 |
19-05-2006, 13:47
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 07.02.05
הודעות: 1,882
|
|
תא"ל אורי גיל(41 שנה כטייס בח"א)-סקירה
סיפורו של אורי גיל מקפל בתוכו ישראל מסוכסכת : אמן ולוחם, פילוסוף ואיש צבא. נידמה שרק אצלנו יכול אדם לאחוז במכחול ובכוונת התותח באותה רמת טבעיות רגועה.
(מאת טלי חרותי-סובר)
על השביל בכניסה לביתו המקסים בעין הוד עמד איש צעיר. אורי גיל ("61 וחצי") בג'ינס וטי שירט, פנים חלקות ורעמת שיער חומה, הכין קפה משובח והתיישב מולי על המרפסת.
איך אתה שומר על מראה צעיר כל כך ? שאלתי את טייס הקרב הכי וותיק בצה"ל.
"קצב חיים נמוך" הייתה התשובה.
סיפורו של אורי גיל מקפל בתוכו ישראל מסוכסכת : אמן ולוחם, פילוסוף ואיש צבא. נידמה שרק אצלנו יכול אדם לאחוז במכחול ובכוונת התותח באותה רמת טבעיות רגועה.
את השאלה: מה אתה יותר – צייר או טייס? פטר בתשובה "שאלה לא רצינית" בקול רך שמשתדל לא לפגוע.
אני דווקא הייתי רצינית לחלוטין.
שעות הוא יכול לדבר בעיניים נוצצות על הטכניקות והקומפוזיציה בציוריו הקסומים ובאותן עיניים נוצצות להגיד ש"לא חשוב מספר ההפלות אלא כמה ההפלה הייתה יפה".
הציור מעניק לו הרבה רגעי אושר אבל את הגדרת האושר הוא נותן דווקא בסיפור הבריחה מטילים ששוגרו אל מטוסו מעל התעלה.
באטלייה רחב הידיים פזורות עשרות תמונות מדהימות , בעיקר נשים עירומות בעלות מראה פנים רוגע, אך המסטרפיס היא תמונת ענק של החבר'ה עזי-המבט מהטייסת, מוכנים לצאת לקרב.
ארץ ישראל, כבר אמרתי? משורר וקילר חיים בצוותא. דבר והיפוכו מזינים זה את זה. "שני אספקטים של אותה אישיות" הוא אומר. כנראה שאין ברירה.
"בכלל לא רציתי להיות טייס"
הכל התחיל בגבעת חיים מאוחד לפני קצת יותר מ-60 שנה. "קיבלתי פטור משנת צהריים, אף פעם לא יכולתי לישון בשעות האלה, וכשכולם ישנו אני ניגנתי, ציירתי או כתבתי פרטיטורות, יצירות נאיביות של ילד קטן."
בהמשך גילה כי בכל תחום יצירתי שנגעה ידו המוכשרת הצליח במידה שווה אלא שהציור התברר כאומנות המתאימה ביותר לאופיו ולאורח חייו.
לקורס טייס לקחו אותו בכח. "התקבלתי כבר לסיירת צנחנים ובילוי של חמש שנים בצה"ל ניראה לי אז ארוך נורא. אמרו לי שאני חייב ללכת למבדקים אז הלכתי. זה היה מן משחק." הוא דילג מעל המבדקים ואחר כך מעל הקורס (במהלכו הסתבר כי הוא טייס טבעי, אחד מתוך העשרה אחוזים שנולדים לזה) ואחריו הפך לטייס קרב מן המניין.
"כל הטייסים עושים מילואים ובשלב מסוים מפסיקים לטוס מבצעית ועוברים לתפקידי מטה או הדרכה. קשה לשמור על רמת טיסה קבועה ומעודכנת לכן טייסי קרב טסים בדרך כלל עד גיל 35-40, זה הממוצע."
אורי גיל זינק הרבה מעל הרף. 41 שנים הוא טס (רוב הזמן על אף-16) ורק בגיל 60, כשהוא נושא על כתפיו דרגות תת אלוף, הפלות שנלמדות עד היום בבתי ספר לטייס ומאות סיפורים שמכיר כל איש צוות אוויר, החליט שמספיק לו ופרש.
מעולם לא טס בצה"ל טייס בגיל שכזה, ככל הנראה גם לא בצבאות אחרים בעולם.
"מן הווארד יוז כזה.."
עשרים ושלוש שנות קבע עברו על גיל בתפקידים שונים בחיל האוויר, עד שהחליט לעבור לכוחות המילואים. "גם ככה" הוא אומר " הייתי שם הרבה יותר מדי זמן.
זה לא קרה קודם ממניעים ציוניים לגמרי. בין המלחמות והחינוך הקיבוצי לשמירה על המולדת, רציתי ללכת הביתה אבל תמיד זה לא היה ה-זמן." בסופו של דבר גבר הצורך הפנימי לצייר במשרה מלאה.
ב-87' הגיע לעין הוד. מאז הוא שם, בבית שעל הואדי, קם כל בוקר ומצייר עד שקיעת החמה.
הוא חי לאט, לא מתרגז ("41 שנים איש לא שמע אותי מרים קול"), לא מבזבז אנרגיה. מכור לקפה (וגם לפאריז), אוכל מעט. הוא לא אדם דכאוני אבל חוסר אסתטיקה מדכא אותו וגם נוף אורבני מכוער.
בשבת הוא נח מן המכחול והקנבס ויוצא לעשות "את מה שכינה קאנט האמנות השמינית", לעבוד בגן.
מעט מאוד הוא יוצא מן הבית אותו הוא חולק עם אשתו השנייה ("כבר 24 שנים ומתגעגע אליה מחדר לחדר").
שלא כמו בתים אחרים בעין הוד, דלת ביתו אינה פתוחה לקהל הרחב. הוא כמעט ולא פוגש אנשים, פרסום לגמרי לא מעניין אותו "מן הווארד יוז כזה, מתבודד" אומר דן חמיצר, שכן וחבר ואקס-טייס.
גם לי הוא הסביר בקול שקט ובנחמדות אמיתית ומנומסת כי המפגש עלול לבזבז לו זמן ציור. כשלא הרפתי התרצה.
"מוכנים לסכן חיים, אבל לא לקחת סיכון בחיים"
גיל: "מתי אתה יודע שאתה רוצה לצייר? כשזו אש בעצמותיך, כשאתה קם לקראת זה בכל בוקר, כשאתה עושה את זה באהבה ומתוך בחירה.
אדם צריך לבחור כל יום מחדש את מה שהוא עושה בלאו הכי. לכן, גם אם הוא קם והולך למשרד עורכי הדין שלו, הוא צריך לעשות את זה כי זה מה שהוא בחר, לא כי זה מה שהוא יודע, או מה שלמד.
רוב האנשים מחפשים בטחונות ואני מעולם לא חיפשתי. בחירה מולידה נטל ונטל מוליד מחיר. יש אנשים שא-פריורי לא מסוגלים לשלם את המחיר. אני אדם שמוכן, מסוגל ושמח לשלם בעבור הבחירות שלי.
אני החלטתי לצייר כי זה מה שאני רוצה לעשות, בין אם הציורים שלי יחשפו לקהל או לא, בין אם יקנו אם לאו. זה לא כלכלי ולא תמיד פשוט אבל חשוב לי לקום שמח כל בוקר , להיות נרגש לקראת התמונה הבאה.
משמעות החיים היא בתוכן שאתה יוצק בהם והתוכן תלוי במטרות. הצלחה אינה תנאי למשמעות אלא החתירה להשגת המטרות.
הייתי רוצה המון תערוכות במוזיאונים גדולים וגם למכור תמונות בכסף רב אבל לא אלה ישנו את עצם הבחירה.
לפעמים אני פוגש אנשי צבא שנכונים לסכן את חייהם בקרב, אבל בחיים אינם מעיזים לקחת סיכון בחיים. מעולם לא הייתי מוכן שהא-נומליה הזו תכנס לחיי."
חמש שנים לפני שהשתחרר נפרד מאשתו ואם שלושת ילדיו והעביר אליה את המשכורת הצבאית כולה.
"משך תקופה ארוכה לא ידעתי אם יהיה לי שקל לקנות במכולת. הייתי חוזר מהצבא בלילה ומתיישב לצייר. לשמחתי קנו את הציורים ואני התפרנסתי מעבודתי השנייה אבל כשהחלטתי לתת את כל המשכורת לא ידעתי מה עומד לקרות. לקחתי סיכון והייתי מוכן לשלם את המחיר. והכל הסתדר על הצד הטוב."
"אוו, מיי גוד"
אם כל זמן ששוחחנו על חיים וטייס ישבנו במרפסת הירוקה, הרי ששיחה על ציור חייבה בחינת התוצר. זה המקום להתוודע אל חוסר הבנתי המקסימלי בנושא.
מעולם לא התיימרתי להיות מבינה גדולה בעניין והתרשמויותיי, כמו כל התרשמות של הדיוט (והרי רובינו לא ממש בוגרי "אבני" או "בצלאל") מבוססות על ידע בסיסי בתחום תולדות הציור ואינטואיציה בלבד.
דקות ארוכות של לסת שמוטה עברו עלי בסטודיו שבבית גיל. כשישבתי מול כחולת עיניים שזה עתה התעוררה משנתה רציתי פשוט להתחיל לדבר אתה, כל כך מציאותית הייתה התמונה. רמת הדיוק של כל פרט, כל קפל בסדין, כל קמט בעור מוחשיים כל כך, חושניים כל כך.
איך אפשר להעביר את המציאות אל הבד בצורה כל כך מדויקת? שאלתי את עצמי ציור אחרי ציור, אפילו מצלמה משוכללת לא הייתה עושה את זה בצורה כל כך מרשימה.
ציוריו של אורי גיל, נטורליזם במיטבו, הם תוצאה של עבודה קשה. "אני מצייר מה שקרוב אלי ולליבי" הוא מסביר את הבחירה בנושאי הציורים (שעבור חלקם דגמנו אשתו, בנותיו ונכדותיו). כל תמונה נהנית מעשרות שכבות צבע ושנים, לא פחות, של עבודה.
"אני לא מאמין בציור מהיר", הוא אומר, "מי שמצייר מהר עושה את אותן התנועות ומי שעושה את אותן תנועות יעשה בסופו של דבר גם את אותה היצירה."
מתמונות הדומם הפזורות פה ושם התרגשתי פחות (עניין של טעם אישי), תמונת הטייסת העבירה בי צמרמורת פציפיסטית. הצפייה בעשרות הרישומים ותמונות הנשים ("כי אין כמו נשים"), הייתה לא פחות ממפעימה.
להתפעלותי הבלתי נחשבת מצטרפים המומחים. לאחרונה ביקר בסטודיו המומחה הגדול בעולם לרמברנדט. הוא לא אמר הרבה, המומחה ההולנדי, רק עבר מתמונה לתמונה ופלט שוב ושוב, "אוו מיי גוד" נרעש.
ד"ר דורון לוריא, רסטורטור ואוצר במוזיאון תל אביב, הכתיר את תמונת הטייסת (הלא- גמורה) בתואר המחייב "משמר הלילה הישראלי".
כל אלה לא עוזרים בינתיים לקהל הרחב להתוודע במו עיניו אל התופעה. רוב האוצרים, המוזיאונים והגלריות בארץ מחפשים להציג ציור מודרני בדרך כלל.
גם מחירן הגבוה של התמונות מונע מהם לפאר כל קיר בסלון ומאפשר את התענוג היקר הזה רק לחובבי אמנות אמיתיים שהפרוטה מאוד מצויה בכיסם.
"לא להשקיע בביצועים בינוניים"
על הקצב האיטי בו הוא מצייר (במקביל , דרך אגב, כמה תמונות בעת ובעונה אחת) מספר חמיצר את האנקדוטה הבאה: "בשנות השבעים קיבל אורי מחבר כן ציור. בתמורה הוא אמור היה לצייר את בנו של תורם הכן. הילד כבר עבר את גיל ארבעים, ואורי עדיין מצייר..."
גיל: "בהדרכות לקרבות אוויר נהגתי לומר: אל תבזבז אנרגיה על ביצועים בינוניים. זה נכון כמעט לכל תחומי החיים, ואני בהחלט מקפיד על העניין.
הרבה מחוות יש בציורים שלי ואף לא מסר אחד. אמן פלסטי צריך לדעתי להיות צנוע, לא לנסות להשפיע על העולם. הרי במאה ה-21 חמישים שניות בטלביזיה יראו הרבה יותר זוועות מתערוכה של 100 ציורים גם יחד.
אני רוצה לצייר בקצב שלי, יפה ואסתטי, לא להכניס את עצמי לתוך הציור, לא לעבוד מתוך אגו, לא לשלוח מסרים, לא לשנות את העולם."
דעת מומחה: "משמר הלילה" הישראלי
ד"ר דורון לוריא, רסטורטור ואוצר במוזיאון תל אביב לאמנות קלאסית:
"עולם האמנות משופע באופנות וריאקציות. אחרי שלושים שנות שליטה מוחלטת של הציור המופשט, הקונספטואלי והמינימליסטי מתקיימת בשנים האחרונות חזרה מסוימת אל הציור הפיגורטיבי "הישן והטוב".
אם לפני 10 שנים ציירו כך 2-3 ציירים בארץ, הרי שהיום את ה"חזרה בתשובה" מייצגים (כל אחד לחוד) כמה עשרות ציירים, ביניהם אורי גיל.
באורי מתקיים שילוב מופלא בין אדם נעים וצנוע, טייס מצוין (כך מספרות האגדות) וצייר מבטיח שבחר לעצמו מסלול קשה ואתגרי שרק מעטים מוכנים ללכת בו.
היום, כשכל תלמיד שסיים מדרשה קורא לעצמו צייר, כשמחברים כמה ברזלים וקוראים לזה אומנות - יש משהו מרשים בצורך לחקור וללמוד לפרטי-פרטים את הטכניקה של ה"אולד-מסטארס", תוך ניסיון לפצח את סוד הקסם של ענקים כמו רמברנדט או ליאונרדו.
אורי בחר בדרך הקשה כיוון שהוא מדקדק בכל פרט, זה דורש המון סבלנות ועצבים חזקים. לעומת צייר עכשווי המסיים תמונה בשעה או יום, אורכת עבודה על כל ציור שלו חודשים רבים.
ציור הטייסת הוא בעיני יצירה מופלאה מבחינת האמביציה, בחירת הנושא והגודל. כמו ב"משמר הלילה" של רמברנדט גם פה מדובר בציור בגודל טבעי של קבוצת חיילים, ביניהם אינטראקציות שונות, מחוות ופסיכולוגיות קטנות.
אורי הציב לעצמו רף גבוה מאוד ואני מתפלל שכשיסיים - יתברר כי אכן הצליח לדלג מעליו."
צייד הצבעים:
(מאת ליעד ברקת)
תא"ל (מיל') אורי הוא טייס הקרב המבצעי המנוסה ביותר בחיל-האוויר והראשון שעלה במילואים לדרגת תת-אלוף. היום, בן 56, הוא מהווה מודל חיקוי עבור טייסים רבים בחיל-האוויר ובמיוחד עבור הצעירים בטייסת ה-F-16 שאליה הוא משתייך. את שאר זמנו הוא מקדיש, בביתו שבכפר האמנים עין-הוד, לאהבתו השנייה - הציור
לפני חודשים ספורים עלה אל"מ (מיל') אורי לדרגת תא"ל במילואים. בכל שנות קיומו של חיל-האוויר לא קיבל טייס מילואים דרגת תת-אלוף - השמורה לבכירי חיל-האוויר בשירות קבע. זו לא היתה הפעם הראשונה שבה שבר תא"ל אורי את כל החוקים וסביר להניח שהיא גם לא תהיה האחרונה. תא"ל אורי הוא גם הטייס הראשון בהיסטוריה של חיל-האוויר שטס באופן מבצעי במשך תקופה כה ארוכה. מאז אוקטובר 1962, כאשר התגייס לקורס-הטיס, ועד היום, הוא טס באופן קבוע באחת מטייסות הקרב של חיל-האוויר. הוא התחיל כטייס צעיר בטייסת אוראגן ומשם עבר לסופר-מיסטר, מיראז', פאנטום, סקייהוק וכפיר. כיום, בגיל 56, הוא טס במטוס ה-F-16A, המכונה בחיל-האוויר נץ.
תא"ל אורי השתתף בכל המלחמות מאז גיוסו לחיל-האוויר: ששת הימים, התשה, יום הכיפורים, לבנון. שימו את האצבע על כל יום קרב מרכזי באותם ימים, והוא היה שם. עם שבע וחצי הפלות רשמיות (תשע, לפי טענתו) ועשרות קרבות-אוויר, תא"ל אורי הוא טייס הקרב המנוסה ביותר שעדיין טס באופן מבצעי בחיל-האוויר.
מאז 1985 הוא מילואימניק. עד היום, פעם בשבועיים, הוא מגיע מביתו שבכפר האמנים עין-הוד לכמה ימי טיסה מרוכזים בטייסת ה-F-16 שלו שבדרום הארץ. עבורו, הטיסה היא הרבה יותר מעיסוק, ריגוש או חובה - עבורו הטיסה היא אהבה.
"יום אחד היתה שיחת קיטורים של המילואימניקים בבסיס", מספר תא"ל אורי. "אמרתי לאחד מהם: 'בטח קרה לך פעם שהלכת וישבת מתחת לחלון של אהובתך, בלי שהיא אפילו ידעה שהיית שם, ואז קמת והלכת. אם אתה באמת אוהב את הטיסה, לא עושים חשבון'. וככה אני מרגיש, שאם אוהבים - אז אין חשבונות".
מי שמכיר באמת את תא"ל (מיל') אורי, יגיד לכם שהסיבה האמיתית לקבלת הדרגה לא נעוצה במספר הגיחות, מספר השנים או מספר ההפלות. כל טייס קרב בחיל-האוויר יגיד שאורי הוא פשוט טייס מיוחד. שהטיסה שלו יפה. שאם היה יכול, היה מצייר עם המטוס שלו בשמיים. "אין היום טייסים כמו אורי", אומר סא"ל אלון, מפקד טייסת ה-F-16 של אורי. "הוא לא מוותר על אף טיסה והוא לוחם בכל רמ"ח איבריו".
"אורי טס מדהים", אומר סגן יוני, טייס צעיר בטייסת. "הטיסה שלו היא כמו של פעם. ראש בחוץ, הרבה רוגע. המנטליות שלו שונה. הוא עולה לאוויר והוא יודע שהוא הולך להפיל. לא מוותר".
בחייו האזרחיים, תא"ל אורי הוא צייר ומתגורר, כאמור, בעין-הוד. הוא נשוי בשנית ואב לשלושה. ציורי הצבע שלו נעשים בטכניקות עתיקות, בנוסח המאות ה-16 וה-17 לערך. הוא מצייר בעיקר עירום נשי ופורטרטים של בני משפחתו. יש ציורים שהוא עובד עליהם כמה שנים תמימות. את השילוב הזה בין טיסת קרב לאמנות, הוא רואה כמובן מאליו.
"אין סתירה בין אמנות לטיסה", הוא אומר. "אלה בסך-הכל שני אספקטים שונים של אותה אישיות. כמו באומנות, גם בטיסה יש המון יופי. לא רק מה שאתה רואה כשאתה טס, אלא בכל הדברים שמצטרפים אליה. אני חושב שיש רק מקצוע אחד שיש בו כל-כך הרבה אספקטים: יש כמובן יכולת הטסה שזה דבר בסיסי, יש חלוקת קשב, התמצאות, חשיבה, יופי, זריזות, מיומנות, כישורים, אומץ, פחד, עוצמה, עקשנות, חברות. ולכן אני חושב שלהיות טייס בשל זה לא רק לדעת לטוס, אלא להכיר את כל הדברים שקיימים בטיסה. אני למשל, גם כשאני בבית, אני מתאמן".
איך?
"כשאני מדבר עם מישהו למשל, אני גם מקשיב למה שאחרים מדברים מאחור. כשאני עושה משהו חדש, אני תמיד מנסה להצליח בו בפעם הראשונה. או כל מיני דברים שקשורים בהערכת שיפוטים ונפחים: אם חפץ מסוים יעבור או לא יעבור, אם הוא מתאים בגודלו או לא. למעשה, כל דבר שמחדד את החושים".
אתה יכול לתת דוגמה?
"כשנשאר אוכל בסיר, בדרך כלל הכלי שתחשוב שהוא מתאים, יהיה יותר גדול ממה שצריך. או למשל, רוב האנשים חושבים שכוס היא יותר גבוהה מאשר רחבה. יש מקרים שזה לא נכון, אבל בגלל שאני רואה את הכוס מלמעלה, המוח שלי אומר שזה לא יכול להיות. זה המון דברים שגם שייכים להערכות בטיסה. אם למשל, אתה מגלגל מאזנות ואתה יודע שאתה מכניס את האף למקום הנכון, אתה עושה קידום מספיק טוב לכוונת. כל מיני דברים כאלה".
חושבים שאני טייס מסוכן
כל טייס שהיה חניך של תא"ל אורי, ויש הרבה כאלה, יספר לכם על אחת העצות שנהג לתת לחניכיו. בדרך מתל-אביב לבאר-שבע, סמוך לקרית-גת, ישנו עיקול בכביש. מכיוון שהעיקול סימטרי, יעץ אורי לחניכיו להגיע לסיבוב, לקבע את ההגה בפוזיציה מסוימת ולהישאר בה עד סוף הסיבוב. מי שנדרש להזיז את ההגה כדי לבצע תיקון, כנראה גם צריך לשפר כמה דברים בטיסה. "זה הכל עניין של תיכנון מוקדם ויכולת הערכה - דברים שנדרשים גם בתור טייס", מסביר תא"ל אורי. אל תנסו את זה בבית, אבל אם תוסיפו לכל סיבוב כזה גם את הפחד והאדרנלין, תוכלו לקבל, בקטן, את הריגוש שבטיסה.
תא"ל אורי נולד וגדל בקיבוץ גבעת-חיים. באוקטובר 1962 התגייס לחיל-האוויר. לשאלה מדוע התגייס לקורס-טיס הוא עונה: "תאונה. פשוט לקחו אותי בכוח למבדקים, זה הכל. היה לי מקום בסיירת צנחנים והתכוונתי ללכת לשם. היה לי כושר מפה ועד הודעה חדשה. יכולתי לחדור קירות, לרוץ שעות. ראיתי את עצמי כלוחם חי"ר קרקעי, עם הילה, עם כל ההיסטוריה של מלחמת-העולם השנייה. לקחו אותי בכוח למבדקים. לא רציתי ללכת. אבל כשהגעתי לקורס רציתי להצליח. אני מאוד הישגי, ונשארתי כזה גם היום. אני שונא להפסיד. אם אני לא מצליח להפיל ביעף ראשון, אני עם הראש באדמה עד הפעם הבאה שאני בא למילואים. את הצעירים זה לא מעניין. הפילו ביעף ראשון, טוב. לא הפילו, גם טוב. לדעתי, זה לא לגיטימי לא להפיל ביעף ראשון. זה לא לגיטימי".
תא"ל אורי רזה וגבוה מאוד. אצבעותיו דקות וארוכות. הן משמשות אותו בתור אמן וסביר להניח שגם בתור טייס. מאז שסיים את קורס-הטיס, הוא נחשב לטייס מעולה, אך גם לכזה שלוקח הרבה סיכונים.
"מאז שהייתי סג"מ, כל הזמן מפסיקים לי טיסות וקרבות-אוויר. חושבים שאני טייס מסוכן, למרות שאני לא חושב ככה".
אתה מעז הרבה?
"כנראה, אבל אני לא חושב שאני טייס מסוכן. כל מה שאני עושה מאוד מבוקר. בקרב אמיתי, אני לוקח המון סיכונים. את כל הצ'אנסים שלקחתי, היה כדאי לקחת. בקרב-אוויר, מלמדים טייס לתרגם את הפוטנציאל שלו למצב של יתרון. השלב הבא הוא לתת את כל מה שיש לך כדי להיות ביתרון מלא. הדבר הקיצוני ביותר ויש האומרים הנשגב, הוא להשקיע את כל הפוטנציאל כדי להיות שתי שניות במעטפת. אחר-כך, אתה בחסרון מלא. לפחות הפלה אחת שלי היא כזאת. נתתי את כל מה שהיה לי כדי להיות שתי שניות במעטפת ואחר-כך נכנסתי לחסרון מלא. מאוד קשה להשיג תוצאות במצב כזה. או שאתה מצליח בשתי השניות האלה או שאתה מפסיד ויש לך רק שתי שניות. אתה מקבל החלטות מהר. רק אחר-כך, בדיעבד, כשאתה משחזר את ההחלטות שקיבלת, אתה לומד להכיר את עצמך".
ואיזה מין טייס אתה?
"אני חושב שאני טייס די שליו. גם במלחמה. בקטע של הירי, אני בשיא השקט. ממש בשלווה. זו כנראה בעיה של האנדורפינים שלי. יש אנשים שפשוט מכורים לזה". אנדורפינים, אגב, הם סוג של חומר כימי שמפריש הגוף במצבי חרדה וסכנה. הם משרים תחושת רוגע ושיכוך כאב.
"אני חושב שההפלות שלי יפות, כי הן עשויות נכון, עם הרבה שקט. אני מוערך כאחד שמטיס טוב כוונת תותחים. אגב, כל הפלות התותח שלי הן בצרור קצר, בטווח של בין 300-250 מטר, עם כוונת יציבה. אני עושה יחסית מעט תנועות. אני יודע מה חושב הבן-אדם שלפני ולכן אני שקט. אני שם את הכוונת במקום הנכון וממעט בתנועות".
תא"ל אורי טס במשך השנים עם דורות רבים של טייסים. רובם כלל לא נולדו כשהוא התחיל לטוס. "הדור הנוכחי לא עבר שום מבחן", הוא אומר. "לא כל הטייסים מבינים שההכשרה להיות לוחם היא לא באוויר. היא משהו אחר לגמרי, משהו פנימי. נכון שאם אתה טייס טוב אז אתה תעשה את קרב-האוויר טוב, וכל האספקטים שקשורים בטיסה יהיו בסדר, אבל לחימה זה משהו הרבה יותר עמוק. ולא מחנכים היום ללחימה. עושים תנועות. אבל לא יודעים איך לטפל בנושא.
"וזה מה שאני, בין היתר, מנסה לעשות. נתתי למשל, סדרה של הרצאות על מוסר ומלחמה. יש לי הרצאה על פעילות במצבי אי-ודאות, או על צבא ודמוקרטיה, או הרצאה על מנהיגות. אני מדבר על פחד. אני מדבר על אומץ. בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, פחד ואומץ אינם מנוגדים. פחד הוא שאיפה להישרדות גופנית ואומץ הוא שאיפה להישרדות רוחנית. טיטו אמר שרק דבר אחד יותר חזק מפחד המוות - הבושה. יש דברים שאנשים עושים, ואני יכול להסתכל גם על עצמי, שההסבר היחידי להם הוא הרצון להיות מסוגלים להסתכל אחר-כך במראה. אלה דברים שאדם שפוי לא היה עושה. נכנסת לסיטואציה ואתה ממשיך בה או מתמיד בה, כדי שתוכל להסתכל על עצמך במראה".
ואתה יכול להסתכל על עצמך במראה?
"כן. אין אף משימה שהפסקתי באמצע. מעולם. והיו הרבה פעמים מאוד מסוכנות. היתה למשל טיסת צילום בגובה רב. צילמנו את מערך טילי האויב והיו הנחיות להפסיק ולחזור לשטחנו כשיש שיגורים של טילים. באותה גיחה שוגרו עלי שבעה טילים. ראיתי את כולם משוגרים וכולם התפוצצו די קרוב. הייתי במטוס פאנטום בודד בלי מלווים ולא חזרתי הביתה. זה לא רציונלי בכלל. זה רק רגשי. אני טיפוס של רגש".
לא עושה באזים. בפרינציפ
אחד הדברים החשובים ביותר לתא"ל אורי הוא החופש, דבר שנראה מוזר בהתחשב בעובדה ששירת שנים כה רבות בצבא. "מבחינתי, חופש הוא אידיאל. כל מי שמכיר אותי, לא מבין מה עשיתי כל-כך הרבה שנים בצבא. גם בטיסה חשוב מאוד לשמור על חופש מסוים. בעבר, היה למוביל חופש החלטה. היום, אין לו חופש החלטה. יש לו מירווח החלטה. איבדנו משהו.
"אני תמיד אומר שתו"ל (תורת לחימה) הוא הדבר הראשון שצריך לוותר עליו במלחמה. צריך להשתמש בתו"ל רק כשאין לך משהו אחר יותר טוב לעשות. אני מאוד מקווה, שבמלחמה הבאה, שתהיה מלחמה קשה, יהיו לנו מספיק אנשים יצירתיים, שילכו נגד הזרם. מיגבלות הטיסה הובילו לחשיבה מוגבלת ודבר כזה יכול להכריע את הקרב.
"אם, למשל, מבנה של מטוסי אויב מתקרב אליך. אתה יודע מה יקרה אם אתה מפיל את המוביל של הזוג הראשון? איך זה ישפיע על המבנה הזה? בדרך כלל, תלך על הזוג החיצוני כדי לא לקחת סיכונים. אני לא ככה. היום, כשאני מציע לצעירים בטייסת מה לעשות אני אומר: לכו על המוביל".
והצעירים בטייסת מקשיבים לכל מילה של תא"ל אורי. הם אוספים הכל. כל טיפ, כל עצה. אחת התיאוריות המעניינות שלו נוגעת ליכולת שלנו מול האויב. "שואלים אותי תמיד איזה סוג של אנשים מצליח בקורס-טיס. אני יכול להגיד למי יהיה יותר קשה להצליח: למי שגדל בחברה סמכותית. לאנשים שגדלו בחברה סמכותית, יהיו בעיות בהתמודדות עם מצבי לחץ, דבר חיוני לטייס קרב. לכן, כל זמן שהאויבים שלנו הם תוצר של חברה סמכותית יהיה לנו פער איכותי בטייסי קרב. זו תיזה שלי, לא עשיתי עליה מחקר, אבל אני חותם עליה.
"יום אחד השתתפתי בקרב-אוויר במצרים. נכנסתי מלמעלה, הורדתי כוח מנוע ולפני שיריתי, הסתכלתי אחורה. ראיתי ש-300 מטר מאחורי יש מיג. היה לי נתיק גחון שלא השתחרר והיקשה עלי. עשיתי תמרון מסוג 'תן לו לחלוף', שלאחריו ביצעתי הורדת אף חריפה. כשהורדתי אף, המיג עף קדימה. מאותו רגע, לא הסתכלתי עליו יותר. אמרתי לעצמי: יש לי נתיק גחון, יש לי הרבה גרר, אני מוכרח להאיץ ואני לא מודאג ממנו. צללתי כדי לצבור מהירות, הרמתי את האף והוא עדיין היה לפני, מנסה לברוח. זה הכל נובע מהתיזה שלי. ידעתי שמנטלית, ברגע שטייס כזה הפסיד את היתרון שלו, הוא לא יתעקש, כי קשה לבנות יתרון מחדש. וכך היה. אם אני הייתי במצב כזה, אם היו מעיפים אותי קדימה, הייתי מושך למעלה, חוזר בחזרה אחורה ותוקע את ההוא צ'יק-צ'אק. הרי במצב שאני הייתי, עם הנתיק, הייתי מטרה הרבה יותר נוחה. ראיתי מספיק מקרים באוויר, שחיזקו את התיאוריה שלי".
בביתו של תא"ל אורי לא תמצאו אף תעודת הפלה, או תמונה עם הקדשה מהטייסת על הקיר. "התעודות שלי מגולגלות איפשהו. אני לא כל-כך יודע איפה", הוא מודה. גם כמה שעות טיסה צבר, הוא אינו יודע. "אין לי מושג. הפסקתי לעשות לוג-בוק בשנת 1970. אני לא מתעסק עם זה". הדבר המדהים ביותר הוא שתא"ל אורי לא ביצע מעולם באז. למי שלא יודע, באז הוא גלגול ניצחון שמבצע הטייס מעל הטייסת לאחר הפלת מטוס אויב. אין טייס אחד בחיל-האוויר, מסתבר, חוץ מתא"ל אורי, שיוותר על התענוג.
לוותר על באז? זה הרי חלק מהתהילה.
"לספר לך משהו על תהילה? נפוליון נכנס לאוהל שלו אחרי ניצחון באחד הקרבות וכתב 'נכנסתי לאוהל והאדמה רעדה תחת רגלי'. נפוליון העלה את התהילה לדרגה של ערך. באביב 1815 נפוליון נחת בפעם האחרונה בדרום-צרפת. הוא עמד מול כוח חיילים שנשלח לעצור אותו, חשף את החזה ואמר 'מי שרוצה להרוג את קיסר, שיירה בו עכשיו'. לא נורתה אף ירייה ונפוליון כבש את פריס בהליכה. ואז, כעבור מאה ימים, הוא ניגף בווטרלו. ולמי? לוולינגטון. נפוליון שאף לתהילה ויצר סוג מסוים של מחויבות של הצבא כלפי תהילה. החיילים של ולינגטון האמינו שנפוליון בלתי מנוצח ולכן הם ניצחו. זה מה שעושה הערצה ותהילה. אתה יכול לכבוש עולם שלם, אבל התהילה נעצרת במקום מסוים. ולכן אני לא עושה באזים".
כמו שאין לו תעודות על הקיר, תא"ל אורי לא מרבה לחזור אל זכרונות העבר. "אני תמיד מסתכל קדימה", הוא אומר. לאורך הראיון כולו הוא מסרב לספר על גיחות ספציפיות, על הפלות. רק לאחר הפצרות רבות, הוא ניאות לספר על שני קרבות-אוויר מיוחדים. הקרב הראשון והקרב האחרון. וגם אז הוא אומר "תכתבי שרק בלחץ המראיינת הסכמתי לספר. תתנצלי".
קרב-אוויר ב-8.2 ג'י
קרב-האוויר הראשון בו השתתף תא"ל אורי התרחש ביום הראשון של מלחמת ששת הימים. "הייתי אחד מ-12 טייסים שנשארו על הקרקע בתקיפת שדות-התעופה. אחרי שעות רבות ב'מיידי', הזניקו אותנו מרמת-דוד לכיוון סוריה. אתה טס פעם ראשונה בסוריה ופתאום אומרים בקשר: 'למפגש'. אם יש משהו שמאוד מרגש טייס, זה כשאומרים לו בקשר 'למפגש'. בשלב מסוים עזבנו את המכ"ם משום שלא היה למיראז' מכ"ם טוב, הסתכלנו החוצה מסביב ואז הבקר אומר: 'הם פנו לאחור'. אנחנו לא פונים לאחור, כי אנחנו לא רואים אותם. ואז הבקר אומר: 'תסתכלו סביב, מייל לפניכם'. אני הייתי בצד ימין, מספר ארבע. שברתי חזק ימינה ואני רואה ש-600 מטר מאחורי יש מיג.
"קרו פה כמה דברים שלא יקרו היום. היום אם הבקר אומר 'לפניכם', אז יש מטוס מלפנים. והיום, אף טייס צעיר שאני מכיר לא ישבור ויעזוב מבנה על דעת עצמו רק כי אמרו לו 'מייל לפניכם' והוא לא רואה שם מטוס. "התחיל בינינו קרב בודדים. שברתי ימינה מתחת לאופק כדי לא להפסיד מהירות. בשלב מסוים הרמתי את האף וגם הוא הרים. שמתי עליו אף. שנינו עולים למעלה ואני לא סוגר עליו. הבנתי שהוא יותר מהיר ממני. למיראז' יש מנוע מאוד רגיש וראיתי שאני הולך להגיע למהירות אפס, אז סגרתי את המבער והתחלתי להוריד טיפה את האף ואז ראיתי שגם הוא מוריד את האף. הוא הוריד אותו הרבה יותר מהר ממני ונפל יותר מוקדם.
"במהירות היחידה האחרונה שהיתה לי, חתכתי מאזנות למקום שאהיה מאוד קרוב אליו, ואז עברנו, הפוכים, קרובים מאוד אחד לשני. המרחק בינינו היה אולי עשרים מטר. כל-כך קרוב שאתה חושב שאתה נוגע בו. וככה, הפוכים, הסתכלנו אחד על השני. הוא היה עם קסדת עור. אני הייתי עם הקסדה הלבנה שלי.
"כיוון שהוא הוריד את האף יותר נמוך, הוא גם איבד יותר גובה ועבר אותי. בשלב הזה, נתקעתי במהירות אפס. עזבתי אותו והתעסקתי רק בבעיית המהירות. הייתי צריך לחלץ את המטוס ולא להיכנס לסיחרור, כדי שלא תהיה לי הזדקרות מדחס. לאט לאט נחלצתי מהמצב. בינתיים, הוא כבר היה כמה מאות מטרים לפני. הוא התחיל להשתולל ולהתפרע כדי להעיף אותי קדימה, כדי שאני לא אוכל לירות בו. פשוט שמתי את הכוונת על הקוקפיט שלו. הוא הפך שמאלה, שמרתי כוונת כל הזמן על הקוקפיט שלו, יריתי צרור קצר והכל נכנס בקוקפיט. הוא אפילו לא נטש. זהו, נגמר. היה שקט.
"זה היה קרב לחיים או למוות, אבל בקרב הזה היה גם רגע אינטימי. אתה מסתכל עליו והוא מסתכל עליך, ככה הפוכים".
לא הפריע לך, שממש ראית אותו?
"תמיד כשאתה מפיל מטוס והוא לא נוטש, יש איזו תחושה. לי, באופן כללי, תמיד יש רצון שהם יקפצו. אבל ברוב המטוסים שהפלתי, זה לא יצא טוב מבחינתם".
גם בקרב האחרון שלו, העניינים יצאו לא כל-כך טוב מבחינתם. הימים היו ימי מלחמת לבנון ואורי כבר טס ב-F-16. באותו קרב הוא הפיל שני מטוסי אויב. את האחרון שבהם, מיג-21, הוא הפיל בתותחים תוך ביצוע תמרון בתאוצה של 8.2 ג'י. הפלת תותחים, תוך תמרון קיצוני כזה על קצה גבול המעטפת, היא דבר נדיר ביותר, שלא נעשה מעולם בחיל-האוויר.
"טסנו ברביעייה ואני הייתי מספר ארבע בזוג האחורי", מספר תא"ל אורי. "דיווחו לנו שיש מבנה של מטוסי אויב שטס מולנו. הודיעו גם שיש עוד מבנה באיזור, שטס לכיוון אחר. המבנה שלי יצא ליירט את המבנה שבא מולנו. כל שלושת הטייסים האחרים היו עם הראש במכ"ם ואני טסתי כל הזמן עם הראש בחוץ, מפחד שהמבנה השני יפתיע אותנו ב-90 מעלות. ואכן, צדקתי. פתאום אני רואה שמגיעים אלינו זוג מטוסי מיג-23 מהמבנה שלא יירטנו בכלל. צעקתי 'מיגים'".
בשלב זה, נקלע תא"ל אורי למצב בו הוא נמצא ביתרון על אחד המיגים, אולם המיג השני איים בינתיים לשגר טיל עליו ועל חבריו למבנה. "לא רציתי להקצין את המצב ולכן חיכיתי ולא שברתי. ברגע שהסכנה מהמיג ביתרון חלפה לרגע, שברתי והפלתי את המיג השני בטיל. שאר המבנה בינתיים שבר והתייחס למיג הראשון. זכרתי שיש מבנה נוסף שצריך להגיע ממש מולנו, לכן שברתי הצידה וחיכיתי. בינתיים שמעתי את כולם צועקים, משגרים טילים, ואז, תוך ביצוע פנייה, ראיתי מטוס. לא ידעתי לזהות איזה. התקרבתי וראיתי שזה מיג-21. לא דיווחתי למבנה שלי, מכיוון שהוא כבר התחיל להתייחס אלי והיתה לי מהירות סגירה וזווית צידוד גבוהה. פשוט לקחתי אותו.
"הוא שבר ואני אחריו, כבר מגיע ל-8.2 ג'י, שומר על כוונת מאוד יציבה. ברגע שה'פיפר' הגיע לשורש של תא הטייס, אני יורה צרור קצר, וחולף. אחר-כך ראיתי את המצנח שלו נפתח. עד שלא ראיתי מאוחר יותר את הסרט בטייסת, לא ידעתי בכלל שהפלתי ב-8.2 ג'י, כי הכוונת נראתה מאוד רגועה. לא קלטתי את זה עד שהחבר'ה אמרו לי: 'תשמע, אתה יודע שהפלת ב-8.2 ג'י?'"
תא"ל אורי מקפיד להוסיף אחרי המילים "הקרב האחרון" את המילה "בינתיים". ועד הקרב הבא, הוא מקפיד להגיע לטייסת בקביעות ולשמור על כשירות מבצעית. נכון להיום, נשארו רק שני טייסי קרב שטסים בחיל-האוויר מהקורס של חורף 1962: תא"ל אורי ומפקד חיל-האוויר, אלוף איתן בן-אליהו. מתוקף הנסיבות, תא"ל אורי הוא היחיד מביניהם שטס מבצעית.
"בסך-הכל, טיסה בגיל שלי זה דבר מאוד ילדותי", הוא אומר. "שואלים אותי כל פעם: 'מה אתה צריך את הקטע הזה? מה הסיפור? להרגיש צעיר? בשביל מה?' ואני אומר 'חבר'ה, אהבה לא מסבירים'. אני בטוח שיום אחד תהיה לי סיבה טובה להפסיק לטוס. אני מקווה שאני אחליט על זה לבד, למרות שיכול להיות שיגידו לי 'תשמע, יש גבול. הגיע הזמן שתפרוש'. מי יודע?"
פיקאסו ורמברנדט לא עשו מילואים למרות שהטיסה גוזלת חלק ניכר מזמנו, תא"ל אורי מקדיש זמן רב ככל שניתן לציור. "אני מתעורר מוקדם מאוד. לפעמים בשעות משוגעות. אם הכל בסדר, אני מתחיל לצייר בשמונה בבוקר. לפעמים אפילו מוקדם יותר. אני שותה כוס קפה אחת. בלי סוכר. ב-12 בדיוק אני אוכל יוגורט עם קצת גרנולה, עוד כוס קפה ואחר-כך ארוחת ערב. זהו. חוץ מזה, אני מצייר כל היום. אני עובד ללא הפסקה במשך 12-10 שעות. היה יום אחד בו ציירתי משמונה בבוקר עד שש למחרת. 22 שעות".
אורי לא למד מעולם ציור באופן רשמי. הציורים שלו הם בסגנון קלאסי, "כמו במאות ה-17-16, בטכניקה שהיתה נהוגה בארצות השפלה".
"אני לא חושב שהמימסד האמנותי יקבל את הציור שלי, אבל זה לא מעניין אותי", הוא אומר. "עשיתי הרבה קרבות בחיים ואף אחד לא היה על אגו".
בשנה שעברה נאלץ תא"ל אורי להילחם בחזית שונה לגמרי. השריפה הגדולה שהתחוללה ביערות הכרמל, הותירה את ביתו שבקצה עין-הוד חרוך עד היסוד.
"הכל נשרף, גם חלק מהציורים", הוא מספר. "זה היה קשה מאוד, אבל לקחנו את זה בסדר. אני אופטימיסט. גם הטיסה שלי מוכיחה את זה. אומרים שאני לוקח סיכונים, אבל לא, אני פשוט אופטימיסט, תמיד מקווה לטוב. אחרי השריפה לא ציירתי במשך שמונה חודשים וזה היה מאוד קשה עבורי, אבל אני מסתכל רק קדימה. אחד הדברים הכי חשובים בשבילי זה התפתחות. גם בטיסה אני מרגיש שאני מתפתח ולומד כל הזמן וכך גם באמנות. יום שאני לא מצייר בו, הוא מבחינתי בזבוז זמן. אני חייב לצייר כל הזמן. ובכל זאת, אני ממשיך לעשות מילואים. פיקאסו לא עשה מילואים, גם לא רמברנדט. אצלי זה הכל על חשבון הציור".
מקצת ההפלות של אור גיל:
05-Jun-67 Uri Gil Mirage IIICJ MiG-21 Syria
10-Oct-73 Uri Gil Mirage IIICJ 83 Shared Claim 10-Oct-73 Uri Gil Mirage IIICJ Su-7 Syria
12-Oct-73 Uri GIl Mirage IIICJ MiG-17? Syria
12-Oct-73 Uri GIl Mirage IIICJ MiG-21 Syria
Jun-82 Uri Gil F-16 ? Syria
Jun-82 Uri Gil F-16 ? Syria
09-Jun-82 Gil F-15A MiG-23 Syria
מקורות:
http://www.e-mago.co.il/e-magazine/urigil.html
http://www.geocities.com/usarmyavia...israeliaces.htm
http://www.iaf.org.il/Templates/Jou...535&docID=19134
_____________________________________
נערך לאחרונה ע"י itai25. בתאריך 19-05-2006 בשעה 13:53.
|
|
ראשי
צ'אט
יפה יפה.
A friend in need 
- is a friend indeed 
מצב כלאיים
