 |
11-08-2012, 11:29
|
|
מומחה לתעופה, תעופה צבאית, חלל ולווינות. חוקר בכיר במכון פישר
|
|
חבר מתאריך: 02.07.05
הודעות: 11,691
|
|
|
העיסוק באיראן שם על השולחן את סוגיית הגרעין הישראלי / אמיר אורן
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1798094
מומלץ לקריאה:
רוח רעה מרחפת מעל ירושלים ותל אביב, עם גיחות סוף-שבוע לקיסריה. רוח של לוחמנות וכוחנות, עד כדי כפייתיות, ללא הנמקה משכנעת זולת יצר הניצחון במחלוקת פנימית מתמשכת עם יריבים. רוח של מאצ'ו, של רצון גברי להוכיח שהקברניט אינו סמרטוט ושלבדיחות העממיות עליו יהיה סוף קודר. העם כותב את הבדיחה, אבל המנהיג לבדו יספק לה את הפאנץ'-ליין, ועוד איזה פאנץ'.
מול עיניו של בנימין נתניהו, ברוח הסיסמאות הקצביות שהוא אוהב ("הם מפחדים", "אין ארוחות חינם") כמו מתנוסס שלט: "הלום עכשיו!" שרוף, ביבי, שרוף; וגם, תקוף, אהוד, תקוף, ונסיים כבר את ההמתנה מורטת העצבים למימוש האיומים התכופים. כי בלי שר הביטחון ברק אמנם יש לנתניהו ממשלה, אבל אין לו מלחמה.
הסיפור אינו הנשק הגרעיני של איראן. הטיעונים לכאן או לכאן נשחקו עד דק. רוב עצום בציבור הישראלי ובקרב נבחריו מאמין, בצדק, שאסור לסמוך על האייתוללות, על ממשלת טהראן ועל משמרות המהפכה, שברגע שישיגו ראשי קרב גרעיניים ישתמשו בהם רק להרתעה וליוקרה, משל היו בריטניה או צרפת. הוויכוח הוא איך לנהוג לפני אותו רגע - עד כמה פעולה נמהרת תזיק לישראל יותר משתועיל לה. בוויכוח הזה, חובת ההוכחה על נתניהו ועל ברק. עד כה, הם לא עמדו בה.
שאלת קיץ 2012 אינה כוללנית, אלא נקודתית: האם לתקוף באיראן בזמן הזה, לפני הבחירות ב-6 בנובמבר, בניגוד לעמדתו הברורה של ברק אובמה ולקביעות המודיעין האמריקאי. הדו"ח השנתי של הפנטגון, מעודכן לאפריל, מייחס לאיראן מדיניות ביטחונית המבוססת על הרתעה, חתרנות, איום בגמול לא סימטרי, לוחמת התשה והשפעה אזורית. בתחום הגרעיני הניסוח זהיר: "איראן מפתחת קשת של יכולות טכניות הניתנות ליישום לייצור נשק גרעיני, אם תתקבל החלטה לעשות זאת". הבדל דק אך ברור בין מחקר ופיתוח וצבירת חומר לבין החלטה וייצור.
הפנטגון מדגיש את המונח "יכולת טכנית" גם בהקשר אחר. ב-2015 אפשר שתהיה לאיראן יכולת כזאת לניסוי טיסה בטיל בליסטי בין-יבשתי. לקורא הדו"ח יש לפיכך יכולת טכנית להסיק שהאיראנים, בהיערכותם לעימות עם אויב ישראלי-אמריקאי, משהים את ההחלטה על ייצור הנשק הגרעיני, שבהכרח תתגלה ותמיט עליהם מלחמה, עד להשגת כושר פגיעה והרתעה גם נגד וושינגטון ולא נגד תל אביב בלבד; טיפשי מצדם לייצר ראש קרב גרעיני בטרם יהיה בידם טיל שיוכל לשאתו לטווח הרצוי. אבל זה יקרה רק בעוד שלוש שנים, לא בתוך שלושה חודשים.
שיטת הפעולה נגד איראן, בבוא זמנה, שנויה במחלוקת מקצועית בצבא האמריקאי. בחודש שעבר אמר את דברו מפקד חיל הים, ג'ונתן גרינרט. האדמירל גרינרט הוא קצין צוללות, לא מטייסי הצי שהתקדמו במסלול נושאות המטוסים. במאמר שפירסם בחודש שעבר בירחון החיל, "Proceedings", הציע גרינרט להשקיע יותר בטילים מדויקים ולכאורה יקרים מאשר בפצצות זולות להלכה אך יקרות למעשה, המוטלות ממטוסים. החשבון כלל גם את אימון הצוותים, התחזוקה וההפעלה הנחוצים כדי להביא מטוסים מאוישים לטווח השיגור אל המטרה. המטוסים האמריקאיים המתקדמים, ציין גרינרט, תלויים גם ביכולתם להשאיר חתימת מכ"ם נמוכה, אבל בשנים הקרובות עלולות ההתפתחויות הטכנולוגיות לשלול יתרון זה מהם (ולהטיל צל כבד על כדאיותו של מטוס הקרב אף-35).
התאפקות
בהנחה שהרהורים פומביים כאלה משקפים גם ויכוח פנימי המתבסס על נתונים מסווגים, מתבקש להעריך שלדעת הצבא האמריקאי לא תהיה תקיפה בטילים של יעדים איראניים מעבר לכוחו. בתקיפה כזאת לא יאבדו האמריקאים ולו טייס או מטוס אחד - בדיוק כמו חיל האוויר הישראלי במבצעיו המוטסים נגד הגרעין העיראקי ב-1981 ונגד הגרעין הסורי ב-2007. אבל יש שוני מהותי בין הכושר המבצעי למלא משימה מוגדרת לבין ההקשר הרחב של עימות מתמשך שייפתח במטח מערבי של טילים בליסטיים וטילי שיוט.
לכן אין הקצונה האמריקאית ממליצה לאובמה לצאת למתקפה, אלא להתאפק; בהשאלה, כך נוצר גם העולם ההפוך, כביכול, של צמרת ביטחונית ישראלית המחזיקה בגישה מפוכחת לאיראן יותר מהדרג הפוליטי. מאחר שנתניהו, ברק, הרמטכ"ל בני גנץ, קומץ אלופים וראשי המוסד והשב"כ חשופים כולם לאותם נתונים, התנגדות הדרג המקצועי אינה משקפת צרות ראייה ואף לא חשש מכישלון מהלך הפתיחה של המלחמה, אלא להפך. היא מצביעה על העדר שיקולים פוליטיים ואישיים, המדריכים את הנבחרים.
בצר להם שולפים ברק ונתניהו נימוקים תמוהים ואף מסלפים. נתניהו מסלף את הסיפור האמיתי של 1981. מנחם בגין חדל להזמין לדיונים את מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, תת אלוף (מיל') עוזי עילם, שדאג לדימונה והתנגד לתקיפה בעיראק, פן ישכנע שרים מתלבטים. סדאם חוסיין לא הספיק לחדש במלואו את הפיתוח הגרעיני, רק מפני ששמונה שנים קשות וארוכות היה שקוע במלחמה עם איראן ולאחר שנתיים פלש לכוויית והסתבך עם כל העולם. עדיין נותר בידיו די נשק טילי, כימי וביולוגי להבהיל את נתניהו. הדו"ח על נשק ההשמדה בעיראק, שנכתב בניצוחו של צ'רלס דלפר, מלמד עד כמה מופרכת גרסת נתניהו.
ברק פוגע קשות בהרתעה ואולי גם בכושר הביצוע ונותן לאויבי ישראל מתכון להתגוננות יעילה. אם שר הביטחון, בתעמולת התקיפה הקרובה, קובע שההתבצרות, ההתפזרות וההתמגנות של התשתית הגרעינית האיראנית ימנעו בקרוב פעולה ישראלית תכליתית, הוא מעודד משטרים וארגונים אחרים לחקות את איראן ולזכות בפטור ממבצע ישראלי, בסעיף אין-אונים.
התמוטטות
באחד מרגעי התסכול בעבר, כשנכזבה שאיפתם של השניים לקבל מחבריהם בממשלה תמיכה ברעיון התקיפה באיראן, פרק ברק את כעסו על הפיקוד הבכיר בצה"ל. הוא השווה אותו למטכ"ל של מאי-יוני 1967, שבלי דרבונו לא היתה באה לעולם מלחמת ששת הימים עם השטחים שהקנתה לישראל.
אין לחשוד בברק שתולדות המדינה ויחסי הדרג האזרחי והדרג הצבאי לאורך שנותיה נשכחו ממנו. לכן משונה שטרח לסלף את השתלשלות הדברים. במאי 1967 היתה זו הממשלה שנתקעה בתיקו, בעד מלחמה ונגדה. ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, היה יכול להכריע בקול כפול, או באמצעות ועדה שתוצאות ההצבעה בה ידועות מראש, אבל העדיף להמתין לשיפור המצב המדיני. יותר מכל ביקש לא להמרות את פי היושב בבית הלבן. המטכ"ל בראשות יצחק רבין, שכרע-נפל תחת נטל האחריות, הדגיש את השיקול הצבאי (מהלומה אווירית ראשונה, תגבור הצבא המצרי בסיני) אך הבין את חומרת ההתגרות באיסור מפורש של הנשיא לינדון ג'ונסון.
רב אלוף רבין התמוטט בעיקר בגלל מועקת הגינוי האישי שספג מדוד בן-גוריון, ארבע שנים לאחר שבן-גוריון התפטר מראשות הממשלה בלחץ תביעתו של הנשיא ג'ון קנדי לפתוח לפני פקחים אמריקאים את הכור הגרעיני בדימונה. בן-גוריון לא בחל במלחמות, כולל מלחמות מנע שהן מלחמות ברירה, אבל התעקש ליזום אותן רק כשיש לצדו מעצמה עולמית גדולה. ב-1956, וגם אז כשהוא חולה מדאגה, כי טוב ויאה שבטנם של בן-גוריונים ורבינים מתהפכת לעת החלטות גורליות, טעה בן-גוריון בחושבו שצרפת ובריטניה עודן מעצמות כאלה ושוושינגטון תהיה אדישה עד אוהדת. כשצה"ל סולק מסיני ומעזה במטאטא אמריקאי, למד בן-גוריון לקח. לאחר עשור נזף ברבין על שדחף בפזיזותו את אשכול לדילמה מלחמתית בלי לאבטח את אגף ג'ונסון. ואכן, רק לאחר שבוע נוסף של מיצוי חלופות בינלאומיות, ובתום ביקורו של ראש המוסד מאיר עמית בוושינגטון, בשלו התנאים לפתיחת המלחמה ב-5 ביוני.
התוצאה הפוליטית של אותה השתהות היתה חזרתו של משה דיין מהמקרר לכבשן. כרמטכ"ל דחק דיין בבן-גוריון לצאת למלחמה נגד מצרים כבר ב-1955. נעשו אז הכנות למבצע ("עומר"), אך בן-גוריון חשש וביטל. ברק ראה עצמו לפנים, חליפות, יורש של דיין ושל בן-גוריון; היום, גם ברגעי שגעון גדלות, בוודאי אינו מתיימר להיות יורש ראוי לנתניהו. אבל איזה דיין - של 1955? של 1956? של 1967? של 1973, נושא באשמת הזחיחות שחוללה את אסון מלחמת יום הכיפורים? ואולי של 1977 - דיין החבול, נטול העורף המפלגתי, שהצטרף לבגין?
ב-6 בספטמבר 1963 השתתף דיין בהתייעצות ביטחונית-מדינית חשובה. בין ששת המתייעצים היו ראש ממשלה מכהן ושני ראשי ממשלה לעתיד - אשכול, גולדה מאיר ושמעון פרס - וכן אבא אבן והרמטכ"ל צבי צור. דיין היה שר החקלאות, אבן עדיין לא היה שר החוץ; הם שותפו בתוקף ניסיונם, מי בצה"ל ומי בוושינגטון ובאו"ם. שלושה ביטחוניסטים, דיין, פרס וצור, מול שלושה אזרחים, אשכול, גולדה ואבן. תרשומת הדיון נמצאת בארכיון המדינה ופורסמה לפני שנים בידי ד"ר אבנר כהן.
זה היה דיון רציני ביותר, שבחשיפתו יש תרומה חשובה לשיח הציבורי. הדיו הגיעו להתחבטויות של 1967 ושל 1973 (אז התייחסו לתעלת סואץ, במקום לגבול). "אשכול: מה עושים כאשר כל הצבא המצרי נערך בקדמת סיני, וזה עולה כסף וגם מעצבן. צור: אם הדיוויזיה הרביעית והשמינית של נאצר יהיו בסיני, מוטב שניקח על עצמנו את הסיכון ונתחיל להנחית את המכה קודם". שאלת הקשר עם הצי השישי, שהובטח כי יחוש לעזרת ישראל אם תותקף, נדונה שם חמישה עשורים לפני שאוניות יירוט טילים מדגם אייג'יס תוכננו להשתתף בהפלת טילי השיהאב. התבלטותן בתרגול המשותף לצבאות בסוף אוקטובר תהיה לתפארת אובמה ותותיר למיט רומני רק קנאה.
התכלית
סוגיה מרכזית בדיון היתה דימונה. צור, עשרות שנים לפני "האביב הערבי": "מצבנו טוב, כי כרגע בזירה מהומת אלוהים. איש לא מדבר עם אחיו. אם יש מקום לחרדה - מה צופן העתיד, בשנים הרחוקות יותר. העתיד נראה עגום, איפה נמצא את עצמנו בשנות ה-70? אז יהיה צורך בדבר בלתי קונוונציונלי. צריך להיזהר שלא להיכנס למצב שבו עמדת הלחץ תהיה דימונה, ושלא ייצא שלביטחון ישראל נתנו לנו 100 מיליון דולר לשנה ובזה מכרנו את דימונה".
דיין: "הדבר החשוב ביותר מבחינה ביטחונית, שיכול לשנות מאזן הביטחון שלנו, זו התוצרת המוגמרת של דימונה. אין לדבר הזה שום תחליף ואין פטנט אחר. אני לא מדבר על מכניזם, אלא על תוצרת מוגמרת. כל זמן שיש לנו סיכוי להגיע לזה, אסור לנו לעשות איזה דבר שעלול לעמוד בינינו לבין זה. לא כדאי לשוחח עם האמריקאים, כי הם יאמרו לנו, אצלכם התכלית היא ביטחון או דימונה? בשביל מה לכם דימונה?" פרס: "אפשר להגיע להסכם על יכולת".
דימונה, חידד אשכול, היא הרתעה, אבל לא ההרתעה האפשרית היחידה. אם קנדי יאמר שאין טעם בדימונה, כי גם למדינות ערב תהיה יכולת דומה, אז "תן דברים מרתיעים אחרים. כמו שאומר משה, כל הנשק שנותנים לנאט"ו, רק בלי ראש אטומי. למצרים יש טילים מדויקים. גם אנחנו רוצים. צריך איזון. אנחנו צריכים לתבוע דבר שמבטיח אותנו ומרתיע את השכנים, כך וכך מאות טילים וכלי נשק אחרים. לכן אני אומר, הרתעה מול הרתעה. כמובן, גם אז אינני הורס את דימונה, אני מחכה עם דימונה. כמו שגם נאמר לדה-גול, שלא נתחיל לעשות בלי ידיעתו. כאשר העניין גמור, אני יכול להרשות לעצמי להגיד זאת".
קנדי נרצח לאחר חודשיים וחצי. ג'ונסון, בסוף ימיו בבית הלבן, הסכים למכור לישראל מטוסי פנטום, נשק ההרתעה וההכרעה של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, גם בלי ויתור על דימונה. ריצ'רד ניקסון נתן לגולדה מאיר הישג משולש - גם פנטומים, גם עצימת עיניים כלפי דימונה, גם התנזרות מלחץ להחזרת שטחים. כה גדול היה ההישג, עד שתרם להחלטת אנואר סאדאת לצאת למלחמת יום הכיפורים. בעת המלחמה ייחסה סוכנות הביון של הפנטגון, הדי-איי-אי, ערך עתידי מוגבל להרתעה הגרעינית הישראלית, שלא לעולם תשמור על מונופול. "למרות האיום המרתיע, הערבים עלולים לתקוף, מכיוון שיניחו שישראל לא תממש את האיום, או שיצליחו למרות שימוש ישראלי בנשק גרעיני, אולי בעזרת נשק כימי או ביולוגי. גם מפני שתצמח להם טובה מהתגובה הבינלאומית למימוש האיום הישראלי; וכמובן, השפעתו המרתיעה של איום ישראלי כזה תפחת אם למדינות ערב עצמן יהיה נשק גרעיני".
מג'ונסון וניקסון עד ג'ורג' בוש הבן ואובמה, השארת דימונה מחוץ לתחום היא החלטה נשיאותית. הפה שהתיר יכול גם לאסור, אם ישתנו התנאים. למשל, אם זה יהיה המחיר הנקוב של רוסיה וסין לתמיכה בהגברת הלחץ על איראן. נשיא אמריקאי שחזונו המוצהר הוא לפעול למען עולם פחות מגורען וששואף להיפרע ממי שחתר בעליל להפריע לו להיבחר בשנית, מסוגל לשנות את המדיניות - במיוחד אם הציבור האמריקאי יכעס על המדינה הזרה שסיבכה אותו במלחמה.
תקיפה באיראן למרות התנגדות אובמה תסכן את דימונה. האומנם התקיים דיון מפורש בעניין זה במסגרת כלשהי? האם השרים מבינים את המשמעויות? מי הסמיך אותם לפגוע, לטובת גחמה של שניים, ביכולת הגרעינית של ישראל?
השבוע, כשלא היתה לו תשובה עניינית לטענותיהן של משפחות 44 הנספים באסון השריפה בכרמל, אמר נתניהו שמתחשק לו "לחבק אותן". אולי זה יהיה אימון טוב לקראת חיבוק משפחותיהם של 440, פחות או יותר, חללי מלחמת איראן. אבל מי יחבק את הכור בדימונה? |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
