אמרו לי, תירגע

• גרשון הורוביץ
• 25.09.2012

סוף ספטמבר 1973. ירון גביש ואני יצאנו סוף-סוף לחופשת השחרור המיוחלת. שנינו גרנו בצפון והדרך היתה ארוכה. בדרך התווכחנו בלהט. תמיד התווכחנו, לפעמים גם בזמן הטיסות הארוכות במסוקים. ירון היה חבר קיבוץ יחיעם של השומר הצעיר ודעותינו הפוליטיות היו הפוכות בתכלית.

למחרת הוקפצנו שנינו בחזרה ליחידה. נקלטו נתונים חריגים מסוללות טילי קרקע-אוויר המוצבות לאורך תעלת סואץ. עלינו לטיסה מבצעית. שוב נקלטו נתונים חריגים. בתפקידי כמרכז ההדרכה ביחידה, לימדתי את החיילים החדשים לשים לב לקריאות שלכאורה נראות מוטעות. נאמר לנו שבסוללות טילי קרקע-אוויר יש תדרים שאינם בשימוש שגרתי, שנשמרים אך ורק למלחמה. חיפשנו דווקא את התדרים האלה, שלא הכרנו. בהרצאות, בקורסים ובימי עיון שעברו חיילים מילואים, הסברנו שאת התדרים הללו נפגוש, ככל הנראה, רק אם תפרוץ מלחמה. לפתע נקלטו תדרים נוספים מסוג זה. בדחיפות הודענו על כך ל"בור". בתשובה הודיעו לנו ש"יש תרגיל מצרי" ושנירגע. נרגענו.

בבוקר חזרנו לחופשת השחרור. בערב הוקפצנו בחזרה ליחידה. שוב יצאנו לטיסה ושוב נקלטו נתונים חריגים ביותר מסוללה אחת. הנתונים הועברו מיידית. "התרגיל המצרי הוא תרגיל גדול - הירגעו". זאת היתה התשובה. נרגענו, אבל הספק ניקר בלבנו.

כדי להבין מדוע ניקר הספק יש לחזור כמה חודשים לאחור. קיבלנו הוראה להתכונן לפריסת אמצעי קליטה בהרים שבדרום חצי האי סיני. מקורות מודיעין טענו כי יתקיים באזור תרגיל מצרי גדול וכי אולי, רק אולי, יש סיכוי שבתרגיל נצליח לקלוט תדרים חריגים מסוללות טילי קרקע-אוויר.

טסנו דרומה בשני מסוקי יסעור. טסנו בגובה נמוך, ממש בצמוד לפני הים במפרץ אילת. מי כמונו ידע כמה טיסה מסוג זה מסוכנת. זכרם של חיילי היחידה שנספו בטיסה נמוכה מול חופי צפון סיני (לאחר האסון נקרא המקום על שמם - חוף העשרה), עדיין היה טרי במוחנו. טסנו דרומה במפרץ אילת ובאזור ההר הגבוה בסיני פנינו מערבה והמשכנו בתוך הוואדיות העמוקים כדי להגיע לנקודה מול המצרים בלי להתגלות. זאת היתה טיסה מפחידה למדי, נדמה היה שבין להבי המסוקים לקירות הוואדיות אין כלל מרחק, אבל המשימה היתה חשובה. רצינו לאתר תדרים חריגים. לאחר שנחתנו שאלתי את אחד הטייסים עד כמה טיסה מעין זו מסוכנת. "מסוכנת מאוד", הוא ענה, "אבל אם המשימה כל כך חשובה, אין ברירה".

יום תמים רכנו מעל המקלטים, אבל לא קלטנו אף לא תדר חריג אחד. למרות הכוונה המקורית, לחזור באור יום, התעכבנו וחזרנו כאשר הדמדומים כבר פקדו את ואדיות סיני. למרות הסיכון הרב, הסתבר לנו כי גם בתרגיל גדול מאוד המצרים בשום פנים ואופן אינם חושפים את התדרים הנוספים, המיוחדים.

חזרתי לחופשת השחרור, אבל כעבור יום או יומיים שוב הוקפצתי לטיסה. שוב נקלטו נתונים חריגים מעוד ועוד סוללות. למודי ניסיון העברנו בדחיפות את הנתונים. התשובה לא השתנתה: "התרגיל המצרי גדול מאוד - הירגעו". שוב נרגענו, פחות או יותר.

יום שישי, ערב יום כיפור. כאדם דתי אני צם, מנתק טלפונים והולך לבית הכנסת. הסברתי זאת לרב סרן חנניה, מפקד היחידה. הוא הבטיח שיתקשרו אלי רק אם יהיה חשש ממשי למלחמה. מה קרה לתרגיל המצרי הגדול מאוד-מאוד-מאוד, תהיתי.

לקראת הסעודה המפסקת הגיע טלפון מהיחידה, לחזור מיד. תהיה מלחמה, אמרתי לאמי, ניצולת שואה. בתגובה חטפתי סטירה, ואז התנצלות וחיבוק. אמי חיבקה אותי, בוכה. אבי, גם הוא ניצול שואה, צעד הלוך ושוב במסדרון הקצר בדירתנו. פניו היו קפואות והוא לא אמר מלה, גם לא שלום. הסעודה המפסקת נארזה במהירות, עוד מעט לא יהיה אפשר לנסוע. ירון גביש וחברו לכיתה, טייס יסעור, הוקפצו גם הם.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים, בטקס הסיום של חטיבה 7 באיצטדיון בקרית אליעזר, הבטחנו אברום, דוב'לה ואנוכי זה לזה כי נתגייס ביחד לחטיבה 7. כל כך קינאתי בחיילים על מגרש המסדרים. את הספר "חשופים בצריח" אני מכיר בעל פה עד היום. אברום עבר לרעננה. אני זוכר את ההתרגשות שלי כחייל צעיר. סוף-סוף תהיה גם לי מלחמה קטנה משלי. את התנהגותם של הורי לא הבנתי.

ביחידה נמסר לי שמותר גם לדתיים לאכול, אבל אני המשכתי בצום. במילא בטיסה אני בדרך כלל מקיא הכל. בשבת, יום הכיפורים, בשעת בוקר מוקדמת, היינו מוכנים לטיסה. הבנו שאולי תהיה מכת מנע, אבל אנחנו לא נשתתף בגל הראשון. אולי מפני שהמסוקים שבהם טסנו היו אטיים מדי. היינו קצת מאוכזבים, אבל יודעי דבר העריכו שמרב הסיכויים הם שהמלחמה לא תיגמר מיד אחרי הגל הראשון. אני, כמובן, קיוויתי שהם צודקים. שישה ימים נראו לי פרק זמן מתאים.

בהמשך הבוקר התבשרנו שאנחנו, היהודים, "מתוחכמים". ניתן למצרים להתחיל בקרבות ורק אחר כך נגמור אותם "צ'יק צ'ק". כך המליצו המומחים שמבינים בביטחון וביחסי חוץ. כך כולם יידעו שהמצרים התחילו. "הכי חשוב שהאמריקאים יהיו מבסוטים". איזה תחכום נפלא.

שתיים בצהריים, צפירה. 2,500 הרוגים.

הקונצפציה ניצחה. צה"ל גם.

הכותב הוא רב סרן (בדימוס)

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1829786

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby