מאמרו של אמנון שפירא, מתוך "לשוננו לעם" מחזור מה חוברת ג (התשנ״ד) [הסריקה]:
ציטוט:
מַנְגָּל
שאלה:
מה פירושה המדויק של המילה מנגל ומה מקורה?
תשובה:
שמה של כירת הפחמים המיטלטלת מנגל מקורו בערבית: مَنْقَل (מַנְקַל). השורש נק״ל בערבית עניינו טלטול, העברה ממקום למקום.
ומהיכן צץ ההגה [g] בלשוננו? לכאורה נראה שהתשובה לשאלה בערבית עצמה. ואכן בחצי האי ערב נהגית הקו״ף כפי שאנחנו הוגים גימ״ל. המעבירים של המילה מנגל כפי שהיא נהגית בארץ יכלו להיות יהודי תימן, שסיפקו לנו את הזחוג (במקור: زحوق; זחוק), או הבדווים, שבלשונם מכונה החבל הכפול המהדק את הכפייה לראש בשם עגאל (במקור: عقال; עָקָאל).
אולם בניסיוננו לראות את המנגל כיבוא מחצי האי ערב יש קושי. מבחינה חברתית־תרבותית מתקשר המנגל דווקא למזרח אגן הים התיכון ולא להשפעתה של תרבות האכילה התימנית או הבדווית עלינו.
נראה שלהגיית הקו״ף כ־[g] אחראית הפרסית. הפרסית שאלה את המילה מערבית. רוב דוברי הפרסית הוגים בשווה את ה־غ (גַֿיְן - כמו בשם בגֿדאד) הערבית ואת ה־ق (קאף). באזורים הסמוכים לתורכיה נהגה העיצור [g] ועל כן נשאלה המילה לתורכית כ־mangal. התורכית העבירה אותה ללשונות הבאלקאן (יוונית, אלבאנית, סרבו־קרואטית, בולגארית, רומאנית וגם לספרדית־היהודית) בין במשמעותה המקורית ובין במשמעות ׳פחמים׳, ומשם הגיעה ללשוננו.
אמנם יש קושי כלשהו בהנחה שמקור המנגל בלשוננו תורכי־באלקאני: הפרסית השאילה את המילה בהטעמה בהברה השנייה וכך היא משמשת בתורכית ובכל הלשונות ששאלו ממנה, ואילו בהגייה הרווחת בארץ מוטעמת הברתה הראשונה (כמו בערבית). ואף על פי כן נראה שזה המקור הסביר.
|
הערות:
נראה שהממרח החריף אמור להיות מאוית באות
סין (
سحوق ) ולא כפי שאוית במאמר. בערבית, سَحَقَ =
שָׁחַק או כתש.
רוזנטל, ב"מילון הסלנג המַקיף",
קושר את המילה מנגל למילה נַגְלָה שמשמעותה, בלשון הדיבור, היא
סיבוב (האם יש קשר לתנועה הסיבובית שבצלייה?) ומציין: "[זוהי] הגייה בדואית של נַקְלָה". באבן־שושן העדכני מנוקד: נַגְלֶה.
אבן־שושן (תשס״ג) מתאר את מבנה הכירה בהרחבה: "תנור נייד בצורת קערת נחושת בעלת רגליות מלאה גחלים".
החלופה העברית למילה מנגל היא
מַצְלֶה (
מתוך אתר האקדמיה):
ציטוט:
מַצְלֶה (מנגל, גריל) – מצלה הוא מתקן לצליית בשר, ירקות ועוד. יש סוגים שונים של מַצְלִים: מצלה פחמים, מצלה גז, מצלה חשמלי.
המילה מַצְלֶה שקולה במשקלם של כלים דוגמת מַקְלֵף, מַמְחֶה (בלנדר). רשת המַצְלֶה היא אַסְכָּלָה, מילה שנשאלה ללשון חז״ל מן היוונית.
לצורך ליבוי האש בגחלים משתמשים בנַפְנַף – חתיכת קרטון או כלי מיוחד שנועד לכך. נַפְנַף נוצרה כמילת עגה, אך כשהוגים אותה במלרע (כמו עַפְעַף, גַּלְגַּל) היא נעשית מילה עברית תקנית.
את המילה מַצְלֶה הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס״ה (2005).
|
המילה התלמודית
אַסְכָּלָה (או אַסְכְּלָא) – מקורה, לפי ארנסט קליין, ביוונית הקדומה: eschala = אח לחימום. משמעותה העברית היא
שְׂבָכָה (או סְבָכָה, לשון סיבוך וקליעה), כלומר: רשת לצליית בשר. משמעותה השנייה,
כבשׁ או
סולם לעלייה מן החוף אל הספינה, גזורה דווקא מן המילה הלטינית scalae = סולם לטיפוס על חומה, בהוספת
א פרוסתטית.
גחלילית (CC BY-SA, Terry Priest)
ה
גֶּחָלִים שמניחים במַצלה – מינן
נקבה: גחלים לוחש
ות. צורת היחיד (המופיעה בתנ״ך) היא
גַּחֶלֶת (בעברית של ימי הביניים הופיעה המילה
גַּחַל (יש לקרוא במלעיל; כמו: נַחַל), אולם בכל מקרה
אין קיימת המילה "גחל" בצלילים E ואחריו A ובמלרע, הנשמעת כמעט כמו
היכל).
קליין טען שלמילה
גחלת קִרבָה אל מילים באמהרית, באכדית ובתימנית בעלות צליל דומה וכן אל הפועל הערבי
גַ'חַמַ שמשמעותו היא
בָּעַר, או אל
ג'חים שמשמעותה היא
גיהינום ו
תופת. יש הסוברים כי בתהליך שהחל בשורש ערבי זה, جحم, נוצרה המילה גַּחמה – קַפְּרִיזָה (ואילו
מקורה של האחרונה במילה לטינית שמשמעותה תיש).
מהמילה
גחלת גזר ח. נ. ביאליק את שם החיפושית הזורחת
גחלילית. אבינרי כתב על החידוש: "השם הנאה גחלילית קובע משקל חדש לעצמו: בעברית העתיקה לא מצאנו דוגמתו" ("מִלון חדושי ח. נ. ביאליק שבכתב ושבעל־פה", 1935). בעברית החדשה מצאתי שתי מילים נוספות למשקל: שם הציפור
חַכְלִילִית ושם הצורה ההנדסית
מַקְבִּילִית (אולי גם מַבְלִיגִית, צורת יחיד משוערת של המילה התנ״כית "מַבְלִיגִיתִי"). על כל פנים, עד אז נקראה הגחלילית (לפי לשון חז״ל)
גֻּמְרַת לילה (גֻּמְרָה = גחלת, פחם בוער) או
תולעת אור.
הפועל
חָתָה – הוראתו: גרף, אסף והעביר (בייחוד גחלים בוערות) ממקום למקום ביד או במכשיר.
חותים ערמונים מן האש = עושים מעשה מסוכן.
חותים גחלים על ראשו של פלוני = מייסרים אותו: "אִם רָעֵב שׂנַאֲךָ, הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם, וְאִם-צָמֵא – הַשְׁקֵהוּ מָיִם, כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ" – משלי.