|
08-08-2012, 01:28
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
אני חושב שהסיבה שחליוה, מרדכי ואחרים לא נכנסו לזה (ואתה צודק לדעתי לחליוה עצמו יש קמע שכזה באיזו מגירה) היא כי היו להם קרבות קשים יותר להילחם בצעירות ותיקות, בחזבאללה, במחבלים הפלשתינאים ומה לא. והנה בא חזון למועד הצעירות כבר לא כזו נוראית, המחבלים באיו"ש דוכאו, בלבנון לא יושבים עוד ובעזה זה רק על הגדר. הנה הגיע הזמן לטפל במה שנשאר. אני, כמוך, גדודיונר בעברי וגם צנחן. הייתי בארוחות הערב הנ"ל וגם שרתי בעצמי לא מעט מן השירים. יש בהווי התרבותי של הלוחמים לא מעט רמיזות (בוטות יש לציין, ודי לחכימא ברמיזה בביטוי כמו- "המשקית ת"ש יש לה אופנוע", או "אוי הקצינה...") על מין. וזה בסדר. כך היה תמיד ויהיה גם אם יבוא יום והצבא יהיה כשר ודתי למהדרין. למה? כי חייל קרבי חושב על זה. רחוק מהבית כשקר וקשה ורעב (גם לאוכל וגם ל...) וזה בסדר. וטבעי גם.
אבל, ויש אבל גדול, חייב להיות גבול. הסמל הנ"ל, במיוחד כאשר הוא מלא במיץ של ה... זה פשוט מגעיל. לא יאה ללכת עם זה, לא ראוי לצ'פר על זה (תחשוב רגע שמישהו מהמסייעת יוצא הביתה ומשכנע מישהי לזה. פשוט דוחה). יש בהווי הגדודי דברים יפים מאוד. זו אחת הסיבות שבחרתי לא לגשת לגיבוש יח"טיות (השנייה היתה שרציתי פיקוד ומהר ובגדודים מקבלים חיילים מהר בהרבה מאשר בסיירת). לא לחינם אומר עפר שלח בסרטו כי- "עיקר השבוע הראשון הוא המיון ליחידות המיוחדות והחטיבתיות. בזמננו היו סיירת מטכ"ל שעליה דיברו בלחש, והקומנדו הימי שמה שידעת עליו זה שבחורף נורא קר במים. היום צה"ל מלא ביחידות ערפל עם שמות של פירות וציפורים וכנפיים קטנות, וגם למי שכבר התקבל לצנחנים להיות סתם צנחן זה לא מספיק. בימים שהורים מקבלים ייעוץ מקצועי איך להרדים את הילד, ויש קורסי הכנה לגן, ובטלוויזיה קואצ'רים מלמדים אותך לאזן את התקציב המשפחתי, ככה מתכוננים גם לצבא. רוב החבר'ה עברו הכנה מסודרת בתשלום. חלקם עם מאמנים אישיים. את תוכנית הגיבוש לסיירות אפשר למצוא בפורומים באינטרנט. וגם יום אחרי שהגיבוש הזה ייגמר, הכל יהיה בפייסבוק. וכשהחיים נמדדים לפי המותג שעל החולצה, הבעיה הופכת להיות אחרת: איך משכנעים את מי שלא קיבל, שנשבר באמצע או לא עבר, להסתפק בגדודים ולא להישבר לגמרי. ביום ראשון שאחרי מודיעים על התוצאות, במה שמכונה באופן רשמי לגמרי 'מסדר הדמעות'. פעם צנחנים בכו רק בכותל. היום, תראו לבד. אחרי שמגלן, דובדבן והיחידות החטיבתיות לקחו את שלהם מגיעה החלוקה לגדודים. והנה, מול העיניים שלנו קורה דבר שמרתק אותי כל פעם מחדש. מתוך האכזבה של מי שלא נבחר מתחילה להיוולד הזהות חדשה, האחווה של אלה שהופכים את זה שלא לקחו אותם למקור חדש של זהות ומוטיבציה. ההוויה שבגללה, בעיני, הגדודים של הצנחנים או גולני תמיד היו עדיפים על כל סיירת." (מתוך הסרט "אחריי" שעשה שלח על ימיו בצנחנים על בשנות השבעים ועל הצנחנים של מחזור הגיוס אוגוסט 2011.)
אבל ההוויה הזו לא אומרת שמותר לחנך לזה. גם בשביל זה יש מפקדים, לא רק בשביל לחצוץ אלא גם בשביל לקבוע נורמות. אני לא יודע למה תיבון, חליוה, מרדכי או הירש ואחרים לא התעסקו עם זה . לא לי לשפוט. חליוה היה מג"ד שלי בבא"ח כשהייתי מ"כ והיה פשוט מצוין, כך שנותר לי רק להניח שהיו לו סיבות טובות לכך. היום בשנת 2012 (אם כי חשבתי כך כבר אז) לא נראה לי נכון שלוחם בצנחנים ילך עם סמל כזה. אתם חושבים אחרת, ניחא. מרד על האיסור הזה נראה לי הגזמה פראית (וזה למרות שמרד על 99% מן הדברים שעלולים לקרות בצבא נראה לי יציאה מפרופורציות). לוחם שמורד על זה לא מבין למה הוא שם ומה באמת חשוב.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|