09-10-2012, 20:15
|
|
|
חבר מתאריך: 23.10.08
הודעות: 25,344
|
|
לא הגיע לה למות.
בכל יום כשאני מתעורר אני מביט בו. שחור, קר, מחוספס, קטלני. כמו בעליו. בכל יום כשאני מתעורר אני תוהה מתי אשב איתו לשיחה אישית ואתן לו לפתוח את פיו.
לעיתים אני נותן לו לנשק אותי בשפתיים סגורות, נהנה ומוטרד מהמגע הקר שלו ברקתי. מעולם לא היה לי את האומץ להרשות לו ללכת עד הסוף, מגעו מרפרף, נוגע לא נוגע, בשפתי, בפי, ברקתי.
בבוקר ההוא התעוררתי במיטה זרה אך מוכרת בתל אביב, כמו שקורה לי איתה לאחרונה. הוא היה לידי, חבוי, כדי שהיא לא תראה. כדי שהיא לא תתפלץ. היא עוד ישנה, מנסה להתכרבל כשאני מתחמק לא בעדינות ומתלבש, שונא את את עצמי קצת יותר בכל בוקר כשאני נוטש אותה.
הספסלים בשדרה ירוקים וחלודים, איש זקן וכלבו הולכים לאיטם, מנסים לגמוע לגימה אחרונה של אוויר וחיים לפני שיעברו לעולם שכולו לא קיים. הוא ואני מטיילים בלאט מאחוריהם, מנסים להקשיב למה שהם לא אומרים.
לפתע זה היכה בי. אולי אוכל להפוך את המיטה ללא זרה, אולי אוכל להפסיק לנשק אותו בכל לילה כשאני שטוף וויסקי מעושן ודמעות, כמו קלישאה של בוקובסקי מיוסר. אני מחליט לחזור אליה. איש וכלבו עומדים מתנשפים מהמאמץ, וכמותם גם אני, רק לא מזה הגופני. הפעם זה יצליח, הפעם אתן לה להיכנס לעמקי אותו מקום אפל שאחרים מכנים לב.
הדפיקה על הדלת מרעישה עולמות, בעיקר של השכנים. ממנה אין תשובה. הידית חורקת בקול מזמין כשאני נכנס לביתה הלא נעול. אדי מים חמים מתפזרים בדירה הלא מאווררת כמו עשן של קו 5, כשאני פותח לאיטי את הדלת למקלחת. היא יושבת ומחייכת בעיניים עצומות בתוך האמבט, ידיה צפות חיוורות וריקות מדם, בולטות בלובנן על רקע אודם המים והחרסינה הירוקה. תמיד נמשכתי למשוגעות כמו פרפר לאש. והן אהבו לשרוף אותי, ולהישרף ממני.
הוצאתי אותו מכיסי ונשקתי לו ארוכות. שאלתי אותו האם הוא רוצה לנשק אותי חזרה. בינות לקול המים הזורמים יכולתי לשמוע אותו לוחש לי בחיוב. דרכתי אותו וקירבתי אותו לפה. חייכתי תוך כדי שאני נופל לחיקה המזמין, לא שומע את רעש החרסינה המתנפצת מאחורי ראשי.
|