זהו סיפורם של איש צנוע ויקר בשם יוסק'ה מרגולין ושל חברו לדרך, תעשיין נמרץ וצופה נלהב בשם משה למשטרייך. זהו גם סיפורם של שבט צופים אחד ושל העיר בה צמח והיה להנהגה. אם תרצו, זהו גם סיפורם של עם וארץ ששבו זה אל זו לאורכה של מאה אחת.

הניירות המצהיבים המספרים על העבר נמצאו בארכיב של יוסק'ה. בבית שפעם שכן בפינתה של עיר, עטור בסוכת גפנים וכיום נטוי על רחוב ראשי וסואן, ריק ועצוב וממתין לקידמה שתעבירו מן העולם.

"תולדות שבט רמת גן 1944-1975 - סופי" כתב מרגולין לאחר טיוטות רבות מספור ופתח בהתנצלות של עצם שזירת סיפור חייו בספור השבט שהפך כדבריו לחלק מאישיותו.

במהלך העלאת דברי יוסק'ה ובתזמון מופלא יצא לאור ספרו של טוביה מילנר – 'החניך הראשון בשבט צופי רמת גן'. הספר, "זכרונותי מרמת גן בשנות ה30 וה 40" נמכר בחנות הספרים 'פורת' בהוצאת בית האזרח ומעניק תמונה בהירה של העיר והתקופה. מילנר, הקדיש בספרו פרק שלם למיסדי השבט ולהקמתו ובעזרת עדותו ניתן היה להביט בדברים מזוית ראיה אחרת, צעירה יותר ולהבהיר נושאים שונים.

יוסק'ה נולד ב1910 בעיר התורכית החדשה באר שבע. הוריו עלו ב1906 ארצה והתיישבו בנווה צדק לאחר הפרעות באודיסה. הם עברו לבאר שבע הנבנית לאחר שהוצע להם הדבר ע"י ההנהלה הציונית ושם נולד יוסף. 20 שעות רכיבה על גמל ארכה הדרך מיפו לבאר שבע. את שנות מלחמת העולם הראשונה עשתה המשפחה בגדרה וב1918 עברה לעזה, שם הפעיל האב טחנת קמח. ב1925 עם התערערות מצב בטחון היהודים בעיר כדי סכנה עברו בני המשפחה לתל אביב כשאבי המשפחה המשיך בעבודתו בעזה ובא לת"א בסופי השבוע. בשנה זו הצטרפו יוסק'ה ואחיו לצופי 'קהילה' בת"א אשר בהעדר מועדון פעלו בהנהגת יעקב גולדין ודוד אלמגור בחולות שצפונה לאלנבי ובשדרות רוטשילד. יוסף החל ללמוד בבי"ס לבנים ששכן במפגש הרחובות אלנבי – יהודה הלוי בת"א אך בעודנו תלמיד כתה ח' – נאלץ לעזוב את לימודיו ולשוב לבדו לעזה למלא את מקום אביו החולה בטחנת הקמח. עם החלמת האב יצא יוסק'ה לדרך מקצועית משלו ובהשפעת מדריכו בצופים 'יעקב שפירא' בחר כשליחות חלוצית להיות מודד.

ב1926 עבר יוסק'ה קורס מדריכי צופים בקרית ענבים תחת 'יוסף בנטוביץ', יהודי אנגלי ששימש כפקיד ממשלת המנדט. בסיום הקורס, פנה יוסק'ה להדריך בת"א ושם פגש לראשונה את חניכו 'משה למלשטרייך'. משה, בן למשפחת תעשיינים מוסקבאית עלה ארצה בגיל 9 בשנת 1923. אביו זוסמן למשטרייך ייסד בארץ את מפעל הממטרות והפרימוסים 'לגו' ששכן בשכונת מונטיפיורי. משה לא התמיד כנער בתנועת הצופים ו'נאלץ' כמובן לשלם על כך בעשרות שנות צופיות בהמשך חייו.

יוסק'ה המשיך את דרכו בתנועה כמדריך, רשג"ד ומדריך קורסים .בשנת 1929 הצטרף מרגולין להגנה כחבר בקבוצת האתתים הראשונה שהוקמה בעיר ת"א והיה לדבריו בין האחראים ל'קשר הארצי' בין הישובים בא"י. בשנת 1931 עברה משפחת מרגולין ל'עיר גנים' המתפתחת, היא רמת גן. משפחת מרגולין רכשה נחלה רחבה מעבר למפגש רחוב הרצל עם דרך המואזין היא דרך סלמה הוא רחוב מודיעין שהפך לרחוב בן גוריון. יוסק'ה המשיך בפעילותו בהגנה ובצופי תל אביב. ב1933 בעת שביתת הנהגים נשלח יוסף עם עוד 9 בחורים לתגבר את הרובע היהודי בצפת וב1935 נשלח לסייע בהקמת קבוצת קשרי הנוער בהגנה. ב1936 נישא יוסק'ה לברוריה הלוי בת לאהרון הלוי [1887-1957], מראשוני רמת גן, אמן, רועה ושומר בגליל , ממתעדי צמחי א"י ומתכננו של 'גן מאיר' בת"א.

ב1938 הועבר יוסף ליחידת המהנדסים של ת"א תחת המפקד 'אליעזר לוין' כמדריך ת"ס ונשק קל וסייע בניית ביצורי חולון. ב1939 ממונה יוסף למפקד ומדריך נשק קל ומכונות יריה ב'נודדת' ומוביל סיורים בחיריה, סלמה וג'מוסין. יוסק'ה ממשיך באותן שנים להיות פעיל בצופים, עובד מטעם סולל בונה בסארפנד ובתל נוף וב1942 עובר לדבריו לסוריה ועוסק בבנית ביצורים ובתי חולים תת קרקעיים. הוא עובד בסלילת כביש בנות יעקב קונייטרה, מסייע בהברחת יהודים מסוריה ובהדרכת נוער יהודי בדמשק ומתגורר יחד עם רעייתו בעירה בשם דומר. ב1944 שבה המשפחה לרמת גן. יוסק'ה ממונה למפקד איזור רמת יצחק ומחדש את פעילותו ב'קהילת הצופים' בת"א.

יוסק'ה מסתייג מן האוירה ששררה אז בארץ. ריב אחים, הסתה, ציד מכשפות ומאבק על לב הנוער. הנוער העובד והשומר הצעיר מכאן ובית"ר מכאן נלחמים על ילדי העיר. באחד ממפגשי החברים בימי שישי בהם נכח משה למשטרייך עלתה השאלה האם ישנה תנועה בלתי מפלגתית שתגשר על התהום. הפנס מוקד בתנועת הצופים ובמשה. משה, תושב רמת גן החל מ1940 ונשוי לזיוה חומסקי מזה כשנה היה כזכור חניך התנועה בעברו. עפ"י תאורו הציורי של יוסק'ה: "נעור משה כאילו מחלום והכריז - "הנני מבטיח לכם שבעתיד הקרוב, קום תקום ברמת גן תנועת נוער צופית". משה למשטרייך הנמרץ ששימש באותם ימים כ'מפקד המתנדבים ברמת גן' ניגש כבר למחרת להגשמת חלומו. ב5/10/1944 פנה אל מדריכו לשעבר מרגולין וניסה לרותמו לרעיון. הימים היו הימים שלאחר 'השבת השחורה' ויוסק'ה כאחראי סליקים היה עסוק בהעברת נשק ובבנית מקומות מסתור ראוים ונאלץ להיות ממודר מן החברה. משה אינו מוותר ויחד עם הורים אחרים טוען: "רצוי [גורם] בלם, מפשר, מחליק וממתן" ומכוון לתנועה אפוליטית. יוסק'ה השתכנע השתכנע כי 'פעם צופה – תמיד צופה' ונרתם למשימה בתנאי וישמש כסגן ראש השבט וכראשו יכהן משה. כדבריו: "אתה איש ואני העוזר". וכך היה.

המגויס הראשון לתנועה בעיר היה שכנו של משה ובנם של בעלי הבית ברחוב המקשר 7 , הנער 'טוביה מילנר'. מילנר מספר כי ב10/44 פנה אליו משה, דיירם של הוריו וביקש ממנו לאתר קבוצת נערים בני 14 שיטלו חלק בקורס המדריכים הראשון של השבט. מילנר 'גייס' את עדנה הלוי, תלמידת כתה ט' בגמנסיה הרצליה וב'מסכת' ישנה ששמר יוסק'ה הוזכר כיצד תאר טוביק מילנר את מדי הצופים והתגים באוזני עדנה הלוי בשכנעו אותה להתווסף לגרעין המייסד. לאחריה [ולפי יוסק'ה - לפניה] שיכנע מילנר את תלמידי 'אהל שם' וחברי 'מכבי צעיר' מיקי כהן וצבי קליר להצטרף לתנועה הנולדת. בתחילת הדרך זכו ארבעת הצופים הצעירים והמדריכים לעתיד בחניכה אישית ממרגולין, למשטרייך ומיעקב גולדין ראש 'גוש צופים קשישים' בת"א.

מפגש נערך בין גולדין לבין מר מ. זליגר מהנהלת תיכון אוהל ברמת גן אשר כבר ב30/11/44 הביע נכונותו לסייע בגיוס תלמידיו קורס המדריכים. עפ"י מילנר אנו למדים כי ב12/44 פנה משה וביקש את עזרת מר ישראל ארצי מנהל גמנסיה אהל שם בגיוס חניכים לתנועה החדשה. במכתבו של יעקב גולדין מצופי ת"א מ27/1/45 נרמז על הקשיים שהועלו במכתבו של מנהל גמנסיית אוהל שם ב 3/1/45 אודות עצם האחריות על כספים והבעייתיות שבהוצאת חניכים ומדריכים מתנועות אחרות ['מכבי צעיר'].

למרות הקשיים מתרחבת הקבוצה הראשונה ויוסק'ה מציין כמצטרפים את מנחם לוי, רחל אסקולי [אשכולי] וגילה גרינוולד. לאחר מכן גויסה הקבוצה השניה שכללה את אסתר צילקר, עדנה כ"ץ, משה טריוקס, מרים הרשליקוביץ, עמוס מנדלסון, עדינה אנגלדר, מוריס זילכה, יהודית גורפינקל, רפי חנובסקי-יערי, אריה קפלן [יוסק'ה מוסיף 'ואחרים'].

גם מול תנועה הצופים צריך היה לפעול וממכתבו של יעקב גולדין ב27/1/1945 לגב' חמדה [אטיאו?] מהסתדרות הצופים אנו למדים כי "פנה אלי בחור בשם משה וביקש את עזרתי ליסוד צופיות ברמת גן. הוא הודיע לי שמועצת רמת גן תומכת בדבר. משה זה הינו צופה לשעבר".

ב13/2/45 כבר כותב משה הנמרץ על נייר המכתבים של פירמת 'לגו, אחים למלשטרייך' לידי חמדה מן המזכירות הארצית של התנועה, מזכיר לה ידידות ישנה ומבקש להפגש עימה. ב30/3/1945 חש עצמו משה מספיק בטוח בכדי להחזיר להסתדרות הצופים את '10 העניבות ו10 סמלי המתכת' ולדרוש: "אני רוצה עניבות צופיות". המכתב הינו במענה לדרישה של הסתדרות הצופים לקבל מן השבט 800 מיל אך משה איש העסקים מפלפל בחישוביו ומסכם בדרישתו לקבל עניבות צופיות ירוקות, כרטיסי חבר ועוד 400 מיל... וחותם בעוז על מכתב זה 'ראש שבט צופים, רמת גן' כמו גם על מכתב התזכורת לעניבות ולכרטיסי החבר שבוששו ב24/4/1945.

צופים כבר יש אבל שבט עדיין אין. משה ממקם את הפעילות במקום הריכוז של משטרת המתנדבים היהודים המיוחדת עליה הוא מפקד. על גבעה קטנה הגובלת בפרדס בשני חדרונים שבקומת המרתף בבית ששכן עפ"י מרגולין ברחוב הרצל 50 מתחת ל'קפה מעיין'. טוביה מילנר בספרו מציין את הרצל 68 ובמקום אחר, במסכת ששמר יוסק'ה נכתב 'הרצל' 60. עפ"י מילנר שימש המקום מטה הג"א בשנות מלחמת העולם השניה ומשנסוגה הסכנה – נשכר ע"י משה ויוסק'ה. במרוצת הזמן הפך המקום למועדונם הקבוע של הצופים ושירי השבת והמנון התנועה בקעו מן המקום. יוסק'ה ציין כי הדבר נעשה באותו 'זיוף' בו למדם ראש השבט שנים רבות קודם לכן ומכאן אנו למדים על הסיבה להבדלים המוסיקלים בשירת 'היה נכון' הקימים עד היום בין צופי רמת גן לשאר ההנהגות.

יעקב גולדין מראשי 'הצופים הקשישים' בת"א נרתם לסייע ויחד עם משה ויוסק'ה מועבר קורס המדריכים הראשון המסתיים ב10/1945. כבר ב13/4/45 ביקש משה ממילנר לפעול לגיוס חניכים עתידיים ע"י חבריו המדריכים העתידיים. מלאכת השכנוע ככל הנראה לא הייתה קלה וגם אז לא היססו הצופים 'הותיקים' לפתות את הצעירים בכדי להביאם לשבט. עפ"י מסכת ששמר יוסק'ה - צביקה השמשוני [לימים ד"ר השמשוני] הצטרף לתנועה לאחר שהובטח לו כי יהיה מתופף ואילו מומו פוירמן מקיבוץ גניגר הגיע בתנאי ויתקבל גם בן דודו לתנועה. בסופו של יום השבט קלט חניכים צעירים והוקמו הקבוצות הראשונות: אריה, נשר, אילה, ראם ונץ לפי מרגולין.

מילנר מוסיף לרשימה ומפרט את המדריכים ואת החלוקה לשכבות בדומה ל'גדוד' בימינו [עמ' 138 בספרו]. שכבת הגיל 'נשר-דרור' לילידי 31-32 הוקמה ב1945 כשמדריכי "נשר" היו אריה קפלן ומוריס זילקה ומדריכת "דרור" יהודית גורפינקל. עוד הוקמו באותה שנה שכבת 'דבורה הנביאה' לילידי 1933 , שכבת 'בר כוכבא' לילידי 1934 ושכבת 'מעפילים' לילידי 1935. מיקי כהן שימש כמדריך 'אריה' ורחל אשכולי כמדריכת 'איילה', צבי קליר כמדריך 'נץ' ועדנה הלוי כמדריכת 'צבי', מנחם לוי כמדריך 'זאב' וניצה גרוספלד כמדריכת 'סנונית'. שנה אח"כ הוקמה שכבת 'ניצנים' לילידי 1936 ובשנה שלאחריה שכבת 'אלונים' לילידי 1937. יצוינו עוד הקבוצות שחף, ראם, חסידה, עיט, דוכיפת ולביאה ומדריכיהם בהתאמה: טוביה מילנר, עמוס מנדלסון, גילה גרינוולד, משה טריוואקס, מרים הרשליקוביץ ועדינה אנגלנדר. החניכים החלו לשקוד על הצופיות המעשית ועל עשרת דיברות הצופה וללמוד שירי צופים שהובאו בירושה מצופי תל אביב ["כשאני אומר קבוצה..."]. ביוני 1945 בחג השבועות כבר יצא השבט המונה 65 צופים ברכבת והשתתף בצופיאדה הארצית בסמוך לשכונת 'אחוזה' שעל הר הכרמל וזכה ב'תחרויות רבות' עפ"י יוסק'ה ובהקמת מגדל קטן או בהנפת צופה באמצעות סנדות אקליפטוס עפ"י מילנר...

אביו של מיקי כהן הלא הוא הוא 'חירם כהן' ממיסדי השבט התרים יחד עם משה בעלי מפעלים בעיר לטובת רכש ציוד ואוהלים למחנה. מילנר מציין רכישת מחצלות ביפו הערבית, אוהלים מעודפי צבא ברחוב סלמה בת"א ואיסוף בזנ"טים משרידי מחנה הנדסה בריטי ליד 'עשר טחנות'. גיוס כספים נעשה גם ע"י הקרנת הסרט 'מפרץ הדסון' בקולנוע אורדע כאשר האולם והסרט נתרמו לערב הארוע. כמיטב המסורת הצופית – הוקרן הסרט בסדר גלגלים הפוך...

עבודות ההכנה למחנה הגדול נעשו בבית משפחת מגידו וב7/1945 עפ"י יוסק'ה [ב15/8/45-עד ל28/8/45 עפ"י מילנר] יצא השבט למחנה ראשון משלו כשלילדים נלווים בני משפחות מגידו, יזרעאלי, ריפמן, קליר וליש ורות לב לבית מרגולין משמשת כטבחית. המחנה התקיים על הכרמל באיזור בו מצויות כיום שדרות הצבי בחיפה. במחנה זה התרחשה גם התקלה הבטיחותית הראשונה בתולדות השבט כאשר סיר מרק לוהט נשפך על רגלי המדריכה גילה גרינוולד. גם הענישה לא הייתה לפי הכלים הפדגוגיים המקובלים כיום ואת העבריינים שילח ראש השבט לפוש בין התנים המיללים בואדי הסמוך. ראשונת הנענשות הייתה החניכה עופרה טרכטמן אשר נתפסה פושעת בפטפוט עם חברותיה לאוהל באישון לילה. לא מעט נקודות היה מאבד השבט ובלא מעט כתבות היה זוכה על כך בימינו.. בסמוך למחנה הרמת גני נערך מחנה של הצופים הערביים וידידות התפתחה בין קבוצות הנוער. משירי אותו מחנה: "דלש טבוסני" הערבי, ו'אמיקלו' ההודי].

ב12/1945 קיים השבט במגרש 'הפועל', באיזור שבין בית עמנואל לבי"ס הלל של היום, את מפקד הפתיחה הראשון ובו נמנו 150 חניכים. מגוהצי מדים ועטורי עניבות וסמלים התכנסו החניכים בחית צנועה כשאנשי רמת גן צופים בהם מבצעים תרגילי סדר, מתקינים מדורות, מאותתים ומדגימים מיומנות עזרה ראשונה. במפקד הוחל בקריאת פרק תנ"ך יומי ע"י חניך ודגל הלאום הונף לתרועת חצוצרה אם כי לפי המתואר היסס רבות בטרם נפרש והתנופף ברוח.

השבט התרחב והקבוצות החדשות אורגנו בגדודים שנקראו אז 'שכבות'. בשבט הוקמה קבוצה של צופי ים בשם 'קבוצת סנפיר' אשר נכללה בשכבת 'דבורה הנביאה' וזכתה לסירת מפרש משלה מתנת מפעל 'משי זקס'.
פעילות השבט כללה שתי פעולות שבועיות. האחת באמצע השבוע והשניה בשבת. לאחר פעולת השבת התקיימה התכנסות ל'ערב' שבסופו שירה בציבור. אופי פעילות שבת זו נשמר עד לשנות השמונים. כמו כן קיים השבט מחנות קצרים בעיתות חוה"מ סוכות ופסח. שטחי הפעילות היו בהר הארנבות, גן מלך דוד [המלך ג'ורג' של אז] וגן אברהם [גן הנצחון של אז]. פעילות השבט בגן אברהם ובהר הארנבות התקיימה עד לשנות השמונים. ההתכנסות השבטית בשנים הראשונות נעשתה באיזור רחוב אבטליון של היום ובהמשך בשטח ביה"ס יהל"ם.
ב23/4/1946 קיבל יוסק'ה מרגולין, מפקד ההגנה ברמת יצחק הודעה טלפונית מן המפקדה למשרדו שבת"א. נמסר לו כי האצ"ל תקף את משטרת ר"ג וכי האיזור שבפיקודו מוקף בצבא בריטי. יוסק"ה שב במונית לרמת גן בכדי לבדוק את המצב באיזורים הרגישים בהם היו מפוזרים מחסני הנשק של ההגנה. הצבא הבריטי סרק את הרחובות. ליוסק'ה נודע מפיקודיו כי בין לוחמי האצ"ל פצועים שפוזרו בבתים בסביבה וכי הנשק הוסתר בבור השופכין של בית הספר ברמת יצחק [[בי"ס 'עליות'?]. יוסק'ה איש ההגנה החליט להרתם למען פצועי האצ"ל בטרם יגיעו אליהם הבריטים. נשים וילדים קטנים עימן גויסו והובאו אל אנשי האצ"ל. הנשים יצאו שלובות זרוע עם הפצועים וכך צעדו בין החילים האנגלים ברחובות לכיוון 'מעונות עובדים' ברחוב מודיעין [רחוב 'לביא'?]. משם טיפסו ל'הר הלוויתן' [הר הבנים]. מביתו הסמוך למקום התקשר יוסק'ה למוניות ביאליק וביקש מ'אבא פוקס' להסיע שני פצועים קשה לת"א בשעות אחה"צ. מאוחר יותר בשעות הערב, חולצו לאחר טיפול שני פצועים נוספים. עוד באותו לילה העביר יוסק'ה בגפו את נשק 'ההגנה' מן הסליק שהיה מול תחנת המשטרה הבריטית. יוסק'ה העמיס את הנשק בשקים על מכונית ונסע דרך רחוב רבי עקיבא בבני ברק עד לפרדס 'נחום' בגבול רמת יצחק ומשם הועבר למקום בטוח.
במחנה שבשנה השניה לקיומו של השבט ב7/1946 בזכרון יעקב מעל מעיין צבי כבר נכחו 200 צופים. ה'חלוץ' יצא במשאית ושאר השבט ובו גם 'שכבת ניצנים' הצעירה יצא מן העיר יום אחר כך בשירה. החניכים השתתפו בבציר ובילו בפעילות מעשית ובערבי הווי. מחנה זה נמשך שבועיים ימים וממנו הגיחו החניכים לטיולים במושבת הבת מאיר שפיה, בטנטורה, בקסריה וביקב זכרון. [משירי המחנה: הצופים קדימה הי, לה גרנדו מוסוליני, קיסריה קיסריה, הלוך הלכה נערה]
בחידק הצופיות נדבק גם שומר בשם שמואל מרגושילסקי [מרגושינסקי?] אשר נלווה למחנה וכבש את לב החניכים בלמדו אותם את ספורי ומנהגי הערבים [ובטקס ה'סביחה'?] וארח את המדריכים לערב וסעודת סיום מחנה במאהל שומרי זיכרונאי בכרמים . יוסק'ה ציין בזיכרונותיו נער מדריך מירושלים בשם עמנואל מידב, מיסדו של 'שבט משואה' שכונה במחנה 'נער הפלא' ['וונדער קינד'], אמן עמלנות צופית עפ"י תאורו של יוסק'ה אשר היה הנפש החיה במחנה. עמנואל נפל כשנה וחצי מאוחר יותר בקרב על העיר העתיקה הנצורה.
באותה שנה, 1946, הצטרף לשבט רמת גם גם יוסק'ה גולדשטיין, לימים מייסד וראש שבט רמת חן אשר חצה את הקווים ממכבי הצעיר. מקום המפגש החביב על מדריכי השבט היה במאהל שומרי רמת גן ליד אוהלו הבדואי הרחב של השומר צדוק מלר מעקרון שהובא לתפקידו ע"י משה. מאוחר יותר שכן במאהל זה גם מזכיר אגודת השומרים אליהו נאווי, לימים ראש עיריית ב"ש. שנים אח"כ כינו וותיקי השבט את הגבעה – "הר צדוק". מאשר כתב יוסק'ה ניתן לשער כי אוהל השומרים שכן בהר הארנבות הלא הוא הגבעה הרחוקה מאות מטרים מביתו של יוסק'ה שעליה שוכן כיום בית מד"א. בכיתוב אחר מכנה יוסק'ה את המקום "הר השומרים" שמול "הר הארנבות" . בצמוד למאהל השומרים הקימו המדריכים פינת חי לשפנים [ואולי זה מקור שמו של 'הר הארנבות?], שובך יונים ולול לתרנגלות. שירים המזוהים עם הגבעה היו "ריח דבש וריח מנטה" ו"על הגבעה ישבה חבריה".

ב7/1947 יצא השבט למחנה ביער שליד קיבוץ אלונים. למחנה זה יצאה גם השכבה הצעירה החדשה שנקראה כמובן 'שכבת אלונים'. המחנה מוקם ליד מגדל השמירה מימי המאורעות וברוח אותם ימים תאם משה משחק פשיטות עם אנשי הפלמ"ח. שומרי השבט לכדו שניים מאנשי הפלמ"ח אשר האחד מהם נקשר ונמרח בשוקולד והפלמחניקים לכדו בשק את הצופה הצעירה ציונה לייש. 2:1 לטובת הצופים. שני פרימוסים גם קשורים היו במחנה זה. הראשון ה"פרימוס" האמיתי, כלי הבישול אשר הוחלף בכירות גז - שיא הקדמה אשר הובאה למחנה. השני היה מטוס פרימוס ובו הטייס מר אפרים לייש והגברת ברוריה מרגולין אשר השליכו ממתקים מלמעלה על המאהל ויצרו מהומה שנסתיימה בנפילת תורן דגל המחנה. מכת עקרבים נחתה על אותו מחנה אך חידוש נוסף ובדיוק בזמן היוותה העזרה הרפואית בדמות שתי אחיות רחמניות שהובאו ע"י יוסק'ה גולדשטיין והשקו את החניכים נקועי הרגל ועקוצי העקרב בשפע של שמן קיק. מאותו מחנה נזכרו השיר "המבשלת המבשלת, מה תבשלי לנו" וכמובן "רד אלינו אווירון".

בסוף אותה שנה הכריז השבט על הקמת גרעין ראשון להתיישבות בהדרכת יוסק'ה גולדשטיין אשר יצא להכשרה בקבוצת שילר ושחבריו חתמו על מכתביהם כ'הפיסטוקים'. עם התלהטות המצב בארץ והכרזת המדינה – הופסקה שנת הלימודים של תלמידי השמינית והם גויסו. יוסק'ה מציין כי טרם יציאתם של חניכיו הוציא מאחד הסליקים מכונת יריה בשם בז'ה ואימן אותם ברמת יצחק. יוסף ברישומיו מותיר מקום לתמונת אותו אימון וניתן להניח כי אי שם קיימת גם תמונה של אימון זה.

בפרוץ המלחמה המשיך משה למשטרייך לשמש כמפקד המשטרה המיוחדת ברמת גן. יוסק'ה גולדשטיין שכונה 'מסמרי' ויוסק'ה מרגולין שכונה 'כדורי' גוייסו. יוסק'ה פעל בגזרת תל ליטווינסקי ולוד-רמלה. בהמשך, הועבר בשל מקצועו לחיל האוויר לצורך הכשרת שדות תעופה זמניים לקליטת אוירונים.

בכ"ה באייר תש"ח מגיעה הבשורה המרה כי נפל ראשון חללי השבט החניך צבי קליר. צבי נהרג בקרבות בסמוך לגשר עד הלום בפאתי אשדוד. ברור היה כי נפל אך לא ניתן היה להביאו לקבר ישראל. רק לאחר חצי שנה בתום חיפושים שקיים צה"ל יחד עם אנשי השבט נמצאה גופתו והובא למנוחות.

ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות נכנסה לתוקפה. יוסק'ה שב ונשלח להכשיר שדה תעופה ליד ירושלים ומשם הוטס מעל כיס פלוג'ה לנגב. אך שבט רמת גן המשיך לנהל פעילותו כל אותו זמן. השבט גדל לידי 500 חניכים תחת משה למשטרייך וסגניתו עדנה הלוי וב7/1948 קיים את מחנה הקיץ בהרצליה. יוסק'ה מדגיש בכתביו כי במחנה זה ניצלו חניכי בני עקיבא את תנומתו של הצופה שומר הדגל אמנון לפידות והצליחו לגנוב את דגל הצופים מן השבט ואף פעולת תגמול לחילוץ הדגל השדוד לא צלחה. אך מה שיותר חשוב – מציין יוסק'ה את ביקורם של שני בוגרי השבט עמוס מנדלסון ורפי חנובסקי אשר הגיעו למחנה ברגל לאחר ששבו מקרבות הדרום עוד לפני שביקרו בביתם.

לאחר המחנה ובטרם הסתיימה המלחמה מתחיל שבט הצופים בחיפושיו אחר בית. חניכי השבט מלקטים חומרי בניה מן הפרדסים הנטושים שסביב ומרכזים אותם בהר הארנבות שם הבטיחה העיריה לשכנם. משפחת קליר הפועלת להנצחת בנה הציעה לשבט לדברי יוסק'ה לחלוק לבינתיים מגרש משותף – זה שלימים הוקם עליו 'בית צבי'. החניכים נרתמו והעבירו את חומרי הבניה ומבנה ארעי הוקם ברחוב שועלי שמשון פינת גורי יהודה מקורות העץ שנאספו.
חג חנוכה נקבע כתאריך הולדת השבט ומפקד חגיגי התקיים בו ב1948 בכדי לרומם את הרוח דווקא בשעה קשה. ההפוגה בקרבות מלחמת השחרור פסקה וצופי השבט נרתמו לתפקידי שליחות, עזרה ראשונה, מילוי שקי חול ותפירת רשתות הסוואה.

משה לא ידע מנוח מאז נפילתו והעדרו של צבי. הצבא טען כי עדיין מסוכן לרדת לשטח אך לבסוף אושר למשה יחד עם מר קליר, 65 חניכים, קבוצת מגלי מוקשים, רופא, אנשי החברה קדישא ובהדרכתו של בוגר השבט והסייר עמוס מנדלסון שהשתתף באותו הקרב – לצאת לדיונות אשדוד ולחפש את גופות הלוחמים. חניכי הכתה החמישית התפרסו בשורות וסרקו את השטח עד שנמצאו גופותיהם של צבי ושל שמונת חללי צה"ל האחרים מאותו הקרב.

הגרעין הראשון של השבט חסר אחד ירד לדרום להגשמה חלוצית והקים את הנקודה 'תל רעים'. "אנו מזמינים אתכם להשתתף בפתיחת פעמינו הראשונים באדמת הליס ולחזות במו עינכם ביער הנפלא ששתלנו בשממה כברית ביננו לבין המדבר" כך כתבו וחתמו 'הג'אמעה"

ב1949 שב השבט לשגרה ויוצא למחנה ב'עברון'. מחנה זה צולם ע"י גדעון רוזנבלום. המחנה אופיין בחמסין ובמכת יתושים וברחשים אך הצרה העיקרית הייתה דווקא איש משרד הבריאות שהופיע ודרש ממשה לסגור את המחנה. "לא אצלי" [נישט במוטיען] ענה לו משה ביידיש והשניים התווכחו עד שהגיעו להסכם כי ירוסס המחנה ויוותר על עומדו. תקוה יזרעאלי ורפאל מגידו קיבלו על עצמם את המשימה. כל חומר ריסוס ומשחה שניתן היה להשיג הובאו ונמרחו פעמיים ביום על כל באי המחנה ומי שלא נמרח – לא זכה לארוחתו...

התנועה הרחיבה את פעילותה לגלאי 10-18 והשבט הלך וגדל לידי 900 חניכים. ב1956 הוקם שיכון וותיקים והמרחק משבט רמת גן הצריך הקמת שבט חדש. ראשי שבט ר"ג חיפשו תושב שיתמסר למשימה זו ובפניהם התייצב אדם בשם 'מר ספיר' שהבטיח להקדיש זמן ליסודו של השבט החדש. כמדריך מרכזי הגיע דני אידלמן [אלדן] משבט ר"ג ומספר ראשי קבוצות נשלחו לסייע לידו. בתום שנה של פעילות מנה כבר שבט ירקון 120 צופים. במחנה הקיץ בקרית עמל ב16/7/1957 פקד את שבט ירקון אסון כאשר אחד הצופים טבע בבריכה. בשנת 1958 קיבל אלי זוהר את תפקיד המדריך המרכזי בשבט החדש לצד ראשו מר ספיר אשר הביאו עד שנת 1960 לידי 270 חניכים והעבירו לידי יהודה מיכאליס ששימש בתפקיד עד 1966 ולאחריו גרשון שמלצר עד 1971, אריה פרס עד 1976 ורמי קרויטמן עד 1981. שבט צאצא אחר לשבט רמת גן היה שבט רמת חן שנוסד ב1957 בראשותו של יוסק'ה גולדשטיין. שבט ר"ד סייע גם להקמת שבטי צופים בסביון ובגבעתיים. פעילות החניכים במשך שנים התקיימה בגנים הצבוריים ובשטחים הפתוחים [אתר עיריית רמת גן מציין את 'הר הארנבות' – עליו שוכן היום מחוז מד"א כאיזור הפעילות והמחנאות של החניכים].

המשכן הארעי ליד בית צבי הפך לצר מלהכיל את השבט וב1964 לאחר ויכוחים ומאבקים הוקצתה לצופים ע"י אברהם קריניצי הצלע הדרום מזרחית של 'הר הבנים' תחת התחיבות להשקעה של לירה מול לירה. תוך שנה התקיימה אסיפת מייסדים וב1965 הוקמו שתי אגודות. האחת להנהלת השבט וארגונו והשניה להחזקת שבטים ויחידות צופיות אחרות ברמת גן ובסביבה.

האגודה חותמת חוזה עם קבלן רמת גני בשם מר פ.זקלד והמחסור בכסף מכביד על ראשי השבט. חירם כהן, משה למשטרייך ויוסק'ה מרגולין נאלצים להשקיע לפרקי זמן קצרים כסף פרטי. בעיה נוספת הייתה לפי דברי יוסק'ה סרובו של בעל רפת אשר שכנה באיזור מגרש הספורט השבטי של היום לפנותה. מר ישראל פלג, סגן ראש העיר ולימים ראשה יחד עם שלושת המייסדים גייסו 10,000 לירות ופיצו את בעל הרפת בכדי שיעזוב את המקום.
ב1973 עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים נרתם שבט רמת גן למטות החרום מל"ח ופס"ח. צופי השבט עבדו כדוורים, סבלים, מחלקים, זבנים ופועלים בתעשיית המזון. השבט נענה לפניות בהתאם לצרכים והקצה חניכים לכל פעולה נדרשת. כדברי יוסק'ה:" במסירות ובבצוע פיזי הנדרש מצופים צעירים אלו – עמדו מעל ומעבר למצופה".

בשנת 1974 במלאת 30 שנים לשבט צופי רמת גן מנו הצופים שבעיר 5000 חניכים. מפקד נערך באצטדיון שבעיר ומפגש מרגש בכפר המכביה.

בשל מימדיו של השבט ומספר היוצאים העצום למפעלים המגיע ל3,000 חניכים בשני מחזורים ובשל צורכי הבריאות, השליטה והבטחון הועברו מחנות הקיץ של השבט וההנהגה ליער כפר החורש אשר חלקו נחכר מן הקק"ל. הוקמו מחסני ציוד, מבני שרותים וסככות למטבחים ונרכשו גנרטורים. מרפאה נבנתה וגם תאי שרותים פוזרו ביער. הורים וחילים בוגרים סייעו בשמירה. מחנה הקיץ בשנות השבעים נמשך 10 ימים כאשר החניכים הצעירים השתתפו בשבוע מתוכם. אוהל עגול שכן בסמוך לחדר האוכל ולמגדל ההנהגתי ובו על מיטות שדה לנו מיסדי ההנהגה וצפו בנחת על מעשי ידיהם. כל בוקר במחנה הקיץ היה נפתח בקולו הצרוד והחודר של משה שבקע מן הרמקולים והכריז: "בוקר טוב לכל המחנה". לאחר מספר חרחורי רמקולים היה ממשיך משה ומורה "לנפת הדגל – המחנה יעבור לדום. מ-ח-נה, מ-ח-נה, מ-ח-נ-ה! דום!!". לקול תרועת חצוצרה מזייפת היה הדגל מונף ואלפי חניכים יצאו לפעילויות אשר היו גורמות לרכזי הבטיחות של ימינו להחוויר. קפיצות לברזנט, גשרי שניים ושלושה חבלים גבוהים, מגדלים ללא מגבלות גובה וכל המרבה הרי זה משובח וכמובן גיחה רטובה ללילה למעין חרוד. לארוחות הבוקר היה משה מזרז בקריאות 'איפה איפה איפה אתם?לשוקו!לשוקו!לשוקו!' ובשירת 'ארוחת בוקר עולה ביוקר – על גלגלים, על גלגלים על גלגלים'.

בכל שבט היה מבוגר אחראי ברמת-גן היו אלו משה למלשטריך ויוסף(יוסקה( מרגולין מתוך ספרו של יהודה ברקאי לא אישי בלבד

אייל המסטראייל המסטראייל המסטר