15-05-2012, 14:55
|
|
|
|
חבר מתאריך: 11.08.04
הודעות: 5,005
|
|
המשמעות היסודית של השורש ק־נ־ח היא ניקוי וניגוב: קינוח ידיים/אף/פה/אוזן/עין או קינוח קערה.
בלשון חז"ל קראו למנה האחרונה בסעודה קינוח סעודה; זה היה מזון שעזר להסיר מהפה את שאריות
המזון העיקרי. הוא נאכל לאחר הסעודה, לא לשם השבעה; אפשר לקנח (לנגב) את השאריות בקישואים (כיום נקראים
בציבור: "מלפפונים"), באבטיחים, בתאנים, בענבים, בכיסָנים או בפת מתובלת ("אין קנוח פה אלא בפת", חולין קה.).
ככל הנראה, ה"קינוח" הנהוג כיום בדיבור הוא, פשוט, קיצור של קינוח סעודה. וכך בעברית החדשה נוספה לפועל
לְקַנֵּח משמעות חדשה: לסיים ארוחה ולאכול את הקינוח (כיום מקנחים בלפתן או בפרות לרוב).
מְתַאֲבֵן – בעברית החדשה: מזון (חריף, לדוגמה) המעורר את התיאבון ומגביר אותו, ומוגש בתחילת הסעודה.
_____________________________________
נערך לאחרונה ע"י אור - ors בתאריך 15-05-2012 בשעה 15:07.
|