T-34 מוסב לעמדת תובה, בסוריה וישראל

1. חהא"א מול אווירית הצי

הקרוסיידר היה מטוס הקרב העל-קולי האמיתי הראשון של הצי ונחשב לטוב יותר מהסופר-סייבר המקביל של חהא"א. בכל שנות ה-50 התנגחו שתי הזרועות במלחמות תדמית ותקציב אינסופיות. אחד האובססיות הגדולות הייתה שבירת שיאי מהירות/גובה ובעיקר שבירת שיאי הזרוע המתחרה. לשם כך ארגנו שתי הזרועות כל מיני תרגילי יח"צנות כמו למשל מירוץ מחוף לחוף או המראה מנומ"ט המשייטת לחופי קליפורניה, חציית ארה"ב ונחיתה על נומ"ט המשייטת לחופי וירג'יניה לעיני אייזנהאור, נשיא ארה"ב דאז. באחד מסרטי היח"צנות ניתן לראות את רס"ן ג'ון גלן הצעיר, דאז טייס ניסוי באווירית חיל הנחתים (ולימים האדם החמישי בחלל), מבצע את אחד התעלולים העל קוליים הללו ב 1957 בדגם הצילום דווקא.

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

כאשר הקרוסיידר נכנס לשירות עדיין היוו נושאות המטוסים הקטנות יותר מדגם אסקס את ליבת הצי האמריקני (לצד המידוויי הותיקות והפורסטל שרק החלו להיכנס לשירות) והמטוס הקומפקטי יחסית (בהשוואה לפנטום המאוחר) השתלב בהן היטב. בתמונה ניתן לראות את ההנקוק חולפת לה מתחת לגשר הזהב בדרכה לבסיס הצי הענק באלמדה (שכבר אינו קיים עוד). על סיפונה נראית כנף אווירית אופיינית לסוף שנות ה-50/תחילת שנות ה-60 ובה בין היתר טייסת קרב קרוסיידר, טייסת קרב-תקיפה דימון (מטוס איום שהצי שש להיפטר ממנו), מקצת טייסת תקיפה סקייהוק, גף בקרה אווירית עם מטוסי טרייסר, גף הפצצה עם סקייווריור ענקיים (שבקושי נכנסו להנגר) וטייסת תקיפה נוספת עם סקריידר בוכנתיים. הרכב הנ"ל נותר גם בשנים הראשונות של מלחמת ויאטנם, למעט הדימון שיצא משירות זמן קצר קודם לכן והביא לעיבוי יתר הטייסות במטוסים נוספים. ההנקוק, שעוד הספיקה להשתתף בפלישה לפיליפינים (!), האריכה שנים ויצאה סופית משימוש רק ב 1976 בתום מלחמת ויאטנם ועם כניסת הנימיץ הגרעינית לשירות, כאשר ביחד עמה (ועם אחותה האוריסקני) יצא משימוש גם דגם הקרב של הקרוסיידר.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://cdn-www.airliners.net/aviation-photos/photos/9/0/6/2104609.jpg]

קרוסיידר עושה את מה שתכונן עבורו – מיירט מפציץ ימי סובייטי בסמוך מאוד לכוח המשימה

2. כנפיים ופתרונות טכנ'

לאורך הקריירה הארוכה שלו התהדר הקרוסיידר בשני סוגי כנפיים ייחודיות למדי – ה variable incidence אמנם לא הומצאה על ידי חברת ווט וגם לא יושמה על ידה ראשונה (גרומן ומרטין קדמו לה עם מטוסים שלא הגיעו לייצור סדרתי) אבל היא אומצה על ידה בתכנון הקרוסיידר כפתרון לבעיית מהירות הגישה הגבוהה (והעדר שדה ראייה המספק) במטוסי הסילון המהירים של אווירית הצי בסוף השנות ה-50. ה WI אגב עזר לא רק בנחיתה אלא גם בהמראה כפי שניתן לראות כאן בצמד הקרוסיידרים המתכוננים לשיגור ממעוטי החרטום של המידוויי. במוצר הבא מבית ווט, הקורסייר המוצלח, כבר נעשה שימוש בכנף קונבציונלית ולא ב VI, זאת מאחר ומהירות הגישה שלו היה איטית יותר וגם שדה הראייה היה משופר במקצת.

הכנף המעניינת האחרת היא הסופר-קריטית שהותקנה על ידי נאס"א בראשית שנות ה-70

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.air-and-space.com/20090529%20Edwards/BL2_8240%20supercritical%20wing%20F-8%20N810NA%20left%20front%20l.jpg]

גשפט מעניין אחר שנבחן עבור הקרוסיידר היה קפסולת השרדות, בדומה לזו של ה F-111 וה B-1A וכפי שהוצג באשכול זה לעיל

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.combatreform.org/vaughtcapsuledetails.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.combatreform.org/voughtcapsulemockup.jpg]

3. קובה

כפי שצוין באשכול אחר, דגם הצילום של הקרוסיידר קנה את עולמו כבר בתחילת דרכו בעשרות גיחות נועזות מעל אי המבצר הקומוניסטי, פעמים רבות באור יום ובגובה נמוך ביותר. לאור קרבתה של קובה לארה"ב לא היה צורך בנושאות מטוסים והמטוסים המריאו ונחתו מבסיסי הצי בפלורידה הסמוכה. בזכות הישגיה הכבירים בהבאת מודיעין עדכני למקבלי ההחלטות העניק JFK את ה PRESIDENTIAL UNIT CITATION היוקרתי וזאת בפעם הראשונה בעת שלום.
דגם הצילום ממחיש את שלל החיישנים שהותקנו בגחון המטוס, שתוכנן מחדש והוגדל משמעותית. הטייס אגב הוא ג'ון גלן והתמונה היא מתוך תעלול החוף לחוף שהוזכר לעיל. ברקע ניתן לראות את אחת ממיכליות ה AJ ההיברידית (בוכנה-סילון) שסייעה במסע.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.thisdayinaviation.com/wp-content/uploads/tdia/2012/07/Vought-F8U-1P-Crusader-Bu.-No.-144608-with-AJ-2-Savage-tanker-MAJ-John-H.-Glenn-USMC-Project-Bullet-15-July-1957-1024x706.jpg]

אגב דגם הצילום האריך חיים עשור שלם מעבר לדגם הקרב ובאוקטובר 1986, כמעט 30 שנה אחרי שנכנס לשירות, ביצע את הנחיתה האחרונה של מטוס קרוסיידר על נומ"ט (ה "אמריקה" במקרה זה). בערוב ימיו עוד זכה דגם הצילום "ללבוש" את סכימת האפור עכבר עם הסימנים הדהויים שהשתלטה על אווירית הצי בשנות ה-80.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://cdn-www.airliners.net/aviation-photos/photos/8/9/2/1793298.jpg]

4. לבנון 1958 ו 1983

צירוף מקרים מעניין הקרוסיידר "ביקר" בלבנון פעמיים בפער של רבע במאה ותחת שני דגלים שונים – ביולי 1958 פיקחו מטוסי הקרוסיידר מטייסת 32 מנומ"ט "פורסטל" על פריקת חיילי הנחתים בלבנון שבאו להגן על משטרו של כמיל שמעון. 25 שנים לאחר מכן, בספטמבר ונובמבר 1983, יגנו מטוסי הקרוסיידר מנומ"ט "פוש" על הסופר-אטנדרטים שתקפו עמדות סוריות ודרוזיות בבקעת הלבנון בתגובה על הפיגועים והתקריות שפגעו בחיל המשלוח הצרפתי בביירות.

5. ויאטנם

הקרוסיידר, שתוכנן בשנות ה-50 כדי להגן על נושאות המטוסים מפני מפציצי סילון סובייטים, היה לאחד האיקונות העיקריות של המלחמה הארוכה והקשה הזו, במהלכה ביצע קשת רחבה של משימות, למעט זו שעבורה תוכנן במקור. מכל מטוסי הקרב וההפצצה הרבים שנטלו חלק במלחמה, רק הסקייהוק והקרוסיידר של הצי היו שם ביום הראשון בקיץ 1964 ועדיין היו שם גם ביום האחרון בינואר 1973, לצד הסופר סייבר והת'אנדרצ'יף בשורות חהא"א. למעשה מטוסי קרוסיידר ביצעו את חלק מגיחות הצילום הראשונות במלחמה (עוד מעל לאוס ב 1963) והראשונים לתקוף את האויב בתקרית מפרץ טונקין באוגוסט 1964 (מסיפון נומ"ט הטיקונדרוגה). לצד החובה יש לזקוף את הנטישה הראשונה במלחמה והשבוי הראשון משורות אווירית הצי.

בשמונה שנותיה הארוכות כילתה מלחמת ויאטנם כמעט 20% מכמעט 1300 הקרוסיידרים שיוצרו בתאונות ובאש האויב והותירה רבים אחרים מצולקים. האבדות והבלאי הנרחבים בויאטנם כפו על הצי וחיל הנחתים לשקם את צי הקרוסיידרים, כולל דגמים ישנים, ולהאריך בכך את חייהם עד אמצע שנות ה-70, כפי שאכן היה לבסוף.

טייס הצי רס"ן רוברט שומייקר מובל על ידי חיילים צפון ויאטנמים לאחר שנטש את מטוס הקרוסיידר שלו (מטייסת 154 מנומ"ט מידוויי) מעל המדינה הקומוניסטית בפברואר 1965. שומייקר יבלה את 8 שנים (!) הקרובות בכלא ויזכה במדליות רבות על אומץ הלב וההתנגדות שגילה במהלך תקופה זו. אחרי שובו ימשיך בקריירה עד לדרגת אדמירל כוכב אחד.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://25.media.tumblr.com/tumblr_mel16chiuV1qivon6o1_400.jpg]

6. תאונות ובטיחות

למרות כנף ה VI, הקרוסיידר נותר מטוס קשה להטסה ולהנחתה וחלק ניכר מהסד"כ אבד בתאונות. טייסת 124, שהייתה אמונה בין היתר על הכשרת טייסי קרוסיידר חדשים, איבדה 52 מטוסי קרוסיידר בתאונות בין 1961 ועד 1967.

ללא מילים

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ejection-history.org.uk/Aircraft_by_Type/F_8_Crusader/Crashes/no-1.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://stellar-views.com/images/F-8_MB2.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ejection-history.org.uk/Aircraft_by_Type/F_8_Crusader/Crashes/VF62_crash2.jpg]

וגם זה נרשם בחיל הנחתים

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://mofak.com/F-8wingsfolded67.jpg]

7. דוגפייטר

הקרוסיידר נחשב על ידי טייסיו ועל ידי רבים אחרים לדוגפייטר הטוב ביותר בארה"ב מיום כניסתו לשירות (נובמבר 1957, טייסת 32 על סיפון נומ"ט פורסטל) ועד ליציאתו הסופית של דגם הקרב משירות כמעט 20 שנה לאחר מכן (ולמעשה בסמוך לכניסת הדוגפייטר האולטימטיבי הבא - F-16 הראשונים בחהא"א בינואר 1979). טייסי קרוסיידר מנוסים הצליחו להביס על נקלה פנטומים ובשלהי הקדנציה אפילו F-14 בדוגפייט. מאידך ב BVR למטוס לא היה סיכוי של ממש מול הפנטום או הטומקט מאחר ומעולם לא צויד מכ"ם רציני וגם לא בטילים מונחי מכ"ם (הגם שהיה מצויד ב IRST).
עדות ליכולות הדוגפייט של הקרוסיידר ניתנה בשפע במהלך מלחמת ויאטנם, שם צבר המטוס 21 הפלות, רובם מטוסי מיג-17 שהופלו בטילי סיידווינדר D בין השנים 1966 ו 1968 וכן הפלה בודדת לסיום ב 1972. קהילת הקרוסיידר אמנם לא הצמיחה מתוכה אסים כלשהם (גם קהילת הפנטומים של הצי זכתה צוות אסים בודד ולא יותר) אבל הוכיחה את עליונותה על פני האויב.

אין מה להכביד במילים או בתמונות אלא פשוט לצפות בפרק המרתק בסדרה האלמותית דוגפייטס על מעללי הקרוסיידר בויאטנם

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

8. טווח

נדיר ביותר למצוא תמונות של קרוסיידר עם נתיקים זאת מאחר ולמטוס היה טווח משמעותי על בסיס הדלק הפנימי וגם מאחר וחסרו לו די נקודות תליה, שהוקדשו בד"כ לטובת מטעני קרקע אוויר שונים. במידת הצורך היה ניתן לעשות שימוש בתדלוק אווירי, בעזרת זרנוק שהותקן בכתף של דגמי הקרב. אפילו דגמי הסיור שלא נדרשו לשאת נשק כלשהו טסו ללא נתיקים. הנה אב הטיפוס מדגים שהדבר טכנית אפשרי...

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://2.bp.blogspot.com/-WLCAoz7Hky0/UJM1qJG7m2I/AAAAAAAAXO8/LT8TQlGh5-Y/s1600/F-8E+Crusader+149203.jpg]

9. חימוש מעניין

ברוח התקופה הותקנה בגחון דגמי A ו B המוקדמים כוורת מובנית לרקטות א"א לא מונחות מדגם מייטי-מאוס בדומה לזו של ה F-86D. בפועל לא נעשה שימוש מבצעי כלשהו ברקטות אלו והכוורות נאטמו כעבור זמן קצר והוסרו לגמרי מהדגמים הבאים.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://2.bp.blogspot.com/-W4a8BYVkd6E/UU77jeGQdTI/AAAAAAAAEy0/-FXJNnBtTsg/s1600/F8U-1+Rocket+Pack.jpg]

רקטות אחרות שדווקא רווחו על הקרוסיידר היו הזוני הענקיות, בהן עשו שימוש גם מטוסי הצי וגם מטוסי חיל הנחתים לטובת סיוע קרוב לכוחות הקרקע. הקרוסיידר היה נטול נקודות תלייה ולכן החמשים תלו כוורות זוני בכל עמדה אפשרית – גם בכנף וגם בלחיים

ארבע רקטות זוני מפארות כל לחי של המטוס ביחד עם צמד פצצות טון תחת הכנפיים. עד לכניסת הפנטום לשימוש נרחב בשנים 1963-1964, היה הקרוסיידר מטוס הקרב היחיד של הצי שהיה מסוגל לשאת את פצצת ה MK84.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://4.bp.blogspot.com/-m_koeci0Y-A/UU8P_KUpAJI/AAAAAAAAEz8/Cf1aAJkQNO4/s1600/F8U-2+Qual+Armed.jpg]

מדגם D והילך לעומת זאת הותקנה גיבנת מכוערת על גב המטוס שהכילה את משדר הנחייה לטילי הבול-פאפ שנדרשו לצי ולנחתים למטרות א"ק אך שוב כמעט ולא נעשה שימוש בטילים הגמלוניים הללו, אפילו במהלך מלחמת ויאטנם. למרות זאת המשיכה הגיבנת לפאר את כל דגמי הקרוסיידר, למעט דגמי הצילום, למעשה עד למועד יציאת משירות. בתמונה ניתן לראות בולפאפ משני הדגמים העיקריים

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://2.bp.blogspot.com/-cgNJdOi_Jdk/UU8LSei0H6I/AAAAAAAAEzs/HSvLH66dU5I/s1600/F8U+Weapons+Display+web.jpg]

אב הטיפוס מדגים נשיאת צמד בולפאפ ושמיניית זוני

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://crimso.msk.ru/Images6/IN/IN-1007/9-2.jpg]

העדר נקודות התלייה הביא לפיתוח נט"ל ה Y הייחודי של הקרוסיידר שהותקן בתחנות הלחיים, בו נעשה שימוש במהלך המלחמה בעיקר עבור זוני, פחות עבור סיידוויינדר. אגב הקרוסיידר היה מטוס הקרב היחיד של הצי שעשה שימוש בדגם C הנדיר של הסיידויינדר. אגב נוסף, מט"ל ה Y לא עבר בירושה לנקודות הלחיים של הקורסייר המאוחר, זאת בזכות עמדות תלייה נוספות לכנף המטוס.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://farm6.staticflickr.com/5100/5516128715_ba35fcc42f_o.jpg]

כאן ניתן לראות טילים משני דגמים שונים

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://t1.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcRKnLM1ScOxQ3eMYwqH5zM5qx30myDPPfKEuzS1s7OFSOms-uWf]

מקצת הטילים האקזוטיים יותר שכיכבו על הקרוסיידר מקורם דווקא בצרפת ובכלל זה המטרה 530 הגמלוני והמאג'יק 550. כפי שניתן לראות אגב אווירית הצי הצרפתי (כמו גם מקבלותיה באיטליה, ספרד ובריטניה) התאמנו עם נושאות המטוסים האמריקניות כפי שניתן לראות בתמונה זו של קרוסיידר צרפתי חמוש במאג'יק

[IMG]
https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/4/42/F-8E(FN)_catching_wire_on_USS_Eisenhower_(CVN-69)_1983.JPEG
[/IMG]

בערוב ימיהם עטו גם הקרוסיידרים הצרפתים סכימה אפורה כהה

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://cdn-www.airliners.net/aviation-photos/photos/0/7/3/0665370.jpg]

10. הקרוסיידר 3

הקרוסיידר הבסיסי היה בסופו של דבר מטוס קרב לתנאי יום ומזג אוויר בהיר וככזה לא יכול היה להתמודד מול הפנטום של חברת מקדונל במכרז של הצי למיירט הטילים המתקדם. על כן פותח דגם חדש כמעט לגמרי, שלמעט מראה חיצוני חלק מעט מאד עם הקרוסיידר המבצעי. למרות ביצועים מבטיחים ומספר יתרונות תפעוליים חשובים (גודל, משקל, מורכבות, חדמ"ש ועוד) נראה שהפסיד בתחרות לפנטום עוד לפני שהחלה בכלל ובדיעבד טוב שכך, אחרת היינו עוד צריכים לבצע את תגר 5 עם גרוטאה ארכאית.

שימו לב לשלישית טילי הספארו המשוקעים בגחון המטוס ולתצורת הכנפונים המוזרה

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dmn.wpengine.netdna-cdn.com/wp-content/uploads/2012/06/Chance-Vought-F8U3-Crusader-III.jpg]

11. הטבע כנגד הקרוסיידרים – אחד אפס לטבע!

בניגוד לסקייהוק בן זמנו, הקרוסיידר לא נחשב להצלחת ייצוא משמעותית ולמעשה רק שתי מדינות זרות רכשו אותו ובמספרים קטנים יחסית.

א. 3 טייסות לאווירית הצי הצרפתי שהספיקו בשעתן לא רק לתקוף בלבנון ב 1983 אלא למרבה הגיחוך לבצע פטרולים מעל בוסניה יותר מעשור לאחר מכן... כן כן בין כל ארמדת ה F-16, F-15, F-18, טומקטים, טורנדו ומה לא היה ניתן למצוא גם תריסר קרוסיידרים עתיקים שמחפשים קצת אקשן. מעט לפני תום שנות ה-90 הגיעו סוף סוף מטוסי הרפאל M והצי הצרפתי קפץ בבת אחת כמעט חצי מאה קדימה.

ב. טייסת לחה"א של הפיליפינים (!) שרכש ב 1977 (!) כמה עשרות קרוסיידרים משופצים מעודפי הצי האמריקני אך הוציא אותם משירות כעבור עשור בלבד. המטוסים חנו ללא מעש במשך מספר שנים בבסיס חהא"א קלארק שבלוזון עד שביוני 1991 התפרץ הר הגעש פינטובו הסמוך וכילה את השדה על כל תכולתו (שלא פונתה) ובה צי הקרוסיידרים המושבת.

30 שנים קודם לשירת הברבור הצרפתית זכתה גרסא דומ"ש, משודרגת ומצוידת במנוע ספיי לעניין מאווירית הצי המלכותי (שהפעילה נומ"טים קטנים יחסית) אך בסופו של דבר בחרו גם הבריטים בפנטום המשוכלל, הכבד והיקר בהרבה והקרוסיידר הבריטי נותר לא יותר מאיור יפה. צחוק הגורל בתוך שנים ספורות, למעשה עוד לפני שהפנטום הבריטי על מנועי הספיי העוצמתיים שלו בכלל נכנס לשירות, התקבלה החלטה לשלוח את נושאות המטוסים הקונבציונליות של הצי המלכותי בהדרגה למגרטות כך שהפנטומים נותרו בשירות פחות מעשור בטרם הועברו לחה"א המלכותי.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://i72.photobucket.com/albums/i176/Mossie105/Aircraft/F-8CrusaderRoyalNavy01.jpg]

12. דומ"ש

אפרופו דומ"ש, דווקא למטוס כה מסובך להטסה ומרובה תאונות לא תוכנן דגם אימון דו-מושבי! למעשה רק מטוס נסיוני אחד שכזה הוסב מדגם ושירת לא מעט שנים כמדגים טכנולוגיות וכו'

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://2.bp.blogspot.com/-Pax9B-nkg68/UcmXQSY2MUI/AAAAAAAAcWU/p11VznzN3VA/s1600/F8U-1T+Crusader+(TF-8A)+143710+10.jpg]

13. חיל הנחתים

רבים נוטים לחשוב שהצי היה המשתמש הבלעדי של הקרוסיידר אבל למעשה חיל הנחתים היה משתמש לא פחות משמעותי ממנו והפעיל אותו במסגרת תריסר טייסות סדירות ומילואים למשך כ 15 שנה עד שהוחלף סופית בפנטומים אחרי מלחמת ויאטנם. למעשה טייסת הקרוסיידר הראשונה של חיל הנחתים הפכה מבצעית בסוף 1957, חודש בלבד אחרי הטייסת הראשונה של הצי. מ 1965 והילך חלק נכבד מסד"כ הנחתים היה מושקע במלחמה בויאטנם, כולל סבב פריסות אינסופי של טייסות לשד"ת דה-ננג העצום, שם עסקו אך ורק ב "סבלות פצצות" לטובת כוחות היבשה.

באותה השנה אגב (1965) הצטרפו קרוסיידרים של הנחתים (מטייסת 212) גם לכנף האווירית 16 שפעלה מהאוריסקני ועל כן באופן תקדימי פעלו טייסות קרוסיידר של הנחתים הן מהיבשה והן מהים. בתמונה ניתן לראות קרוסיידר של חיל הנחתים מתכונן להמראה מהאוריסקני, שימו לב לגיבנת הפיקוד של הבולפאפ בגב המטוס (אגב 8 שנים נוספות יעברו עד שטייסת נחתים נוספת תפעל שוב בויאטנם דווקא מסיפון נומ"ט ולא מהיבשה, כאשר במקרה זו מדובר בטייסת 333 עם הפנטומים שלה על ה "אמריקה"). נוהג זה אגב המשיך לאורך כל השנים ונמשך גם בימים אלו.

כאמור לא רק קרוסיידרים של חיל הנחתים זרקו פצצות ברזל בויאטנם אלא גם מטוסי הצי, כפי שניתן לראות בתמונה זו ובאחרות

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://i1108.photobucket.com/albums/h408/dragon8991/F-8CRUSADER-2.jpg]

כבר בראשית המלחמה צפו מפקדי אווירית הצי אל העתיד וביקשו לתכנן דגמים חדשים ועוצמתיים, בעלי יכולת נשיאת חימוש ודלק גדולה בהרבה לטובת פעילות בטווחים ארוכים מסיפון הנומ"טים הכבדות החדשות הנמצאות בבנייה (האסקס) ובתכנון (המידווי).

שני יצרנים התבקשו לתכנן יורשים לאוונג'ר ולסי-וולף (האנונימי והכושל, ראו בהמשך). גרומן הציעה את ה TB2F הדו-מנועי ודאגלס את ה Skypirate, או XBT2D בשמו הרשמי. הגרומן TB2F היה מטוס מתקדם דו-מנועי, בעל תותח 75 מ"מ מובנה בדומה לדגמי התקיפה המאוחרים של ה B-25, הקדים את זמנו בעשור והצי, שטרם צבר מיומנות נדרשת בהפעלת מטוסים דו מנועיים גדולים מסיפון נומ"טים, נרתע וביטל את הפרויקט בשלב ה POC. לימים יצרה גרומן את הטרקר בצלמו של ה TB2F (המטוסים היו זהים כמעט לגמרי בתצורה ובמימדים כאחד) וזה אכן הפך למטוס נצ"ל מוצלח ביותר, שחגג לאחרונה 60 שנות טיסה מבצעית ברחבי הגלובוס (תריסר אקזמפלרים משודרגים עדיין טסים בחה"אה טיוואני) ה Skypirate המפלצתי של דאגלס דמה במימדיו יותר לאינטרודר של שנות ה-60 מאשר למטוס חד מנועי ממלחמת העולם. מצויד במנוע R-4360 בעל שני מדחפים קואקסיאלים אדירים, התפלץ היה מסוגל לשאת לא פחות מ 4 טורפדות בתא חימוש פנימי רחב ממדים לטווח של מעל 1000 ק"מ. אך חוסר הניסיון של הצי בתפעול ותחזוקת כלי טיס חריגים כאלו בגודלם והעובדה שהיו חד-משימתיים בעיקרם הפכה את שני המטוסים בסופו של דבר לאנכרוניזם מבצעי והביאה לביטולם ב 1944 ו 1945 בהתאמה לטובת מטוסים רב-תכליתיים וקומפקטיים יותר.

ה TB2F של גרומן

היורש המאוחר - הטרקר, מקפל בזריזות כנפיים אחרי נחיתה על סיפון היורקטאון

הסקיי-פיירט

אפרופו אלטרנטיבות לאוונג'ר, היה גם את הסי-וולף האנונימי למדי של ווט, או TBY בשמו הרשמי. מטוס קונבציונלי זה, שהזכיר את האוונג'ר בתצורה ובמימדים, הוצג כבר בקיץ 1941 והצי ראה בו גיבוי למטוס של גרומן. אך ווט הייתה עסוקה מדי עם קורסייר (החשוב פי כמה) ועל כן הפרויקט הועבר קבל עם ועדה לחברת קונסולידייטד, שאף היא הייתה עסוקה עם הלברייטור. כתוצאה מכך חלפו 3 שנים בין הצגת אב הטיפוס ותחילת הייצור ועד אז המטוס כבר היה מיושן לגמרי וחסר תועלת, מה עוד שהאוונג'ר התגלה כהצלחה כבירה ולא היה זקוק כלל לאטרנטיבה כלשהי. קונסולידייטד יצרה לבסוף פחות מ 200 מטוסים, ששימשו לאימון בלבד ולא ראו נומ"ט מעולם בטרם יצאו משירות בתום המלחמה.

הסי-וולף האונינימי

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.matrixgames.com/forums/upfiles/8095/F0022C3EE15F46D1B43A5055011CD518.jpg]

במקביל התבקשו דאגלס וקרטיס לתכנן מפציץ צלילה כבד שיחליף בבוא היום את הלדייבר המוצלח אך המוגבל. התוצרים היו ה XSB3C של קרטיס, שהיה לא יותר משיבוט מגודל ולא מוצלח של ההלדייבר, ומנגד ה XSB2D המבטיח של דאגלס, בעל כנף השחף (בדומה לקורסייר של ווט), כני נסע תלת-אופן, מנוע ה R-4360 אדיר (בתוך פרופיל חרטום רבוע !) ושני צריחים נשלטים מרחוק (כמו ב B-29). לקראת סוף 1943 שינו מתכנני הצי את דעתם וביקשו להמיר את המטוסים החד-משימתיים הדו-מושביים במטוסים רב-משימתיים וחד-מושביים. בעוד ש XSB3C בוטל, הצליחה דאגלס להסב בזמן קצר יחסית את ה XSB2D ל BTD-1 שתאם לדרישות הצי החדשות. למטוס הוענק השם DESTROYER, כנראה על שם מימדיו (שדמו יותר לכלי השיט בעל השם הזהה מאשר לכלי טיס...), ובעיקר מראהו החריג ומטיל האימה. אעפס, בשלב זה דאגלס עצמה כבר הייתה טרודה בשלב זה עם ה XBT2D המבטיח, שתוכנן מלכתחילה עבור הדרישה החדשה (ולימים יהפוך לסקיי-ריידר המוצלח, ראו בהמשך) ועל כן ייצור ה DESTROYER התנהל בעצלתיים, רק מעטים נבנו עד תום המלחמה ואף אחד מהם לא נכנס לשימוש מבצעי.

ה XSB2D

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://2.bp.blogspot.com/-s6E6ahyzHdQ/UZD9Z3kUZ-I/AAAAAAAAGSo/8xG77SpYwAk/s1600/774px-Douglas_XSB2D_Destroyer_in_flight.jpg]

כאמור לאור כישלון שתי הקבוצות המוזכרות לעיל מיקד הצי את מאמציו בתכנון דור חדש של מטוסי תקיפה כבדים חד-מושביים ורסטיליים, שהיו מיועדים להחליף החל מראשית 1946 הן את האוונג'ר כמפציץ טורפדו והן את ההלדייבר כמפציץ צלילה ולפעול מסיפון הנומ"טים לצד הברקט, הפיירבול והדגמים המאוחרים של קורסייר (ראו בהמשך). גם המטוסים הללו היו גדולים בהרבה מקודמיהם, הרבה בזכות מנועי ה R-3350 וה R-4360 האדירים (של רייט ופרט אנד וויטני בהתאמה) והצורך לשאת חימוש פנימי ודלק רב. באותה העת, המחצית הראשונה של 1944, איש לא העלה כמובן על דעתו עדיין שמקץ שנה תתייצב ארמדה אמריקנית-בריטית אדירה לחופי יפן ותגהץ אותם באש כמעט ללא התנגדות והצורך הנ"ל לפעול בטווחים רחוקים יתפוגג כלא היה. למרות שדרישה מבצעית זו לא באה לידי ביטוי במלחמת העולם השנייה עצמה הרי שעצם העמידה בה (בדמותו של הסקיי-ריידר) תשרת היטב את הצי ב 20 השנים שאחריה, כולל במלחמות הקשות בקוריאה ובויאטנם.

ארבעת המתמודדים במרכז החדש היו המאולר של מרטין, ה XBTC של קרטיס, הXBT2D של דאגלס וה XBTK של פליטווינגס, יצרן תעופה נישתי יחסית שנרכש ב 1943 על ידי קייזר, אבי ספינות הליברטי המפורסמות ותיעוש פס הייצור הימי. אמנם חלק מהמטוסים טסו עוד במהלך המלחמה אך בפועל הראשון מבינם (הסקייריידר) נכנס לשימוש מבצעי רק בראשית 1947 והמאולר רק שנה לאחר מכן, כך שברור שלוחות הזמנים המקוריים היה שאפתניים מדי ולא ריאליים. ה XBTK היה חריג מבין המתמודדים, הן בגלל שתוכנן לתאימות עם ההאנגרים הקטנים יחסית של נומ"טי הליווי, הן בגלל מנוע ה R-2800 החלש יותר והן בגלל מיקומם המוזר של צינורות הפליטה שלו, שהוסטו אל מאחורי הקוקפיט, על מנת להקטין גרר, תכונה נדירה במטוסי בוכנה אותה חלק עם ה P-39/63 מתוצרת בל, בעלי המנוע המרכזי. אב הטיפוס אמנם טס בתחילת 1945 בסופו של דבר עיכובים שונים בתהליך פיתוח הביאו לביטולו בשלהי 1946 לטובת המאולר והסקייריידר המבטיחים יותר.

ה XBTK

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://i1303.photobucket.com/albums/ag145/Mark_Allen_M2/USN408613-XBTK-1BUNO44313-PAXRIVER-13SEP1945_zps5b6ddf91.jpg]

ה XBTC היה המתמודד השני באוויר (בינואר 1945, אחרי שהמאולר הקדים לטוס עוד ב 1944). שני אבות הטיפוס צוידו במנועי R-4360 ובשתי תצורות כנפיים שונות ולא קונבנציונליות לזמנן. הצי נרתע מכך וביקש מקרטיס להמיר את המנוע ב R-3350, את הכנף ברגילה ואת חופת הקשתות האנכרוניסטית בחופת בועת מודרנית, כמו אצל המטוסים המתחרים. הדגם המשודרג, ה XBT2C, טס חודשיים בלבד לאחר מכן (קרי במקביל לטיסה הראשונה של הסקיי-ריידר) אך לאחר מכן הפיתוח התעכב ובוטל ב 1946 לאור ההתקדמות עם המתחרים מבית מרטין ודאגלס ובכך היה ה XBTC למטוס האחרון שקרטיס פיתחה עבור הצי האמריקני. המאולר, או XBTM בשמו הרשמי, טס ראשון, כבר כבר קיץ 1944 והיה בשעתו מטוס מודרני ונאה למראה, בין היתר בזכות הקוקפיט הבולט בעל חופת הבועה ומנוע ה R-4360 האדיר בחרטום. יתרה על כן, המאולר היה מסוגל לשאת כמעט מ 5 טון חימוש לטווחים קצרים, הרבה יותר מכל מטוס ימי אחר בשעתו וכמעט 50% יותר ממפציץ B-17. הגם שהמטוס היה מוצלח הרי שתהליך הפיתוח נמרח בעצלתיים על פני מספר שנים וטייסת ראשונה הפכה למבצעית רק במרץ 1948. בשלב זה הסקיי-ריידר כבר כבש לעצמו מקום מרכזי בסד"כ הצי וכתוצאה מכך נרכשו רק 150 מטוסי מאולר, שנותרו בשירות עד 1953 ואף לא נטלו חלק כלשהו במלחמת קוריאה.

ה XBTC

המאולר מדגים את יכולת הנשיאה המופלאה שלו - 3 טורפדות כל אחד במשקל טון ועוד תריסר רקטות

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.bluejacket.com/usn/images/ac/a-e/am-1_martin_mauler.jpg]

המתמודד הרביעי והאחרון היה XBT2D של דאגלס שטס בפעם הראשונה במרץ 1945 והפך כאמור למבצעי בראשית 1947 תחת השם סקיי-ריידר. תהליך הפיתוח של המטוס, המצויד במנוע R-3350, התגלה כהכי קצר והכי נטול בעיות מכל המטוסים המוזכרים לעיל והתוצר הסופי היה בעל ביצועים מצוינים, אמין ובטוח, פלטפורמת נשק מעולה וסקלבילית שאף היוותה בסיס לגרסאות ל"א והתראה מוקדמת, מקצתן עם קוקפיט רחב בתצורת SIDE BY SIDE ובו 2-4 אנשי צוות בהתאם לדגם והמשימה. הסקיי-ריידר, עליו נרחיב בנפרד, היה לאחד ממטוסי הבוכנה הבולטים של כל הזמנים, פס הייצור שלו נותר פעיל עד 1957 (!) והמטוס עצמו נותר בשימוש הצי עד שלהי שנות ה-60 ובשורות מדינות אחרות עד ראשית שנות ה-80. לסקיי-ריידר אגב הייתה גם גרסת טורבו-פרופ כושלת סקיי-שארק, שאף היא נפלה קורבן לבוסריות של מנוע ה T40 הידוע לשמצה של אליסון.

סקיי-ריידר בולם אחרי נחיתה על ה FDR, לצידו ניתן לראות סקיי-ווריור, דימון וקרוסיידר

הפיליפין-סי מדגם אסקס ועליה טייסת הפצצה עם מטוסי סקיי-ריידר, טייסת קרב עם מטוסי פנת'ר סילוניים וטייסת תקיפה עם מטוסי קורסייר חונה בירכתי הסיפון

גרומן אגב לא השתתפה במכרז המשמעותי הנ"ל אך הצי לא קיפח אותה וביקש ממנה לפתח מפציץ טורפדו דו מושבי בעל הנעה היברידית. התוצאה הייתה הגארדיאן, או TB3F בשמו הרשמי (השמות המתוסבכים והמבלבלים של המטוסים המוזכרים לעיל הוחלפו וקוצרו לאחר המלחמה) שטס בפעם הראשונה רק בשלהי 1945 ועד אז הצי כבר שינה את הדרישה האנכרוניסטית ממפציץ טורפדו למטוס נצ"ל ייעודי עבור נומ"טי הליווי וגם מנוע הסילון נשלף ממנו לטובת דלק וציוד נצ"ל. השינויים באפיון גרמו לעיכובים רבים ובסופו של דבר המטוס הפך למבצעי רק ב 1950 בתום 5 שנות פיתוח! גם כך הגרדיאן היה מטוס הבוכנה החד מנועי הגדול ביותר שפעל מבצעית מסיפון נומ"ט כלשהי ואף היה הראשון בו הצוות ישב סייד-ביי-סייד ולא בטנדם. השילוב של שתי תכונות אלו לצד חוסר הניסיון של הצוותים הפך את הגרדיאן לבעייתי להטסה והנחתה, גרם לתאונות רבות ותרם לקיצור משמעותי בחייו המבצעיים. הגרדיאנים פעלו תמיד בצמדי HUNTER KILLER – דגם אחד נשא מכ"ם, זרקור, סונובואיז וחיישנים נוספים לאיתור צוללות ודגם שני נשא טורפדו, מטעני עומק ופצצות בתא חימוש פנימי גדול. הגרדיאן אמנם היה מחליף ראוי לאוונג'ר כמטוס נצ"ל ייעודי אך יצא משימוש כעבור שנים ספורות בלבד לטובת הטרקר, שאיחד את יכולות ה HUNTER וה KILLER למטוס אחד רב תכליתי ובטיחותי יותר.

הגארדיאן

לא ניתן לסיים את פרק המפציצים מבלי לציין גם את הסאבג' של נורת' אמריקן, או AJ בשמו הרשמי (כאמור לאחר המלחמה הצי עבור לכינויים מקוצרים בני 2 אותיות שנותרו בשימוש כ 15 שנה עד שב 1962 כפה מקנמרה על שלשת איחוד כינויים מתבקש, שנותר בשימוש עד עצם היום הזה). מטוס זה אמנם פותח כמפציץ טקטי גרעיני ימי אחרי מלחמת העולם השנייה אבל ברור ששורשיו טמונים עמוק במלחמה עצמה. מקורו של הצורך ב AJ' המסיבי אך בה בעת קומפקטי' היה בהעדר היכולת לאחסן את מטוס נפטון היבשתי בהאנגר של הנומ"טים מדגם מידווי. ל AJ היו שני מנועי בוכנה R-2800 וכן מנוע סילוני מדגם J-33 לטובת המראה ונסיקה וכל חימושו התבטא בפצצה הגרעינית שנשא בתא החימוש הפנימי שלו. תהליך הפיתוח של המטוס היה מהיר, אב הטיפוס טס בפעם הראשונה בקיץ 1948 ובתוך שנה וחצי המטוסים הראשונים כבר היה מבצעיים, הגם שהיה ברור שמדובר באנכרוניזם זמני ולא יותר, עד לפיתוחו של מפציץ סילוני ייעודי (הוא הסקיי-ווריור). אחת הסיבות לתהליך המקוצר היא התקופה הסוערת, בה הצי נאבק על עצם קיומו כזרוע אסט' נוספת של ארה"ב, לצד חהא"א. מימדיו המגודלים של המטוס הפכו אותו חיש מהר גם לפלטפורמת תדלוק, צילום ול"א ששירתה לא רק על הנומ"טים מדגם מידווי אלא גם על האסקס המשודרגות ואפילו לשנים ספורות על הפורסטלים.

3 נומ"טים מדגם אסקס עוגנות זו לצד זו ביוני 1957. בחזית הרנדולף המשודרגת (שימו לב לחרטום הסגור) ועל סיפונה 3 סאבג'ים. לצד הזוג הקדמי חונה טייסת קרב של מטוסי סי-פיורי (סייבר ימי). לצד הסאבג' האחורי חונה טייסת תקיפה של מטוסי בנשי בערוב ימיהם ובירכתי הסיפון חונה טייסת הפצצה עם מטוסי סקיי-ריידר.

לא פחות מ 13 מטוסי AJ חונים על סיפונה של הקורל סי!

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://farm8.staticflickr.com/7183/7066402979_3eb290d056_o.jpg]

את מטוסי הקרב המקבילים אפשר לשייך לשלש קבוצות עיקריות – מטוסי הבוכנה המאוחרים מאד, המטוסים ההיברידיים (סילון-מדחף) ומטוסי הסילון האמיתיים הראשונים. בקבוצה הראשונה נכללים 4 מטוסים עיקריים ובהם הברקט המופלא של גרומן, אבולוציה כוחנית של ההלקט לחיסול קמיקזות, שאיחרה את המלחמה בפסיפיק בשבועות ספורים אך נטלה חלק משמעותי כמטוס סיוע ותקיפה במלחמת הודו-סין בראשית שנות ה-50 דווקא בשורות חיל האוויר הצרפתי. ברקטים מככבים עד היום במירוצי מטוסים, לצד מוסטנגים וקורסיירים. הטייגרקט האימתני של גרומן היה מטוס הקרב המבצעי היחיד בתולדות הצי האמריקני שהיה מצויד בשני מנועי בוכנה (אחרי שהסקיי-רוקט, אביו הרוחני, לא התקדם מעבר לאב-טיפוס מסקרן) ונחשב עד עצם היום הזה לאחד ממטוסי הבוכנה המהירים ביותר. למרבה אירוניה, חוסר יציבות עם מנוע מודמם הביאו לכך שגם הטייגרקט איחר את המלחמה, אקזמפלרים ספורים בלבד פעלו בסופו של דבר מסיפונן של נומ"טים ולמעשה רוב הסד"כ נמסר היישר לאווירית חיל הנחתים, שם פעלו הטייגרקטים כמטוסי סיוע קרוב והמנעת שדה הקרב. דגם הקרב לילה זכה לעדנה מאוחרת ורשם מספר הפלות במלחמת קוריאה.

מטוסי ברקט על סיפון ה FDR ב 1949

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.almansur.com/jollyrogers/f8f2mar1949.jpg]

טייגרקט מדגים נשיאת טורפדו

טייגרקטים של אווירית חיל הנחתים מדגימים סיוע קרוב לראש גשר

המטוס השלישי הוא ה XF8B של בואינג, שבשנות ה-20 הייתה ספק משמעותי של ספינות טיס ומטוסי קרב לאווירית הצי בשנות ה-20 אך קרנה ירדה בהדרגה לטובת ווט וגרומן וגם המיקוד של בואינג עצמה עבר למפציצים יבשתיים. ה XF8B, על מנוע ה R-4360 האדיר שלו (אותו בואינג הכירה היטב מה C-97) ומדחפי ענק קואקסיאלים, היה אמור להוות אלטרנטיבה לטייגרקט כמטוס קרב, יירוט וליווי ארוך טווח ורב תכליתי והיה בעל יכולת נשיאת חימוש פנימית תקדימית בקרב מטוסי הקרב הימיים האמריקנים, זאת עד להגעת ה F-35. גם מטוס זה "איחר את הרכבת" והגיע היישר אל תוך עידן מטוסי הסילון הטהורים. המטוס הרביעי והאחרון הוא ה "סופר קורסייר", הוא דגם ה F2G-1 ה "קורסייר על סטרואידים" מתוצרת גודייר (ולא ווט) שצויד אף הוא במנוע R-4360 אדיר לטובת משימת צייד קמקיזות בגובה נמוך. גם ה F2G-1 החמיץ את המלחמה והמשך פיתוחו בוטל לאור זמינותם של הברקט והפיירבול.

ה XF8B של בואינג

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://i262.photobucket.com/albums/ii120/Duggy009/Duggy009-2/XF8B-1/XF8B-1ontheground.jpg]

ה F2G סופר-קורסייר

בקבוצה השנייה נכללים הפיירבול מתוצרת ריאן, פתרון ביניים אלגנטי שנרקם בזריזות לטובת המשימה החשובה של יירוט קמיקזות. הפיירבול לא היה רק מטוס הקרב הסילוני הראשון על סיפון נומ"ט אמריקני אלא גם הראשון שעשה זאת עם כני נסע בתצורת תלת-אופן, דבר שעורר חשש והתנגדות בקרב אווירית הצי השמרנית (שבמידה מסוימת הוכחו כמוצדקים, ראו בהמשך). סיומה הפתאומי למדי של מלחמת העולם השנייה בפסיפיק, הקיצוץ המידי בתקציבים ואובדן העניין ההדרגתי במטוסים היברידיים (לאור פריצות הדרך הסילוניות) הביאו לכך שהפיירבול יוצר בכמות קטנה (רוב ההזמנה בוטלה על הנייר אחרי כניעת יפן) ונותר בשירות זמן קצר בלבד (פחות משנתיים) עד כניסתם מטוסי הקרב הסילוניים הראשוניים. תסמינים אלו ילוו רבים ממטוסי תקופת המעבר ממדחף לסילון ואף את הדורות הראשונים של מטוסי הסילון. למעשה טייסת קרב ראשונה של הצי החלה להתאמן עם הפיירבול חצי שנה לפני תום המלחמה אך תצורת התלת-אופן הביאו לתאונות רבות, הן בגלל חוסר הניסיון של הטייסים והן בגלל כשלי מבנה. בפועל הפיירבול לא רק איחר לגמרי את המלחמה אלא למעשה גם מעולם הפך למבצעי באמת בטרם הוצא לפרישה מוקדמת. אגב ריאן לא הרימה ידיים ופיתחה גם את הדרק-שרק הדרמטי, ששילב בין מנוע טורבו-פרופ מוקדם (ה T31, הראשון מסוגו שיוצר בארה"ב) ומנוע סילון אך התוצר הסופי היה משביע רצון עוד פחות מהפיירבול והצי כבר איבד עניין לגמרי בתצורות משולבות לטובת מטוסי סילון טהורים.

הפיירבול

ניסיון מעניין נוסף לייצר מיירט היברידי היה XF15C של קרטיס, תפלץ מגודל בן כמעט 15 מטרים, גדול אפילו יותר מה XF8B שזיווג את ה R-2800 של פראט וויטני (מנוע הבוכנה המוצלח ביותר מעולם, ממנו יוצרו לא פחות מ 125 אלף חתיכות בין 1940-1960) ומנוע סילוני מוקדם מדגם J-36, שאמנם לא אומץ בסופו של דבר על ידי היצרנים האמריקנים אבל הורסיה האירופאית שלו הפכה לגובלין המוצלח שהותקן בוומפייר ובמטוסים נוספים. לצערה הרב של קרטיס, שבשנות ה-30 ניפקה רבים ממטוסי הקרב של הצי, התפלץ לא הצליח להחזיר עטרה ליושנה ונותר לא יותר מקוריוז בזכות מימדיו החריגים, כן הנסע בתצורת תל-אופן (הנדירה באותם הימים בקרב מטוסי בוכנה ימיים) וזנב ה T הענק והנדיר בקרב מטוסי קרב ימיים. אגב גם הבריטים, שהיו עדיין בעלי יומרות של מעצמה עולמית, פיתחו עבור אווירית הצי המלכותי מגוון מטוסי בוכנה מאוחרים למגוון משימות ואולי נסקור גם אותם במועד אחר.

ה XF15C של קרטיס

על הדרך נציין גם את נציגי הדור הראשון של מטוסי קרב סילוניים ימיים, שכלל 4 דגמים עיקריים, שניים מהם מוצלחים ביותר, שניים אחרים נותרו לא יותר מקוריוזים. על הפנתר והבנשי, שרשמו שניהם פרקי תהילה במלחמת קוריאה הקשה והארוכה, אין צורך להכביר במילים. המיג-15 משוך הכנפיים אמנם הפך אותם בין לילה למיושנים כדוגפייטרים, אך שניהם המשיכו לשרת במשימות התקיפה, הסיוע הקרוב והצילום. הפנתר נותר בשירות עד סוף שנות ה-50, הישג לא מבוטל, והקוגר, ממשיכו משוך הכנפיים, הרחיק אל תוך שנות ה-60, כאשר הדגם הדומ"ש הספיק ליטול חלק במלחמת ויאטנם בשורות אווירית חיל הנחתים! שני הקוריוזים מקרב החבורה היו ה FJ-1 פיורי של מקדונל, חבית מעופפת שהייתה לא הרבה יותר ממוסטנג סילוני ולימים התפתחה אל תוך הסייבר האולטימטיבי (שבהפוכה אף חזר כעבור מספר שנים אל הצי כסי-פיורי המוצלח) ובעיקר הפיראט, עוף מוזר ומיותר מבית ווט, שאמנם יוצר בכמות קטנה אך התגלה כאכזבה ולא הפך לתוצר מבצעי. שימו לב שכל מטוסי הקרב המוקדמים הללו היו בעלי חופת בועה שהעניקה לטייס ראות מצוינת לכל עבר. לקח זה, שנלמד בדם במלחמת העולם השנייה ושוב בקוריאה, התפוגג עם מיירטי הטילים והמהירויות הגבוהות של שנות ה-50 המאוחרות ושנות ה-60 עד שהפציע מחדש מקץ 20 שנה לערך עם הופעת ה F-15/16/A-10 ומקבליהם האירופאים.

הכנות לשיגור בנשי מסיפון הקורל סי, מאחור ניתן לראות מטוסי פנתר, סאבג' וסקיי-ריידר

הפיליפין סי משגרת פנתרים למשימה בקוריאה

הפנטום המקורי

הפיירט של ווט

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.19 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה