אז אפשר לקרוא לזה סוג של ניסיון לחלחל את המים בסלע ולפרוץ דרך תעוזה". היא גם לא מהססת לומר שמבחינתה פריצת הדרך לא הייתה כלל בהסתכלות האישית הצרה. "הסתכלתי בהיבט של מגדר גם, אבל תמיד כשכיהנתי בתפקידים שאישה עושה לראשונה, הבנתי שאני חלון ראווה וכולם מסתכלים. כשיש תפקיד שיש בו אתגרים אישיים, מקצועיים ופיקודיים ולראשונה אישה עושה אותם, יש באופן טבעי יותר בקרה ויותר ביקורת צמודה", היא טוענת. "לכן, כשאתה נמצא חשוף כל הזמן תחת מבחנה וחלון ראווה, ההקפדה היא יתרה, ההתנהלות היא מסוג שונה ואתה מבין שאתה בעצם מתווה את הדרך להמשך. תמיד הרגשתי שאני נותנת מעצמי מעל ומעבר לאורך כל התפקידים שלי, זה מן מרתון כזה, ריצה למרחקים ארוכים". אפשר לומר שבמרבית המקרים, ריצת המרתון שלה השתלמה. "זה באמת פתח ערוצים ודרכים ושינה קיבעונות מחשבתיים, שבעבר היו נאחזים בהם והיום הם כבר די טריוויאליים", היא אומרת בסיפוק. "אני שמחה שאני, בהקשר הזה, הפכתי להיות גורם שמאפשר. זה טיבם של פורצי דרך, לטוב ולרע. יש קשיים ללא ספק, והרבה מחויבויות אבל יש בזה גם לא מעט אתגר, סיפוק ותמיכה".

שירותה הצבאי בחיל התקשוב קיבל הפוגה קצרה, עת הוצע לה לכהן בתור ראש הלשכה של ראש אגף התכנון – תפקיד אותו לקחה בשמחה, וביצעה תחת האלוף (מיל') שלמה ינאי והאלוף (מיל') גיורא איילנד, "שני אנשים משכמם ומעלה", לדבריה. "למדתי מהם המון, והייתי בתפקיד בשתי תקופות מאוד משמעותיות בצה"ל – לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה ואחריה", היא נזכרת. לאחר שכיהנה בשני תפקידי ראש ענף באגף – כשבמקביל קיבלה דרגת סגן אלוף בגיל 30 – עברה לפרויקט גדול אחר: הקמת אגף התקשוב. "עם הקמת האגף, ונוכח העובדה שהייתי קצינת תקשוב ועסקתי בזויות ארגוניות באגף התכנון, מינו אותי לרע"ן תוא"ר (תכנון וארגון) באגף התקשוב. עסקתי בעיקר בכל סוגיית הקמת האגף". לדבריה, האתגר היה משמעותי ומאתגר. "הקמתי את האגף, הייתי שם כארבע שנים. הייתי מן סוג של מקור ידע, אוטוטו על תקן רב נגד כי הכרתי את הכל נורא טוב", היא נזכרת בחיוך.

לקבלת המג"דית

בשנת 2006, לאחר שהספיקה להשלים תואר ראשון במשאבי האנוש ותואר שני במנהל עסקים, יצאה סא"ל ניר ללימודים במכללה לביטחון לאומי – השנה היפה בחייה. "לימודים אקדמיים הם שקט נפשי", היא נזכרת בערגה. "יש בהם יכולת לתת קשב אחר למשפחה, דבר שלא קורה בתקופות אחרות. יחד עם זאת, הרגשתי שאני לומדת, מועשרת בסוגיות הקשורות לביטחון הצבאי. אני לא יודעת אם הייתה חסרה לי ההסתכלות מעבר בשירות הצבאי, אבל זה היה מעשיר בצורה בלתי רגילה". לאחר שנת הלימודים, הגיעה לתפקידה הנוכחי – מפקדת גדוד התקשוב של פיקוד המרכז. "אמרתי שאני רוצה להיות מג"ד קשר, זה המסלול שלי", היא אומרת. "זה לא פשוט, וזה מצריך את מקבלי ההחלטות להרבה מאוד אומץ. לשמחתי, נתנו בי את האמון ואפשרו לי לעשות את זה". סא"ל ניר מספרת ששוב, להרגשתה, חלון הראווה המגדרי חזר לשחק תפקיד, אך זה לא הפריע לה ולפקודיה במשימתם היום יומית. "כל דבר שהוא חדש באופן טבעי הוא נבדק יותר ונמדד יותר, הוא משהו שצריך להפוך מלא טבעי לטבעי".

הצלחתו של הגדוד, על-פי סא"ל ניר, טמונה בהשקעה הרבה שמופעלת בו מבפנים. "הגדוד עובד המון על השקעה מבחינת פיתוח מקצועי", היא אומרת. גם עם כל הפיתויים שיש לחיילים בחוץ, הם עדיין מחליטים להישאר בגדוד. "אני מתחרה עם שוק אזרחי, ואומרת שבסופו של דבר אנחנו נבדלים אם החבר'ה האלה ירצו להישאר בצבא. יש פה חיילים שאין ספק שבאזרחות יציעו להם סכומים גבוהים הרבה יותר תמורת העבודה שלהם, אך למרות זאת רובם מעוניינים לחתום קבע וכיף לשמוע את זה. בעיניי זה סוג של הצלחה. רואים את האתגר, החיבור לאנשים, את המקצועיות שאפשר להפיק מכאן, מבינים באמת שלהיות פה זה סוג של שליחות". סא"ל ניר לא מהססת לומר שהגדוד מודד עצמו גם בכמות האנשים שירצו להישאר בו או לצאת לקורס קצינים. "אני משקיעה בזה את רוב מרצי. בכל שבוע אני מקדישה שש שעות ריאיון עם החיילים הפוטנציאליים. יש כאלה שמבקשים לצאת לקצינים על אף חריגות נתונים, כי הם מבינים שזה נורא חשוב לשרת בצבא. יש כאלה שרוצים להישאר בקבע על אף שאין תקנים. בעיניי זה החוזק של הארגון וסוד ההצלחה שלו".

העבודה הקשה והתובענית בגדוד דורשת המון כוח נפשי, ובאה לעיתים על חשבון חיי המשפחה. סא"ל ניר מסכימה עם כך, אך אומרת שמשפחתה עומדת לצדה בכל, ושעדיין הם מצליחים לנהל חיים מאוזנים. בעלה, יריב, הוא גם קצין בחיל התקשוב וגם סא"ל. אולי גם בגלל סיבה פיקנטית זו יש בכת זאת הרמוניה במשפחה. "אני ובן זוגי מנסים ליצור איזון – כשאני בתפקידי שטח, הוא בתפקידי מטה", היא מספרת. "השתדלנו למצוא רסן מאזן, שתמיד יהיה מישהו עם קשר חזק יותר בבית. כמו שאין מגדריות בצבא, גם אין אצלנו מגדריות בבית לחלוטין, ואני מאוד מעריכה את מה שהוא עושה בשבילי, זה חלק בלתי נפרד בעיניי. אם לא היה את הסוג של הוויתורים ההדדיים, לא הייתי צולחת את כל התפקידים האלה עד היום"

וכן כתבה קצרה נוספת מאותו הגיליון אאל"ט בהקשר דומה

http://archive.scoop.co.il/article.html?id=6039

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...na/09/10/02.htm

תראו איזה נשק, מלא בוואס יש למפקד בסיס "זיקים" ממש שימושי אני מניח הנשק שלו.

מילואימניק

מתוך ידיעות אחרונות של סופ"ש, ראיון עם המג"דים של גולני על מבצע עופרת יצוקה. הקטע עם הסתרת הפרצופים והשמות כאשר במקביל מתפרסמות בבמחנה כתבות עם זיהוי מלא (למשל שוקי ריבק), שלא לדבר על כתבות שהתפרסו לפני המבצע ובמהלכו, פשוט מגוכח ולא מובן. מעבר לזה הכתבה לא ממש מחדשת מעבר לכתבות דומות שפורסמו בעבר, אני דווקא רציתי לשמוע על מעלילהם של זיני והסמח"ט.

עברה חצי שנה מאז הכתבה על גולני והופ הנה שוב זהות מג"דים שהשתתפו בלחימה ידועה לכל

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...na/09/48/13.htm

נח"ל עוז
יום רביעי, ו' בטבת התש"ע, 23 בדצמבר 2009, 16:54

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/7E4D5888-838D-412C-8357-6EDF55303E81/0/13s.jpg]

המג''דים בתמונה קבוצתית. מימין לשמאל: אופשטיין, שומר, קלינגר וגולדפוס. צילום: יהונתן בן-דוד, "במחנה"

בתפר בין 2008 ל–2009, כשבעזה נלחמו גולני, גבעתי, הצנחנים ואפילו כפיר - לוחמי הנח"ל נותרו לשמור על גבול הצפון • לא לקח זמן רב עד שצירוף המילים "עופרת יצוקה" הפך לסדין אדום שמתנופף מול מפקדי החטיבה • אבל כעבור כמה חודשים הגיע הפיצוי - והנח"לאים נשלחו סוף–סוף לגזרת הרצועה • עכשיו, אחרי שכבר צברו פז"ם מכובד בקו, מתפנים ארבעת המג"דים לסכם את השנה ההפכפכה • ויש להם גם הבטחה: את 
הסיבוב הבא, הם אומרים, אין סיכוי שנפספס )

רינת אביגור

שנה אחרי "עופרת יצוקה", הנוף באזור עוטף עזה נראה שונה. רק לפני 12 חודשים חרשו זחלי הטנקים וה"אכזריות" את אדמת השדות והפכו אותם לשטחי כינוס חומים ובוציים. השמים נחנקו משחור של עשן, אדום וכתום התפוצצו משני צדי הגדר. ברדיו התנגנו ללא הרף שיריו של אריק אינשטיין, שחגג באותם ימים את יום הולדתו ה–70, ותחנות הדלק הציעו הנחות מאירות עיניים לחיילים המדלגים בין הבסיסים. צבעי הכומתות ליד הגדר בלטו בסגול, חום ואדום. אפילו קומץ כומתות מנומרות, אלו שרגילות לאיו"ש, נצפו בסביבה.

עכשיו הכל שונה. הצבעים השולטים הם בעיקר אפורים, נוגעים בכחול עמוק של ים חורפי. הרדיו חזר לנגן את אייל גולן ומשה פרץ, ששרים שמחה יותר מגעגוע. תחנות הדלק עדיין מציעות מבצעים לחיילים, אבל הפעם לרגל השירותרום. השדות בקרבת הגדר מבריקים, מחכים לגשם הקרוב, עוטפים את רצועת עזה כולה בירוק. בנוף נראים כתמים בצבע ירוק זוהר, יש שיקראו לו ירוק–מרקר. ככה זה כשלאחר היעדרות של כמה שנים מהקו החם ביותר במדינה, פועלת בו בחודשים האחרונים חטיבת הנח"ל.

ארבעת מפקדי הגדודים של החטיבה הגיעו לקו עם לוחמים שלא ראו את עזה מעולם. בתקופה זו הם נדרשו להוכיח את עצמם בהתמודדות מול כל תרחיש שיש לאזור להציע. במבט לאחור על הזמן שחלף, קובעים המפקדים שהם לא אכזבו. שנה אחרי המבצע בו לא השתתפה החטיבה, הם מבטיחים: בסיבוב הבא, גם אנחנו ניקח חלק.

"בכל יום שעובר בגזרה הזו יש היתקלויות ואירועים שצריך להיות מוכנים אליהם בזמן אפס", קובע מפקד גדוד 931, סא"ל דן גולדפוס. "אני רואה יתרון בזה שלוחמי הנח"ל הגיעו 'ירוקים', תרתי–משמע. זה גורם להם להיות חדים ולהתמודד טוב יותר עם המציאות החדשה בגזרה".

כאן כדי להילחם

אפריל 2009. מפקדי חטיבת הנח"ל מסכמים קו קפוא בגזרה הצפונית, בעוד לוחמיה מפשירים לקראת מה שמסתמן כקו נוסף באזור יהודה ושומרון. רגע לפני תחילת תקופת האימונים, מקבלים מפקדי הגדודים הודעה מפתיעה: את הקו הבא הם יעבירו בעזה. כן, עזה. זו שחמקה בין אצבעותיהם במבצע "עופרת יצוקה", זו שלא ראו במשך שנים.

"זה היה אחרי המבצע, עם האכזבה שלא השתתפנו בו, עם הידיעה שיש סבירות נמוכה שנגיע לעזה אחריו", נזכר מפקד גדוד 50, סא"ל אלעד אופשטיין, כשהוא מתרווח על ספסל במפקדת החטיבה. "פתאום הודיעו שאנחנו מגיעים לפה. זה שימח את כולם - את החיילים, את המפקדים ואותנו, המג"דים".

ההודעה הצליחה להמתיק מעט את הטעם הרע שנשאר ללוחמים מהקו הצפוני. "אנחנו בצבא כדי להילחם. לוחמים מתגייסים לא רק כדי לחזור הביתה עם הנשק והדרגות. הם מצפים שכשהמדינה תצטרך אותם - הם יילחמו, איפה שלא יהיה", מנסה אופשטיין לשקף את תחושותיהם של חייליו באותה התקופה. "היה מאוד מאכזב להישאר בצפון במהלך הלחימה, גם ברמה האישית שלי. אבל ברמת המפקדים הייתה הבנה שחייבים להישאר חזקים גם בצפון. ניסינו כמה שאפשר להעביר את זה גם לחיילים".

היום כבר אין צורך להתנצל מיד אחרי שמוזכר הצירוף "עופרת יצוקה" ליד אחד המג"דים. "עברנו את זה", הם מבהירים, "צריך להתעסק בעתיד ולא בעבר". "כמו כל חייל, גם הלוחמים שלנו רוצים תמיד להיות באקשן", מסביר מפקד גדוד 932, סא"ל עוזי קליגר. "כשהייתה לחימה בעזה, על אחת כמה וכמה הם רצו להילחם. זה מעולה בעיניי. אם זה היה אחרת הייתי מוטרד. בסוף החליטו להשאיר אותנו בצפון כי חששו מהתפתחות שם, בעקבות ירי הקטיושות. כמפקד רציתי כמו כולם שהיחידה שלי תגיע לעזה, אבל הבנו שאי–אפשר לעזוב את הגזרה. לא הגיוני להתעסק באיום המידי ולא להיות ערוך לאיום המסוכן יותר".

הירידה לקו הדרומי שינתה בתכלית את אופי האימון שעברה החטיבה, והפכה אותו למורכב ולמקיף יותר. המפקדים נחשפו לנוף שונה, לאויב אחר ולשיטות לחימה מגוונות. מפקדי חטיבת גולני, שיצאה מהקו, קיימו סדרת מפגשים עם מקביליהם בחטיבה הירוקה - מרמת המ"כ הצעיר ועד לרמת המח"ט. מעבר להיערכות הפיזית, נדרשה לא מעט הכנה מנטלית. "היה צריך בעיקר להסביר לחבר'ה מה הם הולכים לעשות ולראות פה, כי רוב הדברים ששמענו על הקו נגעו ל'עופרת יצוקה', והגענו לתקופה שונה לגמרי", מספר מפקד גדוד הסיור של החטיבה, סא"ל ישראל שומר. "אבל הלוחמים חיכו לזה, כולנו היינו זקוקים לתיקון אחרי המבצע".

"זה הקו העיקרי שמתרחשים בו אירועים", מדגיש אופשטיין. "יש פה אויב שאתה לא רואה רק במצגות בשיעורי תוד"א (תודעת אויב - ר"א), אלא כזה שנראה יומיום בעין. לכן הגיוני שיהיו חששות. לא צריך להסתיר או להירתע מלומר את זה. גם אמא שלי חששה מזה שאני הולך לקו עזה".

זו החלטה נבונה

עצם ההגדרה של גזרת עזה כקו הכי חם שיש היום לצה"ל להציע ללוחמיו, משנה את התפיסה של הכוחות המגיעים אליו. בעיקר אם הם מגיעים ישירות מקו צפון הקריר. בחטיבת הנח"ל דואגים לציין כי כמו שגזרת עזה נחשבת בשנתיים האחרונות לנקודה המבוקשת ביותר, הם כיכבו בעבר באיו"ש ובגבול לבנון, שנחשבו באותה התקופה לאזורים הנחשקים בעיני היחידות הקרביות.

"החיילים של היום צמחו למציאות שבה המקום היחיד שנלחמים בו זה עזה", מסביר קליגר. "אם הייתי שואל חייל שהשתחרר לפני שנה וקצת איך הוא מרגיש, הוא היה עונה: 'אני מרגיש שלא עשיתי כלום כי לא הייתי בעזה'. זו הייתה תקופת המבצעים הגדולים ברצועה, והתפיסה של הלוחמים הייתה בהתאם. זה היה נכון לגבי איו"ש לפני ארבע וחמש שנים, בתקופת מבצע 'חומת מגן' ואירועי 'גאות ושפל', שהנח"ל השתתפה בהם. מפרספקטיבה של כמה שנים, אני יודע שהדברים האלה משתנים מרגע לרגע".

כשהצנחנים הגיעו לעזה לפני המבצע האחרון, הם שברו רצף ארוך של תחלופות גולני–גבעתי באזור הרצועה. בואה של חטיבת הנח"ל לעוטף הרצועה סימלה מגמה צה"לית השואפת להכשיר את כל חטיבות החי"ר ללחימה בכל הגזרות. "אני חושב שזו החלטה נבונה", מציין גולדפוס, "לתת לכל הלוחמים להתנסות בכל הקווים. בכל גזרה בה אתה נלחם, אתה לומד משהו אחר. אני חושב שברמה הזאת, שכר הלימוד הוא אדיר. קיבלנו הרבה מהלחימה שלנו פה ואני בטוח שבאתגר הקרוב נוכיח את עצמנו".

"ההתמחות של מעבר בכל גזרה חשובה לכלל המערכת וגם ספציפית לחטיבות", מוסיף שומר. "היא מוסיפה להן כשירויות נדרשות לשעת חירום. אם ניקרא להגיע למקומות האלה, כדאי שגם נעבור בהם לפני".

"יכול להיות שאני לא לגמרי אובייקטיבי", אומר אופשטיין, "אבל לדעתי זה חשוב לא רק לנו ולצנחנים, אלא גם לגולני ולגבעתי. אנחנו לא יודעים מאיפה תבוא הרעה בפעם הבאה, ואנחנו צריכים להיות מוכנים. כמו שבמלחמת לבנון השנייה היינו הראשונים להיכנס ללבנון וכוחות אחרים הגיעו רק לקראת סוף המלחמה, במבצע האחרון זה היה הפוך. אי–אפשר לדעת מה צופה לנו העתיד. חשוב להיות בכשירות לכל אחד מהמרחבים. פחות חשוב עכשיו איזה דגל יורם באיזה מחנה".

כשירותם של הירוקים במרחב הדרומי נרכשה בתקופה בה שרר באזור שקט יחסי. שנת 2009 מסתמנת כשנה השקטה ביותר בעוטף עזה מאז שנת 2004. כמות ירי תלול–המסלול (תמ"ס) מהרצועה, למשל, ירד השנה לפחות מ–300 קסאמים ופצמ"רים. "מי ששומע 300 חושב שזה הרבה מאוד", מחייך קליגר, "אבל בהשוואה לשנים שנפלו פה 1,200 ו–1,600 קסאמים, זה מצב טוב".

השקט היחסי הביא איתו אתגר לא פשוט: לוחמים שציפו לאקשן ללא הפסקה וקיבלו בתמורה שגרה שקטה. "אני חושב שתמיד, במידה מסוימת, אנחנו מייצרים ציפיות גבוהות יותר מהמציאות", מעיד קליגר. "קשה לחיילים ששמעו סיפורים על עזה מהטלוויזיה, להגיע ולראות שהשד הוא הרבה פחות נורא ושהאינטנסיביות של הדברים פה לא עד כדי כך גבוהה. יכול להיות פה אירוע או שניים בשבוע, אבל בין לבין יש שגרת חיי יומיום שמתחילה במסדר בוקר ונגמרת בתדריך מוצב בערב".

"הלוחמים יודעים טוב מאוד מה המשימה שלהם והם מצפים לגרוע מכל", מסביר גולדפוס. "בסוף, כל לוחם צריך לראות רק דבר אחד מול העיניים שלו - ניצחון בקרב. הלוחמים חדורי מוטיבציה, לא משנה אם העסק פה חם או קר, אם יורים עלינו יותר או יורים פחות. הם מוכנים לכל אירוע. רגע אחד יכול להיראות שקט וברגע השני מתפוצץ פה משהו, אז אנחנו מצפים ומחכים".

גם החשש מחטיפה, זה שמנקר במחשבותיו של כל חייל וקצין מאז שנשבה גלעד שליט, עומד כמובן על הפרק. "זה איום שאנחנו מדברים עליו הרבה", אומר אופשטיין. "הוא מוחשי בגזרה הזאת. מדברים על זה לא מעט אצלנו, אפילו סתם בשיחות חולין. אנחנו מבהירים את זה לחיילים על–ידי שיחות, אבל בעיקר על ידי תרחושים ותרגולים. אנחנו מסבירים לחבר'ה שננסה למנוע חטיפה בכל מחיר".

"כולם מבינים שהמחוג בין מצב של רגיעה למצב של הסלמה פה יכול לנוע מהר מאוד", מוסיף שומר. "כל אירוע קטן יכול להפוך לאירוע גדול. לא נראה לי שיש מישהו שחושב שהקו שקט ושאין כאן מה לעשות".

עומדים למבחן

אך בעזה כמו בעזה, גם השקט שליווה את הכוחות במהלך שהותם בגזרה יכול לקבל בעיקר את התואר "יחסי". האדמה המבעבעת לא הייתה צריכה יותר מ–24 שעות כדי לספק ללוחמי הנח"ל קבלת פנים סוערת. גדוד 932 התמודד עם האירוע הראשון שלו יום אחד בלבד לאחר שהתמקם בבסיס נחל עוז. "הופעלה על ג'יפ פיקוד שלנו זירת מטענים ובוצע לעברנו ירי", משחזר קליגר בטון מבצעי שוטף. "כוחות הוקפצו למקום האירוע והגיבו. כבר באירוע הראשון הגדוד פעל בדיוק כמו שמצפים מכוח לפעול - בנחישות, בחתירה למגע, עם הפעלה של כל גורמי האש הקיימים. לצערנו לא פגענו במחבלים, אבל זו לא פונקציה של איך הכוח הגיב, פשוט לא הייתה לנו הזדמנות".

גם לגולדפוס, שנכנס לתפקידו חודשיים וחצי אחרי שהגדוד שלו הכיר את הגזרה מקרוב, לא היה יותר מדי זמן לסדר את המשרד במחנה יפתח. "האירוע הראשון שלי היה זיהוי של חמישה חשודים. החלטתי שעושים כל מה שצריך כדי ליירט אותם - הגענו אליהם ותפסנו אותם. בדרך חזרה גם הופעל עלינו מטען. אני רואה את זה כאירוע לחימה טוב. החבר'ה תפקדו בצורה יוצאת מן הכלל".

בגזרה של גדוד 931 המשיכו פעולות ה"יירוט" לכל אורך תקופת הקו. "היו לנו הרבה מקרים של זיהוי חשודים בטווח מסוים מהגדר, שיצאנו אליהם ויירטנו אותם", מספר גולדפוס. "התגובה מאוד מהירה. הכוחות נדרשים להיות מיומנים ולקפוץ מהר למקום. הם יוצאים תחת חיפוי של בסיסי אש ותצפית במרחב, ויודעים להגיע לחשודים ולברור אותם מאנשים אחרים שנמצאים בשטח. תופסים אותם, קוטפים אותם וחוזרים. בנוסף, היו לנו הרבה אירועים של ירי תמ"ס לעבר מדינת ישראל והשבת אש מצדנו. מחלקת המרגמות שלנו יודעת לאתר את נקודת האש ולהשיב בצורה מהירה. זה דורש מהאנשים הבנה תמידית שירי התמ"ס נוחת בסוף באשקלון או בשדרות, ולכן היכולת של לוחם המרגמות להוציא פגז כמה שיותר מהר ולהשיב לאותו מפגע, היא חשובה".

בגזרה של גדוד 50 בכיסופים, פלסטינים ירו מדי שבוע לעבר כוחות שעבדו במרחב הגדר. "אחרי 'עופרת יצוקה' השאירו לנו הרבה מה לתקן", אומר אופשטיין. "עשינו עבודות שיקום למרחב האחזקה, הגדר והמכשול. זה הצריך אותנו להיות חשופים. לשמחתי, האירועים הסתיימו ללא נפגעים. האויב בחר לעשות את הפעולות מרחוק, כך שגם לא היו נפגעים מהצד השני. אני אפילו יכול להגיד שבכל חמשת החודשים האחרונים לא נורו קסאמים בגזרה של הגדוד לעבר היישובים הישראליים".

תחילת הקו של גדוד 932 אופיינה בלא מעט ניסיונות של הנחת מטעני חבלה על הגדר. "נכנסנו לפעילות עם טנקים, 'אכזריות' ודי–9, והצלחנו להרחיק את קו הנחת המטענים", מספר קליגר. בחלוף הזמן, נאלץ הגדוד להתמודד בעיקר עם ירי מתוך הרצועה. "היו אירועים של צליפה לעבר כוחותינו, ירי מרגמות וירי נק"ל. בדרך כלל זה היה במקומות בהם נחשפנו, בין אם בסיור על הגדר או בעבודות על המכשול. במקומות שבהם נתנו לאויב הזדמנות לפגוע בנו, הוא באמת עשה את זה".

בתחום עליו חולש הגדס"ר, נדרשו הלוחמים לא אחת לקבל החלטות הרות גורל. "היו לנו כמה אירועים של הגעת חוליות מחבלים כאלה ואחרות לסביבת הגדר", משחזר שומר. "הרבה פעמים הלוחמים והמפקדים היו צריכים לקבל החלטות לא פשוטות - לקבוע האם אלה חבר'ה תמימים או שהם מפגעים. אני קורא להם 'האויב האפור'. הם לא מגיעים לגדר עם מדים ועם נשק, אלא במסווה של אזרחים. לאורך כל הקו היו לנו מקרים כאלה, ובחלקם גם פתחנו באש לעבר אנשים שהוגדרו כחשודים. מנגד, היו מקרים בהם לא פתחנו באש מתוך הכרה שאלה אנשים תמימים, או כאלה שלא הופללו בצורה מלאה".

הרגשת שכושר השיפוט והאבחנה שלכם משתפר עם הזמן?

"לחלוטין כן. גם בהפעלת המעטפת כולה וגם בניסיון של המפקדים. עכשיו אנחנו נמצאים במקום שאנחנו יכולים להגדיר את השגרה ולזהות כל דבר חריג. עם הזמן, קבלת ההחלטות שלנו השתפרה, ובהתאם גם התגובה של הכוח".
גולדפוס: "ככל שאתה נמצא יותר זמן בקו, אתה משתפר, אתה לומד. אבל כמו שאתה לומד, אתה גם מִתְרגל. וככל שאתה מתרגל, אתה נהיה חייל טיפה פחות טוב. לכן חשוב כל הזמן להתמקד על הנושא של חדות. זו כבר משימה של המפקדים".

איך מצליחים לשמור על הלוחמים חדים בקו שוחק?

"אנחנו לא מכירים את המילה שחיקה", קובע גולדפוס. "יש עליות ויש ירידות. החוכמה היא לאתר את הירידות, לגעת בהן בזמן ולנסות לדחוף את הלוחמים למעלה. לא פשוט לעשות את אותן המשימות כל הזמן, והלחץ שמופעל על הלוחמים כבד. מפקדת הגדוד שתומכת מאחור, והפעילות בשטח של הלוחמים עצמם, היא שמאפשרת לנו לעשות את המשימות על הצד הטוב ביותר".

אתם מבחינים בירידה במספר האירועים?

"אין מגמה ברורה בעניין הזה", משיב קליגר. "כרגע חמאס לא מנסה לבצע נגדנו פיגועים, ומי שיוזם את האירועים הם ארגונים סוררים. זה מין פינג–פונג שימשיך פה עוד הרבה זמן לדעתי. אפשר לומר שאלה אירועים בעצימות נמוכה, שלא מעסיקים את ראש הממשלה ואת הרמטכ"ל. לכן, בסופו של דבר, המבחן שלנו הוא 'מבחן התלמיד בקיבוץ סעד'. אנחנו נספוג אירועים פעם או פעמיים בשבוע, אבל כל עוד זה לא מטריד אותו - זה בסדר".
קליגר כמעט מסיים את המשפט, ואזעקה נשמעת ברחבי הבסיס. הוא מרים את מכשיר ה"ורד הרים", זורק חצי פקודה וקם במהירות. "אני רץ לחמ"ל", הוא מודיע. חוטף את הנשק ונעלם.

במציאות אחרת

בעוד זמן קצר ינטשו הנח"לאים את הגזרה לטובת אחרת. ככה זה - לוחמים לא יכולים להישאר נאמנים לאורך זמן. אך חובשי הכומתות הירוקות עוזבים בידיעה שהם יתגעגעו. מפקדי הגדודים מסתכלים עליה ממרחק הזמן ואומרים שהיא לא השתנתה הרבה, אבל אוהבים אותה כמו שהיא.

"יש התפתחות", מעיד קליגר על הגזרה שלו, "בעיקר בתחום הנ"ט והמטענים. הארגונים מבינים שכרגע לחצות את הגדר ולהגיע למגע עם הלוחמים זה קצת פחות רלוונטי, ושכדי להפגין נוכחות הם יצטרכו להילחם מרחוק: על–ידי הנחת מטענים והפעלתם מטווח ארוך, או על–ידי ירי נ"ט. אלה דברים פחות מורכבים לביצוע, שגובים מהם, במידה והם נכשלים, מחיר יותר נמוך. הם יודעים שכרגע הם לא יצליחו לפגוע באזרחים או ביישובים. כל עוד המצב מתפתח לכיוון הזה, אנחנו יכולים להחשיב את זה כהצלחה".

על הלוחמים שלהם, מספרים המג"דים, רואים את השינוי. הם ייצאו מפה קצת אחרים. "יש שיפור ביכולות המבצעיות שלנו", מספר שומר. "זו קרקע אחרת, זה אויב אחר מהצפון ומאיו"ש, וזה דורש מהמפקדים ומהלוחמים לעשות שינוי. מהרמה של איך מסתתרים בשטח, דרך סוג הירי, איך יורים ולאילו טווחים. הירי בקסבה של שכם לא דומה לירי בשטח פתוח בעזה. אלה שני דברים שונים, והמיומנות משתפרת לאורך הדרך".

הדרך שעברו מורגשת לא רק בשטח, אלא גם בביטחון העצמי. לוחמי הנח"ל מהלכים היום ברכבות ובאוטובוסים בראש מורם. הם יורדים באשקלון או בבאר שבע, מקווים שכולם יודעים לאיזה בסיס הם נוסעים. "אין ספק שהמורל של החבר'ה עלה", מבהיר אופשטיין וחיוך עולה על פניו. "אם בקווים אחרים צריך לדרבן אותם ולחבר אותם למשימה, פה המשימה מאוד ברורה. המוטיבציה של החיילים גבוהה, חוץ מקצת אכזבה על זה שיש מעט אירועים. אבל זה בסדר, ככה אנחנו מחנכים אותם. אני מרוצה על כך שהם רוצים להיות במקומות הכי מסוכנים והכי מאתגרים". הריחוק מהגזרה החמה, במיוחד במהלך "עופרת יצוקה", נתן את אותותיו גם בגזרת נתוני הגיוס.

במחזור אוגוסט האחרון נרשמה ירידה בביקוש של מלש"בים להגיע לחטיבה, בניגוד לעלייה משמעותית שחלה ברצון להתגייס לחטיבות החי"ר האחרות, בהן חטיבת גבעתי שעקפה את הנח"ל וטיפסה למקום השני בביקוש המתגייסים. המג"דים מהמרים שכפי שהקו נתן את אותותיו על הלוחמים, הוא ישפיע גם על לוחמי העתיד. "אני לא רואה ירידה מהותית או משבר בעניין הזה", מציין שומר. "למרות הירידה בביקוש, הגיעו באוגוסט הרבה חיילים לחטיבה ולגדס"ר. אני מאמין שהמעבר לעזה בסוף עושה את שלו. יש עניין שיווקי בדבר הזה, שאי–אפשר להתעלם ממנו".

"זה עניין של פרסום", מאבחן קליגר. "אם אתה לא מופיע בתקשורת, כי אתה לא משתתף במבצע שכל המדינה מוכוונת אליו, פחות אנשים יכירו את השם נח"ל מאשר את גולני, את גבעתי או את הצנחנים. אין לי ספק שבגלל שהחטיבה מתפרסמת באירועים בעזה בתקופה האחרונה, המספרים יעלו. אני לא חושב שזה יקרה במחזור הקרוב, אבל בעוד מחזור נראה תוצר בדמות מלש"בים שבחרו להתגייס לנח"ל כי הם שמעו שהחטיבה מוצבת בגזרת עזה".

יש נושא אחד שאף מג"ד לא מהמר עליו. ארבעתם מבטיחים שבסיבוב הבא בעזה - אם יגיע בקרוב ואם לאו - יופיעו גם כומתות ירוקות בשטחי הכינוס. "אין לי ספק שנשתתף במבצע הבא", מצהיר אופשטיין. "גם הגענו לכשירות נדרשת במרחב הדרומי, וגם הטבענו חותם. אני מרגיש שעשינו את שלנו על הצד הטוב ביותר, וזה ישפיע על הלחימה הבאה".

"נגיע", צופה שומר, ומוסיף בקריצה: "גם אם לא יקראו לנו - נדאג להגיע".

כתבה ממקומון של ידיעות על סא"ל מיל' שלמה באום ז"ל מותיקי הצנחנים ומקימי היחידה 101

הספד מהארץ לתא"ל מיל' צבי ענבר ז"ל. משום מה דווקא ההחלטה הקשה ביותר שענבר קיבל, ממש בשלהי כהונתו הצבאית, אינה מוזכרת בהספד והכוונה כמובן להגשת כתב אישום בגין אונס חיילת כנגד מפקד חיל הים דאז האלוף מיכאל ברקאי. כתב אישום חסר התקדים בחומרתו כנגד חבר מכהן במטה הכללי, מפקד נועז ונערץ, גיבור מלחמת יום כיפור בעל אות המופת, היכה בתדהמה את הצמרת הצבאית ואת הארץ כולה. ברקאי הועמד למשפט בזק שהסתיים בזיכוי בעייתי בידי הרכב שופטי מילואים בכירים. הארץ געשה, נשמעו דרישות לועדת חקירה ולמשפט חוזר בערכאה אזרחית ושר הבטחון דאז עזר וייצמן עשה מעשה וסילק את ברקאי מהצבא בבושת פנים, תוך עקיפת הרמטכ"ל דאז רפאל איתן. המהלך הנמהר וחסר הקולגיאליות היה לצנינים בעיני חברי המטכ"ל (הגם שרבים מהם סלדו מאופיו היהיר של ברקאי), והדבר תרם רבות לירידת קרנו של וייצמן בעיניהם. אירוני ש 30 שנה בדיוק אחרי הפרשה ההיא, הסתבך מפקד נוסף של חיל הים הישראלי בפרשה אחרת, נטולת אספקט פלילי אולי אך מביכה לא פחות, ויש אומרים שרק בנס ניצל מגורל דומה לזה של ברקאי.

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../09/47/4713.htm

מסמן את הגבול


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/F394D234-E91D-465F-A467-9CBAD4E9EDB3/0/13Small.jpg]


ניצב יצחק. ''שמנו על השולחן את המקרים שדבקו בחיל''. צילום: רות נעמה פז, במחנה

מפקד מג"ב, ישראל יצחק, לא ממש אוהב את הפעילות שזימנו ללוחמיו האירועים האחרונים - אבטחת חלוקת צווי ההקפאה # "זאת משימה שאף אחד לא מתלהב לעשות", מודה הניצב # גם מהענישה כלפי המתנחלים המתעמתים הוא לא מאוד מרוצה: "אי–אפשר שאדם שנהג באלימות יילקח לחקירה, ובסוף אותו יום ישוחרר. צריך לשים את כל המתפרעים האלה מאחורי סורג ובריח" # אז מה כן מצליח לעשות לו טוב על הנשמה? בעיקר מרדפים אחרי גנבי כבשים ותוצרת חקלאית. אם תשאלו אותו, זוהי כרגע גולת הכותרת האמיתית של מג"ב


יהלי סער

בשבועות האחרונים מושך אזור יהודה ושומרון אש לא מעטה. אחרי שנים בהן פינה את הבמה לטובת האחות העזתית, חוזר איו"ש להתרגל לאור הזרקורים. מצד שמאל, מאירים עליו האנרכיסטים, שממשיכים בפעילותם העיקשת נגד גדר ההפרדה. מצד ימין, מכוונים אליו את התאורה אנשי המפלגות הלאומיות, שפתחו בשבועות האחרונים במחאה נגד צווי הקפאת הבנייה.

ובתווך נמצאים לוחמי מג"ב. מנסים להרחיק את מפגיני הגדר, מפרידים בין פקחי המינהל האזרחי למתנחלים, מתרגלים למצב החדש שבו הם נאלצים להתמודד גם עם יהודים. בכל המהומה הזאת, מעדיף מפקד מג"ב, ניצב ישראל יצחק, לקחת דווקא צעד אחורה. לא להיות השחקן הראשי במגרש, ואפילו לא שחקן המשנה. אולי ניצב. ממש כמו דרגתו. רק לא נראה שהמציאות תאפשר לו ולאנשיו להימלט מאור הזרקורים.

30 אחוזים בלבד מהפעילות של מג"ב, אומר יצחק, מתבצעת בשטחים. הנתח הגדול לו זוכה הפעילות הזו בעיתונות, הוא מוסיף, הוא אשליה אופטית בלבד. "מג"ב הוא חלק מכוחות השיטור הקיימים שם וככזה הוא מתלווה למשימות השיטוריות שמתנהלות ומובלות על–ידי מחוז ש"י", מסביר הניצב בלקוניות.

ובכל זאת, מה הוא חושב על הפעילות הזאת, שמלווה ביצרים גועשים לפחות מצדם של המפגינים? "צריך לזכור שביומיום, מג"ב עוסק בביטחון השוטף, והמשימה הספציפית הזו שניתנה לנו היא משימה שאף אחד לא מתלהב או אוהב לעשות אותה", מודה יצחק. "אבל במדינה דמוקרטית שבה יש שלטון שמקבל החלטות, תפקיד כוחות הביטחון הוא לאפשר את קיומן של החלטות אלו".

אם לשפוט לפי המצב הנוכחי, נראה שזו רק ההתחלה. שבכל מהלך עתידי בנושא, מג"ב ישחק תפקיד מכריע.

"מדובר בניפוח של כל העניין. הרי מה קורה עכשיו ביהודה ושומרון? ישנה החלטת ממשלה שאומרת שצריך להפסיק את הבינוי וצריך לחלק צווים לשם כך. עדיין לא מדברים לא על פינוי ולא על שום דבר".

ובכל זאת, נראה שהמקרים איתם צריכים הלוחמים שלך להתמודד רק הולכים וגוברים.

"באופן כללי, יהודה ושומרון מורכבת מאוכלוסייה נורמטיבית לחלוטין. אך יש מספר אנשים, שאת מספרם אני לא יודע בדיוק לאמוד, שסוחפים את האלימות הזו כלפי לובשי המדים. צריך לציין כי הדברים האלו נעשים למורת רוחה של הנהגת יש"ע. במקרים הללו, שאנחנו רואים לאחרונה, צריך לחלק את ההתנגדות לחלוקת הצווים, ליישובים פסיביים ויישובים אגרסיביים. מבחינתי זה לגיטימי שבן־אדם יביע מחאה כזו או אחרת בצורה פסיבית, אך הגבול עובר ברגע שאדם מחליט לתקוף שוטר. זה לא דבר שנעשה במדינה מתוקנת".

בפינוי עמונה אמרת שהופתעת לראות מתיישבים דוקרים איש כוחות הביטחון. לדעתך צפויות לנו הפתעות נוספות?

"בעמונה היו 4,500 איש. באותו אירוע אכן מישהו מהם דקר שוטר במברג, וזו התנהגות חריגה בכל קנה מידה. אבל היו שם עוד 4,499 אנשים שלא עשו את זה. האם אחד יכפיש אוכלוסייה שלמה?"

יש בעיניך דרך לשים סוף לאלימות המופנית כלפיכם?

"האלימות הזו לא מופנית אך ורק כלפינו. גם מול ביתו של מפקד האוגדה והאלוף הקודם היו הפגנות. צריך לזכור שלוחמי מג"ב מגיעים למשימות האלו לא מבחירה, אלא מתוקף הנחיה. להפנות נגדם את הזעם כיוון שרואים בהם מייצגי הממסד אינו דבר נכון".

כן, אבל איך מונעים ממצב כזה להתרחש?

"צריך להחמיר את הענישה כלפי אותם מתפרעים. אנחנו יכולים להביא אותם לבתי–המשפט, אך לא לשפוט אותם. אי–אפשר שאדם שנקט באלימות כנגד כוחות הביטחון יעוכב, יילקח לחקירה, ואז ישוחרר בסוף אותו היום. אחד כזה צריך לשבת בכלא על תקיפה. צריך לשים את כל פורעי החוק האלה מאחורי סורג ובריח ולהעניש אותם בהתאם".

בלי איים שקטים

את עיקר זמנו, עד כמה שזה יישמע מפתיע, משקיע מג"ב בפעילות הכפרית. לא מדובר בנופש בצימר או בפרישה לחיים רגועים, אלא בשמירה על החקלאות הישראלית. כך, מספר ניצב יצחק, בסוף השבוע האחרון הוא יצא בראש שתי פלוגות כדי להחזיר עדר כבשים שנגנב לאזור יהודה. משימה פעוטה, שלא לומר משונה? לא אם תשאלו אותו.

לדברי מפקד מג"ב, השמירה על החקלאות הישראלית היא הנדבך החשוב ביותר בפעילות הגוף שבראשו הוא עומד. מבחינתו, החברה הישראלית צריכה להתייחס לעניין הזה ברצינות רבה בהרבה מאשר היום. בשנה האחרונה, לדבריו, חסכו פעולות משמר הגבול הפסדים בהיקף של עשרות מיליוני שקלים בטיפול בגניבות בתחום החקלאי. אפילו הימ"מ, היחידה המובחרת המקבילה לסיירת מטכ"ל הצה"לית, קיבלה 13 יעדים למניעת גניבות של בעלי חיים.

"חשוב להבין שביום שמישהו יתייאש מלהחזיק קרקע, מחמת הגניבות, ויפקיר אותה כדי שמישהו אחר ייכנס אליה, אנחנו נתמודד עם משבר לאומי", מסביר יצחק. "מג"ב רואה את העניין של שמירה על קרקעות מדינת ישראל כערך עליון. יש לנו יחידות שהולכות 30 או 40 קילומטר כדי לרדוף אחרי עגלות. בסוף גם צריך לזכור שהאנשים שעוסקים בפלילים עוסקים לבסוף גם בפח"ע, ולכן חשוב להבטיח שלא ייווצרו שום 'איים שקטים' שבהם החבר'ה האלה ירגישו בטוחים. חשוב שהגנב לא יחשוב שאם הוא חוזר לכפר אז הוא הגיע לשקט ולשלווה. ב–2:00–3:00 לפנות בוקר יכולים לנחות עליו הימ"מ, שיילכו קילומטרים ברגל ויוציאו אותו מהמיטה רק כדי להביא אותו לדין".

אתה לא מרגיש שמשתמשים במג"ב בשביל לסתום פרצות? לעשות את העבודה שאף אחד אחר לא רוצה לעשות?

"אם ינתחו את מג"ב מיום הקמתו, ניתן יהיה לראות כי ייסדו אותו בדיוק בגלל שגופים אחרים לא הצליחו למלא עבודות מסוימות כראוי. אבל אני לא הייתי מסתכל על עבודתנו כסותמי חורים, אלא כעל גוף שמשנה את ייעודו לפי הצרכים הלאומיים. אם פעם הייתה בעיה בגבולות, אנחנו היינו בגבולות. אם לאחר מכן הייתה בעיה עם הפלסטינים, אנחנו שמרנו שם. וכשזה ירד מהפרק וההתנתקות התרחשה, שינינו את הייעוד שלנו לשם כך. אני חושב שהמדינה צריכה להיות גאה שיש לה חיל שהיא יכולה לקרוא לו לדגל בלי הרבה משחקים, כי הוא מיומן וממושמע. עכשיו זה אולי נשמע קצת מצחיק כשמפקד מג"ב מדבר על פשיעה חקלאית, אבל גם את זה מישהו צריך לעשות".

נשות המחסום בעדנו

כשבוע לפני מועד הריאיון התייצבו בשערי בסיס הקליטה והמיון מאות מתגייסים בדרכם להצטרף לשורות משמר הגבול. ההודעה שהופצה באותו אחר צהריים לתקשורת דיברה על נתונים חסרי תקדים, על אחוזי גיוס גבוהים בקרב הגברים ועל כך שמג"ב הפך להיות בראש סדר ההעדפות של הבנות המתגייסות לשרת כלוחמות. עם הנתונים האלה קשה להתווכח: הם גבוהים אפילו יחסית לנתונים שמציגות חלק מהחטיבות הצה"ליות.

"אחוזי הגיוס עלו ואיתם איכות המגויסים לחיל", אומר ניצב יצחק. "מלבד העובדה שכ–84 אחוז מכלל המתגייסים למג"ב שיבצו את החיל כעדיפות ראשונה לשירות, מדובר באחד המחזורים היותר מוצלחים שהגיעו אלינו - גם ברמת המוטיבציה וגם ברמת הנתונים האישיים. בסך הכל הגענו למצב בו גם אם יש 100 אנשים שרוצים להגיע למג"ב, לא את כולם אני אקלוט, בגלל הקצבות קב"א, למשל".

העלייה בביקוש להצטרף לשורות משמר הגבול, מרמזת אולי על שינוי שחל בקרב הציבור הישראלי ביחס לתדמית הקלוקלת שדבקה בלוחמי מג"ב במשך שנים, עקב פרשיות התעללות בפלסטינים. אם תשאלו את ניצב יצחק מה הוביל לשדרוג התדמיתי, הוא יאמר כי התשובה טמונה במהפכה החינוכית והערכית שחלה בחיל.
"בשנים האחרונות ירדנו ב–90 אחוז במספר האירועים הלא–נורמטיביים של לוחמי מג"ב", הוא אומר. "אנחנו משקיעים לא מעט בעניין הזה, באמצעות חינוך וסדנאות מפקדים שאותן אני מעביר באופן אישי - ואני חושב שהתוצאה בסופו של דבר נראית לעין. הבנו שאי–אפשר להתחמק מלגעת במקרים הללו שדבקו בחיל, ולכן שמנו אותם על השולחן.

"צריך לזכור שלוחמי מג"ב נמצאים בלב הסערה, ואנשים לא יודעים לפעמים לעשות את ההבחנה בין נחישות בביצוע המשימה לבין שימוש בכוח. אין שום גוף שנמצא במקומות שאנחנו נמצאים. לוחמי מג"ב נמצאים בנקודות החיכוך הכי בעייתיות בכל מקום: בצד היהודי של מערת המכפלה, בצד המוסלמי של מערת המכפלה, במזרח ירושלים. כשיש ניגודים בין רצונות, יש בעיות: האחד צריך להגיע מהר הביתה, אבל השני צריך לעשות בידוק".

גם חיילי צה"ל עומדים במחסומים, אך לרוב לא נתקלים בביקורת דומה.

"צריך להבין שאם מציבים שוטר בנקודה מסוימת ואומרים לו לא לאשר מעבר - הוא לא יאשר מעבר. זה לא תמיד מובן לכולם. לוחמי מג"ב אינם תלויים או כפופים לגורמים צבאיים. לכן כשאומרים להם שאף אחד לא עובר - אף אחד לא עובר. יש לא מעט אנשים שמייחסים את זה לתוקפנות שלהם. אני שמעתי תלונות מקציני צה"ל שניסו לעבור במחסום ולא נתנו להם כי לא היה להם אישור, ואין ספק שזה תורם לתדמית".
כדי להדגיש עד כמה גדול השינוי, מספר ניצב יצחק על ביקור שערך במחסומי עוטף ירושלים בתקופת הרמדאן. בנקודת החיכוך הזו הוא פגש כמה מהמבקרות החריפות ביותר של כוחות הביטחון - נשות "מחסום ווטש". "בלי שפניתי אליהן בכלל", הוא אומר, "ניגשו אליי נשים מהארגון, וביקשו להביע בפניי עד כמה הן מרוצות מההתנהגות של המפקדים והלוחמים שלנו. אם הגענו לכך, אז כנראה שהמצב השתפר".

מפקד לשכת הגיוס: "תופעת ההשתמטות פחתה". בנות שמבקשות ממנו להשתחרר משירות צבאי על רקע דתי חושבות שאסור ללכת לים בשבת בגלל שיש מדוזות. אבל מפקד לשכת הגיוס בתל השומר, סא"ל אבי זיו, בתור מי שגדל ברמלה, מכיר כבר את כל השטיקים. יחד עם זאת, גם אם תגיעו אליו עם 30 עגילי פירסינג לא בטוח שלא תעלו אצלו על מדים

http://www.mynet.co.il/articles/0,7...3873016,00.html

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../2010/19/12.htm

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../2010/19/11.htm
http://www.mynet.co.il/articles/0,7...3790315,00.html

http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...062#post3724633

http://www.yadlashiryon.com/show_it...2081&itemType=0

פורסם גם באשכול נפרד על חטיבת כפיר

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...#after_maavaron

מח"ט כפיר נפרד: המטרה - חיזבאללה, ולא אחמד
אל"מ אורן אבמן מפנה את הכיסא, ומרוצה ממה שהוא משאיר: חיילים שמוכנים גם ללבנון, מתגייסים עם מוטיבציה גבוהה וגדוד חרדי שמביא את מדי הזית עד למאה שערים. מספטמבר הוא לא מוטרד, מהקיצונים שבמתנחלים דווקא כן: "יש מי שהולכים עם גפרורים ומחפשים חביות דלק"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4088985,00.html

תרגיל ההתבגרות
חמש שנים חלפו מאז הוקמה חטיבת כפיר - ומפקדה, אל"ם אורן אבמן, בטוח שהיא יכולה להתחיל לשחק במגרש של הגדולים. צוות "במחנה" ליווה אותו בתרח"ט הראשון באש חיה ושמע למה איו"ש כבר לא מספיקה לו - ומדוע אתם חייבים להתחיל לכבד את לוחמיו המנומרים

http://www.idf.il/1451-11991-he/Dover.aspx

http://digital-edition.israelhayom....F2011%2F07%2F01

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../2010/20/10.htm

http://www.nrg.co.il/online/16/ART2...oc=111&tmp=4158
http://www.themarker.com/tmc/articl...20080515_983569
http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../2010/23/14.htm

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/...&loc=4&tmp=7163

http://it.themarker.com/tmit/article/2473

שימו לב לתרשים של מבנה אגף התקשוב

http://it.themarker.com/tmit/article/4179

בצער רב ובתדהמה נודע לי היום על מותו של אברהם בן ארצי ז"ל וטוב נעשה שהועלתה הכתבה. חבל שאמצעי התקשורת האחרים לא נתנו לאיש היקר, שזכיתי להכיר אישית, את הכבוד האחרון המגיע לו. למרות המגבלות הקשות שכפתה עליו הפציעה ניסה בן ארצי בכל מאודו להמשיך במעין שגרה וזה לא היה פשוט. יהי זכרו ברוך.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spa...180.html?more=1

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...l?itemNo=346016

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

קם לנו חיזבאללה קטן על הגדר הדרומית
אלוף פיקוד דרום גלנט הוא האיש המופקד על חבית אבק השריפה הנפיצה במזה"ת – עזה ובעיניו גדל לנו צבא של טרור מתחת לאף. ראיון
בן כספית | 30/9/2008
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/794/495.html

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(אין קישור ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

מפקד מלידה\ מאת אלוף (מיל') ידידיה יערי

"אני מכיר את יואב גלנט מהרגע שהתגייס, בעת שהייתי מפקד יחידה בשייטת 13. שלחנו אותו לקורס קצינים- ומאז החל לבלוט. גלנט הוא מפקד מלידה. ההובלה של האנשים היא אצלו בדם. הוא בלט מיד כמנהיג טבעי. איש רב כישרונות בתחומים רבים. אנשים האמינו בו והלכו אחריו. פיקדתי עליו בהרבה מאוד פעולות, כשהיה קצין בדרגת סגן משנה. אחר- כך, כאשר היה בדרגת סגן, סחב על הגב שלו את רוב הפעילות שהשייטת עשתה בתקופה שלפני מלחמת לבנון הראשונה, שהייתה מאוד עמוסה, אני חושב שבתקופה הזו הוא עוצב כמפקד. הרמטכ"ל, רב אלוף רפאל איתן (רפול) ז"ל, היה בא במיוחד לתדריכים בשייטת כדי לשמוע את גלנט מדבר. הוא היה מציג את התוכניות בצורה תכליתית, עניינית ומפורטת. כמעט תמיד היו לו שלושה- ארבעה תסריטים שאליהם נערך. באותם ימים היה צריך להוציא משהו מסודר בקצב שלא הכרנו קודם. היה צריך להכין פעולה מהיום למחרתיים. שם- כאשר היה צריך לשלב יסודיות מצד אחד , ולחץ מבצעי לבצע בקצב מטורף מצד שני- היכולות של גלנט באו לידי ביטוי. משם הוא צמח עם התכונות המיוחדות שלו. הוויכוח בדיונים לפני מבצע הוא עניין של תרבות, ועודדנו את זה. הוויכוחים היו פתוחים וכולם היו משתתפים בהם- ממפקד השייטת ועד אחרון הקצינים, ולפעמים גם לוחמים. כל אחד הביע את דעתו והיו גם ויכוחים, אבל בסופו של דבר הייתה הכרעה. הנושא הזה הוא תרבות, ומי שבמיוחד צריך לתת לו את הקרדיט על הגבר הזה הוא עמי אילון, שהכניס את הדבר הזה. דור שלם של מפקדים בחיל הים עוצב ככה. אני שמח על בחירתו של יואב גלנט. זה רגע חשוב. בסופו של דבר, היחידה הצמיחה מפקדים מהמעלה הראשונה. המסלול הזה צמיד הוציא אנשים החוצה, לפני שאפשר היה לקבל מהם את מלוא התפוקה. היו בינינו שהמשיכו אחר- כך לפיקוד על חיל הים, אולם גלנט הוא הראשון שסטה מהנתיב הזה ובהחלטה מודעת לפני חמש עשרה שנה אמר, "אני הולך להיות רמטכ"ל". אני קודם כל שמח בשבילו, אבל זו גם הכרה בסוג השירות הזה וברוח הלחימה שצמחה בשייטת- ומבחינתי זה רגע חשוב. אז קודם כל, שיהיה בהצלחה. אבל כרגע האתגר האמיתי זה לחבר מחדש את כל התפרים שנפרמו. אני חושב שבסופו של דבר, צריך להשאיר את פרשת המסמך מאחור. כמו שאני אומר כבר שנים: זה לא מקצועי להיעלב.
האלוף במילואים ידידיה יערי היה מפקד חיל הים (הביא לדפוס: אמיר בוחבוט)." (התפרסם בעיתון "מעריב" בתאריך 200\08\23)

שייטת מטכ"ל\ מאת אמיר בוחבוט

המבצע הראשון כמפקד פלגת לוחמים בעומק לבנון, וההסתערות על בסיס מחבלים ולקיחת פיקוד על הכוח לאחר שהמפקד נפצע, מפקדיו ופקודיו של יואב גלנט משייטת 13 מפרגנים לבחירה וקובעים "מדובר ברמטכ"ל משודרג".
"ותיקי חיל הים ושייטת 13 מפרגנים לבחירתו של האלוף יואב גלנט, לוחם ומפקד השייטת לשעבר לתפקיד הרמטכ"ל. מבחינתם צה"ל בידיים טובות: "יש לו כל מה שאיש יבשה צריך כמג"ד, מח"ט, ומפקד אוגדה, וכשאתה מוסיף לזה את ההבנה של הפעילות הימית לנסיון שלו כאלוף פיקוד דרום, אתה מקבל רמטכ"ל משודרג עם יכולות לבצע כל מה שישראל זקוקה לו ביעדים רחוקים," אומר תת- אלוף במיל' שייקה ברוש, בעבר ראש מספן מודיעין בחיל הים ומפקד השייטת. "הבחירה שלו מסמלת חשיבה עמוקה מאוד, יותר ממה שנראה בכלי התקשורת." ברוש כמפקד השייטת היה זה שמינה את גלנט הצעיר לשני תפקידי מפתח ביחידה: מפקד בית הספר של הקומנדו הימי, ומפקד פלגת לוחמים. "כשגלנט התגייס לשייטת, בשלהי שנות השבעים, זו הייתה תקופה של פעילות אינטנסיבית," מספר ברוש. "והמלחמה של השייטת הייתה בקני המחבלים בלבנון, בעיקר נגד ארגון הפתח, הייתה יומיומית והתרחשה במרחק גדול מאוד מחופי ישראל. הוא היה קצין שאפתן, מוכשר, ששואף תמיד קדימה." ברוש מתאר קצין יצירתי, שהיה, לדבריו, "שותף למבצעים לא פשוטים בחופי לבנון עם לוחות זמנים שהשתבשו בלחימה, בעיות במודיעין, דרכים שנחסמו לנו תוך כדי תנועה, יכולות ניווט יוצאות דופן ללא העזרים כפי שיש היום, וכולת אלתור יוצאת דופן. הוא היה פשוט מצוין."

"קור רוח וחוש הומור"

תחילת האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987 תפסה את גלנט כמפקד פלגת לוחמים בשייטת, שנשלחה לשטחים לפני שהוקמו היחידות ייעודיות, כמו דובדבן ושמשון. " למרות שלא היה מודיעין איכותי, הפלגה הובילה את הלחימה נגד המחבלים," מוסיף ברוש. "אולי זה מה שהוביל אותו מאוחר יותר לפיקוד על החטיבה המרחבית בג'נין. אין ספק שהחיכוך עם ה'ירוקים' גרם לו להמשיך בסולם הדרגות בצה"ל. העובדה שהוא עבר דרך חיל הים נותנת לו יתרון על פני שאר האלופים בהבנה של מרחבים אחרים ופעילות במקומות רחוקים." סגן אלוף במיל' דורון מושינסקי היה מפקד בשייטת בדרגת סרן, כשיצא עם גלנט, אז מפקד צוות בדרגת סגן, למבצע "מתח גבוה" בלבנון באפריל- 1980. פשיטה על מעוז אצייקה, ארגון פלסטיני קיצוני שביצע את הפיגוע בקיבוץ משגב עם שבועיים קודם לכן ועמד להוציא אל הפועל פיגוע נוסף בישראל. "עמי אילון פיקד על השייטת, שייקה ברוש היה מפקד פלגת הלוחמים, וגלנט היה הסגן שלי במבצע. המיקום של מחנה המחבלים היה בראס א- שייק בדרום לבנון- פשיטה מאוד מורכבת במרחק שני ק"מ מהחוף. הפלגה שלי סגרה על מבנה המפקדה, אחרי זריקת רימונים הסתערנו, גלנט ואני, זיהינו תוך כדי הסתערות מחבלים ורוקנו עליהם מחסנית. לאחר מכן הבית פוצץ, וכתוצאה מכך המרפק שלי התרסק והוגדרתי כפצוע בינוני. גלנט הפגין קור רוח ולקח פיקוד על הפלגה. הוא טיהר את המבנה ופיקד על הפינוי שלי מאזור הלחימה. שייטת 13 השאירה אחריה תשע עשרה מחבלים הרוגים ומבנים הרוסים לגמרי. היינו בטוחים שהמבצע הזה ייגמר באבדות קשות לכוחותינו. הוא הסתיים רק בשני פצועים. זהו גלנט. חד מחשבה ובעל חוש הומור ברגעים הנכונים כדי לעודד את הרוח." פקוד לשעבר של גלנט בשייטת, שלימים הגיע לדרגה בכירה בצה"ל, תיאר אתמול מבצע שעליו פיקד גלנט כמפקד פלגת הלוחמים: "יואב חזר לשייטת אחרי שלוש שנים של הפסקה והסבה לסטי"לים," סיפר הפקוד. "אף אחד מאיתנו לא הכיר אותו כלוחם, אבל מיד עם הגעתו יצאנו למבצע מורכב מאוד בצידון בלבנון. לילה. פשיטה במרחק חמישים ק"מ בערך מישראל, ארבעה קילומטרים מקו החוף. לא היה לנו הרבה זמן. יואב ירד והוביל את פלגת הלוחמים במקצועיות רבה ושקטה. במהלך הקרב התמודדנו עם תותחים ללא רתע, מקלעים ואמצעים נוספים של המחבלים. בשלב מסוים שלושה כלי רכב עמוסים מחבלים פתחו לעברינו באש. יואב הפגין קור רוח, השמדנו את שלושת כלי הרכב והרגנו תשעה מחבלים בעומק השטח במתאר מאוד מורכב. מקצוען וחד, זה יואב."." (התפרסם בעיתון "מעריב" בתאריך 200\08\23)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

חיבוק של מח"ט
אל"מ ארז צוקרמן שופך את הלב. הקצין שהרג מחבלים מחבק מפונים

חן קוטס-בר | 19/8/2005

http://www.nrg.co.il/online/1/ART/973/343.html

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

בסוף ימיו, אחרי נתק של 20 שנה, דני וולף שוב דיבר עם אריאל שרון\ מאת אמיר אורן

אחרי מות / אל"מ דני וולף, 2004-1937

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0



אלוף משנה (מיל') דני וולף (רהב), מבכירי הלוחמים, המפקדים הקרביים והמתכננים האסטרטגיים בצה"ל, מת אתמול בביתו שבמושב אורות והוא בן 66. וולף ייקבר במושב הולדתו הסמוך, באר טוביה, היום אחר הצהריים. האלוף (מיל') ישראל טל, מידידיו הקרובים, תיאר אמש את וולף כמופת לאומץ לב צבאי, אזרחי - בעמידתו על דעותיו ועקרונותיו, גם במחיר קידום בדרגות ובתפקידים - וגופני. וולף נאבק לאורך מחצית משנותיו במחלה ממארת ובתופעות המינון המופרז של הקרינה שנועדה לכלותה. "רציתי להיות דיוויד סטרלינג", אמר וולף לידיד אחר שעות מעטות לפני מותו, בהתייחסו למפקד הקומנדו הבריטי שנלחם במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה. וולף לא מימש את חלומו; המטכ"ל, ובמיוחד הרמטכ"ל מוטה גור, בלמו אותו בדרכו למרחבי סוריה ועיראק, אך בשיא תפקודו, לפני שחלה, דני וולף היה הבולט במפקדי הסיירות בצה"ל. סיירת "שקד", יחידה 424, שנלחמה תחת פיקודו בתעלת סואץ במלחמת ההתשה ונאבקה בטרור ברצועת עזה, היתה היחידה המיומנת ביותר מסוגה, ברמה שעלתה אז גם על סיירת מטכ"ל. כמפקד "שקד" היה וולף לאלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, מה שמפקד גדוד הצנחנים 890 שרון היה עשור וחצי לפני כן לרמטכ"ל משה דיין. למרות הסתייגות המטכ"ל, ביצעה בהצלחה "שקד" שתי פעולות גדודיות בגדה המערבית של התעלה ("סרג'נט" ו"ויקטוריה"), שהיו דגם בזעיר אנפין לצליחת התעלה מערבה באוקטובר 1973. שרון רחש לוולף חיבה והערכה נדירות, אך בעקבות מלחמת לבנון נותקו קשריהם ל-20 שנה, וחודשו רק בשבוע שעבר, כאשר וולף ידע - כי כך החליט - שימיו ספורים.


צבאית, היה וולף מזוהה עם 424; מדינית, עם 242 - החלטת האו"ם שקראה לשטחים תמורת שלום. אחרי שחרורו מצה"ל היה וולף פעיל מרכזי במועצה לשלום וביטחון, והטיף לפשרות מדיניות. בתגובה שלל ממנו הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, מינוי למפקד חטיבה במילואים. הפרשה העיבה על ידידותם של וולף ואיתן אך לא שמה לה קץ. איתן, שאינו מרבה בשבחים לגבורת הזולת, חרג ממנהגו בשבוע שעבר באוזני וולף. וולף, מספר אישי 323132, התגייס לצנחנים ב-1955, השתתף בפעולות הגמול ובמבצע "קדש" שבמסגרתו צנח במיתלה. הוא נחשב לקצין חבלה מעולה ולמומחה ללוחמה זעירה. כרב סרן במלחמת ששת הימים הוביל, יחד עם דן שומרון, את חוד חטיבת הצנחנים בדרך לתעלת סואץ. יחידת הג'יפים שלו הסתערה על כוח חי"ר ותותחנים מצרי וירתה בהם מטווח קצר. על תעוזתו ומנהיגותו בקרב זה ובקרבות קודמים ברפיח ובעזה הוענק לוולף עיטור המופת. אחרי מלחמת ששת הימים תיכנן וולף מבצעים מעבר לקווי האויב במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי. הוא היה מהבולטים ומהראשונים ביוזמי פעולות נועזות ומרוחקות, בעלות אופי אסטרטגי, במסגרות גדולות של עוצבות מוטסות. האלוף במילואים אברהם טמיר, שהקים את אגף התכנון במטכ"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים, העיד כי וולף, מוח פורה ומקורי, הקדים אותו ואת עמיתיהם במיקוד החשיבה הצבאית בסיכונים קיומיים לישראל מ"המעגל השני" של עיראק ואיראן. כבר בסוף שנות ה-70 הטיף וולף לבניית יכולת לפגיעה במשטרים עוינים כמו זה של סדאם חוסיין, והתעמת עם מתנגדים בצה"ל ובראשם גור, שטענו כי ישראל תתקשה לעמוד במחיר האנושי של חללים או שבויים מאות קילומטרים מגבולותיה. גור וקודמיו, חיים בר-לב ודוד אלעזר, נטרו לוולף טינה על זיהויו עם שרון, בהיותו אלוף בקבע ובמילואים. אלעזר התעלם מהמלצת שרון למנות את וולף למפקד החטיבה הצפונית בתעלה, בקיץ 1973. וולף היה משוכנע שאילו הוצב בתפקיד זה, לא היתה בגזרתו שאננות והלחימה בה היתה מתנהלת בשיטות ובתוצאות אחרות. בפרוץ המלחמה מיהר וולף לסיני מהמכללה לפיקוד ומטה, שם הדריך, והתמנה למפקד כוח סיור מיוחד באוגדת שרון. בחברת מאיר דגן, לימים אלוף וראש המוסד ומי שפעל עם וולף בעזה, יצא וולף למצוד אחר חוליות קומנדו וקציני תצפית קדמיים של הצבא המצרי, שהכווינו הפגזות על חבורת הפיקוד של שרון. בתום המלחמה סייע לטמיר לתכנן את הסכם הפרדת הכוחות בין צה"ל למצרים. "דני, שהכיר כל תלולית וכל נקיק, סימן על המפות במו ידיו את תוואי ההפרדה, שממנו התחיל תהליך השלום עם מצרים", אמר אתמול טמיר. שלשום בערב, לאחר שהחליט כי הגיעה השעה לשים קץ לייסוריו שלא ניתנו עוד לשיכוך, ובטרם ייפגעו גם מוחו וראייתו מהסרטן שפשט בכבדו, בריאותיו ובאיברים אחרים, כינס וולף את משפחתו - רעייתו צביה, בנו אודי ובנותיו סיגל ודלית - לפרידה בסלון ביתם. ברקע היבהבו תמונותיו של ראש הממשלה, אריאל שרון, באירועי יום השואה. בצהריים טילפן אליו שרון ושמע ממנו שבחים להתנקשות בעבד אל-עזיז רנטיסי ותזכורת למשאלתו של וולף, להקפיד שצה"ל יישמר מפגיעה בילדים. הרג הילדים הפלשתינאים, אמר וולף תכופות, הוא כתם בל יימחה על מדי צה"ל ועל חליפות הממשלה.

סיפור חייו של דני וולף, שהסתיים ביום השואה, החל בגרמניה, עם עליית הנאצים לשלטון. אביו, ד"ר יהודה וולף, החליט בו ביום להגר לישראל. ידידו של האב הזמין אותו להתארח בביתו בהגיע אנייתו לנמל תל אביב, ביוני 1933, ודוקטור וולף מיהר לחפש את הידיד. התברר שאיחר ביום: הידיד, ד"ר חיים ארלוזורוב, נרצח בערב הקודם. דני - השם העברי "רהב", לכבוד הר בנגב שבקירבתו ניווט, נוסף לקראת שליחות לאפריקה - נולד אחרי ארבע שנים, בבאר טוביה, שם התיישב ד"ר וולף ונודע כרופא הדרום כולו. רעייתו היתה נוצריה. כשעמד בנם דני להינשא לצביה, הכבידה עליו משום כך הרבנות, עד שהובסה. שלשום אזר וולף כוחות אחרונים וחייך בצטטו חברים - טל, איתן, אלי זעירא - שהחמיאו לו על כושרו לתיכנון יצירתי ולנחישות בביצוע. כלבתו מולי, שכבר עטתה עצבות כאילו חשה ברעה המתרגשת, יצאה אתו לטיול אחרון ליד ביתם. וולף שמר לאורחו הפתעה ראשונה. בבית המלאכה שלו, שם טרח בעבודות עץ, הכין במו ידיו, "מאורן קנדי", ארון קבורה. בנייתו הסתיימה לפנות ערב, שלשום. מותו, אמר אז וולף, לא יבוא בדרך שתכביד על משפחתו, אלא "מהר, חזק ואלגנטי", כדברי חיים בר-לב על צה"ל במלחמת ששת הימים. בשעת בוקר מוקדמת, אתמול, לצלילי התמזורת הפילהרמונית בקונצרט של מוצרט, חדל משיחתו עם בנו, ונדם. אודי הזדקף והצדיע לו.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ראיון מאתר "הארץ" מאת עמוס הראל


http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1170875.html

נטש בזמן\ מאת עמוס הראל

הוא חושב שצריך לדבר עם החמאס ולשחרר מאות אסירים פלשתינאים. הוא אומר שהפרות החוק מצד המתנחלים מסוכנות למדינה, ושהחיבוקים שלהם עם בכירי צה"ל עוד יולידו אסון. הוא לא הופתע מהפיגוע של עדן נתן זדה בשפרעם, ואין בו טיפת סלחנות למאחזים הבלתי חוקיים. עם דעות כאלו, פלא שתא"ל אילן פז הצליח לשרוד שלוש שנים כראש המינהל האזרחי בגדה המערבית, ולא פלא שהוא כבר לא בצה"ל היום. הנה התנתקות אחת שהמתנחלים בירכו עליה השבוע


http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...0&itemNo=613310

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

זהו חייבים לצאת\ מאת אביחי בקר

תא"ל (מיל') גיורא ענבר מכין הפתעה גדולה לכל מי שהכיר אותו בצבא. הקצין המאצ'ואיסטי, שהיה מפקד יחידת הקישור ללבנון ודחף לאינספור פעולות יזומות, קובע לראשונה שנוכחות צה"ל בלבנון היא טעות, שפעולות צה"ל בשטח לא משנות דבר ואולי אף גורמות נזק, שכבר לקראת סוף שירותו איבד את ההזדהות עם מה שעשה. מבחינת מערכת הביטחון זה כמו מטען נפץ בלב המטכ"ל
"באוקטובר אשתקד יצא תא"ל גיורא ענבר לחופשת שחרור מצה"ל ובאותה הזדמנות החליט להוציא לחופשה גם את האגו המפורסם שלו. לאדם שלא מזהה צניעות גם אם תעבור מולו זאת לא משימה פשוטה, אבל לפי שעה ענבר עומד בה יפה. כרטיס הביקור החדש שלו, הנושא את התואר "מנכ"ל עדן-טלקום", ריק מכל התארים הצבאיים שלו. בעדן-טלקום שותפים מוטורולה-ביפר, כלל, פועלים השקעות ונקסוס, והיא עומדת לצאת בתחילת מאי לשוק שירותי איתור ומיגון הרכב. את הבוקר שלו ענבר מתחיל בחצי השנה האחרונה בקריאת מדור הכלכלה בעיתון, ניגוד חריף לבקרים שלו עד אמצע יוני 96', כשהיה מפקד יק"ל - יחידת הקישור ללבנון. ענבר, בן 43, השתחרר רשמית מצה"ל בפסח, וכאזרח הוא מתבטא כאן לראשונה בפומבי בעניין לבנון. בחודשים האחרונים הוא הוצף בפניות להתראיין, אך דחה את כולן. כשמאזינים למה שיש לו לומר, אפשר להבין מדוע. מי שמכיר את המוניטין הצבאיים שלו יראה בדברים לא פחות ממטען צד קטלני שהוא מניח בלב המטכ"ל. "מאוד לא הייתי רוצה שבציבור יתקבל הרושם שאני יורק לבאר שממנה שתיתי", אומר ענבר. "היו לי המון התלבטויות, דחיתי את הקץ, אין אפילו חבר אחד שלא יעץ לי 'תתרחק מזה, בשביל מה בכלל זה טוב, אתה מסודר בחיים, זה רק יפגע בך, תן לאחרים לשבור את הראש'. למרות שאני מסכים איתם, הגעתי לשלב שבו הרגשתי שמצדי תהיה זו אפילו עבירה פלילית אם דעותי בעניין לבנון יישארו נחלתי הפרטית. "אני אגיד פה דבר חמור מאוד. כשהייתי מפקד יק"ל ביצענו פעולות נועזות שהיו בבחינת פריצת דרך, היו לנו הצלחות מסחררות - בשורה התחתונה אני לא יודע עד כמה זה תרם לביטחון ישראל. במחשבה שנייה אפשר היה גם בלי, בפועל זה לא שינה כלום, אולי אפילו גרם נזק". כך מדבר מי שהוגדר בצעירותו קבלן הביצועים מספר 1 של צה"ל?
"אתה יכול אמנם להגיד שזאת לא חוכמה לדבר בדיעבד, אבל כן, ככה אני מרגיש. ושלא תחשוב שהמסקנה הזאת, ככל שאני חושב עליה, לא מצמררת אותי לרצפה. רק שהדילמה היא שאני לא מכיר דרך אחרת לשבת באזור הביטחון מבלי להציע מבצעים. אם להשתמש במינוח האמריקאי, המצב בלבנון הוא- no winning game. כלומר גם אם תקלע את כל הסלים לשלוש עדיין לא תנצח במשחק. הרי אם תדחוק אותם לפינה הם יעיפו קטיושות על קרית שמונה, מה תעשה אז? עוד ענבי-חשבון?" רק קומץ גנרלים התנסו בסוגיית לבנון כמותו. 25 שנים הוא שירת בצה"ל, הוא פגש את לבנון לראשונה כמ"מ ונפרד ממנה כמפקד אוגדה, הפרספקטיווה שלו רחבה, מספר המבצעים שבהם השתתף או יזם כמעט חסר מתחרים. אם למנות כמה מהתחנות העיקריות שלו, הרי הן הפריצה לבית התינוקות במשגב-עם כשהיה מפקד סיירת גולני; במלחמת לבנון, בהיותו מפקד "שלדג", הוא טיהר את הווילה בפאתי כפר סיל שבה נהרגו האלוף יקותיאל אדם ואל"מ חיים סלע; לגולני הוא חזר ישר לצידון, להיות מג"ד "הבוקעים הראשון"; אחר כך, כמח"ט גבעתי, הוא לא ישכח את הלילה השחור בוואדי סינדיאנה ליד ג'זין, מבצע שנקרא "הסלע האדום", שבו נהרגו שלושה מלוחמיו בהיתקלות עם חיזבאללה. הוא גם היה עוזר אלוף פיקוד צפון למבצעים מיוחדים בלבנון. מכל הבחינות, להשגותיו בעניין זה יש משקל עצום. בדיון הציבורי שהתקיים עד כה חסר קול בעל תוקף כשלו. זה לא מקרה שהוא קיבל כבר טלפון בנדון מיוסי ביילין. את הבעייתיות שבמצב צה"ל בלבנון מדגים ענבר באמצעות המבצע שהיה אולי המרשים ביותר שהוציא בגזרתו. צוות של סיירת צנחנים בפיקודו של רב סרן השכיב מארב לחוליה מהכוח המיוחד של החיזבאללה. "כולם נהרגו", אומר ענבר, "חמישה או אפילו שישה נדמה לי. אנחנו חזרנו בלי שריטה, מבחינה טקטית תוצאה מעולה, רק שלמחרת חטפנו קטיושות בקרית שמונה, התחילה נטישה, כך שאסטרטגית לא הועלנו בכלום. מה כל זה גרם למערכת? לשים מגבלות על המשך פעולות כאלה". ענבר מתאר מציאות שבה הדרג הצבאי העליון זרק את האחריות על המדינאים, אבל אלה לא סיפקו תשובות. בשטח נוצרה מבוכה שהוא התקשה להשלים איתה.
"אפילו אני, מפקד יק"ל, מתקופה מסוימת הרגשתי ניכור. כבר לא קמתי כל בוקר בשירת התקווה, למרות ההישגים התהלכתי בתחושה מחורבנת של חוסר שלמות, באיזשהו מקום זה גם הפריע ליכולת שלי להחליט נכון, לקראת סוף התפקיד היתה לי מעט מאוד הזדהות עם מה שעשיתי. אני מתקשה לאתר את הנקודה איפה בדיוק חל בי המהפך בנחישות ובבהירות בהגדרת המטרה, אני חושב שלרצח יצחק רבין היתה תרומה ניכרת לתהליך". לדבריו, הרצח הוא שבעצם גרם לו לחשבון נפש באשר להמשך השירות בצה"ל. ההודעה תפסה אותו במסוק בדרך חזרה למרג' עיון אחרי ביקור פצועים ברמב"ם, אחר כך, לבדו, הוא הסתגר בלשכה להיות עם עצמו. "פתאום הבנתי שאת רוב שנות חיי הקדשתי למטרה שחלק גדול מהציבור לא שותף לה יותר. התגובה הספונטנית שלי היתה שאם אחרי אירוע כל כך דרמטי העולם כמנהגו נוהג, לא מגיע להם שאני אמשיך באותה שליחות, שמעכשיו מוטב לי להתחיל לעשות לעצמי". גם אם נסחף לרגע לתחושה אישית, ענבר משוכנע כי ברמה הלאומית "השהייה באזור הביטחון היא טעות. מה שצריך זה מנהיגות שלא תסתפק בהצהרות שברור שאין לנו מה לעשות שם, אלא שתיקח החלטות אמיצות. מסכן אלוף פיקוד צפון שמקבל מהפוליטיקאים מסר מעורפל ובינתיים הוא זה שצריך להמשיך לנפק מבצעים או לחתום על אישורים לשיירות שעולות לבופור כמו פיל בחנות חרסינה, זאת בשעה שאין לנו בכלל מה לחפש שם. אם ננתח את המצב בכלים אקדמיים, הרי מבצע שלום הגליל שממנו והלאה אנחנו תקועים בלבנון נועד לטפל בפלשתינאים וביאסר ערפאת. 17 שנים חלפו, מה קרה מאז? הם כבר ישות, על סף מדינה שיש לה הכרה בינלאומית, ואנחנו, הדמוקרטיה הכי מתוחכמת במזרח התיכון, עדיין תקועים שם".

הכתבה של ברנע

כדי לסבר את האוזן ענבר מספר על ישראלי בעל אמצעים שהעניק למפקד צד"ל, הגנרל אנטואן לחד, מתנה יקרת ערך - סוסה אצילה מזן נדיר. לחד לא חדל להתפעל ולהודות, אבל לאחר זמן קצר הודיע כי הוא מעדיף שלא תהיה בלבנון וכי מוטב לה שתשוב לבעליה. כשנשאל מה פתאום, הוא ענה שהוא לא מסוגל יותר לראות אותה תלושה מסביבתה הטבעית, רחוק מהבית. "ישראל נמצאת כעת באותו מצב בדיוק שהסוסה האצילה נמצאת בו, רק שאת מה שלחד הבין כבר מזמן אנחנו מתקשים לקלוט". למה כמפקד יק"ל לא שמענו ממך התבטאויות כאלה? האמירות שלך אז היו בנוסח "נתקע אותם". "בעיצומה של העשייה, כשאתה נושא בתפקיד כל כך תובעני ועסוק בשאלות יומיומיות של חיים ומוות, אתה לא פנוי לשקול מה ההיגיון של להישאר בלבנון או לצאת ממנה. אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון". האירוע המעיק ביותר שעבר על ענבר כמפקד יק"ל היה באוקטובר 95', כששישה לוחמי גולני נהרגו בעלות נגמ"ש על מטען מדרום לעאישייה. למג"ד, למח"ט הגזרה, לענבר ולאלוף הפיקוד עמירם לוין נרשמה הערה. "כשבדקו לעומק מה קרה, עמירם ואני נמצאנו בתחקיר נקיים ללא רבב. במקום זה הלכנו שנינו לרמטכ"ל ואמרנו לו, גם אנחנו אחראים, חלק את האחריות בין כולנו. אם יש משהו שהשפיע עלי אז, זה היה הטור של נחום ברנע ב'ידיעות אחרונות', פרסום שבגללו אני לא מדבר איתו, אבל היו דברים שהוא כתב עלי שגרמו אצלי להרהור שני. "הוא סיפר על סיור שלו איתי בלבנון. הוא טען שמי שמסתובב יום שלם עם גיורא מבין שהאופי שלו, השחצנות, הביטחון העצמי, העובדה שהוא שש אלי קרב, בחיבור עם האנרגיות של עמירם יוצר סביבה טבעית שאיפשרה לאירוע איום כל כך לקרות. בהתחלה נורא התרגזתי, כי מהתיאור שלו מה נשאר להורים של החללים להבין? שרק בגלל שגיורא אוהב מלחמות אין להם בן. אחר כך קיבלתי בכל זאת את האבחנות שלו, שייתכן בכל זאת שהאווירה שעליה הוא הצביע היתה לה באיזשהו מקום השפעה עקיפה על המתרחש". הערה קודמת נרשמה לאלוף הפיקוד ומפקד יק"ל בעקבות הדיווחים הסותרים בפרשת מותו של רס"ן חאמד כיוואן. דו"ח ועדת החקירה העיד עליו כי "מסר
תשובה מטעה ולא דאג בעת הדיווח למשפחה לתקן ולהשלים את ההודעה שנמסרה למשפחה על ידי המח"ט". כשלוחצים על ענבר בניסיון לאתר את הנקודה המדויקת שבה התגבשה סופית התפישה המעודכנת שלו בעד היציאה מלבנון, הוא אומר כי האירוע הקובע הוא מותו של ידידו תא"ל ארז גרשטיין, האיש שהתמנה למפקד יק"ל פחות משנתיים אחריו. למרבה האירוניה, גרשטיין היה דווקא הנציג המובהק של התומכים בהמשך ישיבת צה"ל בלבנון, המסר שתמיד נשא ברמה היה הפוך לחלוטין מזה של ענבר בגרסתו האזרחית. "הדברים הצטברו אצלי לאט לאט, אבל אחרי שהרגו את ארז אמרתי לעצמי זהו, חייבים לצאת מלבנון. השלב השני זה להגיד את זה בפומבי. להפסיק את הלוקסוס של להתייפייף, לשתוק, לשמור את הדברים בלב ולצאת איתם לציבור רק אחרי שיתפוצצו עוד כמה חיילים". בפגישת פרידה שהיתה לו עם הרמטכ"ל שאול מופז הוא כבר הביע בגלוי את עמדותיו אלו.

התבגרתי

כדי להבין את המהפך הדרמטי בחשיבתו של ענבר צריך לדעת מיהו. גיורא ענבר נולד בקיבוץ גבע בשנת 56'. אביו, תא"ל (מיל') בני ענבר, שבתפקידו האחרון בצה"ל היה קצין משטרה צבאית ראשי, הוא בעל עיטור העוז על חלקו בפשיטה על נוקייב ב-1962; במלחמת ששת הימים היה מג"ד 51, הגדוד של גולני שכבש בקרב שנוהל למופת את תל עזזיאת המאיים במחיר של הרוג וחמישה פצועים בלבד. גדוד 12, להבדיל, ממש באותה עת ורק קילומטר משם, עלה על תל פאחר הסמוך וספג 22 אבידות. תל פאחר נכנס למורשת, תל עזזיאת נשכח מהלב. אמו של ענבר, נטע, השתתפה בנעוריה במבצע מודיעיני נועז. על הצטיינותה היא זכתה לשבחים מראש הממשלה אז, דוד בן גוריון. גיורא הוא השני מחמשת ילדיהם, כולם בוגרי יחידות קרביות. הוא התגייס לצה"ל במאי 73'. אחרי שנפלט מקורס טיס הוא הגיע, עדיין במדי חיל האוויר, ישר למלחמה בגדוד 12 של גולני. הוא התחנן למ"פ שיצרף אותו לפריצה במובלעת, אבל מחמת צפיפות יתר בזחל"מים הוא, כאורח, הושאר מאחור עם המינהלות. לגדוד הוא חבר רק כשזה השלים את כיבוש מזרעת בית ג'אן, ולמעשה הוא הספיק לחוות רק את שולי המלחמה. זאת ההחמצה היחידה שלו, במלחמה הבאה ובפעולות שלפניה ואחריה הוא כבר הציב רף גבוה של השתתפות. את בה"ד 1 למרבה ההשפלה הוא גמר כממ"ק (ממלא-מקום קצין). החניך המצטיין בקורס שבו השתתף היה משה (בוגי) יעלון, היום אלוף פיקוד מרכז. בכל השלבים הבאים גם ענבר היה בין המובילים. הוא היה מפקד סיירת גולני, מג"ד באותו גדוד שעליו פיקד אביו, מפקד "שלדג" (שכמה מיוצאיה הם חוג החברים הכי קרוב לו), הרמטכ"ל משה לוי בחר בו להיות ראש הלשכה שלו. הוא היה מח"ט גזרת מחנות המרכז ברצועת עזה, אחרי שהפסיד בהתמודדות על גולני הוא קיבל את גבעתי, אחר כך נסע לקרלייל - המכללה לביטחון לאומי של צבא ארצות הברית. כשחזר נקרא על ידי האלוף יצחק מרדכי להיות פרויקטור למבצעים מיוחדים בפיקוד צפון, בסוף יולי 94' הוא קיבל את יק"ל ואת דרגת התא"ל. ביוני 96' הוא סיים את תפקידו זה, קיווה להתמנות לראש חטיבת המבצעים במטכ"ל אך במקום זאת שובץ לתפקיד רוחבי שבישר את סיום הקריירה, מפקד אוגדת מילואים.
ענבר היה אחד המפקדים המאצ'ואיסטים והמיליטנטיים ביותר שהיו לצה"ל בכלל ולסיירת גולני בפרט, קצין נועז שדחף לאין ספור פעולות בלבנון, שכינה "פחדנים" לוחמים שהביעו ספקות בעקבות נפילת חבריהם. "קשה לי לבכות", התוודה פעם כשדיבר על חללים רבים כל כך שנפלו בסביבתו המיידית. ענבר לא מתכחש לעובדות: "בגיל 24 לא היתה לי הפרספקטיווה שכיום יש לי, לא הבגרות ולא ההבנה. שיקול הדעת היה אחר, לא היו לי כלי ניתוח. מאז הביקורתיות שלי התחדדה. אל תשכח שכשאני הייתי מפקד הסיירת הסתכלתי על קובעי המדיניות בהערצה עיוורת. רפול, יאנוש בן-גל שאסף אותי מהבית במסוק ישר למשגב-עם - בשביל טפיחה מהם על הכתף הייתי מוכן להכל. היום, כשאני בוחן את מקבלי ההחלטות, במקרה הטוב זה בגובה העיניים, זה כבר לא מלמטה למעלה". אם היית מקבל דרגת אלוף היית מדבר לגמרי אחרת. "ממש לא. תמיד היה ברור לי שכשאמצה את עצמי אני אלך לקריירה שנייה. כל חיי ראיתי את עצמי בין המובילים. כשהכי אין היה לשרת בצה"ל אני הייתי בשורה הראשונה, רק שבהדרגה המקצוע הזה נהיה פאסה מבחינתי. זה לא שלא נהניתי, ממני לא תשמע אף פעם שתקעו לי סכין בגב, אני לא מבזבז אנרגיות על לשנוא, אני כבר בדף הבא".

ימי הביניים

אם מנסים ללכת אחר העקבות ולמצוא איפה השתנה אצלו הראש, אין ספק שלהשתתפותו בקורס המערכתי המתקדם בצה"ל, מיד אחרי שהיה מפקד יק"ל, תרומה ניכרת לגיבוש תפישותיו. ארבעת החודשים הללו, 600 שעות של סיעור מוחות בהנחיית תא"ל (מיל') שמעון נווה, צבי לניר ותא"ל (מיל') דב תמרי, פתחו לו אופקים שהיו חסומים בפניו עד אז. לא תמיד הכוח יענה את הכל, הוא ספג מהם תורה.
הגם שתמיד היה חולה-צבא, עלו בו מחשבות פרישה כבר לפני תשע שנים, כשנחל את המרה שבאכזבותיו ולא מונה למח"ט גולני. הוא חש פגוע. מבחינתו זו היתה הבעת אי אמון רועמת ולפיכך הודיע על רצונו ללכת הביתה. הוא זמם אפילו להיות כתב צבאי, ורק קריאה מאלוף פיקוד דרום אז, יצחק מרדכי, עצרה את התוכניות. מרדכי הציע לענבר לפקד על חטיבת גבעתי. לצורך זה ביטל למען ענבר מינוי אחר, שכבר היה סגור. מאז ועד היום ענבר רואה בפרק של גבעתי את גולת הכותרת של פעילותו בצה"ל. בחדר העבודה שלו תלויה תמונה של סא"ל אמיר מיטל, שנהרג בדצמבר 88' בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה. כשענבר היה מג"ד "הבוקעים הראשון" של גולני, מיטל היה הסמג"ד שלו. בשבת האחרונה במושב היוגב הוא השתתף בהקלטת תוכנית לזיכרו של גרשטיין, שאותו הכיר לראשונה כשהגיע אליו לסיירת אחרי שעזב את הקומנדו הימי. אחר הצהריים הוא נסע לקרית אליעזר עם שלושה מארבעת ילדיו, לעודד את האלופה שבדרך הפועל חיפה, הקבוצה שמאז חופשת השחרור שלו הוא נמנה עם קהל אוהדיה ההולך ומתרחב. הוא לבש חולצה אדומה והתעטף בצעיף תואם, עוד שינוי מהפכני באורח חייו.
מה יקרה לצד"ל כשניסוג מלבנון? הרי ישחטו אותם. "מה פתאום, סתם מנסים להלך עלינו אימים. צד"ל הוא לא העניין שצריך לעכב אותנו מלצאת, אני אומר לך את זה מהיכרות קרובה איתם. הם יסתדרו מצוין בלעדינו, להערכתי אפילו טוב יותר מאשר איתנו. הרי החיזבאללה וממשלת לבנון מקבלים את השקר הלבן שהחיילים של צד"ל משרתים אותנו מתוך כפייה, כי אחרת הם לא יוכלו להתפרנס. לנו יישאר אז לדאוג רק למשפחות של אולי 50 בכירים, שלהם לא תהיה מחילה. זה כל הסיפור. תדע לך שאם תיאורטית היה מתאפשר מחר לערוך משאל חופשי, מה הבחירה של תושבי רצועת הביטחון, ההעדפה הברורה שלהם היא ריבונות לבנונית אתמול. רק מיעוט עוד היה תומך בנו". את כל זה לא יודעים שר הביטחון הקודם יצחק מרדכי והנוכחי, משה ארנס? "בוודאי שכן. אם היית נותן להם לעשות תוכנית הגנה של צבא ישראלי על גבול הצפון בפני גרילה שנמצאת בדרום לבנון, הם היו מציגים לך פריסה מעולה של מוצבים, תצפיות קצרות וארוכות טווח, מזל"טים, חיישנים, טכנולוגיה מתקדמת, הכי ביטחון שיש. למרות זאת בפועל הם לא זזים. הבעיה, רק שתבין, היא לא מקצועית אלא אמוציונלית. האכזבה הגדולה שלי היא שככל שכוחנו עולה הגמישות שלנו, הנכונות לקחת סיכונים מחושבים, יורדת. כשאני הייתי מפקד יק"ל הצעתי כניסוי להעביר גזרות אחריות לצבא לבנון. כפיילוט הצבעתי על האפשרות להתחיל בחצביה, שממילא נמצאים בה 100 חיילים שלהם. לא מצאתי פתיחות לרעיון, במקום זה הוספנו מיגון ועוד מיגון עד שנהיינו מסורבלים כמו אבירים מימי הביניים שלא רואים מימינם ומשמאלם". נסיגה חד צדדית מיד מעוררת את כל הזיכרונות הקשים של אביבים, מעלות ומשגב-עם. "עלי לא יוכלו לאיים במשגב-עם, אני זה שעמדתי צמוד לקיר ושמעתי את התינוקות מייללים. אבל זה לא סותר את העובדה שאני מעריך שהסבירות שחיזבאללה ייצא לפיגועי מיקוח ביישובי הצפון ושהוא יעביר את המלחמה בעוצמתה הנוכחית אל מעבר לקו הגבול, היא נמוכה ביותר".
זה גם מה שחושבים חבריך מדור המח"טים? "את הצנחנים אני לא מכיר אישית אבל גדי אייזנקוט מגולני, אייל שליין מגבעתי וטל רוסו מחטיבת הנח"ל, כל אחד משלישיית המצוינים הזאת יודע בתוכי-תוכו בדיוק כמוני את מה שאני מסביר לך. הם לא זקוקים לקרוא בעיתון את השיחה הזאת שלי איתך כדי שעיניהם ייפקחו. תאמין לי שאם רק היה לי חשש שזהו המצב, הייתי דוחה את הראיון בעוד כמה שבועות. הצרה היא שלארגון הצבאי יש דינמיקה כפייתית יותר חזקה מכולנו. אם אני, שבתקופת סיירת גולני הייתי פרוע וחצוף, עושה מה בראש שלי, כשהגעתי להיות תא"ל התיישרתי עם כל מדיניות, אז מי לא". זה נכון שאמרת פעם ש'זה לא זמן לבלונדינים'? "יש בדיחה כזאת בצבא, לנוכח השתנות הרכב האוכלוסייה, שמי שצריך עכשיו טיפוח אלה אשכנזים-חילונים".

הסטיגמה

הוא חי ביישוב תמרת, אב לשתי בנות, נועם ושי, ושני בנים, יונתן ודניאל. אשתו יונת היא סגנית מנהלת בבית ספר לחינוך מיוחד במגדל העמק. ביום שישי שעבר היא ניצבה במשמרת בצומת נהלל וחילקה סטיקרים בשבח אהוד ברק. ענבר עצמו נרתם לפעילות למען מועמד "ישראל אחת" בעידודם של ידידיו עופר צמחי מקיבוץ חמדיה ומוקי בצר מתמרת. בתחילת החודש הם יזמו בחוות רונית שליד שפיים מפגש תמיכה בלתי מפלגתי שאליו הגיעו להערכתו 2,000 אוהדים. ביום שישי הם מארגנים במועדון "ורטיגו" שברמת דוד סיבוב נוסף בשביל הצפוניים. את בתו נועם הוא מדרבן לקחת לשכונות של העולים החדשים במגדל העמק חוברות ברוסית על ברק. "זה ישפיע", הוא מנסה להפיח רוח במפרשיה השמוטים לרגע מחשש הליכודניקים, "תהיי אופטימית, השנה אנחנו לוקחים את הבחירות". התגייסת לפעילות פוליטית?
"כשהשתחררתי מהצבא גזרתי על עצמי לא להיכנס לפוליטיקה, אבל זה המעט שאפשר לעשות כדי שלא נמצא את עצמנו בבוקר שאחרי שוב עם אותה ממשלה מטורפת". עם קודמו של ברק בראשות מפלגת העבודה, שמעון פרס, הסתבך בפרשייה מביכה שעלתה לכותרות בזמן מבצע "ענבי זעם". בעיתון צוטט ענבר כאילו אמר "אנחנו לא מרשים מצב שבו ראש הממשלה שמעון פרס יפסיק אותנו פתאום כאשר לא סיימנו את המשימות". ענבר טען שדבריו לא צוטטו נכון וכי אמר "אנחנו לא מרגישים מצב", לא "אנחנו לא מרשים". הוא הוזמן לחקירת מצ"ח ונשלח למכונת אמת, הקלטת הועברה לבדיקה מעבדתית, גרסתו נמצאה אמינה. "גם אם שמעו אותי אומר בטעות 'מרשים', הרי מי שמכיר אותי יודע שבחיים לא התעמרתי בדרג מדיני, בטח לא בפרס שתמכתי בהרבה מעמדותיו. אז לוקח הכתב איתן רבין, בפיענוח שלישי או רביעי של הקסטה, איזה משפט ובונה עליו סקופ. בתחקיר שעשה לי הרמטכ"ל עוד באותו לילה השמעתי לו את הקלטת שלי, למזלי היתה לו הסבלנות לשמוע לא רק אם זה 'מרשים' או 'מרגישים אלא משפט לפני ומשפט אחרי. הוא דרש ממני להתנצל לפני פרס וישר סגר עניין, רק שלתקשורת הוא אמר שזאת התבטאות מטומטמת". סיבוב נוסף בפרשה המביכה נפתח שנתיים וחצי אחר כך, בספטמבר 98', כשאיתן רבין - לשעבר כתב "הארץ" ובהווה עובד "מעריב" - הגיש תלונה למשטרה על שנדרש לכאורה על ידי מעסיקיו לבשל את הקלטת המרשיעה כדי לזייף את דבריו של ענבר, קרוב משפחתו של עורך "הארץ" חנוך מרמרי. בנוגע לענבר קבעה היחידה הארצית לחקירות הונאה, שנעזרה ביחידה המרכזית לחקירות מיוחדות של מצ"ח, כי "יש לסגור את התיק מחוסר ראיות מספיקות". בעניינם של מרמרי ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן "לא נמצא בסיס להאשמות"."למעריב זה לא הספיק", אומר ענבר, "והם פירסמו ידיעה, עם תמונה, כאילו ביקשתי להשתחרר מצה"ל בגלל הזיוף. זה שכבר חצי שנה לפני זה היה לי סיכום כתוב עם עמירם שאני מסיים את שירותי, זה לא עיניין אותם. הם חיפשו רק להשמיץ, להכתים קריירה של 25 שנה. אני, מה שעשיתי כדי לסתום את הפה למלעיזים היה לדחות את השחרור בשלושה חודשים. "החקירות שעברתי בגלל עיתונאי שבמקרה הטוב אמינותו עומדת בספק – אני לא מאחל לשונאי. קראתי לא מזמן שהשר שרון נחקר, אוטומטית הזדהיתי איתו.התייחסו אלי כאילו אני לפחות האנס מתל אביב, חיפשו אצלי בכל מקום, הפכו את הבית. בסוף הדרך, כשכבר נמצאתי נקי ללא רבב, מי בכלל יודע על זה? רק אתם פירסמתם". סיכם הפרקליט הראשי תא"ל אורי שוהם במסמך המתמצת את תוצאות החקירה, מכתב שענבר המתין לו ארוכות ורק בהגיעו ניאות להתראיין: "לאור מסקנותי לעיל, כי לא נמצאו תימוכין לחשד שהועלה נגד תא"ל ענבר בדבר זיוף קלטת ובה דברים שאמר במהלך מסיבת עיתונאים וכן לאור העובדה כי דברים מהותיים בתלונתו של המתלונן איתן רבין הופרכו, הנני מורה על סיום הטיפול בתלונה זו בעניינו של תא"ל ענבר". גם אם הפעם יצאת טהור, זה לא סוד שאמינות מעולם לא היתה נר לרגליך. "מה תעשה שמדביקים לך סטיגמה בגלל קנאה, בגלל תחרות, בגלל, נכון, איזה בלוף קטן בסיירת, שדיווחת שהגעת ראשון כשבעצם הגעת שלישי? ככל שאתה יותר בולט משתמשים בזה נגדך, כי אמינות זה מונח נזיל שלעולם אי אפשר להוכיח. הרי אם הייתי נמצא משקר אפילו פעם אחת לא היה לי שום סיכוי להתקדם לאן שהייתי".

מצביא כלכלי

בשל הכריזמה, אומץ הלב והכישרון לסחוף הוא צבר במשך המסלול הצבאי מעריצים שממש שרופים עליו. מצד שני, הוא רשם לחובתו מספר דומה של שונאים שתיעבו את האגוצנטריות שהפגין. לשיטתם כולו זיקוקים ללא תוכן. ענבר מצדו, כשהוא נשאל את מי מהדמויות הבכירות ממנו הוא הכי מעריך, מונה בתוכן את מתן וילנאי, "שהייתי שמח לראות אותו רמטכ"ל, בעיני לוותר עליו היה מותרות
שחבל שהרשינו לעצמנו, כי מנהיגים כמותו חסר לנו בצבא"; את משה לוי, שאצלו היה רל"ש רמטכ"ל, "אדם טוב, ישן והגון"; ואת עמירם לוין, "שלמרות שכעסנו המון זה על זה, בשבילי הוא מופת של דוגמה אישית. יש ביצירתיות שלו זיק של גאונות שלא מצאתי אצל קצינים אחרים. את התמיכה שקיבלתי מעמירם הוא לא קיבל ממפקדיו, עמירם נתקע אצל רמטכ"ל שלא נתן לו גיבוי, היו מצבים שהייתי מתכווץ בשבילו". ביקורת על דמויות מרכזיות במטכ"ל הנוכחי הוא מסרב בתוקף להעביר, מטעמי קולגיאליות. בינתיים הוא מסוחרר-אזרחות, אשתו אומרת שחזרו לו גומות החן. בראיון הזה מבחינתו יש גם משום התנקות מהמדים, רצון עז למתוח קו על העבר ולהתפנות להווה. על פרופורציות בחיים הוא למד כשיחד עם היותו מפקד אוגדה למד כסטודנט לתואר שני מינהל עסקים באוניברסיטת חיפה. הוא גילה שם שמצביאים יש גם בכלכלה ולא רק בצה"ל, ושסטודנטים שהיו ג'ובניקים בצבא הם חבורה מעולה ולא נפולת. בצה"ל לא אהבו את הסידור הכפול, אבל ענבר בשלו, למרות הכעסים עליו, השלים את המשימה. "אחרי שנתיים ביק"ל רציתי כבר להשתחרר, תמיד היה לי בראש שבגיל 40 אני מתחיל קריירה שנייה, אבל בגלל חוקי הפרישה של צה"ל נאלצתי לעשות עוד תפקיד. מהר מאוד גמרתי את כל מה שנדרש כדי לצאת עם האוגדה הזאת למלחמה, כשראיתי שהעניינים מתגלגלים התחלתי לטפל בעצמי. למדתי כמו מטורף, מה שריתק אותי היתה השאלה איך אני, שהמגרש הביתי שלי זה לזחול בין בולדרים בלבנון, אשתלב בתחום הזה שהוא חדש לגמרי בשבילי, לשמחתי זה עבד יופי". כשפורסמה בעיתון כתבה על מחקר שענבר היה שותף לו, על רמת הסיכון בבורסה הפלשתינית לניירות ערך, זה גרם לו אושר שרק מבצע איכותי בסיירת גולני ישווה לו. יום אחרי שהעביר את הפיקוד בעוצבה הוא היה כבר בעדן-טלקום. המעבר לעסקים עולה עד כה יפה, ויש לו כבר הצעה לכתבת תחקיר: "לטעמי זה נושא סקסי לכתוב על מכונאים שבבוקר מתקינים מערכת מיגון ובלילה הם הגנבים שבאים לפרק אותה". אבל גם הוא יודע שאחרי הפיגוע הבא בלבנון כבר יצלצלו אליו כולם ויבקשו ממנו לפרשן."

פורסם בתאריך- 23/04/1999
הכתבה הזו לא נימצאת ברשת אלא בכתב העת המודפס בלבד, לכן הועתקה בשלמותה

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"...שאני מעריך שהסבירות שחיזבאללה ייצא לפיגועי מיקוח ביישובי הצפון ושהוא יעביר את המלחמה בעוצמתה הנוכחית אל מעבר לקו הגבול, היא נמוכה ביותר".

אין מה לומר: הוא צדק באופן המילולי של תובנתו.
חיזבאללה אכן העביר את המלחמה אל מעבר לקו הגבול בעוצמתה כפי שהיתה אז - הוא הביא אלינו את המלחמה בעוצמה גבוהה פי כמה.
מאיום טקטי הוא הפך לאיום אסטרטגי שמאתגר את צה"ל, ועושה גם לארה"ב בית ספר בעיראק. ולמה לעצור שם? מה עם עזה? חיזבאללה העביר את המלחמה גם לשם.

ושמתם לב שבכל הנאום הארוך הזה אין מילה על איראן , משמרות המהפיכה, איום הטילים וכו'?

שמע, לא יודע מי האיש ולא פגשתי אותו מימי..אבל לקחת ציטוטים כאלה בדיעבד כדי להוכיח שהוא כאילו מטומטם כשאתה יושב בסלון ולא צריך לקבל החלטות, זה די נמוך וחוכמה די קטנה.
זה גם מעודד פאניקה וכסת"ח, אנשים צריכים לקבל החלטות הגיונות עם הכלים שיש להם..ואם הם טעו זה לא הופך אותם מיד למטומטמים כפי שאתה מציג..

!Ya Gotta Believe

כתבתו של ‏אביחי בקר, "דרך נועם", הארץ 05/05/2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

דרך נועם\ מאת אביחי בקר

בראש כוחות צה"ל בחברון עומד היום בן קיבוץ שנחשב לידיד המתנחלים, קצין מצטיין שלא עבר קורס קצינים, בוגר סיירת מטכ"ל שמותח ביקורת על האליטיזם שלה, מועמד לתפקיד מח"ט הצנחנים שנכשל במרוץ לתפקיד מפקד הסיירת. הקריירה המסובכת של אל"מ נועם תיבון.
בהיסטוריה הכתובה של סיירת מטכ"ל אין לנועם תיבון אף לא קצה אזכור, אבל בתולדותיה המסופרות רשום על שמו מבצע שנחשב לאחד הנועזים אי פעם. תצלום קטן ממדים, התלוי כמעט חבוי בלשכתו, רומז לאותה פרשייה נעלמה שבה שימש כמצביא, פרויקטור בלשון הצה"לית. בתמונה הקבוצתית נראים לוחמי צוות נ' שאותם הוביל למבצע. הוא עצמו, אז עדיין עם פוני, ניצב במרכז החבורה. ההקדשה שבתחתית מופנית לאשתו, לבכורו ולו: "גלי אל תדאגי, בלילות שהוא לא היה איתך הוא היה רק איתנו - אמיר, יש לך אבא גיבור – נועם סחבק יצאת גבר, קבל תיסלם מכל הקוקסינלים". "נועם, אתה שומע את הרעש?" שאל אותו בקשר מפקד היחידה אז, כשהכוח היה בדרכו חזרה. "איזה רעש?" תמה תיבון. "הרעש של משק כנפי ההיסטוריה", ענה המפקד במחמאה יוצאת דופן אפילו במונחים של היחידה. המבצע הגרנדיוזי התגלגל במשך כשנתיים והרעיון נשמע בתחילה כה מסעיר שהמעורבים בו לא האמינו שהוא בר ביצוע. ביחידה אמרו עליהם שהם סתם מבזבזים זמן, שאין סיכוי שיתקבל אישור, וגם אם כן, הביטול עוד יגיע. לזכותו של תיבון, שעמד בראש הפרויקט, עומד לא רק המימוש, אלא גם הכושר לפורר בהדרגה את ההתנגדות העזה של הדרגים הקובעים. במודלים שהציג הוא הוכיח שאין מקום לפחד, שהשד לא כל כך נורא. קולגה שצפה מהצד בתהליכים מגדיר את הפעולה "פריצת דרך מבחינתה של היחידה, אירוע מדהים ברמה לאומית". ע' מהצוות הוא היום מפקד סיירת מטכ"ל, תיבון הוא מח"ט יהודה. על המבצע החסוי הוא מסתפק בהערה הלקונית "תרמתי את חלקי". על היחידה הוא מדבר בטון ביקורתי, שיש בו כדי להפתיע. הביקורת שלו מתמקדת בשלושה נושאים: יצר הפרסום, הנטייה לבדלנות ונגע הנסיכות. "האמת היא שיש עודף אינפורמציה על סיירת מטכ"ל", אומר תיבון. "טוב היה לה לו נשארה בחשכה. אני לא מת על כל הפרסומים האלה, אני גם לא מנופף בעברי ביחידה. אין ספק שביחידה מתרכזות איכויות בלתי רגילות. אני רק חושב שבעבר אנשי סיירת מטכ"ל גילו יותר מעורבות בצבא הגדול. בדור הקודם הרבה מהם יצאו מהיחידה להתנסויות נוספות, צמחו לאלופים. האווירה עכשיו היא שונה. היחידה לטעמי סגורה מדי בתוך עצמה במין חממה, היא מסרבת להיפתח, היא שולחת החוצה פחות ופחות נציגים. הייתי מצפה ממנה שהיא תאמץ את הדגם של השייטת, שמעודדת את התנועה הלוך ושוב". עד כמה הם נעדרים מהנוף הצה"לי יעיד הקומץ שחצה את הקווים: מח"ט הנח"ל טל רוסו, שהיה מג"ד בגבעתי; ח', מפקד הימ"מ, שהיה לפני כן סמח"ט גולני; ותיבון, שעזב לפני עשר שנים את סיירת מטכ"ל כדי להיות סמג"ד בצנחנים, הכרעה שאותה הוא מגדיר "הצעד החכם ביותר שעשיתי בכל הקריירה שלי". אין לו שום געגועים ליחידה, הוא אומר. "כמו בכל משפחה טובה, יש לי ממנה זיכרונות נהדרים ויש גם פחות יפים. אני, למשל, מאוד לא אהבתי את האליטיזם. אפשר להצטיין גם בלי שזה ילווה בשחצנות, צניעות היא תכונה חשובה לקצין צבא, לעתים קרובות מדי המדים והדרגות משבשים לנו את קנה המידה". נאה דורש אבל בעבר תיבון לא תמיד קיים. בעת ששירת ביחידה היו לרבים השגות על הרהב שהפגין, בעיקר אחרי שהוציא לפועל כמצביא את המבצע ההוא.

קצין ואינטלקטואל

תיבון נקרא לתפקידו הנוכחי בלי התראה מוקדמת. בספטמבר, אחרי שבועיים של חפיפה עם אל"מ יגאל שרון, נכנס אל"מ אסף שביט לנעלי מח"ט יהודה. שביט נפצע אנושות שלוש שנים קודם לכן בכפר דרום, בעת ההתנגשויות שאחרי פתיחת מנהרת הכותל, עבר תהליך שיקום מפרך, נשך שפתיים וחזר למדים. הצבתו בחברון היתה שיבוץ יוקרתי שסימן כי התאושש לחלוטין מהמכה, אלא שבשטח הדברים השתבשו. כוח הסבל לא עמד בכאבים העזים ושביט, מאוכזב אך מפוכח, הודיע שמסיבות רפואיות נבצר ממנו להמשיך במשימה. זה קרה בראש השנה. אל התפקיד שהתפנה בנסיבות עגומות הוזנק תיבון, שהיה אז מח"ט בית-לחם. בנעוריהם, כששביט ותיבון למדו באותה שכבה בתיכון האזורי בגבעת ברנר, איש לא היה מסוגל לשער שבצורה כזאת יצטלבו דרכיהם שוב. הוא בן 38, יליד צרעה שליד בית שמש. הוריו, ששירתו בפלמ"ח, הם ממייסדי הקיבוץ, שהוקם בשנת 48'. מקור שם המשפחה הוא מחווה של סבו עמנואל פפרמן, שהיה ספרן באוניברסיטה העברית בהר הצופים, למתרגם הדגול בן ימי הביניים יהודה אבן תיבון, שנולד בגרנדה וחי בפרובנס. הסב מצד האם, ורנר קרפט, היה סופר שחי בשכונת רחביה בירושלים וכתב בגרמנית. תיבון, גאה להציג את אילן היוחסין, הוא זולל ספרים, מ"אנה קרנינה" של טולסטוי ועד "חסד נעוריך" של אייל מגד. באוניברסיטה הוא כתב עבודה על החייל הרוסי על פי "מלחמה ושלום", ובהחלט אינו מתבייש בתואר אינטלקטואל. צרעה של עלומיו סבלה טרגדיות ואסונות, ובמיוחד חרות בזיכרונו מותו בתאונת דרכים של ח"כ מוסה חריף, מזכיר התק"ם, שהיה אז התקווה הגדולה של מפלגת העבודה. בבית הספר האזורי נודע תיבון הנער כמגשר ומפיג המתחים ששררו בין המושבניקים והקיבוצניקים, חבורות שלפחות בשנה הראשונה למפגש המעמדי היו צהובות לחלוטין זו לזו. בגיל 16 הוא התאהב בגלי מקבוצת שילר ולהבדיל, בסיפוריו של דיימון רניון. בני המחזור זוכרים את תיבון כ"ציוני, ערכי ופרפקציוניסט. יהודי לא קל". את שנת הי"ג הוא עשה בהדרכה בערד, בשליחות הנוער העובד והלומד. "למרות שעזבתי את הקיבוץ, בנשמתי אני עדיין שייך אליו. אני חש כאב גדול נוכח השינויים שעוברים על התנועה הקיבוצית, לדעתי אנחנו מוותרים על היפה וקונים בזול מאוד את התחלואים של החברה שמחוץ לקיבוץ. בשביל ההורים שלי, שהם כבר לא צעירים, צרעה היה מפעל חיים והנה, שניים מהבנים כבר לא שם והשלישית מתלבטת. זה לא קל להם. גם בצבא אני מבחין בשינוי. כשאני התגייסתי היו המון קצינים קיבוצניקים, צר לי שכיום אני כבר לא מוצא אותם, במקומם ישנם חובשי הכיפות הסרוגות". בנובמבר 81' הוא התנדב לסיירת מטכ"ל. כשפרצה מלחמת לבנון הוא היה בעיצומה של טירונות יחידה. "רק כשהגעתי לפו"ם התברר לי שבשלום הגליל היינו במוקד העשייה. כחייל זה לא ממש עניין אותי. לחמנו נגד הקומנדו הסורי ב'מיוערת', היינו בעין א-תינה, בפריצה לביירות, הכי מצחיק זה ששי אביטל, מפקד היחידה, שם את הצעירים באגפים כדי לא לסכן אותנו והנה דווקא אנחנו נתקלנו". הכוכב של הצוות שאיתו התגייס כונה כעבור שנים בעיתונות רס"ן ק', הקצין שניהל את התרגיל שסופו המר אסון צאלים ב'. כבר בתקופת המסלול דיברו על ק' בנוסח "זה עוד יהיה רמטכ"ל", תיבון עוד לא התבלט. הוא השתחרר מהצבא בדרגת סמ"ר, היה אזרח שנתיים שבהן נקרא שוב ושוב למילואים ביחידה, וכשהציע לו עומר ברלב, שהחליף את אביטל, להתגייס בשנית, הוא נענה לקריאה והשתתף במבצעים רבים, רובם בלבנון. בתום הקדנציה של ברלב בא ליחידה משה (בוגי) יעלון, שלזכותו זוקף תיבון את הפריחה שלו.

חברון כמקפצה

מערכת היחסים שפיתחו יעלון ותיבון מתוארת על ידי הסובבים כרומן סוחף. תיבון קיבל צוות תחת פיקודו למרות שמעולם לא עבר קורס קצינים. "בוגי הוא האדם שהכי השפיע עלי", מאשר תיבון, "הוא גם מיסד אותי כקצין בלי שעשיתי את בה"ד 1". בהיסטוריה הארוכה של סיירת מטכ"ל זה היה מקרה שני, נדיר מסוגו, שביחידה הוענקו דרגות סג"מ שלא במסלול המקובל; הראשון שקפץ כיתה היה טל רוסו. "יש ברקורד שלי הישגים שאותם אני מחשיב פי כמה", מצטנע תיבון. "בהרבה מובנים אני אפילו מצטער שלא הייתי בקורס קצינים". כאילו כדי לפצות על כך הוא סיים בהמשך בהצטיינות קורס מ"פים, וכך גם את לימודיו בפו"ם-ברק (המסלול הבכיר) ואת ההשתלמות בקוונטיקו, הפו"ם של המרינס. את התואר הראשון עשה בהיסטוריה כללית. הוא עבר מהקיבוץ לגליל, תחילה התיישב במצפה אבירים וכשהרגיש שהמקום צר לו עבר לכפר ורדים. תיבון יצא אז מהיחידה לחל"ת (חופשה ללא תשלום), קיבל ג'וב נאה ב"גילטק", חברה להנחת רשתות כבלים, אבל אחרי שטעם ממנעמי האזרחות בחר לחזור לצבא בשלישית. הוא מונה למפל"ג יעודי, מפקד הפלגה המבצעית של היחידה בתקופתו של ר', המפקד הרביעי והאחרון שאיתו עבד בסיירת מטכ"ל. זה הזמן שבו הרגיש שבשלו התנאים לקפוץ למים הקרים ולנסות את כוחו בחי"ר. טוב, לא בדיוק בחי"ר, אלא בצנחנים. הנחיתה - תיבון התמנה לסמג"ד 890 אצל גדי שמני - היתה מאוד לא רכה. בתחילה הוא נראה לסגל עוף מוזר, קצת אסטרונאוט, "די מצחיק, חצי מנותק", מתארים אנשי הגדוד את פרק הקליטה שלו. אבל מרגע שהתאקלם במציאות החדשה הם מלאי שבחים, אומרים שהפך "קבלן של הצלחות". כשהמג"ד שמני נפצע בתאונת דרכים ונעדר ארבעה חודשים מהגדוד, מילא תיבון את מקומו בלי חריקות.צאחר כך מונה לפקד על גדוד 202. היריבות העזה בינו לבין אביב כוכבי, מג"ד 101, היתה לאגדה בחטיבה. תיבון הוא טיפוס תחרותי לעילא. כשהיה בבית הספר לפיקוד ומטה היה גורם לו כל הפסד בריצת 2,000 מטר או בבוחן שולי להתכנס בתוך עצמו מרוב תסכול. כמג"ד הוא ניהל מול כוכבי מאבק גלוי על הבכורה; תיבון, שאתגרים רק מציתים אותו, הוביל את 202 לשלוש זכיות רצופות בתואר הגדוד המצטיין. סיבוב נוסף בין השניים ייערך בקרוב, כשתוכרע ההתמודדות השקולה בשאלה מי מהם יהיה מח"ט הצנחנים. לתיבון יש לובי חזק בפיקוד המרכז, בראשות יעלון ומפקד כוחות צה"ל ביהודה ובשומרון, אלוף יצחק איתן. לכוכבי יש מניות אצל הרמטכ"ל. חברון, על כל פנים, ידועה כמקפצה. קודמיו מאיר כליפי, בני גנץ וגדי שמני קיבלו לאחר השירות בעיר פיקוד על חטיבה, הראשון את גבעתי ושני האחרים את הצנחנים. יגאל שרון, היחיד שלא זכה בקידום שציפה לו, הוא מקרה חריג. בקרוב, בין היתר בגלל האכזבה, הוא עומד להשתחרר מצה"ל.

המנהגים חזקים מהמפקדים

שני חללים ספג הגדוד שלו בהיותו בלבנון. סגן שי וולשטיין ביולי 94' וכעבור שלושה חודשים סמ"ר אוהד נסים, שניהם מפגיעת טילי סאגר. מאזן ההצלחות, לעומת זאת, מורה על 14 אנשי חיזבאללה הרוגים בגזרתו. כשסיים את תפקידו ויצא להדריך בפו"ם, החליף אותו כמג"ד ידידו סא"ל חגי מרדכי. בדצמבר 95' נפצע מרדכי בהיתקלות ותיבון נקרא למלא את מקומו עד שיתבהרו העניינים. שלושה חודשים אחרי שנפרד מהגדוד הוא חזר אליו. "זאת היתה סיטואציה עדינה כי ההנחה היתה שחגי עומד להגיע כל רגע. לא רציתי לעשות שינויים, אז עוד לא ידענו שהשיקום שלו יתארך". באותה היתקלות נהרג סמל אורן צבאג ונפצע מפקד פלוגת החוד. כאילו לא חסרו לו צרות, לא חלף שבוע מאז קיבל שוב את הפיקוד על הגדוד ובפלוגה המסייעת, שהיתה בתעסוקה מבצעית על גבול לבנון, פרץ מרד נגד המ"פ. העילה המיידית למחאה היתה הדחתו של לוחם ותיק ודומיננטי מפעילות מבצעית, אבל זה היה רק קצה קרחון של מתחים שהצטברו במשך חודשים. תיבון היה בבית בחופשה כשהתחוללה המהומה, והסמג"ד בעוונותיו דיווח לו רק למחרת היום על ההתרחשות. "בעיתונים כתבו שהם נטשו כביכול מוצב, האמת היא שהמרד לא היה נורא כפי שהוא תואר", משחזר תיבון. "הם יצאו ממוצב צבעוני במטרה לצעוד למפקדת הגדוד, שם נכלא הלוחם שהודח. בפועל הם הלכו 300 מטר ואז הסתובבו לאחור, כי הם הבינו את גודל השטות. זה היה משבר שלימד אותי הרבה על עצמי ועל הצבא, בדיוק על זה נאמר מה שלא הורג אותך מחשל אותך". הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק בא לביקור בפלוגה הסוררת ותיבון קיבל אותו בהצדעה. "אני ממלא מקום מג"ד 202", הציג את עצמו. הרמטכ"ל מיהר לתקן אותו, "אתה לא ממלא מקום, עד הודעה חדשה אתה כאן המג"ד לכל דבר" - הערה שככל שנאמרה בעדינות חידדה אצל תיבון את ההכרה שהוא האחראי היחיד. הוא דן את 31 החיילים שהשתתפו במעשה ל-56 ימי מחבוש. כשגמרו לרצות את העונש הם הורחקו מחטיבת הצנחנים ופוזרו איש לגורלו ביחידות צה"ל, דגם שצה"ל אימץ למרידות שפרצו בשורותיו לאחר מכן. אשר למ"פ אפי בן מלך, בעניין זה חלק תיבון על עמדת המח"ט בני גנץ. המג"ד רצה לתת לבן מלך צ'אנס לשקם את הפלוגה, גנץ החליט להחליפו. אל המשבצת שהתפנתה נכנס אורי אזולאי. הוא בנה פלוגה לתפארת, אך בתקופה הבאה בקו נהרג בעיישיה מפגיעת מטען. "זה סיפור עצוב עצוב. אפי בן מלך, אדם חזק ומוכשר, עזב בתחושה של כפיות טובה נוראית, החיילים, שהם כולם מיטב הנוער, לא חזרו להיות לוחמים, אורי, שאותו מאוד אהבתי, איננו. הרבה זמן חלף עד שהפלוגה הצליחה להתייצב. תשאל אותי אם צה"ל למד את הלקח מהמרד? אני בספק. עדיין המנהגים חזקים מהמפקדים, המפקדים צעירים מהחיילים, הבעיה מתמקדת ברמת הסמל והמ"מ. קצין שגומר בה"ד 1 ונשלח למחלקת מרגמות שבה הכבוד מושתת על המקצועיות, אין לו שום סיכוי אלא אם הוא תותח. במרבית המקרים דווקא המ"מ הוא הכי פחות מנוסה במחלקה, כי מסלולי הקידום המקוצרים שנהוגים בצה"ל גורמים לזה שיש בחורים שמגיעים לקצונה בלי להיות בלבנון. הפערים האלה גורמים לכך שכדי לשרוד בשלום הם עושים פשרות כואבות, קיימים דילים שלא כתובים ולא נאמרים, מה שנקרא הבנות שקטות, למ"פ נוח להעלים עין, המג"ד לא תמיד מסוגל לעקוב באופן צמוד אחרי ההתרחשויות, וכשקם מישהו ומנסה בכל זאת לשבור את מעגל הקסמים - זה מתפוצץ לנו בפנים".

קבוצה של לוזרים

אחרי חודשיים הוא סיים איתם את הקו ונופף לשלום לגדוד 202, הפעם לתמיד. מאחוריו כבר היתה התמודדות על תפקיד מפקד סיירת מטכ"ל. איתו עלו לגמר י', שגם זכה לבסוף, ורוסו שבהיותו כבר אל"מ נחשב בכיר מדי לתפקיד. עכשיו התמנה תיבון לסגנו של גנץ. המג"דים של התקופה ההיא בצנחנים מעידים עליו, שבהשוואה לסמח"טים אחרים תיבון הירבה להיות איתם בשטח. הפרשנים הצביעו על תיבון כמועמד המוביל, הודות לחיבור ההדוק בינו ליעלון, אז ראש אמ"ן, האיש שההכרעה בידו. העדפתו של י' על פניו נחשבה סנסציה ומיוחסת ל"התנגדות פנימית שבוגי לא יכול להתעלם ממנה", מספרים ביחידה. "נועם הוא סופר אינטליגנט, מקצוען אמיתי, הוא ניחן בחוכמת הפשטות, רק שהוא היה מאוד לא סובלני ביחסי האנוש שלו. הוא היה קשה עם אנשים שאותם הוא חשב ללא מוכשרים, לא ראויים ולא ממוקדים במשימה. הוא קצין מעולה, רק שלפעמים הוא העריך מדי בחשיבות עצמו". הוא מודה שבמבט לאחור, ההפסד תרם לבגרותו. "הוא נתן לי פרופורציות, זאת היתה בעצם הפעם הראשונה בחיים שלא קיבלתי את מה שרציתי. זה גם לימד אותי שהעובדה שמקנאים בי לא בהכרח פועלת לטובתי. אבל הדבר הכי חשוב מבחינתי זה שגיליתי שיש חיים אחרי היחידה, והם דווקא נפלאים". לא, הוא אינו מתגעגע, הקשרים עם עמיתים בסיירת מטכ"ל הם קורקטיים, החברים הצבאיים שלו הם מהצנחנים. נדמה שעם המעבר לאדומים תיבון שם איקס על ימי היחידה שאותה עזב בשנת 90', אם כי יש לו ביקורת נוקבת על התגובה הנפתלת שלה בעקבות אסון צאלים ב', שארע בנובמבר 92', ועל יחס היחידה למשפחות השכולות. מי שהכיר את תיבון בסיירת מטכ"ל ואחר כך פגש אותו בצנחנים מעיד שבאופיו התחולל מהפך דרמטי. "הסוויץ' שהוא עשה הוא רווח נקי של נועם. הוא נחשף לאוכלוסיות שעזרו לו להשתנות, נועם סיגל לעצמו ג'סטות שלא היו לו ביחידה, כל מה שחשבנו לחובתו היום כבר לא תקף". בתום פרק הסמח"ט הוא נסע עם המשפחה לקוונטיקו, להשתלמות במרינס. הוא התבשם מהרוגע, מהנימוס ומשיגעון ה- NBA. כיוון שגרנו ליד ואשינגטון הלכתי למשחקים של הוויזארדס, קבוצה של לוזרים שיכורים ומסוממים, לא כדי לראות אותם אלא את הקבוצות האורחות. זאת היתה עונת הפרישה של מייקל ג'ורדן, אבל למשחקים נגד שיקגו בולס אי אפשר היה להשיג כרטיס". כשחזר עמוס חויות מקוונטיקו הוא השתקע במעלות, לאחר שאשתו התקבלה לנהל את תיכון "אורט". הוא, לעומתה, הוצב בבית לחם להיות מח"ט עציון. הוא היה שם קצת יותר משנה, ובאופק - אחרי שנתיים בתפקיד - המתין לו שיבוץ קורץ כרמ"ח מבצעים. "כבר ראיתי את עצמי מסיים את שלב הבט"ש בחיי, מה שמילא אותי אושר גדול", אלא שאז נטרפו הקלפים. אסף שביט מסר את המפתחות, תיבון נקרא לדגל.

כבוד האדם הפלשתיני

"להוריד את חברון מהכותרות", זה היעד שסימן לעצמו מיד בהגיעו למפקדת החטיבה בהר מנוח. "מה שנחוץ כאן זה מח"ט רגוע וקר רוח", הוא מסביר כשהוא חולף בג'יפ ברחוב השוהדא ההומה במטיילי הפסח. כשנכנסים ללשכה שלו מקדם את פני הבאים צילום של בלחסן בהיותו מפקד סיירת צנחנים. "איתן, שהיה הסמג"ד שלי בגדוד 202, הוא החבר הכי קרוב שאבד לי. היינו עד כדי כך קרובים שלפני שהוא נתן לבתו את השם נועם, הוא צילצל אלי לארצות הברית לשאול אם זה בסדר מבחינתי". השיחה האחרונה שלהם היתה בשבת האחרונה לפני שבלחסן נהרג. "הייתי אז מח"ט עציון והיה לנו הסכם שנדבר לפחות פעם בשבוע", מספר תיבון. "זאת היתה שיחה שזכורה לי היטב, כי היו בה כל כך הרבה התחלות ומעט כל כך סוף. איתן התייעץ איתי בקשר ללימודים, הוא היה קצת לחוץ בעניין המינוי הקרוב שלו למג"ד, דיברנו על המשפחות, התעסקנו במיליון ואחד עניינים, רק לא במוות". בשמונת החודשים שתיבון באזור היו שלושה מקרי ירי לעבר רכב ישראלי. במבצע "ליל כלולות" היה תיבון יד ימינו של מפקד האוגדה יצחק איתן. במבצע נהרגו בכפר בית עווא שני מבוקשים, בהם הבכיר עיאד בטאט, ונלכדו עוד שני חברי חוליית החמאס. לתיבון חשוב גם להדגיש, כי "אשה וארבעה ילדים שהיו בבית לא נשרטו". השבוע, למרבה המבוכה, נגנב ארגז אמצעי לחימה מעמדת צה"ל בקרית ארבע. עוד ביומן האירועים שלו: פינוי חוות מעון ("שיכול היה להתפתח לטראומה לאומית לולא פעלנו בנחישות וברגישות"), הריסת נחלת הקבר של ברוך גולדשטיין (תפוח אדמה חם שהתגלגל ממח"ט למח"ט ונעצר אצלו) וגירושם של דרי המערות מדרום הר חברון. לא, הוא לא חושב שנהג במקרה זה בשרירות לב. "הדברים הוצגו לציבור בצורה מסולפת", הוא מתעקש. "שטח אש 918", תיבון מסנגר על פרשת הפינוי, "הפך למגרש משחקים בין הימין לשמאל בישראל, כשהצבא ניצב בתווך. באביב כמנהגן רועות בו משפחות מיטא את עדריהן, לכל אחת מהן יש בית משלה, המערות משמשות אותן באופן עונתי בלבד, הן לא גרות שם כל השנה". תיבון מתעקש לחזור על הגרסה הזאת, למרות שבתקשורת הופיעו עדויות מוצקות שיש בין דרי המערות אנשים שזה משכן הקבע היחיד שלהם. "כשפינינו אותם מהמערות כמובן שזאת לא היתה גחמה שלי, פעלתי מתוקף החלטת בג"ץ אחרי שעתירתם נדחתה. זה שהפכו אותם למסכנים עלי אדמות, זה לא מדויק. נכון, זאת אוכלוסייה מאוד ענייה, הם לא אנשים רעים, הם לא מחבלים, אבל עדיין מדובר בשטח אש שהם נכנסו אליו שלא כחוק. מדובר במאבק על קרקעות שאותו מכוונת הרשות הפלשתינית. היא זאת ששולחת אותם, לשיטתה כמו שלכל עץ יש משמעות, כך יש משמעות למקום שבו העדר נמצא. אחרי שפינינו את חוות מעון ואת שוכני המערות, נוצר בשטח סטטוס-קוו שמנע חיכוך". אבל בג"ץ היה גם הערכאה שהורתה להחזיר את דרי המערות לשטח. "החלטת בג"ץ עלולה לגרום דווקא לעימותים", אומר תיבון. "אני מכבד את הפסיקה ומבצע אותה כלשונה, למרות שלדעתי היא לא לקחה בחשבון את מורכבות המצב. אני לא משוכנע שנעשה צדק, אם כי במציאות כל כך מורכבת לא ייתכן צדק אחד. אנחנו נמצאים בנקודה מכרעת בסכסוך בין העמים, לכל דבר יש משמעות הרבה מעבר לכאן ולעכשיו. דקה של חוסר ערנות ומעגל הדמים אי אפשר יהיה לעצור אותו". הוא יודע כיצד נשמעים דבריו, ולכן מקפיד לאזן: "אני אומר את זה כאדם שהוא רגיש לכבוד האדם הפלשתיני, זה לא מקרה שכוח המשקיפים של TIPH צימצם השנה את נוכחותו בחברון. זה קרה כי מספר התלונות על התנהגות חריגה של חיילים התמעט ב-80% מאז שאני כאן, קיימת ירידה חדה במספר תיקי מצ"ח שנפתחו בזמן האחרון. שלא תהיה פה טעות, אני לא מהאו"ם, אני מצבא ההגנה לישראל. באתי לפה לא לחפש שותפים לכוס תה אלא לדאוג קודם כל לביטחונם של המתישבים היהודים. ביחס לפלשתינאים, גם בלי שאני תופש את עצמי כמח"ט הומני, הנתונים מדברים בעד עצמם".
הנשק העיקרי
כשהגיע אליו לגזרה לפני חודשיים גדוד "הבוקעים הראשון" של גולני, אסף תיבון את הסגל וערך לסיפתח משאל, איפה הם מעדיפים לשרת לו בידם הברירה: בחברון, שהיא עתה רגועה, או בלבנון ערב היציאה. אצבע אחת לא הורמה בעד האופציה החברונית. אחר כך בתדריך הורה להם עקרון יסוד: "למעט היתקלות מטווח קצר אני לא רוצה שתשלפו. אני רוצה שתחשבו. תפעילו את האמל"ח העיקרי שלכם, שהוא השכל הישר". המח"ט שקדם לו, יגאל שרון, היה אמן של יצירת איזונים בעיר בעלת פוטנציאל ההתלקחות הגדול בגדה. הוא החליף צ'פחות עם פלשתינאים בקסבה כמו גם חיבוקים עם יהודים במתחם אברהם אבינו. תיבון שומר על דיסקרטיות במגעיו עם האוכלוסייה הערבית. הוא הודף את הטענות כאילו התאהב במתנחלים, אבל מודה ש"בתפקידי ביו"ש למדתי להכיר את ההתיישבות הישראלית. יש בארץ בורות עצומה בנוגע אליה, קומץ קיצונים חמום פוגע בשמו של ציבור גדול, ערכי וחיובי".

פורסם בתאריך- 05/05/2000

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מח"ט חברון נהרג כשהסתער בראש חייליו \ מאת עמוס הראל, ים יהושע ויהונתן ליס

צה"ל / אל"מ דרור ויינברג - הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפאדה

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...contrassID=1%22
"כל מי שהכיר את דרור", אמר אתמול אלוף פיקוד המרכז, משה קפלינסקי, לאשתו של אלוף-משנה דרור ויינברג, "לא יכול להתפלא על האופן שבו נהרג: בראש חייליו, מסתער כדי לחלץ נפגעים ולפגוע במי שיורה עליהם". ויינברג - מפקד חטיבת חברון (יהודה) שנהרג שלשום עם עוד 11 חיילים, שוטרי מג"ב ואזרחים בקרב עם חוליית הג'יהאד האיסלאמי - הוא ההרוג הבכיר ביותר של צה"ל מאז פרוץ העימות בשטחים. ויינברג, בן 38, תושב ירושלים ואב לחמישה, נחשב לאחד מטובי מפקדי השדה בצה"ל. זו אינה אבחנה שלאחר המוות - עמיתיו ופקודיו דיברו על כך בגלוי, במיוחד בשנתו האחרונה שעשה בחברון. "ייעדנו אותו לגדולות", אמר קפלינסקי.

ויינברג נולד בכפר סבא, והיה בוגר ישיבת מרכז הרב בירושלים. הוא התגייס לצה"ל לסיירת מטכ"ל. "דרור תמיד היה מופנם", סיפר אתמול אביו, אורי, ולכן כששמע את ההודעה על קבלתו לסיירת, הוא "לא הראה לנו שמחה מיוחדת". אך במשך השירות בצה"ל, סיפרו קרוביו, "הוא ראה בו שליחות עצומה". לאחר תקופה קצרה בסיירת, נשלח ויינברג לקורס קצינים, שבסיומו העניק לו שר הביטחון אז, יצחק רבין, את אות החניך המצטיין. וינברג חזר לסיירת כמפקד צוות. בסוף שנות ה-80 עבר לצנחנים, כמפקד פלוגה בגדוד 890. מכריו מאז זוכרים אותו צועד בראש במבצעים בדרום לבנון, קטן קומה, מוצק, נמוך כמעט בראש מהקשר ומהמא"גיסט שלו. מאוחר יותר מונה לפקד על אותו גדוד. קפלינסקי, איש גולני שהיה אז מפקד אוגדה מובחרת, שמע על הקצין מעמיתיו בצנחנים ו"שלף" אותו לפקד על יחידת העלית "מגלן". אחר כך פיקד ויינברג על חטיבת צנחנים במילואים ומשם עבר, ביוני אשתקד, לשרת בחברון.

במשך שנים נחשבה חברון לגזרה הקשה ביותר בשטחים. קצין שמונה לפקד על החטיבה, ידע בדרך כלל שמשם סלולה דרכו לצמרת, בתנאי כמובן שלא יסתבך במהלך תקופת כהונתו. אולם לוויינברג היתה "מגבלה", שקודמיו לא סבלו ממנה: הוא חבש כיפה. כקצין דתי בחברון, הוא נבחן בשבע עיניים, מכל הכיוונים. בשמאל חשדו בו שהוא "קצין מטעם"; המתנחלים ציפו ל"אחד משלנו". די במהרה המח"ט התגלה כקצין קפדן, עצמאי וקשוח, שאינו עושה חשבון לאיש. פעילי כך אפילו חילקו נגדו כרוזי שטנה, ליד בית הכנסת בשכונת מגוריו, קרית משה. בינתיים, צמחה מתיחות זמנית בינו לבין אלוף הפיקוד הקודם, יצחק איתן, שלא התלהב מחלק מההחלטות שקיבל המח"ט, ובהן הנחיה לחייליו לנוע חבושי כומתות, במקום קסדות, בטענה שכך הם משדרים יותר "חיילות וקשיחות". אבל בהדרגה הסתגלו הכל לווינברג: בפיקוד המרכז דיברו בהערכה על ה"שריף" שמשליט סדר בחברון והופך אותה, ברוב חודשי השנה, לעיר השקטה ביותר בגדה. האמון בשיקוליו הלך וגבר ועמו פחתה ההתערבות מגבוה בהחלטות שקיבל. קציני מילואים ששירתו בגזרתו חזרו מלאי התפעלות מקור הרוח המוחלט ששידר ומהעצמאות הכמעט בלתי מוגבלת שהעניק להם. המתנחלים, חרף עימותים תכופים עם המח"ט, דיברו עליו כעל המפקד הטוב ביותר שהיה לגזרה מעולם. אף שבדעותיו הפוליטיות היה מתון בהרבה מהם, העניק ויינברג למתנחלים הגנה מרבית. "הוא לא הכניס את עצמו לתוך העניין הזה מבחינה רגשית, ואמר לתושבים שם שהוא יפעל אך ורק על פי החוק", אמר קרוב משפחה. "הוא לא עשה להם שום הקלות - ואמר שאין כל קשר לכך שהוא דתי. לפני כמה זמן היינו איתו בסיור בחברון, ושאלנו אותו האם יש לו כוח להתעסק ב'שטויות' שלפעמים נאלצים להתעסק בהם בשירות כזה. הוא אמר שנושא ההתיישבות היהודית לא פחות חשוב מעצם השירות". ההצלחה בחברון פתחה מחדש עבור ויינברג אפשרות לזכות באחד התפקידים הנכספים ביותר לקצינים בדרגתו - מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה. באוגוסט השנה התבשר על המינוי. שניים מאוהדיו, קפלינסקי ומפקד זרוע היבשה האלוף יפתח רון-טל, דחפו לקבלת המינוי. בקיץ הבא אמור היה ויינברג לרשום עוד היסטוריה קטנה: המח"ט הדתי הראשון בצנחנים. הקרב בסימטה הקטנה בחברון קטע את תוכניותיו. ויינברג היה נשוי להדסה, ונולדו להם חמישה ילדים: יואב (14), יעל (11), איתן (8), ישי (5) ואורי (3). האשה בהריון כעת, וממתינה להולדת ילדם הששי. ויינברג השאיר אחריו גם אב, אם ושלושה אחים צעירים. חרף השירות הצבאי התובעני, ויינברג לא שכח את לימודי התורה. אחיו הצעיר, מתן, סיפר: "מתחילת הדרך אחי היה מקורב לישיבת מרכז הרב. כל יום הוא הקדיש שעות ללימודי תורה, והוא התגאה בכך שבנו, יואב, לומד היום באותה ישיבה. גם כשהוא היה בשטח הוא היה לומד". קרובי המשפחה הרבים שהגיעו אתמול לבית אביו של ויינברג בכפר סבא ביקרו גם בבית הקברות הצבאי, הנמצא בסמוך, שבו ייקבר היום ויינברג ב-13:30. במקום קבורים שני דודיו של דרור, שלומי ושמעון קניגסבוך, שנפלו במלחמת ששת הימים. "עכשיו", אמרו בכאב כמה מהמבקרים, "דרור מצטרף אליהם, כמסורת ארוכה, רבת שנים, של משפחה שהקדישה את חייה לצבא".

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"דוברמן. מנהיג נערץ. רב ראשי. פה ג'ורה"\ מאת חן קוטס-בר

כזה הוא חגי פלג, שפרש מתפקידו כמנכ"ל המשרד לביטחון פנים בעקבות תלונה על הטרדה מינית: אי אפשר להישאר אליו אדיש

| 19/11/2010

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...&loc=4&tmp=1157

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבתו של ‏אביחי בקר, "אלוף עצבות", "הארץ" 2002\04\26.
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

אלוף עצבות\ מאת אביחי בקר

כמה קצינים בצה"ל מקבלים דרגת אלוף בגיל ארבעים ושתיים? וכמה מפקדים בכירים מוכנים לעלות על במה ולהגיד - נכשלתי? סוד הקסם העצוב של אלוף פיקוד הצפון החדש, בני גנץ
מאז יולי 2001 נושא בני גנץ בתואר מחייב: "צעיר האלופים בצה"ל". במטכ"ל שרוב אלופיו נושקים לגיל חמישים זכה גנץ לדרגה שלו בגיל ארבעים ושתיים, אחרי שלוש שנים בלבד בדרגת תת אלוף. בשבוע שעבר נכנס לתפקידו כאלוף פיקוד הצפון, עמדת מפתח שהופכת אותו לאחד המועמדים המבטיחים ביותר להתייצב בראש הפירמידה הצבאית בבוא היום. מה סוד הקידום המטאורי של בני גנץ? ההסבר הקל בא מתחום הפוליטיקה הצה"לית הפנימית: גנץ הוא בן טיפוחיו של שאול מופז, הרמטכ"ל שמילא את צמרת צה"ל בקצינים המקורבים אליו בתוקף עבר משותף בצנחנים. איכשהו קרה שכל הקצינים שהתקבצו סביב שולחן הישיבות של מח"ט הצנחנים אל"מ מופז מפקדים היום על כל הגזרות הרגישות והחשובות ביותר של צה"ל. כמה דוגמאות: תא"ל מאיר כליפי, לשעבר קצין האג"ם של מופז בצנחנים, מפקד על אוגדה 91 המופקדת על גבול לבנון; תא"ל גרשון יצחק (ג'רי), שהיה מפקד גדוד הצנחנים 202, מפקד על אוגדת יהודה ושומרון; תא"ל ישראל זיו, שהיה מג"ד 50 מפקד על כוחות צה"ל באזור עזה; ואחרון אחרון חביב, בני גנץ, לשעבר מפקד גדוד הצנחנים 890, מקבל עכשיו לפיקודו את הגזרה הצפונית כולה. איך שלא בוחנים את התופעה, מתעוררת תהייה כיצד כל החוכמה והמקצועיות הצבאית נובעות ממקור אחד בלבד- חטיבת הצנחנים של מופז. לכל לאורך המסלול שלו הוקפץ גנץ מעל בני גילו ומחזורו פעם אחר פעם. לראשונה זה קרה בתחילת דרכו, כשמ"פ בגדוד 50 סולק בעקבות תאונת אימונים וגנץ הוזעק למלא את מקומו. לאחר שמפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין, נהרג בפברואר 99' מהתפוצצות מטען שהניחו אנשי חיזבאללה, הוזנק גנץ הצעיר למלא את מקומו. הדילוג הבא, שוב בנסיבות עגומות, בא בספטמבר 2000, כשהחליף את מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, תא"ל שלמה אורן, שהודח מתפקידו בשל חלקו בפרשת "דובדבן" בעסירה א-שמאליה, תקרית שבה נהרגו שלושה חיילים מאש חבריהם. גנץ קיבל את אוגדת איו"ש ערב פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. בקושי מלאו תשעה חודשים לכהונתו זו וכבר נשלף, בעיצומה של הלחימה בשטחים, להיות מפקד הגיס הצפוני, צעד שנראה כאילו נועד להכשיר אותו להיות אלוף הפיקוד. ואמנם, אחרי כשבעה חודשים בלבד הוזנק, כמצופה, לתפקיד הבכיר הנוכחי.

נסיך או צפרדע

לא פלא שהההתקדמות הצבאית המהירה הצמידה לגנץ את הכינוי "הנסיך". אלא שהנסיך בעצמו מתייחס בביטול לתואר האצולה ובעיניו שלו הוא דומה יותר לצפרדע. "בבצות שאני נמצא בהן אני עדיין מחפש את הנסיכה שתיתן לי נשיקה", אמר לאחרונה לעמית. גנץ יודע על מה הוא מדבר. למרות הקידום המסחרר הועם זוהר נסיכותו עם השנים וטור החובה שלו כבר אינו ריק כפי שהיה עד "דמדומי שחר", מבצע הנסיגה מלבנון, ואירועי "גאות ושפל", המבצע שפתח את העימות הנוכחי עם הפלשתינאים. יש בגנץ מנות לא קטנות מאותו מרכיב חמקמק שנקרא כריזמה. הוא מסוג המפקדים שקשה להתעלם מנוכחותו ומדבריו. הוא בולט בכל חבורת קצינים, לא משנה מהן דרגותיהם, ואם זר ייקלע לחברתם סביר שמבטו מיד יתמקד בגנץ. קשה להסביר למה: יש המצביעים על חיצוניות המרשימה - עם קומתו התמירה, קלסתרו המסותת וכחול עיניו הוא ליהוק טבעי לכל סרט מלחמה הוליוודי. אחרים מציינים דווקא את אישיותו - לקט הערכות אופי כולל מונחים כמו "הדר", "נועם ההליכות", שלווה פנימית", "העדר פוזות", "איש כבוד" ועוד כהנה וכהנה. בני גנץ, נשוי (לרויטל) ואב לשניים, מתגורר במרכז הארץ. הוא נולד ב-1959 במושב העולים כפר אחים שליד קסטינה, בן להורים דתיים, ניצולי שואה, שנישאו במחנה מעצר למעפילים בקפריסין והיו ממייסדי המושב. את הכיפה הסיר מראשו ביום שבו נכנס בשערי פנימיית הכפר הירוק, שם התמחה בענף הרפת. אתו במחזור היה אל"מ במילואים יגאל שרון, מח"ט חברון לשעבר ומרואיין מבוקש בהווה. "הייתי די מקובל, לא דמות מיתולוגית אבל הייתי בסדר", כתב גנץ לפני שנתיים בחוברת היובל של המוסד. ה"בסדר" הזה לא כלל הצטיינות בלימודים: בכיתה י' היו לו שבעה ציונים שליליים, מה שגרר איומי סילוק מצד ההנהלה. בסופו של דבר מחלו לו בעיקר בזכות פעילותו בוועדות שניהלו את חיי החברה והמשק בבית הספר. הוא היה סדרן עבודה, התפקיד בה"א הידיעה חשף את ניצני המנהיגות שלו כבר בגיל שש עשרה. "הכל מייצר אחריות לקחת על עצמך דברים", הוא סיכם בעלון את תרומת הפנימייה לגיבוש אישיותו. כשביקר במקום לרגל חגיגת היובל, לראשונה מאז סיים את בית הספר בקיץ 77', הוא שם פעמיו קודם כל ל"מחששה" (הוא נשאר מעשן כבד עד היום). גנץ התגייס לגדוד 50 (נח"ל מוצנח) בזמן שדימוי הגדוד היה ירוד בגלל שורת תקלות מבצעיות בלבנון. המפנה לטובה החל להסתמן כשדורון אברוצקי (אלמוג), אלוף פיקוד הדרום הנוכחי, התמנה לפקד על הגדוד. גנץ הוא אחד התוצרים המובהקים של אותה תקופת פריחה. "נבון, שקול, מבריק ושובב", זוכרים אותו חייליו ומשחזרים את סיפור מסע הכומתה מאנדרטת הצנחנים בתל נוף דרך גבעת הרדאר לכותל המערבי. המג"ד הכתיב קצב מטורף, פלוגה א'- שגנץ היה בה הסמ"פ- צעדה במאסף. אחרי שעברו בקיבוץ גזר הופתעו הכל לראות את גנץ מפטרל לאורך הטור על זוג אופניים שסחב מאחת החצרות, מדווש להנאתו ומצלצל בפעמון כאילו הוא בטיילת, "מבסוט כמו ילד וחיוך קונדסי על פניו". הכל היו משוכנעים שאברוצקי לא ישתוק על המעשה, אבל המג"ד הצטרף לצחוק הכללי. היתה תחילתה של ידידות, שממשיכה להתקיים למרות פער הדרגות וההבדלים בסגנון. "היה לנו לפניו מ"פ בחסד, אבל הצל הענק שהוא הטיל לא כיסה את בני", אומרים כמה מחייליו. "לרגע לא היה לנו ספק שאם הוא יישאר בצבא הוא יהיה קצין בכיר". אחרי שסיים תפקיד מ"פ נשלח גנץ לארצות הברית לקורס של המארינס. במלחמת לבנון הוא הצטרף לכוח הצנחנים שלחם במערב ביירות, החליף מ"פ שנפצע ואחר כך התמנה למפקד החה"נ (יחידת ההנדסה החטיבתית). בשנת 84' זימן אותו דורון אלמוג להיות סגנו ב"שלדג". ציון הדרך הבא היה מג"ד 890, הזירה העיקרית היתה דרום לבנון, שבה חווה ארבע היתקלויות. בשנת 89' הוא התמנה למפקד "שלדג", והביא אתו רבים מאנשי 890 שיסייעו לו. הקדנציה שלו נמשכה שנתיים, וגולת הכותרת שלהן היתה "מבצע שלמה" להבאת יהודי אתיופיה במאי 91'. ותיקי שלדג, לא שחקני הרכש של גנץ, מציינים ברובם שהוא לא הטביע חותם של ממש. "הוא לא כוכב, הוא לא התקווה הלבנה. הוא בסדר, הוא אדם ערכי שאין בו מילימטר של רוע, מצד שני הוא שמרן ולא ממש פורץ דרך. המסר שלו זה שקט תעשייתי".

בניחותא

גנץ אינו מזן המפקדים האימפולסיוויים, השתלטניים, הששים אלי קרב ומקבלים החלטות מהמותן. אם כבר הוא מייצג את המפקד הדמוקרטי, המתלבט, המתייעץ, ויש אומרים- ההססן. בכיר בשב"כ שעבד לצדו אומר: "בקבלת החלטות הוא בפירוש מהסוג האטי ומבחינתי זה בסדר. הסגנון שלו הוא 'בוא נראה, בוא נבדוק, בוא נלמד קודם את המשמעויות', הוא שם על עצמו הרבה בלמים אבל ברגע שהוא מחליט העשייה מתבצעת במלוא התנופה". מפקד יחידה מיוחדת: "הפטנט הזה של הטיפוס המתלבט- הוא עושה בו שימוש מוגזם. בני הוא איש שתענוג לעבוד אתו בצוות, הוא אמן ביצירת תחושה של שותפות והזדהות, הוא לא מנסה להשפיע בכוח, בחפ"קים הוא סמל של שלווה ורוגע, אף פעם לא בלחץ. הבעיה היא, ויש כאלה שאותם זה משגע, שהוא נוטה לדחות החלטות למחר ואז למחרתיים, אולי אפילו כדי למוסס אותן. אבל אפשר להסתכל על זה מזווית אחרת. האמנות היא לאו דווקא לקבל החלטות, שאז אתה עלול לסגור לך אופציות, אלא לקבל החלטות בזמן, כך שהדחייה שומרת את האופציות פתוחות". מג"ד צנחנים: "יש כאלה שמעדיפים לקבל החלטה, אפילו פחות טובה, העיקר להחליט עכשיו. בני לחלוטין לא שייך לאלה. עד שהוא מחליט הנשמה יוצאת, התפישה שמנחה אותו היא שכדאי לחכות עד לדקה התשעים ואפילו לתוספת הזמן בתקווה לאסוף בדרך עוד מודיעין. הוא יודע בדיוק מה שהוא רוצה, זה לא שהשיטה שלו היא לחכות עד שהפריץ ימות". הסימן הברור ביותר לעובדה שהפיקוד הבכיר רוצה ביקרו של גנץ היה מינויו למח"ט חברון אחרי הטבח שעשה ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. הוא הרבה להופיע אז בתקשורת, לא רק בגלל המצב הרגיש אלא גם משום שהוא שייך לזן הקצינים שהמצלמה אוהבת ודובר צה"ל נהנה לחשוף לציבור- שילוב של דיבור רהוט, רוגע, צניעות, אף לא שמץ מאצ'ואיזם וכבונוס- מראה של גנרל. "אני אוביל את החטיבה בהשקט ובבטחה", היה המשפט שבו פתח את שיחת ההיכרות כשהתמנה בספטמבר 96' למפקד חטיבת הצנחנים. כאן הוא עצר, בעיניים חצי עצומות הוא שאף מהסיגריה, ובטרם המשיך בדבריו המסר כבר היה ברור: ההתנהלות מעתה והלאה תהיה שונה לחלוטין מהסגנון שאפיין את קודמו ישראל זיו. הקצינים התקשו לעכל את העצמאות והחופש שהוגשו להם פתאום במנות גדושות, אחרי שהתרגלו לנוקשות של קודמו, שהכתיב להם עשרים וארבע שעות ביממה מה עליהם לעשות. גנץ, הקוטב ההפוך מזיו ה"פרוסי", הציע דגם של מנהיגות מרוככת שיש בה לא מעט מרכיבים אזרחיים. הוא גילגל את היוזמה לפקודים והיו שלא עמדו במעבר הקיצוני. חסרה להם הלוחמנות והכוחניות של המח"ט היוצא. אחרים נשמו סוף סוף לרווחה. "הצנחנים ייזמו, יובילו, יהוו דוגמה ומופת וינצחו בקרב", היה המוטו שלו, והודות לאנושיות ששידר הוא הצליח לרתום לשירות קבע כמעט כל מי שרצה. נקי, מחושב, לאט לאט, אין ספק שקצין אג"ם של גנץ בצנחנים, איתי וירוב, קלע בול כשהצמיד לו את הכינוי "בני- חותא". גנץ כדרכו השכיל להקיף את עצמו באנשים מעולים, הוא היה תכליתי וממוקד מאוד ואת הטיפול בתחומים שלא עניינו אותו הוא השאיר לחבר הנאמנים. הוא לא טבל את הידיים בבוץ, המנהיגות שלו היתה מרוחקת, לא צ'פחות ולא הסתחבקות. "הוא לא היה חבר, הוא היה אבא", מעידים פה אחד המג"דים ששירתו תחתיו, רובם ככולם אוהדים מושבעים. מצד שני, הם זוקפים לחובתו את הטיפול הרך מדי במפקדים שמשכו לכיוונים שליליים. "הוא לא ממהר לבעוט, הוא מעל הדברים האלה, וכשהוא כבר מבחין בתככנים הוא מתעלם. בצנחנים זה איכשהו הסתדר, אבל בפיקוד צפון, שהוא לא המגרש הביתי שלו, העדינות עלולה להיות בעוכריו".

נכשלתי

לקראת סוף הקדנציה שלו כמח"ט, נתקל כוח של סיירת צנחנים במאי 97' במארב חיזבאללה שמונה ק"מ מצפון לרצועת הביטחון. בקרב שהתפתח נהרגו שלושה: סרן ערן שמיר (סגן מפקד היחידה), סמ"ר זאב זומרפלד וסמ"ר רן מזומן. שבעה אחרים נפצעו, בהם מפקד הסיירת. מבצע "מרכבות האלים" נועד, על פי מקורות לבנוניים, להציב מכ"ם מתוחכם בעומק השטח הלבנוני כדי לעקוב אחר תנועות חיזבאללה. האבידות, ההסתבכות, הציוד שהופקר העיקו עליו יותר מהצפוי. "מח"טים אחרים היו מתחקרים, מפיקים לקחים וממשיכים הלאה בלי להניד עפעף", אומרים הקרובים לו, "אבל בני התקשה להתאושש". כשעמית משכבת האל"מים אומר לי "תבדוק למה הוא עצוב" - זה האירוע שהוא רומז עליו. יש לא מעט מקטרגים הטוענים שגנץ סובל ממינון יתר של רגישות לאבידות, שאמנם לא חסר לו אומץ לב אבל בעקבות "מרכבות האלים" הוא נהיה זהיר מדי, שונה ללא הכר מגנץ הקודם. קומתו שחה, ולא רק כמשל. מכל מקום, במקרה או לא במקרה, עד לתפקיד הבא הוא יצא ללימודים בוואשינגטון. אשר להתנהגותו בקרב, יש שמשווים אותו למשקיע סולידי בבורסה, שלעולם ילך על בטוח ויימנע מסיכונים. הוא אף פעם לא יגיד, "תתקוף, אני כבר אשיג את האישור". הצבתו בראש יק"ל (יחידת הקישור ללבנון) חודשיים אחרי שנהרג ארז גרשטיין, עוררה ביקורת רבה מצד הקליקה של גולני בפיקוד צפון, בראשות האלוף גבי אשכנזי. אנשיה קיוו לקבל את אל"מ גדי אייזנקוט, מח"ט גולני, וגנץ נראה להם תחליף לא הולם. ההתנגדות לא נבעה רק מהיריבות ההיסטורית בין גולני לצנחנים, אלא גם מהתחושה ש"בני", כפי שהגדיר אז בבוטות אחד מהחבורה, "הוא אורח, הוא לא ימצא את הידיים ואת הרגליים, אין להשוות בינו לארז שחרש פה כל סלע. זה לא אישי, אבל הוא לא היה שותף לאורך שנים לקבוצה המצומצמת מאוד של ה'צנטוריונים' שלחמו בלבנון באופן רצוף". גנץ נשלח ללבנון להיות כונס נכסים, כשכבר היה ברור שהיציאה קרבה. אחרי הפינוי במאי 2000, שתואר גם כנסיגה, מנוסה, או נטישה, עלה גנץ על הבמה בפו"ם, בכנס לסיכום המבצע, והכריז קבל עם ועדה "נכשלתי". בלי לכחד הוא הציג את התקלות אחת לאחת, מהטעות בהערכת המצב והלאה. התגובות על ההודאה היו חלוקות. "היום זה כבר טרנד לקום ולהכות בפומבי על החזה, אבל אז זה היה מחזה בהחלט לא שגרתי", מעיד קצין צנחנים, שותף לדרך. "ביושר הכי נוקב הוא לא הסתיר דבר. בעיני זאת עוצמה, זה אומץ לב. היו כמובן, בעיקר החבר'ה מגולני, כמה צפוי, שלא אהבו את מה שהם פירשו כיללות". בדיון שקיים גנץ עם קציני המטה שלו במטולה, קודם למפגש בפו"ם, נשמעו קולות רמים שתבעו ממנו להחזיר את המפתחות. במצב רוח שפוף, בטרם הספיק להתאושש, נפלה עליו אינתיפאדת אל-אקצה, יומיים בלבד אחרי שהחל לפקד על כוחות צה"ל בגדה. המפקדים בשטח שאבו עידוד רב מהמעורבות שגילה; "הוא היה קשוב ופתוח, מאתגר, ההערות שלו היו חכמות, הוא נתן גיבוי, משרה המון ביטחון", מספר מג"ד ששירת בתחילת האינתיפאדה בגזרת חברון, שאז היתה חמה במיוחד. "מספרים עליו שהוא אליטיסט? לא זה הרושם שקיבלנו". במפקדות של החטיבות המרחביות, לעומת זאת, לא ניכרה התלהבות רבה מהמפקד החדש. התחושה שם היתה שגנץ לא תוקפני כמתבקש מחומרת השעה. כל זה השתנה כשתא"ל גרשון יצחק החליק לנעליו של גנץ ביולי 2001. "אל תשכחו, הגיע מפקד אוגדה חדש", הוא הבהיר מהרגע הראשון. בניגוד לגנץ, האיש החושב, האסטרטג, עבר יצחק מיד לביצוע, הכתיב קצב שונה לגמרי של פעילות נחושה ולוחמנית. גם המתנחלים לא זיכו את גנץ בתשואות. הם התרשמו מהאיכות והעומק שלו, אבל ראו בו שבוי של רוח אוסלו הרואה בפלשתינאים פרטנר. בפרשת ה"טיול" להר עיבל, שבו נהרג הרב בנימין הרלינג מקדומים, הם זקפו לחובתו את ההתמהמהות שבגללה חלפו חמש שעות עד שהקבוצה חולצה, וגם זאת רק כשירדה החשיכה. את העובדה שגנץ ליקט במו ידיו את המטיילים, בהם תינוקות, הם שכחו לו. הם האשימו אותו שלא הגדיר עדיין את הפלשתינאים כאויב ולכן לא פעל במלוא העוצמה לשיתוק מקורות הירי בבלאטה. זה קרה מיד בתחילת האינתיפאדה, זמן קצר אחרי פינוי קבר יוסף. הצירוף של שני עימותים טראומטיים אלה העיבו על תפקודו של גנץ, שהיה אז חדש בגזרה. בגלל רגישותו, הוא נקלע למצוקה. הרמטכ"ל, שזיהה את הסימפטומים, התאמץ לשלוף בעוד מועד את חביבו מקו העימות.

התחרות

ההודעה שהוציא דובר צה"ל על אודות מינויו של גנץ למפקד גיס, בישרה גם על מינויו של משה קפלינסקי, לשעבר מח"ט גולני ומפקד עוצבת הגליל, למזכיר הצבאי של ראש הממשלה אריאל שרון. באותו יום קיבלו שניהם גם את דרגת האלוף, ובכך נפתחה באופן לא רשמי התמודדות על תפקיד הרמטכ"ל בסוף העשור. כך היה גם כשנמסר בחודש שעבר, בו-בזמן, כי אושר מינויים של קפלינסקי, בן ארבעים וארבע, לאלוף פיקוד המרכז ושל גנץ, בן ארבעים ושלוש, לאלוף פיקוד הצפון. המרוץ הצמוד של הצמד- חמד, זה צנחנים וזה גולני, ירתק בשנים הקרובות את צמרת צה"ל. עוד לפני פינוי דרום לבנון ניכרו ניצני התחרות. קפלינסקי היה מפקד אוגדה 91 וגנץ מפקד יק"ל, שתי גזרות אחריות שכנות. גנץ ספג את מלוא הביקורת על הנסיגה החפוזה, השארת הציוד, הלוחמים שנשכחו ואפילו את הפקרת צד"ל ייחסו רק לו, כאילו הוא נתן את ההוראה, בעוד שקפלינסקי זכה לתשבוחות על תפקודו. במבט לאחור ההשוואה אינה הוגנת. כל מה שהיה על אוגדה 91 לעשות היה לפרק שלושה-ארבעה מוצבים, ולכן לא פלא שהיא ביצעה את המשימה בלי דופי. לא כך יק"ל, שהיתה מטופלת בין השאר במפקדות, שמטבע הדברים קשה יותר לקפלן בהתרעה קצרה. "בני קיבל הנחיה מפורשת", אומר בכיר בפיקוד צפון שתובע את עלבונו של גנץ, "שלא רק שאסור לו בשום אופן לדבר עם צד"ל על מועדים, אלא שעליו למשוך אתם זמן ככל שניתן. היה לנו ברור שביום פקודה, שבו יגידו לו ללכת, הוא יהיה תקוע עם חלק גדול מהדברים. הוא לא יכול מבעוד מועד להסיג למטה את המיטות של עאישייה, לדוגמה, כי אז אנשי צד"ל, שהובילו את המנהלות של יק"ל, היו מבחינים שמשהו עומד להתרחש. בגזרת אוגדה 91 הסידור היה אחר. צה"ל היה אחראי לשיירות ולכן אצלם אפשר היה לטפטף את הציוד אחורה. כמו שצפינו, ביק"ל נשאר יותר ציוד מאשר באוגדה 91. במצב הזה היה נוח לגורמים מסוימים", הוא מתכוון לאנשי גולני, "להפנות אצבע מאשימה דווקא לכיוון בני, ואני טוען שמפליא איך למרות התנאים הבלתי אפשריים הוא פינה כל כך הרבה". "האבסורד הוא", שוצף-קוצף כנגדו קצין בכיר, "שגבי, קפלינסקי ובני, המפקדים הבכירים שפיקדו על הנסיגה מלבנון שהתנהלה בצורה מבישה, מעמדם שודרג למרות הביזיון. הדרג המדיני הגדיר להם את חודש יולי כמועד היציאה: לא רק שהם לא עמדו במשימה, הם מתפארים שהבריחה עברה בלי שריטה. הרי לא היה קרב בכלל, חיזבאללה ביוזמתם הלכו אחורה. ההיסטוריה עוד תסטור לנו בפנים על מה שהתרחש שם, מדובר במכה אנושה לכוח ההרתעה ופשיטת רגל ערכית ששלושתם כאחד שותפים לה. החלק של בני בתוך זה, שפעמיים רצוף, בדרום לבנון ובאיו"ש, מנהיגותו לא עמדה לו במבחנים הגדולים. המקרה שלו מוכיח שלהיות נחמד זה לא מספיק. זה לא שהוא לא מוכשר, אבל להיות אופרטור של החזית הצפונית - המינוי הזה שלו עוד יתנפץ לנו בפנים". גנץ נכנס בשבוע שעבר ללשכת אלוף פיקוד צפון כשלצד מברכים יש לו אופוזיציה רחבה, הן עניינית והן של בעלי אינטרסים שקידומו המהיר דחק אותם לאחור. אלה מנסים לעשות דה-לגיטימציה של המינוי. כשחוקרים גם את הזרמים התת קרקעיים, מגלים שבעצם לא את גנץ הם מחפשים, אלא הוא בידיהם רק מכשיר נוסף לערער באמצעותו על שיקול הדעת הכולל של הרמטכ"ל. " (מתוך עיתון "הארץ" 2002\04\26)


על הקרב המשמעותי הראשון שלו סיפר גנץ בכתבה לבמחנה:

"המפקד באימון מתקדם"

"התגייסתי בשנת 1978 לגדוד 50, שאז נקרא "נח"ל מוצנח" והיה חלק מהצנחנים, ולאחר מכן הפך לגדוד 101. הטירונות עצמה לא הפחידה אותי יותר מדי, ידעתי שיטרטרו אותי, וכך באמת היה, ואני צחקתי מכל העניין. אבל שנה לאחר הגיוס עברתי לאימון המתקדם ופגשתי את המפקד שלי- אורי ארליך, ושם ראיתי מודל פיקוד אחר. היו בו כל- כך הרבה דברים יפים, והוא היה כל- כך בוגר. אפשר להגיד שהוא ממש יצק את האופן שבו התנהגתי כחייל. אני חושב שמה שהיה מאוד חשוב אצל אורי, זה שהוא היה גם בן אדם וגם מפקד, ולא טרח להסתיר את זה. יש כמובן מפקדים אחרים שהם בסדר, אבל הם עושים פוזות, והוא לא עשה פוזות. עם אורי היו לי המון אירועים מבצעיים חשובים ומשמעותיים, אבל יש אחד שאני זוכר במיוחד. זהו מבצע "איש דמים"- שהיה הפשיטה המוסקת הראשונה לדרום לבנון, עוד בטרם ימי של"ג. זה התרחש באזור גשר קסאמייה, גשר בגזרה המערבית של הליטאני. אורי היה מפקד הצוות ואני הייתי סגנו. הגעתי לעמדה וחיפיתי עליו כשהתקרב לבית. מחוץ לבית זיהינו מחבלים ופתחנו באש. אורי התקרב לבית במהירות, והיה צריך להניח מטענים כדי לפוצץ את הבית שהיה ידוע כבית מחבלים. התחלנו לשמוע פיצוצים בתוך הבית וקולות של בכי, שלא ידענו לזהות אותם. החלטנו שבגלל שאיננו יודעים את הבכי, מנתקים מגע ולא משאירים את המטענים בתוך הבית. אמרתי לאורי בקשר "תזכור את שלכת", כי במבצע שלכת, שהיה כאשר הייתי חייל, נהרגו שני מ"פים מגדוד 50, כשבית נפל עליהם. אמרתי לו שהבית תיכף יתפוצץ על יושביו ועליו, ואורי ניתק מגע. התרחקנו לא הרבה והבית עף באוויר. מסתבר שזה היה בונקר או משהו. אורי כיום סמח"ט של חטיבת מילואים בפיקוד, וכן, הוא גם יכול להיות כפוף אליי מדי פעם, זה לא נורא." (האלוף בני גנץ, סגן הרמטכ"ל, מתוך עיתון "במחנה")

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אפרופו חשיפת אמצעי הביון בלבנון על ידי חיזבאללה/צבא לבנון בחודש שעבר, זה בהחלט אזכור מעניין... לך תדע, אולי אחד מהאמצעים שנחשף ב 2010 נפל לידיהם כבר ב 1997...

לקראת סוף הקדנציה שלו כמח"ט, נתקל כוח של סיירת צנחנים במאי 97' במארב חיזבאללה שמונה ק"מ מצפון לרצועת הביטחון. בקרב שהתפתח נהרגו שלושה: סרן ערן שמיר (סגן מפקד היחידה), סמ"ר זאב זומרפלד וסמ"ר רן מזומן. שבעה אחרים נפצעו, בהם מפקד הסיירת. מבצע "מרכבות האלים" נועד, על פי מקורות לבנוניים, להציב מכ"ם מתוחכם בעומק השטח הלבנוני כדי לעקוב אחר תנועות חיזבאללה. האבידות, ההסתבכות, הציוד שהופקר העיקו עליו יותר מהצפוי.

כתבתו של ‏אביחי בקר, "למה דווקא ג'רי", עיתון "הארץ"
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

למה דווקא ג'רי\ מאת אביחי בקר

מינויו של תא"ל יצחק גרשון (ג'רי) לפקד על כוחות צה"ל בגדה מעורר חילוקי דעות בצמרת הצבא. יריביו תמהים במה זכה קצין בינוני כמוהו לפקד על הגיזרה הרגישה ביותר של צה"ל. תומכיו מבטיחים הפתעות. במועצת יש"ע מרוצים. בינתיים.
"האירוע המעצב שלו הוא הפשיטה על בסיס חיזבאללה במיידון במאי 88'. המבצע שבו פעל צה"ל לראשונה מעבר לרצועת הביטחון, ובהיקף חסר תקדים, נגד הארגון השיעי שהחל לבסס את אחיזתו באגף המזרחי של דרום בנון. לפחות ארבעים אנשי חיזבאללה נהרגו בקרב שהוביל סא"ל יצחק גרשון (ג'רי), אז מפקד גדוד 202 של הצנחנים. מפקד הפעולה היה שאול מופז, מח"ט הצנחנים אז, והיום הרמטכ"ל. חיילי הגדוד צעדו ליעד שניים עשר ק"מ וכשחזרו נשאו עמם שלושה חללים, סמל מרקו ברנשטיין, חוקר השבויים סרן בועז רביד והמ"פ הנערץ סרן ציון מזרחי. לבית חולים רמב"ם הובאו חמישה עשר פצועים. "הרימו את הראש והיו גאים במה שעשיתם, אפשר להיות עצובים אבל לא צריך לבכות", אמר גרשון למראה הפרצופים הדומעים. אלה שהיו לצידו במיידון מלאי שבחים על קור הרוח, המעוף והתעוזה שגילה תחת אש. במהלך ההסתערות הוא אף הופתע מטווח שני מטר על ידי לוחם חמוש באר-פי-ג'י והקדים אותו בשבריר שנייה. מבחינתו של גרשון, פעולת מיידון היא כרטיס הביקור שלו. באחת ההרצאות שלו על הפעולה שמעו אותו אומר: "מבלי לפגוע במיתוס של גבעת התחמושת, זה היה קרב לא פחות קשה שנוהל בצורה הרבה יותר מוצלחת". אלא שבעיני חלק מעמיתיו כרטיס הביקור שלו משובץ באירועים הרבה פחות מחמיאים, שמעמידים בסימן שאלה גדול את החלטת הרמטכ"ל להפקיד אותו על הזירה הרגישה ביותר של צה"ל. זה חודש מכהן גרשון, היום תא"ל, כמפקד אוגדת יהודה ושומרון. בחפיפה הקצרה שלו עם קודמו בתפקיד, תא"ל בני גנץ, הוא ביקש ממנו להניח לנושאים המבצעיים. עם זה, הוא אמר, כבר אסתדר בעצמי. הוא העדיף להתמקד בהיבטים המשניים לכאורה: תקשורת, מטכ"ל, דרג מדיני ומתנחלים, כל מערכת הלחצים מבית שתכריע לדעתו את גורל הקדנציה שלו לשבט או לחסד. אין זה מפתיע אפוא שפגישת העבודה הראשונה שלו, דקה אחרי שנגמר טקס חילופי המפקדים באוגדה ועוד לפני שכינס את המח"טים שלו, היתה עם חברי מועצת יש"ע. את גנץ הם השביעו מרורים. גרשון, נראה, הפנים היטב את הלקח. בינתיים הוא גם נועד עם נציגי היישוב היהודי בחברון ועם חברי מועצת קרית ארבע. מדיווחי המשתתפים בפגישות הללו עולה שהאוגדונר הטרי פותח את כהונתו ברגל ימין. "בנושאים שבהם בני היסס, ג'רי אישר מיד", הם מציינים בסיפוק. במילים אחרות, גרשון נתן להם להבין שיזכו להבנה רבה יותר מבעבר. "תזכרו שהתחלף פה מפקד", חזר והדגיש לפניהם בכמה הזדמנויות. גורם שמכיר היטב את המפקד היוצא והמפקד הנכנס, מנסה להעריך את הצפוי בגדה: "ג'רי לא בא רק כדי לתחזק את העסק. ברגע שייהרג על הצירים המתנחל השלישי, הוא יחתוך. בזכות אומץ הלב שלו, לסיר הלחץ של איו"ש הוא בפירוש האדם הנכון. הוא ייזום, הוא יקח סיכונים. לג'רי אין הקור והריחוק שמאפיינים את בני. הוא אגרסיווי, הוא עשוי אפילו להורות לתקוף יעדים עוד לפני שהדרג המדיני דן בנושא. הוא איש שמחליט ולא מתמהמה. בהשקפותיו הוא בטחיותר נץ מבני". בחודש שגרשון בתפקיד נהרגו באיו"ש - עד סגירת הגיליון - ארבעה ישראלים. השטח מצפה שיחתוך.

יתרון הבינוניות

כמו שקורה בדרך כלל עם קצינים המתמנים לתפקידים בכירים, גם הפעם יש חילוקי דעות על טיב המינוי. מבקריו מביעים ספקנות רבה אם כישוריו הממוצעים של גרשון הולמים את כובד המשימה בחזית המאבק נגד הפלשתינאים. הם מציינים במיוחד את הפער בין הרטוריקה וההבטחות של האוגדונר החדש לבין הגשמתן במציאות. רבים מצטטים את המושג האירוני "סגור עם ג'רי", שהיה לשם דבר בצבא ורודף אותו בכל אשר יפנה. "זה לא שהוא עובד עליך", מסבירים מכריו, "מקור הנגע בנטייה הילדותית הקופצנית משהו להתחייב מבלי לבדוק אם אכן יוכל לממש את ההבטחה". לא מדובר במשימות מבצעיות אלא בהבטחות אישיות, למשל, מ"פ שגרשון הבטיח לו לצאת לקורס יוקרתי ואז התברר שהמכסה שניתנה לחטיבה התמלאה מזמן. זה קורה גם למפקדים אחרים אבל לא בתדירות שמאפיינת את גרשון. "קצין קטן אבל פוליטיקאי בחסד", מסכמים מבקריו. ב"עוצבת האש", אוגדת מילואים איכותית, התחנה שקדמה ליהודה ושומרון, הידהדה למרחקים אנחת הרווחה הקולקטיווית שנפלטה ביום שעזב את הלשכה ובמקומו התייצב טל רוסו. "שמרן, שגרתי עד שעמום, נפוח מחשיבות עצמית", אומרים יריביו. אמירות שלו בנוסח "דעתכם חשובה אך אינה קובעת" הרתיחו רבים. "כשמקשיבים לג'רי אפשר בקלות ללכת שולל אחרי המלים הארוכות המלוות בארשת פנים רצינית", אומר אחד ממבקריו הגדולים, "אבל אם בוחנים ביסודיות מה בעצם הוא אומר, מגלים שמאחורי הקשקשת והברברת אין כלום. יש אצלו המון התעסקות בשואו- אוף. במקום לספק פתרונות פשוטים הוא עסוק כל הזמן במצגות שמהבהבות ומסתובבות. ג'רי הוא אב-טיפוס של דור מפקדים שעיקר כוחם הוא ב'פאוור-פוינט'. אנחנו לא הערכנו אותו אבל כידוע הרמטכ"ל מת עליו". בהיותו מח"ט הצנחנים היו למופז שלושה מג"דים, בני גנץ ב- 890, ישראל זיו ב- 50 וגרשון ב- 202. אפילו כולם נבונים, כולם יודעים את התורה, האם זה מקרי בלבד שסבב השיבוצים האחרון קידם בעת ובעונה אחת דווקא את נערי מופז? התרעומת על כך בחוגים מסוימים בצה"ל עדיין לא שככה. גנץ כידוע הוקפץ מיהודה ושומרון להיות אלוף עוד בטרם מלאו עשרה חודשים לכהונתו; זיו נשלח להיות מפקד כוחות צה"ל ברצועה, ואילו גרשון נקרא בהתרעה קצרה לאיו"ש. כאמור יש לגרשון גם תומכים לא מעטים. "צפה להפתעות, בעוד שנתיים יחזרו אליך כל המשמיצים ויודו שהם טעו בגדול בנוגע לג'רי", הודף את הספקות מג"ד צנחנים שהיה מפקודיו. "אמנם הוא לא רץ הכי מהר, הוא לא הכי מבריק, אבל כשמצרפים יחד את המטען האנושי, המקצועי והערכי, התוצאה היא קצין ברמה סופר-גבוהה. לחבורה שאני שייך אליה הוא זכור כמח"ט בעל יכולת מרשימה של הנעה ושליטה". קצין מילואים, שאף הוא צמח בצנחנים, מחזק את התזה על היתרון של מפקד יעיל על מפקד מבריק: "למרות שאני רחוק מלהתלהב מהאיש, אני לא שותף לתחושה האפוקליפטית שאני מרגיש סביבי. ניסיוני לימד אותי שאין אדם שהוא לבדו יציל את המולדת, הציפייה שלנו לבר כוכבא או לפחות למאיר הר ציון הרי נכזבת במרבית המקרים. אם נסתמך אך ורק על כוכבים בסופו של דבר נישאר בלי אלה שמסוגלים גם להרים שרוולים ולהזיז את האבנים הכבדות מהדרך. בהחלט יתכנו מצבים שבהם עדיף בינוני על כריזמטי".

לא לקחו אותו ברצינות

שבוע לפני שיצאה ההודעה הרשמית על מינויו התחייב גרשון לאשתו, אלישבע (שבי), שהשמועות העקשניות כאילו הוא מיועד להיות מפקד כוחות צה"ל בגדה אין להן יסוד. אתה עובד עלי, היא אמרה לו והוא נשבע לה שכפי שהוסכם עם הרמטכ"ל, הוא יוצא לאנגליה להשתלם באקדמיה המלכותית ללימודי צבא לונדון כבר קרצה לזוג, שהתחתן רק לפני שנתיים ומשהו, ובשל הנסיעה שבאופק הם עצרו את התוכניות להניח בבית בקיסריה רצפת פרקט והחלו באריזה, אבל אז התהפך הגלגל. הוא בן ארבעים ושלוש, בכור מחמישה אחים, יליד פרדס חנה כשעוד היתה מושבה, בוגר אורט בנימינה ותושב קיסריה. "זאת פינה שחוליי א"י עדיין לא פגעו בה", הגדיר פעם באוזני חבר את חיבתו לשומרון הישן. הוא נשוי בשנית ואב לדרור, חניך בפנימייה הצבאית בחיפה וגל, תינוקת בת שנה. הוא התגייס לסיירת שקד בפברואר 77' וכבר בטירונות הצמיד לו סמל המחלקה את הכינוי המזוהה איתו יותר מאשר שמו. במסגרת קורס מ"כים-סיירות הוא השתתף במבצע ליטני. אחרי בה"ד 1, משום ששקד התפרקה הוא הלך לחטיבת הצנחנים בהשראת מפקד הבה"ד אז, דורון רובין. במלחמת לבנון היה מ"פ של פלוגת מאי 81' בגדוד 890, שקורותיו מהנחיתה בשפך האוואלי ועד לחבירה עם הפלנגות הנוצריות בבסאבה שבמבואות ביירות, מתועדים בפרוטרוט בספר "אתי מלבנון" שחיבר המח"ט אז, יורם יאיר (יה-יה). "בראש החטיבה הולכות חבורות המח"ט והמג"ד בראש ואחריהן צועדים לכל רוחב הכביש חיילי הפלוגה של ג'רי, עליזים וצעקנים", כתב יאיר בתמונת הסיום האופטימית של הספר. "רק מטעמי נימוס הם בולמים את התלהבותם ולא עוקפים בריצה את חבורת המפקדים, אלא רק כאילו דוחקים בהם מאחור להרחיב צעד ולהגיע כבר אל אלה הממתינים בפאתי הכפר. התושבים מביעים את שמחתם על בואנו בנפנופי ידיים בקריאות נרגשות ובבכי". הפלוגה, שספגה הרוג אחד בלבד במלחמת לבנון, יוחנן נגר, נפגשה השנה לכנס מחזור בבני עטרות. ג'רי, ציינו החיילים לזכותו, לא הדיח גם כאלה שרשמו שלוש נפקדויות. בתום השלב הראשון של קרבות לבנון, כשהסתמנה הפוגה, הוא יצא לחופשת שחרור וכבר קנה כרטיס לג'ונגלים של דרום אמריקה. אלא שלקראת הפריצה לביירות התקשר אליו הביתה מפקד האוגדה עמוס ירון וקרא לו לשוב, "אחרת זה על מצפונך". גרשון עזב הכל ומיהר דרך ראש הנקרה לביירות, מצא את מג"ד 890, מתי הררי, קיבל ממנו את המינוי למ"פ מסייעת ומיד נכנס עם הפלוגה הבלתי מוכרת לו ללחימה. המג"ד הבא שלו, שהיה זה ששיכנע אותו להישאר במדים, היה משה יעלון (בוגי). גרשון היה קצין האג"ם של החטיבה כשהמח"ט היה מופז, ובעבור תשעה חודשים לצדו התבשר על ידי מופז כי הוא מייעד אותו לתפקיד מג"ד 202. "ג'רי, שהוא קונפורמיסט, לא נמנה על הדמויות המיתולוגיות בצנחנים", זוכרים הוותיקים. "אף פעם לא לקחו אותו ברצינות. כקצין צעיר היה בהתנהלות שלו מרכיב חמוד, מאוד ילדותי, שגרם למפקדים לא רק לסלוח כשהיה אצלו ברדק אלא גם לתת לו סוכריה. השאלה למה דווקא ג'רי חזרה תמיד ונשנתה". אחרי הפשיטה הנועזת על מיידון כבר הסתכלו עליו אחרת. אלא שבצד תהילת מיידון עמד תור המג"ד שלו גם בסימן משבר משפחתי שהביא לגירושיו. "לא ידעתי לחלק נכון את הזמן בין הבית לצבא ובדיעבד היתה זו טעות", הוא אומר מדי פעם. בהמשך אף עודד את המג"דים שלו להקדיש יותר למשפחותיהם. כדי ללמוד על הסגנון שלו כמג"ד, אין כמו המקרה של אחת הפלוגות החלשות יותר שהיו לו. כל פעם שגרשון היה מגיע לפלוגה לביקור, זה היה מסתיים בחיזוקים חיוביים, "כל הכבוד, אתם חבר'ה מעולים". בין זה למציאות לא היה שום קשר. הפלוגה והמ"פ בראשה היו על הקרשים. גרשון מצדו המשיך לשחק את המשחק להפליא, הקפיד להלל ולהחדיר בהם את האמונה שהם גדולים. בסופו של דבר הם נהיו כאלה. הוא היה הסמח"ט של דורון אלמוג ושל יעלון ולאחריהם היה מח"ט החרמון. בסיום תפקידו כתב לו מפקד אוגדת רמת הגולן, משה סוקניק: "נהניתי ולמדתי להכירך. המקוריות, היוזמה והדבקות במשימה הן רק חלק מהתכונות הבולטות שלך. אתה אדם רגיש עם נשמה המסוגל לאחד סביבך צוות ולהובילו להישגים רבים. האגף השקט של החרמון איפשר לי כמפקד אוגדה לעסוק בנושאים אחרים. קבל את הערכתי על העבודה הרבה ובמיוחד על ההישגים המדברים בעד עצמם". בין מארס 93' לאוגוסט 94' הוא היה מפקד הגזרה המזרחית בלבנון. חודש לפני סיום תפקידו נספו במוצב טייבה שני חיילי גולני, ערן חודרה ואביקם הופמן, כתוצאה מפגיעה בקו מתח גבוה שנפרש נמוך. בעקבות ההתחשמלות הועמדו למשפט בבית הדין המיוחד בקריה המ"פ סרן אופק בוכריס, המג"ד סא"ל משה תמיר (צ'יקו) וכן גרשון, מפקד הגזרה. סעיף האישום שעליו נתבעו היה גרימת מוות ברשלנות. גרשון זעם. לטענתו בשעה שמתנהלת לחימה יש לנקוט, אם בכלל, אמצעים פיקודיים ולא פליליים. עורך דינו היה דב וייסגלס. שלוש שנים אחרי האסון זוכו שלושת הנאשמים מסעיף גרימת מוות והורשעו בעבירה קלה של התרשלות. לעדויות אופי על גרשון התייצבה גלריה מרשימה של אלופים, בין השאר מתן וילנאי, עוזי דיין ואבותיו הרוחניים מופז ויעלון. "כישלונו של המח"ט מתבטא בכך שלא בחן את נקודות התורפה הבטיחותיות", קבעו השופטים ופסקו לגרשון שלושים וחמישה ימי מחבוש על תנאי למשך שנתיים. אבל התמקדות באסון תעשה עוול עם הקדנציה שלו, שהיתה עשירה במבצעים חוצי קו אדום; ואמנם הכרעת הדין המקלה סללה את מינויו, בחתימת הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק, לתפקיד הנכסף של מח"ט הצנחנים. כמו במקרה איו"ש גם הפעם הוא החליף את גנץ. אסון ההתחשמלות בטייבה לא היה המקרה היחיד שבגינו הועמד לדין. בהיותו סמג"ד 890, ליד אנסאר, פגע טנק ישראלי בשני חיילים והרגם. התאונה החלה כשהטנק, שהיה מצויד במערכת ראייה תרמית שאך הוכנסה לשימוש בשריון, התרחק שלוש מאות מטר מהמוצב הגדודי על מנת להתמקם בעמדה השולטת בגבעה שממנה נהגו חוליות פלשתיניות לירות לעבר המחנה. הצוות שקיבל תדריך מגרשון דיווח בקשר במהלך הלילה שהוא מאתר אויב על גבעת המטל"רים. הסמג"ד שהיה בחמ"ל בדק את הנתונים שנמסרו לו ואישר לפתוח באש. אז הוא פתח בריצה לכיוון הסוללה ההיקפית לראות במו עיניו את הפגיעות. ברגע שהוא עזב את החדר פגע בגג הבניין פגז שקטל שני אנשי קשר תמימים שבדיוק התקינו עליו אנטנה. למרבה הצער השריונאים לא איפסו את עצמם, התבלבלו, זיהו את כוחותינו כמחבלים, ובמקום אל גבעת המחבלים ירו על המוצב הגדודי. בעקבות חקירת מצ"ח הועמד גרשון למשפט בבית הדין של פיקוד דרום בקסטינה. הוא זוכה מכל אשמה.

סגנון פתוח

בתרגיל החטיבתי הראשון שלו כמח"ט הצנחנים הוא נקע את הרגל לאחר צניחה לא מוצלחת בצאלים. "שיט, הלך האימון", הוא קרא מרוב תסכול. חייל שצנח בקירבתו ולא ידע מיהו גער בו למשמע הדברים: "מה שיט? תגיד תודה שבזכות המכה הכל עכשיו מאחוריך". הוא היה ממשיך לרדת עליו לולא הבחין שהוא מדבר עם המח"ט. "אל תספרו לי על בעיות, דברו איתי על אתגרים", נודע גרשון באמירת המחץ שלו בחטיבה. בתגובה קם קצין אספקה באחת הישיבות והכריז: "יש לנו אתגר עם שקי שינה". את השנתיים שהיה בתפקיד מאפיינים מפקדי היחידות שלו כפוריות וכפריחה לחטיבה. בפרגון מקיר לקיר של המג"דים ניכרת אהבה כלפיו. "אין אצלו רשמיות, הוא חותך גינונים", אומר אחד מהם. "לקצינים עצמאיים ג'רי הוא מקור ברכה, הוא מפקד למפקדים שמסוגלים לעבוד לבד. ברגע שהוא סומך עליך, אתה מלך העולם. הגיבוי שהוא נותן הוא טוטלי, זה נכון גם לטעויות. הוא משחרר חבל, לא יורד לנשמה, לא מתעסק בזוטות, הוא מאפשר המון חופש פעולה ומרחב תמרון, הוא לא יושב על הווריד. הוא מפקד של עשרים אלף רגל".היו גם הגינונים הקטנים, מכתבים למפקדים תמיד בכתב יד, הקדשות בנוסח אישי, טלפונים לנשות הקצינים בערבי חג. בסתר גרשון גם כותב שירים. עם חוג המג"דים הוא פיתח יחס חברי ובלתי אמצעי, הם רואים בו מודל לחיקוי. "לנו לא נותר אלא להוריד את החלומות שלו לקרקע המציאות". אבל לא לכולם התאים הסגנון הפתוח. מי שהיו זקוקים לחניכה צמודה לא מצאו אותה במפגשים החטופים עם המח"ט. באוגוסט 98' חדר איש חיזבאללה למוצב סוג'וד והפתיע את הצנחנים ששהו שם. מופז, שנכנס לתפקידו זמן קצר קודם לכן, הדיח בתגובה קצין וחייל, למען יראו ויראו. גרשון חלק עליו לאורך כל הקו. לדעתו, לאור הנסיבות המיוחדות שנוצרו פעלו הלוחמים ללא דופי. אולם בהמשך, בכנסים פנימיים של צה"ל, הוא הצדיק באופן נחרץ את החלטת ההדחה. כיצד מתיישבת הסתירה? הסברו הוא שלרמטכ"ל חשוב היה לשדר מסר של חתירה למגע וערך הניצחון, וכך, למען המטרה הגדולה, הוא תמך לבסוף בהדחה שאותה ניסה למנוע. גרשון הוא האחרון לעורר סקנדלים, וכתמיד גברה נאמנותו המוחלטת למערכת. חצי שנה חלפה ובפברואר 99', במבצע של סיירת הצנחנים, נהרגו בקלעת ג'בור מפקד היחידה, רס"ן איתן בלחסן, סגן דוד גרנית וקצין ההנדסה סגן לירז טיטו. הכוח שהיה בדרכו למארב נתקל בחוליה של החיזבאללה. משחלפו ימי האבל התעוררה פרשת הלוחם סמ"ר עופר שרון, שגורמים אינטרסנטים- חיבור של ימין פוליטי וקצין חינוך ראשי אלעזר שטרן- סילפו אותה לכדי הטחת אשמה, לפיה נמנע שרון לכאורה מלהסתער בעת ההיתקלות משום הזדהותו מבית עם תנועת ארבע אמהות. גרשון, שאין בקי ממנו בפרטי ההיתקלות, לא ביטא בפומבי את שידע ויכול היה לשים קץ להשתלחות בשרון. "לעופר, שהוא אדם ערכי מבני הנוער הטובים שיש לנו, היתה השתהות מסוימת בתגובה, זה כל הסיפור", הסביר בזמנו למעטים שביקשו לרדת לשורש העניין. "אחרי ההתמהמהות הוא ירד למטה והתנהג כמו גיבור לכל דבר ועניין". כששרון התייצב לפניו מיד כשחזר מהמארב, תיאר לו באופן נוקב את שאירע ואף קבע שאיכזב את עצמו ולכן אינו ראוי להיות לוחם בסיירת, סבר גרשון שהוא שופט את עצמו לחומרה ולכן הורה לו לחזור לצוות כדי שייצא למבצע הבא. הוא אמר לו שהיסוס לרגע הוא טבעי וכדי לנסוך בו ביטחון הוסיף שגם לו זה קרה. עם המח"ט לא שוחח שרון על תפישותיו הפוליטיות שלו; הסערה התעוררה רק בעקבות ראיון ב"הארץ" עשרה חודשים לאחר המארב הקטלני. גרשון היה אז כבר בתחנתו הבאה, כמפקד "עוצבת האש". באוגדה האיכותית לא היתה דרכו סוגה בשושנים. על רקע שינויים שחולל במבנה ובהיקף האוגדה, קמה לו אופוזיציה עיקשת שלא הסכימה עם צעדיו. בצמרת האוגדה קיים ריכוז של קציני מילואים שהם בכירים במשק ובאקדמיה, שהתתמודדות האינטלקטואלית שלו מולם לא היתה קלה; גם חבריו בצנחנים לא רוו נחת מכך שגרשון הפך ממפקד עמית לגנרל שלהם. גרשון ראה במתנגדים "שריד של הארגון הישן שרוצה לשמור על נתח הגבינה שלו", כדבריו. הוא העדיף להתעלם מכך שהאחריות לכישלון בשיווק הרעיון היתה שלו בלבד. לתוצאה שביקש להשיג אפשר היה להגיע גם בלי החיכוכים שלעתים קרובות נגררו עד כדי פסים אישיים. "הוא השאיר מאחוריו שממה, הכל קפא", תוקפים כמה מוותיקי האוגדה. אפילו הם מגזימים, גם מצדדיו המושבעים מודים שלעומת השיא בתקופת כהונתו כמח"ט הצנחנים, הפיקוד על האוגדה היה פרק מזהיר פחות עבורו. גרשון עצמו רואה את הקדנציה כהצלחה רבתי.

חופש פעולה מלא

בסולם המורעלות אין לו מתחרים. הוא הטיפוס שתמיד יקום ויעיר למה לא מתאמנים יותר. בקורס אנגלית שמקיים צה"ל בוינגייט לא רק שהיה מופת של שקידה, הוא נלחם בשיניים שלא יעתיקו. תכונה מובהקת נוספת שלו היא חולשתו לשפה: הוא מתואר כרטוריקן בחסד או, להבדיל, כמכור לסיסמאות. לאיו"ש הוא הגיע בליווי התהייה איזה מין מודל הוא עכשיו. האם זה גרשון נוסח מיידון, או גרסה עדכנית של "סגור עם ג'רי"? בינתיים השטח אופטימי. בעת סיור שקיים בשבוע שעבר בגזרת חלמיש, הוא מצא צוות נגמ"ש שהתנהג כאילו הוא בפיקניק על שפת הים ולא לנוכח פני אויב. הוא הזעיק אליו לבירור את המ"פ שהיה בטוח שזה סופו המר. מפקד האוגדה, שיער הקצין, יאותת לשטח שהנה בא בוס חדש באמצעות סנקציות חריפות שינקוט נגדו. הוא נדהם כשגרשון דיבר אתו בנועם ונמנע מעונשים. נרעשת אפילו יותר היתה קבוצת פועלים פלשתינאים ביציאה בתקוע. הג'יפ שעצר לידה היה גי'פ "סופה" גדוש אנטנות. "אלה ערבים", אמר לגרשון מח"ט הגזרה, אבל מפקד האוגדה פתח את הדלת, בירך את החבורה בשלום והחל משוחח. בתדריך למח"טים ולמג"דים, שבועיים מיום מינויו, הוא נשא את האני מאמין שלו: "במישור המבצעי-טקטי שבו נפגשים ל(קרב) דו-צדדי הלוחם הישראלי והפלשתינאי, אנחנו חייבים תמיד לנצח. יש לנו מחויבות מקצועית, מוסרית וערכית לעשות את זה, לפנינו מרחב כמעט בלתי מוגבל של אפשרויות. אם ננצח נקודתית יהיו לזה, אני מאמין, השלכות על הפתרון הכולל. המשימה שלנו היא לאתר פעילות חבלנית, ליצור איתה מגע, לסכל ולהשמיד אותה". עוד הדגיש: "אין לי שום טענות לא לדרג הצבאי ולא המדיני. חופש הפעולה שניתן לי הוא מלא"." (מתוך עיתון "הארץ")

על הקרב במיידון:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/761/977.html

מחקו את הכפר, מחקו את רון ארד\ מאת עמיר רפפורט

מיידון 1988. צה"ל מסתער על חיזבאללה. האש כבדה ולא רחוק משם נמצא ארד. לפי הדוח האחרון שהועבר, הוא לא שרד את הקרב
"מאי 1988. בקעת הלבנון, תשעים קילומטר צפונית לגבול עם ישראל. על פי הדוח שהגיש חיזבאללה בשבוע שעבר, בלילה הזה, במקום הזה, ניסה רון ארד לברוח משוביו. הדוח שנמסר לעופר דקל, המתווך בעסקת השבויים שבמסגרתה קיבלנו את אהוד גולדווסר ואלדד רגב בארונות, מכיל שמונים עמודים בערבית. יש רק דבר אחד שחיזבאללה חותם עליו בוודאות: בלילה שבין השלישי לרביעי במאי- 1988 הוחזק רון ארד בבית בכפר נבי שית, הנמצא בחלק המרכזי של בקעת הלבנון, שישים קילומטר מצפון למיידון, סמוך מאוד לגבול הסורי. מפה מתחילים סימני השאלה. תרחיש אחד בדוח של חיזבאללה אומר שכוח מובחר של צה"ל ניסה לחלץ את ארד ומבצע החילוץ השתבש; תרחיש אחר טוען כי ארד קיבל סיוע פנימי של אחד משוביו, ניסה לברוח ונכשל; האפשרות השלישית מדברת על כך שכמה משוביו של ארד עזבו אותו לבד באותו לילה גורלי, בעקבות הקרב במיידון, ושארד נהרג בניסיון לברוח. שלושה תרחישים, סוף טרגי אחד. ארד נהרג, אומר חיזבאללה. אבל היכן נקבר? נסראללה ואנשיו לא משיבים. קשה לזכור עכשיו. בשורה התחתונה אין בדוח כל הוכחה שרון ארד באמת נהרג. בשורה התחתונה לא קיבלנו מידע משמעותי. חיזבאללה- בלוף. "חיזבאללה קיבל השבוע את סמיר קונטאר ועוד ארבעה שבויים חיים", אומר בתסכול גורם ביטחוני בכיר. "אנחנו קיבלנו את גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב, שזה חשוב, אבל בעניין רון ארד נשארנו עם התעלומה". גורמים ביטחוניים אחרים מגלים כי הדוח נלמד במהירות במוסד, בשב"כ ובאגף המודיעין של צה"ל. שלושת הארגונים הגיעו למסקנה אחת: הדוח שקרי.
"זה לא רק חיזבאללה-בלוף אלא גם ישראבלוף", אמר גורם ביטחוני. "חיזבאללה היה זקוק לדוח כדי שיוכל לטעון שעשה כל שביכולתו לגלות מה קרה לרון ארד, ולקבל בחזרה את סמיר קונטאר בלי לפתור את התעלומה באמת. מצד שני, אנחנו היינו זקוקים לדוח, גם אם הוא שקרי, כדי לשדר לדעת הקהל שוויתרנו על קונטאר כקלף מיקוח רק אחרי שעשינו הכל בעניין רון ארד". אז מה באמת קרה? האם רון ארד באמת ניסה לברוח ונהרג? מה התרחישים שחיזבאללה מדבר עליהם ועד כמה הם ריאליים? לא בטוח שאפשר לענות על השאלות האלה. אפשר רק לנסות לחזור אחורה בזמן, לאותו ליל ירח מלא במיידון, 1988.

חייבים לעשות משהו

שש שנים עברו מאז פרצה מלחמת לבנון הראשונה. שש שנים אחרי, וצה"ל מארגן את הפעולה הגדולה ביותר שלו מאז מבצע שלום הגליל. כוחות: צנחנים, שריון, תותחנים, מסוקי קרב של חיל האוויר ויחידות נוספות. יעד: הכפר מיידון, שלושה קילומטרים צפונית למוצבים חונה וסוג'וד, בקצה המזרחי של רצועת הביטחון בדרום לבנון. הפעולה נולדה בעשרים ושישי באפריל 1988. סגן אלוף שמוליק אדיב, מפקד גדוד בגבעתי, נהרג בפיגוע שביצע חיזבאללה במורדות הר דב. "חייבים לעשות משהו", אמר אלוף פיקוד צפון דאז יוסי פלד, למפקד הצנחנים דאז אלוף משנה שאול מופז. התוכנית של מופז היתה יומרנית: פשיטה חטיבתית על מיידון. אבל מהר מאוד קיבלו מופז ופלד רוח גבית ממי שהיה אז מפקד אוגדת געש בצפון, תת אלוף מאיר דגן. אחד התנגד: הרמטכ"ל בזמנו רב אלוף דן שומרון ז"ל. אבל פלד עקף אותו ופנה ישירות לשר הביטחון יצחק רבין. הוא שכנע אותו שחייבים ללמד את חיזבאללה לקח ו"למחוק" את מיידון מעל פני אדמה. פשוט "לשטח" את הכפר. חיזבאללה של 1988 לא היה ארגון טרור בממדים המפלצתיים של היום. הוא היה שקוע אז במאבק על ההגמוניה בעדה השיעית בלבנון מול תנועת אמל, ועדיין לא נהנה מסיוע מאסיבי מסוריה כמו בעשור האחרון. אבל הוא כן התחיל להתבסס, ובין היתר השתלט על הכפר מיידון, שהתרוקן באותה תקופה מתושביו המקוריים. במקום כפר שוקק חיים, הפכה מיידון ליעד מבוצר עם תעלות לחימה, בונקרים תת קרקעיים וכמויות אדירות של תחמושת. מוצב קדמי ענקי. הפשיטה על מיידון היתה חלק מצמד מבצעים שכונו "חוק" ו"סדר". מבצע "חוק" היה למעשה פעולת הסחה של הצנחנים, שהתמקדה באזורים המזרחיים ביותר של רצועת הביטחון. יממה אחר כך יצא מבצע "סדר" אל הפועל. "הפעולה במיידון החלה במסע רגלי של שמונה קילומטרים מאזור חונה לכיוון מיידון", מספר אחד הלוחמים שהשתתף בפעולה. המתאבן, על פי התוכנית, היה הרעשה ארטילרית מאסיבית של התותחנים, לפני שהצנחנים יפשטו אל תוך הכפר. מפקד גדוד 202 של הצנחנים סגן אלוף גרשון (גרי) יצחק קיבל את המשימה העיקרית: לכבוש את בתי הכפר בסיוע פלוגות ההנדסה וה"עורב" (פלוגה מהתמחה בירי טילים נגד טנקים). על פלוגת ההנדסה פיקד רוני אלשיך. סרן גל הירש, שבדיוק מונה להחליף אותו, לחם לצדו. מפקד עורב היה יאיר גולן. סיירת צנחנים, שעליה פיקד גדי שמני, התפרשה מצפון למיידון כדי למנוע מעשרות אנשי החיזבאללה שהיו בכפר לנסות לברוח. המנטרה: להרוג, עד האחרון.

עד טיפת הדם האחרונה

יום רביעי, הרביעי במאי, ארבע וחצי בבוקר. הצנחנים כבר פרושים. מרחק נגיעה ממיידון. בראש הכוח: פלוגה מגדוד 202, בפיקוד ציון מזרחי. ארבעים מטר מאחור שכבו על האדמה הטרשית המח"ט מופז, קצין המבצעים מאיר כליפי, ומפקד גדוד 402 של התותחנים צביקה פוקס. מחכים לאור ראשון. עוד לפני שהשמש הפציעה החלו העניינים להשתבש. תצפית של חיזבאללה זיהתה את הצנחנים ופתחה באש. המ"פ ציון מזרחי נפגע. בהמשך נפטר מפצעיו. גם הקשר האישי של מופז, מרקו ברנשטיין, חטף כדור של צלף. "הכדור פגע במרקו מתחת לקסדה, והוא נהרג כשהיה ממש במרחק של כמה סנטימטרים ממני", שחזר מופז השבוע. "מהדף הפגיעה נשמט לי מכשיר הקשר מן היד". למרות מכת האש הקטלנית, המבצע נמשך. מופז הורה לחפ"ק שלו לדלג כמה עשרות מטרים לאחור. הוא השמיע בקשר את מילת ההפעלה "נתרן" מפקד הארטירליה פוקס נתן פקודת אש "שהרעידה את מיידון", כלשונו. "ירינו לא פחות משלושת אלפים משחזר. "המטרה של מכת האש הראשונית -היתה לרכך את ההתנגדות הצפויה של אנשי חיזבאללה שהיו בתוך הכפר כשייכנסו הצנחנים פנימה. במקביל החלה אש מרגמות כבדה של חיזבאללה לעברנו, וגם הסורים, שהיו פרושים בבקעת הלבנון, ירו לעברנו פגזים". את התותחים הסורים השמידו מסוקי קרב של צה"ל מהאוויר. אחרי דקות ארוכות של הרעשה ארטילרית ישראלית כבדה, הציפייה היתה שהכניסה למיידון תהיה חלקה ושאנשי חיזבאללה שלא נפגעו מן הפגזים ינסו לברוח. זה לא קרה. "הם נלחמו ממש עד טיפת דמם האחרונה באומץ רב", משחזרים מפקדים שהשתתפו בקרב. הלחימה בין הצנחנים ובין לוחמי החיזבאללה התנהלה בתוך תעלות, מאחורי סמטאות צרות ובתוך בתים, מטווח אפס ממש. "ירו עלינו מכל כיוון אש מקלעים כבדה וגם טילי אר-פי-ג'י", משחזר אחד הלוחמים מגדוד 202. "אחד הטילים פספס רק בכמה סנטימטרים את המג"ד שלנו, ג'רי".

אף מחבל חיזבאללה לא נשאר

ג'רי, גרשון יצחק, סיפר השבוע בשיחה מארצות הברית: "כמעט לא שמתי לב לטיל שעף לי מעל הראש. תוך כדי תנועה בראש הכוח של פלוגת מאי בגדוד, יצא מולי מחבל ממש מתוך בור. ראיתי שהוא מחזיק אר-פי-ג'י ביד, ותקעתי בו שני כדורים באופן אינסטינקטיבי, ואז נשכבתי על אדמה. רק בדיעבד סיפרו לי החיילים שהטיל שהוא ירה עף לי מעל הראש. כמה שניות אחרי ההתקלות הסתערנו על העמדה של אנשי החיזבאללה וזרקנו לתוכה רימון. אחר כך עברנו לעמדה סמוכה שגם לתוכה השלכנו רימון, אבל מחבל שהיה בה תפס את הרימון והשליך אותו לעברנו בחזרה. אף אחד מאיתנו לא נפגע כתוצאה מפיצוץ הרימון לידינו, וזרקנו עוד רימון לתוך הבור, אבל גם הוא חזר. בשלב הזה החלטתי לשבור את המנוף של רימון זרחן, כדי לבטל את זמן ההשהיה, למרות שזה אסור מבחינה בטיחותית, וזרקתי גם את הרימון הזה לתוך הבור. הפעם הרימון לא חזר, והסתערנו על העמדה ביריות". בסיומו של הקרב במיידון היו לצה"ל שלושה הרוגים. בנוסף למרקו ברנשטיין וציון מזרחי, נהרג מירי המרגמות של חיזבאללה גם סרן בועז רביד, ששימש כחוקר שבויים בשירות מילואים. בנוסף לכך, היו לצה"ל שבעה עשר פצועים. חיזבאללה איבד חמישים מאנשיו. איש מלוחמיו שאיישו את הכפר לא ניצל. איש לא נשבה חי. עם שוך הקרב החלו לוחמי ההנדסה של הצנחנים לפוצץ את בתי הכפר. שעות אחר כך סיימו אנשי צד"ל את ה"שיטוח" של הכפר באמצעות דחפורים. "אני זוכר שהם שלפו 'שאבריות', והתחילו לקטוע לאנשי חיזבאללה ההרוגים את האצבעות", משחזר אחד הלוחמים. "כנראה כדי לקחת להם את הטבעות. הייתי בשוק מן המחזה הזה".

חטפו בומבה

ברבות השנים התברר כי לכל מי שמילא תפקיד משמעותי בקרב במיידון ציפתה קריירה ביטחונית משמעותית. המח"ט מופז, שדורות של מפקדים למדו במערכי שיעור את הקרב שניהל, הספיק לכהן בינתיים כרמטכ"ל וכשר ביטחון. היום הוא שר התחבורה. מפקד האוגדה מאיר דגן משמש כראש המוסד. צביקה פוקס פרש מצה"ל כתת אלוף. הוא, דגן ומופז נשארו חברים טובים. גדי שמני הוא אלוף פיקוד המרכז, ומאיר כליפי, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, בדרגת אלוף גם כן. ג'רי, גרשון יצחק, השתחרר בשנה שעברה מצה"ל לאחר שכיהן כאלוף פיקוד העורף בתפקידו האחרון. יאיר גולן הוא אלוף פיקוד העורף כיום. גל הירש היה אמור להיות אלוף בבוא היום גם כן, אלמלא התפקיד הטרגי שמילא במלחמת לבנון השנייה."הקרב במיידון היה כמו הקרב על גבעת התחמושת, רק שלאויב היה הרבה יותר נשק", מסכם בדיעבד אלוף (במיל') גרשון יצחק. האם פעולה כמו במיידון היתה יכולה להתרחש כיום? אלוף (במיל') יוסי פלד בספק. "אז האלופים, ואני ביניהם, היו 'ברדים'. לא אינטליגנטיים כמו היום. המטרה היתה כל הזמן להשמיד את האויב, והדרך היתה ברורה מאוד - באמצעות הפעלה ישירה של כוח. החיזבאללה חטפו במיידון בומבה בומבה. לא השארנו מהמאחז שלהם אבן על אבן". האם אלוף הפיקוד בזמן הפעולה לקח בחשבון שיכולות להיות לה השלכות על גורלו של רון ארד? פלד עונה על השאלה הזאת בשלילה. כך גם מפקדים רבים אחרים שנטלו חלק במבצע "חוק וסדר". "השם רון ארד לא הוזכר באותו לילה, וגם לא בתחקירים שנערכו אחרי המבצע, שהיו כולם חיוביים מאוד".

(מתוך עיתון "מעריב")

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...00&contrassID=2

בוגי מן הצנחנים

"רב אלוף משה יעלון נולד ב- 1950 בקריית חיים. ב- 68' התגייס לצה"ל ושירת בנח"ל מוצנח. במסגרת ההגשמה עבר לקיבוץ גרופית בערבה, שבו הוא חבר עד היום. במלחמת יום הכיפורים נלחם כחייל מילואים בצנחנים והשתתף בכיבוש תעלת סואץ. לאחר המלחמה חזר לשירות צבאי, השלים קורס קצינים ושירת בתפקידי פיקוד בצנחנים. אברהם בורג וגם פקודים אחרים זוכרים במיוחד את העובדה שבשבתות נהגה אשתו של המ"פ יעלון, עדה, לבוא לפלוגה ולישון איתו באוהל סיירים. הם גם זוכרים את מסע מאה וחמישים הק"מ של בוגי, מסע שכמותו לא עשתה שום פלוגת צנחנים אחרת. ב- 78' פיקד יעלון על סיירת צנחנים והשתתף עמה במבצע ליטני. בשלוש השנים הבאות שירת בסיירת מטכ"ל ולאחר מכן עבר לפקד על גדוד צנחנים. ב- 86' יצא ללימודים מתקדמים באנגליה ובשובו מונה למפקד סיירת מטכ"ל, שיקם אותה ממשברים שעברו עליה והוליך אותה, בין היתר, לפעולת החיסול של אבו ג'יהאד. תפקידיו הבאים היו מפקד חטיבת הצנחנים (90'), מפקד אוגדת בגדה המערבית (92') ומפקד אוגדה משוריינת (93'). ביוני 95' מונה לראש אמ"ן וכבר אז החל להטיל ספק בערפאת ועורר את חמתו של שמעון פרס. במאי 98' מונה לאלוף פיקוד מרכז, שם הכין את יחידות הפיקוד לקראת העימות האלים עם הפלשתינאים שאותו חזה מראש. בספטמבר 2000 מונה לסגן הרמטכ"ל ובתשעה ביולי השנה מונה לרמטכ"ל. בשנים האחרונות הוא מתגורר עם אשתו עדה ביישוב קהילתי במרכז הארץ, אף על פי ששניהם עודם חברי קיבוץ. לבני הזוג שלושה ילדים." (מתוך "הארץ")

המ"פ ישן עם האשה באוהל סיירים

"טבילת אש ראשונה"

"בתחנה הראשונה שלי, פלוגת המ"כים בגדוד 50, קיבלתי את הבסיס כחייל. שם גם התאהבתי במא"ג, והייתי מא"גיסט. התקופה היא קיץ 1970, ימי המרדפים, ואז אני גם נוטל חלק בפעולה הראשונה שלי מעבר לגבול. זאת היתה בכלל פעולה של סגל, אז היה דבר כזה. המ"פ היה מפקד הכוח, לקחו מפקדים מצטיינים, השאירו קצין תורן בפלוגה, סמל תורן במחלקה, מ"כ תורן במחלקה, ועם כולם לקחו גם אותי, חייל יחיד. הפעולה היתה בצד הירדני של הבקעה, במארב נגד רכב, זה היה תגמול על תקיפה של רכב סיור שלנו, שנסע בבקעה והותקף על- ידי מחבלים. הרכב לו ארבנו היה אמור לעבור בשעות הערב המוקדמות, ומאחר והיינו צריכים לגמוע חתיכת מרחק, נכנסנו עם רדת הלילה והסתתרנו כל היום בשטח הצד הירדני. בחושך ראשון יצאנו מההסתתרות ומיקמנו את המארב. בערך בשעה אחת עשרה בלילה הגיע הרכב לו חיכינו ותקפנו אותו. המחבלים ירו עלינו במרגמות, השבנו אש ואחר- כך נסוגנו וחצינו חזרה את הגבול. בפלוגת המ"כים הכרתי את נחמיה תמרי, שם למדתי ממנו הרבה מהדברים שאני נושא אתי עד היום. אחר- כך כמובן פגשתי אותו בהזדמנויות נוספות. לימים אמרתי לאשתו של נחמיה שאני מכיר את הגב שלו יותר טוב ממנה. כל- כך הרבה פעמים הלכתי אחריו: בחטיבת הצנחנים, ביחידה, ולבסוף כשנחמיה היה אלוף פיקוד מרכז ואני מפקד איו"ש, תחת פיקודו." (רא"ל משה "בוגי" יעלון מספר לכתב רני רביב, על תחנות חשובות בחייו. מתוך עיתון "במחנה")

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)