נתחיל זריז עם הרקע לסיפור ..
סמ"ר אלי אישה , לוחם ביחידת דובדבן של שנות ה 90 , נהרג בתחילת יולי 1992 בזמן פעילות מבצעית בכפר ברטעה שבשומרון מאש נפתחה מקנה של FN מטווח קצר , את הירי ביצע חברו ליחידה ולצוות בזמן הפעילות, כאשר הייתה החולייה במקום בהליך סגירה על מסגד שבו היה מבוקש לחקירה, מסיבה שאינה ידועה עד היום , זוהה משום מה אלי ז"ל כמחבל ולא כלוחם מסוערב ולפי כך פתח חברו - "ג" עליו באש והרג אותו במקום .
מפגש חברים - כולם "זיקיות" בדימוס, חלקם עדיין משרתים באי אלו תפקידים
איכשהו עלה הנושא הזה שוב .. תוך כדי העלת נוסטלגיות בשירות על השם הזה ועל עוד שמות של לוחמים אחרים
והנה אני מוצא עצמי מדבר עם לוחם במי"ל ,אחד מהותיקים שאינו מהיחידה שלי והוא מדבר איתי על החוויה הכואבת הזו. ברמה האישית ,תמיד עניין אותי לשמוע את סיפורי מחזורי ההקמה של שדו"ב ,עליהם ועל המור"קים שלהם גדלו וחונכו שתי היחידות הנ"ל.
לא העלתי על דעתי לרגע אחד שמדובר באותו אדם שביצע את הירי , עד שניגש אליי אחד מהחברים שמכיר אותו, שניהם בני אותו מחזור אבל לא אותה יחידה ..
מה נאמר חברים , את שוק חיי קיבלתי באותו רגע .. דברתי עם אדם שחווה על בשרו את הדבר שכולם פחדו ממנו בזמנו ועד היום
הלוחם הזה גוייס לקראת סוף 89 .. והיום באמצע שנות ה 30 לחייו ,איש יוצא דופן . מספרים עליו שם כחיית טרף של אדם , אמיץ לב , חד ובעל כושר משחק יוצא מן הכלל - דבר הכרחי לשנות פעילות אלו.
לא נפרט יותר מידיי .. מפאת כבוד האיש בעיקר ולוחמי היחידה בכלל .
אבל בוודאות , השלים הנ"ל עם עברו ואת זכרו של חברו לצוות הוא ישא לכול חייו זה בטוח.

קישור לדף ההנצחה לזכרו:
http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp...3463&ndt=513467

יהי זכרו ברוך, ולא נשכח גם את אייל וייס ז"ל מפקד היחידה שנהרג בתאונה במהלך פעילות, רועי אבן, ניב יעקובי, לירון שרביט ז"ל שנהרגו באסון עצירה א-שמליה, רועי דרור ז"ל שנהרג בתאונת אימונים במסלול , אושרי חבר ז"ל שנהרג בתאונת דרכים ודורון ז"ל שנהרג בתאונת צלילה.

כמה זמן אחרי האירוע שמעתי במקרה בליל שישי בגל"צ תוכנית בסיגנון "ציפורי לילה" ועלה לשידור אדם שטען שהיה חבר לצוות, דיבר על תחושת אשמה ובקשת סליחה (אני חושב שזה היה לקראת ראש השנה) והזכיר משהו לגבי העובדה שמה שמעיק עליו יותר מכל היה העובדה שלאחר הירי הראשוני, הם המשיכו לירות בו...

אביו של דורון שנהרג בצלילה ל"בור הכחול" אימץ את היחידה בזמנו ותרם ציוד רב לרווחת הלוחמים ב"פלגה".

.

כן, בלי להכנס לפרטים, בעיית הזיהוי נמשכה מעבר לירי הראשוני.

אביו של דורון אימץ את הפלגה ואביו של אושרי חבר ז"ל ממשיך לעשות כך עד היום ועל כך מודים לו כל הלוחמים.

שירתתי בגזרת ג'נין באותה תקופה, והייתי בצוות כוננות לתקרית.
היה נורא לשמוע בקשר את ההתקלות ואת הצעקות שיש "פרח" ואת כל ההשתלשלות....

4 חודשים לאחר מכן חיסלנו את החוליה של הפנתר השחור בברטעה שבעקבותיה יצא אלי אישה.

חצי נחמה?

לא יודע...

הנשר האדום .. משחק ילדים לעומת מה שהתפתח כמה שנים לאחר מכן באיו"ש ובאזח"ע

MEMORY LANE, שלהי האינתיפאדה הראשונה, שנה (יחסית) דלת תקריות והרוגים, שלקראת הגירוש הלא מוצלח של 400 פעילים חמאס למעבר זומריה בדרום לבנון (שהחזרתם כעבור שנה הביאה להקצנה משמעותית בפעילות הארגון ובכלל זה מעבר למבצעי התאבדות בהיקף נרחב), של חיסולו של עבאס מוסאווי מזכ"ל החיזבאללה (מה שהביא לעלייתו המצערת של נסראללה הקיצוני פי כמה, שביסס את אחיזתו של הארגון בדרום לבנון על חשבון הארגונים המתחרים, חיזק את הקשר עם איראן, הביא להתמקצעות הארגון וסלל את הדרך לנסיגת צה"ל ולמלחמה האחרונה), שנת שינוי ומעבר גם מבחינת צה"ל (רא"ל ברק כרמטכ"ל חדש אגרסיבי במיוחד המחזק את אחיזתו במטה כללי על ידי קידום גורף של קצינים בני טיפוחו מקרב היחידות המובחרות ובכלל זה דיין, תמרי, לוין, אביטל, יעלון, עומר בר-לב שמוחזר לצבא ורבים אחרים). בין התקריות הבולטות היו כמובן המצור הכושל על מעוזי החמאס באוניברסיטאות ביר-זית וא-נג'אח ערב הבחירות (שהסתיים בקול ענות חלושה כתוצאה מהמהפך בשלטון ובעקבותיו התחזק החמאס משמעותית במרכז וצפון השומרון), ליל הקלשונים בעמק דותן, אסון צאלים ב' ויתר תאונות המבצעיות בח"א ובצבא בכלל, וברמה האישית יותר נפילתם של יפתח אוטולנגי, זהר כלב וחיים בר-נתן (שלשתם בדו"צים), דורון דרזי, אהוד ברמן, אליחי טובים ושמעון בן-ברוך (כולם משמשון, U-367 ישמח להרחיב אני מניח), ירון בר-דור, ערן עופר, שמרי שפרן, ערן וכסלבאום, אריה כהן, תמיר שרון ואלעד שילה (כולם מסיירת מטכ"ל), גיל רוזנטל, אסף רוזנברג וגיל צוריאנו (שלשתם מ 669 בתאונות מסוקים), אמיר מלט (תאונת הרשת הפושעת בחצרים), יואב פכטהולד (מט"ק שנהרג במהלך מבחני הקבלה של המרכבה 3 ב') וערן אלכווי.

הבן אדם כיוון לראש אקדח ופשוט לחץ על ההדק - בלי שום רצון להתאבד .
אלי טובים נהרג גם באותה שנה , התייבש במהלך ניווט בקורס המכ"ים שלו
דני דרזי אני יודע ששמו היה דורון .. בכיסופים היה מוכר בשם דני
נהרג באחת מהתקלויות היותר מופרסמות ביחידה בגזרת חאן יונס , נפצע קשה לאחר שחילץ שניים מחבריו הפצועים ונפטר עד כמה שזכור לי ימים ספורים אחרי פציעתו
ברוך בן שמעון תושב צפת נהרג גם הוא בהתקלות מאוד מפורסמת בשנה זו , בהתקלות זו נפצע חברו מכר מאוד טוב , שמנהל היום חנות רהיטים באזור מגוריי..המבוקש עימאד עקאל אחד מהרוצחים היותר גדולים אז נהרג
יובל ברששת - ששמו לא הוזכר , נפצע גם הוא במהלך התקרית ,ונותר משותק מכתפיים ומטה , נכח בטקס פירוק היחידה ב 1996 כשהוא על כסא גלגלים ומדי א .. נפטר כמה חודשים מאוחר יותר
ישנו איזכור אחד בלבד לזכר הלוחמים ,בפעם האחרונה שבקרתי שם היו מצויינים שם שמות 4 לוחמים בלבד
וזוהי אנדרטה של קק"ל ביער כיסופים .

ציטוט:

במקור נכתב על ידי u-367 ברוך בן שמעון תושב צפת נהרג גם הוא בהתקלות מאוד מפורסמת בשנה זו , בהתקלות זו נפצע חברו מכר מאוד טוב , שמנהל היום חנות רהיטים באזור מגוריי..המבוקש עימאד עקאל אחד מהרוצחים היותר גדולים אז נהרג יובל ברששת - ששמו לא הוזכר , נפצע גם הוא במהלך התקרית ,ונותר משותק מכתפיים ומטה , נכח בטקס פירוק היחידה ב 1996 כשהוא על כסא גלגלים ומדי א .. נפטר כמה חודשים מאוחר יותר .

אם אני זוכר נכון אז במבצע החיסול של עימאד עאקל לא נהרג איש, רק נפצעו כמה אנשים כולל לוחם שקיבל קליע בקסדה או באפוד המגן...

יובל ברששת נפטר למיטב זכרוני קרוב יותר לסוף שנות ה-90. בכמה כתבות/ראיונות שנעשו עליו במקומונים של האזור, הוא/משפחתו טענו שהוא ניזנח ע"י חבריו ליחידה וצה"ל.

.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי g.l.s.h שקיבל קליע בקסדה או באפוד המגן....

קטע טוב .. קסדה או אפוד מגן .. בהתחשב בזה שהם לא היו קיימים בכלל באופי זה של פעילות .

ציטוט:

במקור נכתב על ידי g.l.s.h יובל ברששת נפטר למיטב זכרוני קרוב יותר לסוף שנות ה-90. בכמה כתבות/ראיונות שנעשו עליו במקומונים של האזור, הוא/משפחתו טענו שהוא ניזנח ע"י חבריו ליחידה וצה"ל.

יובל ז"ל לא יכל לטעון כלום, יכולת הדיבור גם נפגעה , הקליע פילח את גבו ומשם את חוט השדרה שלו - אני מניח שאתה מבין מה משמעות פציעה כזאת .
לגבי משפחתו , בחייו ראינו אותו בפעם האחרונה בטקס פירוק היחידה ,אותי החיים לקחו לכיוון אחר לגמרי ,אבל חבריו לצוות אני מניח שנסעו ללוייה ומקפידים עד היום להגיע לאזכרות, לא יכול לומר שאני מכיר טענה של הוריו .
אם ברשותך כתבה כזאת אשמח לקרוא ובהתלהבות אפילו, מכיוון שלא נתקלתי עד היום בשום איזכור תקשורתי עליהם , לא עליו ולא על בן שמעון

אני חייב לומר שכול מה שמתואר כאן אני הייתי בערך שנה לפני גיוס,כך שבעצם כול הסיפור כאן הוא יותר בגדר מור"ק של ותיקי היחידה

התקרית עצמה גבתה מחיר כבד , המבוקש זוהה בתוך הרצועה נע רגלית , היסח דעת של שנייה והכוח זוהה שם , המשך התקרית היה משחק יופי של תסריט בסרטים של ספילברג. כאשר הוא ניסה להמלט ברכב מסוג "רנו 5" שאחריו דולקים הלוחמים שסגרו עליו בסופו של דבר ,התפתח שם ירי מטווח קצר מאוד , המיקום שבו נעצר הרכב היה במקום הומה אדם כמה ק"מ דרומית לחאן יונס באזור הכפר סוהילה קן צרעות "זכור לטוב" בזמנו, כך שהוא קיבל סיוע מחרות וחמושים נוספים,בשניות הראשונת נהרג בן שמעון , ולאחר מכן נפגע ברגלו אותו מכר שציינתי , בר ששת שהיה הנהג , והיחיד שמעבר לאקדח החזיק מתחת לכסאו M-16 קצר חטף אחרון ונותר מנוטרל בלי יכולת להגיב בכלל ..
נותר לוחם אחד - מפקד החולייה שניהל את הקרב ביחד עם "ש" הפצוע ברגלו עד להגעת כוחות החילוץ - חיילי מג"ב פלוגה ל"ו שישבה באזור רפיח ים הגיעה למקום קרוב ל 20 דקות מהרגע שהבינו שהחלה התסבכות מסויימת .
ברששת למעשה גסס מהרגע שנפגע - עצם ההשרדות שלו מהערכת זמן של חודשים לשנים הפתיעה את כולם , אני זוכר זאת מצויין מכיוון שהוא היה מקפיד להגיע לכיסופים על כסא גלגליו כמעט בכול יום שישי.

1. במבצע לכידתו של עימאד עאקל השתתפו כוחות מעבר למסוערבים וקצין אחד ספג את היריה המדוברת, כמו שאמרתי, בקסדה או באפוד. את הפרטים שמעתי בזמנו מלוחם 869. אני אישית הייתי באיזה קורס ושירתתי באיו"ש אותו זמן. אם הוא הטעה אותי - יכול להיות. בחדשות דווח בתחילה שעימאד עאקל חוסל בפעילות שגרתית של כוח תותחנים! הפרטים היותר מדוייקים פורסמו זמן לא קצר אחרי הפעולה. אישית לא הייתי סקרן לגבי פרטים מדוייקים של "פעולות שבדיעבד" מה עוד שברגע שבוגרי שמשון 869 וחרמ"ש (אשחר, אשבל או איך שקראו לפלוגה שעברה לחברון אחר כך) שמצאו מקומם ביחידות שבאיו"ש סיפרו אודות עאקל סיפורים שחלקם היה מוגזם וסותרים זה את זה, לא היתה לי סיבה לחקור יותר לעומק.

2. לגבי בר-ששת ז"ל - לא צריך להיות בעל יכולת דיבור כדי לטעון משהו (ע"ע סטיבן הוקינג). אם אני זוכר נכון הוא היה תושב יפו או בת ים וסיפורו התפרסם באחד המקומונים של דרום גוש דן. הוא (או משפחתו) לא טענו את מה שטענו מתוך טינה אלא אמרו משהו כמו "הוא/אני לא היה ממש אחד מהחברה ולא היה חום מיוחד או יחס מיוחד אחרי הפציעה והשיקופ הראשוני". בלי קשר לכתבה הנ"ל, אם אני לא טועה אז במקרה של בר ששת ז"ל היתה איזו מיני מהומה בדבר הלוויה הצבאית וסממניה. כאן יכול להיות שאני מבלבל עם לוחם אחר שנפטר כתוצאה מהפציעה לאחר תקופה לא קצרה.

.

לא נתקלנו בהם , לא ראינו אותם ולא שמענו עליהם , את כול המידע קיבלה היחידה ישירות מרכזי המודיעין והפעילות מעבר לרמת יחידה הייתה לעיתים ת"פ אוגדת אזח"ע או פד"מ של שלומי ינאי ויום טוב סמיה
ב 217 של השנים האחרונות בוודאות אני יודע שהם עובדים איתם צמוד עד כדי ישיבה איתם בבסיסי היחידה .
בנוגע לפלוגות החרמ"ש , אשחר אשוח ואשבל , איתם כן היה קשר והם עבדו לא פעם בצמוד או אפילו ת"פ שלנו ,היה איזה נסיון לתפעל אותם כצוותים מסוערבים כתוצאה מעומס הפעילות על ימ"ס עזה ויחידת שמשון ,זה נחל כשלון מוחץ אחרי כמה תקריות ברצועה והוחלט לפרקם , אשבל ישבה במגן 12 , אשוח ואשחר חזרה לגזרת נחל עוז , אורן - התמקמה בהתנחלות גן אור ועשתה פעילות בט"ש מציר כיסופים עד אזור רפיח .

ידע פרטים מדוייקים מעבר לעדות שמועה או ספקולציות (באותה שיחה הוא סיפר פרטים מדוייקים על התקרית בצומת הT שבה נהרג קמ"מ עזה מינץ וכן על המקרה מייד לאחר פינוי עזה שבו צוות שמשון עוכב (נעצר או איך שתקרא לזה) ע"י האנשים של עארפת בדרום הרצועה, שני אירועים שעליהם כן קראתי תחקירים רשמיים יותר. אני נוטה להאמין למה שהבחור ההוא ידע למרות ש 869 (לפחות בגירסאת איו"ש) היו נוטים להפרזות אפילו בסטנדרטים המקובלים.

לפחות לגבי חרמ"ש שפעל באזור ג'בליה (כולל האנשים שהיו אחראיים לחיסול ששת אנשי הפת"ח ממש ערב מימוש אוסלו), הם הועברו כמה שבועות מאוחר יותר לחברון והיו ידועים כשבוז"י תחת משום מה שהם ראו כ"ערבים מתורבתים מדי שאומרים לנו "חג שמח" בפסח" (ציטוט מדוייק).

.

זה נכון !
אחלה נופש זה היה - הם ישבו ושיחקו בבית מעצר DCO בגבלייה ששבש עם השוטרים הפלסטינים
בית המעצר היה כמה מאות מטרים מחסם ארז
הלוחמים , הנשקים , והרכב המסחרי שבו נלכדו הוחזרו בשלום , לא מאמין שצצת לי עם הסיפור ההזוי הזה .
אנחנו גם בעוונותו הרבים שמחנו לאיד החרמ"שניקים , תנסה לדמיין לעצמך עולה מרוסייה פחות משנתיים בארץ עם מבטא רוסי עדיין שמנסה לומר בערבית "שו באחוסק" { מה זה עניינך \ מה איכפת לך } לאיזה מקומי .

אבל באיו"ש, במבט מפוקח לאחור, לא 217, לא חרמ"ש ולא פלוגת עקרב, עם או בלי מבטא, אשכנזים, צ'חונות, האתיופי האחד שהיה האחד שהיה יליד רוסיה ואפילו סגן מפקד היחידה הבוכרי, לא ממש "שיכנעו" את המקומיים (ברוב המקרים) מעבר לרמה מאוד בסיסית.

לגבי הצוות שנעצר בעזה - אולי לכמה אנשים זה היה נראה אנקדוטה משעשעת, אבל לאחרים זו היתה ההתחלה הזריזה מאוד של התפוררות האידיליה שמאוחרי הסכם אוסלו (אפילו אדם סקפטי כמוני הימר שהם יעשו צעד כזה רק חצי שנה לפחות אחרי המימוש). תוך זמן אפס חדלה לחלוטין (כמעט) הפעילות הצה"לית העצמאית בשטחי A וחילחלה התרבות הקלוקלת שניוונה את צה"ל עד לסוף שנת 2000. אני עד היום זוכר את ההלם שהיה כאשר קצין נחל נהרג בדרום הרצועה "על הגדר" ולא בגלל שאננות וחוסר הבנה שהסכם זה משהו אחד ומציאות זה משהו אחר. ביריחו עוד היו כמה שבועות שבהם הייתי נוסע ברכב צה"לי שכור דרך העיר כדי להגיע לבסיס שדרך הגישה היחידה אליו היתה דרך העיר בזמנו. בוגרי לוב ועיראק היו בכל פינה ופינה ואלו היו בהחלט רגעים מאוד סוריאליסטיים כאשר אתה מביט מטווח אפס דרך החלון על שלישיית שוטרים לבושי שחורים שעומדים תחת העמוד של תחנת אגד בצומת תל יריחו. סוריאליסטי עבור מי שעד לשבועיים לפני כן היה אמור לירות בערבי חמוש.

.

אם תרצה אני אשמח לפרט לך את מחשבות הלוחמים על הסכמי אוסלו בזמנו , לא כאן כמובן .. הדעות של אז והיום די משתנות יחד עם האנשים .

כל מי שראה איזו מציאות ארוכת טווח נוצרת מאחורי ההסכם ולא משום שהיה פעיל פוליטי. את הימים הסוערים שבין יולי 1992 ונובמבר 1995 (פחות חודש ומשהו מכל קצה) ביליתי בחממה של צה"ל שבה הורגשה פחות הסערה הפוליטית. סביבי היו הרבה אנשים פיקחים אבל רק מעטים הבינו את משמעות האירועים. זה אחד הפרטים הזכורים לי טוב יותר מהכל.

.

היחידה שלהם החלה את פעולתה בגזרת ג'נין, כמדומני זה היה בסביבות '90-'91.
בתפקידי ליוויתי מבצעים של כל היחידות שציינת, ויותר. מה שאמרת נכון לכל אחת מהן מלבד מסתערבי מג"ב.
החבר'ה האלו היו בלתי צפויים, נועזים ושלוחי כל רסן מה שתרם להצלחתם הגבוה.
לא פעם הייתי מזהה חבר'ה שלהם בבית קפה בכיכר המרכזית של ג'נין יושבים בניחותא.
זה מסביר את הכל.

או שאני טועה, ואתה זה שהיית אמור לזהות ?!

במשך כמעט שנתיים חייתי בחדר מעל המסתערבים של מג"ב בחטמ"ר ג'נין והכרתי אישית את כולם ע"כ היה עצוב מאד אם לא הייתי מזהה אותם. אך, המקומיים לא זיהו אותם כמסתערבים למרות שישבו סנטימטרים ספורים מהם דקות ארוכות. גם רצוי לציין שמהקמת היחידה ועד 94' החבר'ה פעלו אקסקלוסיבית בגזרת ג'נין ועדיין לא זוהו ע"י המקומיים.

יתרה מזאת, בעוד שאת החבר'ה של דובדבן תצפיתנים בכפרים פלסטינאים היו מזהים מרחוק ברכבים שהוחרמו עוד באותו בוקר של הפעולה, המגבניקים טחנו שני מרצדסים במשך תקופה ארוכה מבלי לעורר חשד שוב ושוב בזירות חוזרות - כלומר אפילו אופי הנהיגה שלהם הפגינה אסרטיביות ו"מקומיות" שהיתה חסרה ל217 וכמותיהם.

ולשאלתך, חלק מתפקידי היה גם זיהוי פרצופים, אך בייחוד של האויב

שבעיקר מסיבות של מוצא אתני, היתה טבעית יותר עבורם.

בכל מקרה מי שמדמיין מצב שבו ניתן להיות שתולים לחלוטין באוכלוסיה ללא התגלות, טועה. בניגוד לחברות מערביות, חברות מסורתיות רגישות הרבה יותר לניואנסים שונים ומשונים ומסוגלים לגלות בקלות רקע אתני של אדם.

.

לגבי ימ"ס, היום 20 שנה אחרי כשהתבגרנו בהחלט אפשר להגיד שהם הסתערבו טוב יותר מאיתנו, וכן זה בהחלט היה קשור למוצא האתני של רובם, הם נטמעו בשטח בצורה טבעית הרבה יותר מחבורת האשכנזים המאופרים שהיינו...

בכל מקרה יתרונות אלו מול היתרונות האחרים של דובדבן איזנו אחד תשני ובסופו של יום טבלת המבצעים המוצלחים של 2 היחידות הייתה מלאה...



לגבי אלי אישה, אני הייתי לוחם צעיר ביחידה כשהדבר קרא, עד היום אני זוכר את השמועות מתחילות להגיע וכולם מתרכזים מול הלשכה.
אני זוכר את השוק, כמו מחבט ביסבול בראש כשהבנתי מה באמת קרה שם ומי עשה מה, אנשים שהכרתי והערצתי בתור לוחם צעיר, מה שקרה שם היה הפחד הגדול ביותר של מסתערב( לפחות אצלי עד כמה שהנפש הדפוקה שלי באותו הזמן ידעה בכלל לזהות פחד), למות מחברים שלך כי הם לא זיהו אותך.
כל האירוע הפך קשה הרבה יותר ככל שהפרטים הגיעו ונחשפו, עד היום אני לא שוכח את היום הארור הזה.

היתה שם שנה ממש קשה ב- 1992, חיפשתי ומצאתי את שמות חללי "שמשון" בדפי יזכור :


ברמן אהוד (אודי) http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=513416

דרזי דורון (דניאל) http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=513482

טובים אליחי (אילי) http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=513501

בן שמעון ברוך http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=513375



אני זוכר שהיו עוד חללים ליחידה, בשנים 89-92, לבושתי אני לא זוכר את השמות, מישהו יכול להוסיף ?

! This is Sparta

חוץ מלהניף את הדגל אין משהו אחר להוסיף .
אבל , קיבלנו איזה ספר יחידה , בערך 150 עמוד על כול דורות היחידה - לא מוזכרים שם נופלים נוספים מלבד אזולאי

ולא יובל בר ששת..
והפרטים שאני מכיר הם שהוא חטף במבצע לחיסול אנואר סלאייח, שהיה אז מבוקש מס אחד ברצועה.

ברוך, למיטב ידיעתי נהרג באירוע אחר.

בר ששת, שהיה משותק מאז המקרה חי עד לפחות 98-99 או 2000 ומעלה.. (עליו השלום).
כן זכור לזכותם של זוג הלוחמים שהיו עם בר ששת, שהם חירפו נפשם וגוננו בגופם על בר ששת,
תוך כדי מאמצי החילוץ, ירו באוויר ולא פגעו באף אחד מההמון שסגר עליהם, עד שהגיע כוח החילוץ.

למרות שיהיה מי שיחלוק עלי - לדעתי מן הראוי להוסיף לשמרי שפרן, ערן וכסלבאום, אריה כהן, תמיר שרון ואלעד שילה את שמו של נמרוד לודמיר ז"ל. למרות שלא נהרג כמו חבריו על אותה דיונה ארורה, מות חבריו אכל ועיכל אותו מבפנים ללא הפסקה עד שנמצא נטול חיים לצד הדרך.
אלו המכירים לעומק את פרטי האירוע יוכלו ודאי להבין את המשא הבלתי נסבל שנחרט בזיכרון, כאשר אדם רואה את פני חבריו בשניה האחרונה לחייהם שאותם הוא-עצמו עתיד לקפד...

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

ללא ספק אתה צודק ומעלה נושא כואב וישן בצה"ל ובמיוחד ביחידות המיוחדות והוא טיפול בפצועי הנפש.

ברמה הטקטית, טעות טרגית שנבעה מאי סגירת הגדרת חזית המסגד בתדריך לפני מבצע בין שני צוותים שונים שנעו לסגירה משני כיוונים שונים, הובילה להימצאות חמוש (אלי) במקום שלא היה אמור להיות.
ברמת הלוחם, להיטות יתר של מפק"צ חדש "ג" עם chip on his shoulder שהובילה לפתיחה באש מהירה מדי. ברמת הפיקוד, מפקד יחידה כושל ביותר - עמוס - שהיה האחראי העיקרי לשרשרת הטעויות במבצע (והודח עקב כך - אם כי באיחור רב). ברמת הפרט - החייל היורה "א" נשרט כמו שרבים מאיתנו נשרטו.

לפי מה שסיפר לי בזמנו אורי אזולאי ז"ל, שקיבל את הפיקוד על הצוות הנ"ל זמן קצר לאחר האירוע, הם נכנסו מסוערב בכח די גדול למ.פ., ונחשפו מייד. רוב הכח חילץ החוצה, למעט חולית החוד בה היו 3 אנשים, לרבות מוטי ברששת ז"ל. הם הצטרפו לפאודה שהתפתחה שם, וכשהגיע המבוקש כדי לירות באוויר ולעשות רעש לכבוד הרחקת הצבא, ירו בו מטווח קצר (לכל חסידי הוראות הפתיחה באש - האיש היה עם נשק ביד עם כדור בקנה). אחד ממאבטחי המבוקש ירה לכוונם, ומהירי נפצע קשה מוטי ברששת.
הזוג שנשאר מצא את עצמו מול כל המ.פ. כאשר יש להם פצוע קשה, ולרשותם האקדחים האישיים שלהם והקלאצ' של המבוקש. עקב תקלה כח החילוץ התעכב במשך 18 דקות (!), והם החזיקו מעמד עם הפצוע קשה ובלי להרוג אף אחד נוסף, תוך שהם מרחיקים מהם את ההמון ע"י ירי מהנשק של המבוקש ואח"כ מהאקדחים שלהם.
בעקבות האירוע הנ"ל שלושתם קבלו צל"ש.

I think, therefore I am. I think

למיטב ידיעתי, וממה ששמעתי מפי אדם שאני סומך על מה שאמר.

הכח נכנס למחנה הפליטים כי חשבו, אולי ידעו, שהמבוקש הבכיר אנואר סלאייח, מסתובב באיזור.

לדבריו, בעת כניסת הכוח למ.פ. היתה תחושה באוויר, שמשהו קורה... כמו כן, טרקטורים ומשאיות חנו וחסמו את הסימטאות.... מה שגרם לכח החילוץ להתעכב דקות ארוכות ואיומות, עד להגיעו.

סלאייח היה בר מוות.
הוא לא נורה כי הוא נראה עם נשק, הוא נורה כי הוא היה מבוקש עם דם על הידיים והנה, הגיעה שעת הכושר לחסלו.

לאחר שאחת החוליות "נשרפה", הצטרפה שלישית בר ששת לפאודה וכך "שרדה" בשטח, כשפתאום התחילה התגודדות והתרגשות באיזור, וכל האנשים החלו מצטופפים סביב איזה מכונית פג'ו תכולה, הבינה השלישיה שהדג שלהם הגיע, הם ללא אומר, החלו מתקדמים לכיוון, מפלסים דרכם ללב ההמון,
עד לאנואר סלאייח.
ההמשך ידוע, ודייק אישגדול לגבי החילוץ.

לא המקום להכנס כאן להיסטוריה ולויכוחים בעניין ..
ואם יש מקום ,או יותר נכון היה מקום בצה"ל שזוכרים בו את מה שקרה או התרחש בצורה מדוייקת על כול פרטיו, זה בדיוק המקום הזה שהיה עונה לשם "שמשון"

אבל זה... בדיוק המקום כדי להכנס להסטוריה, אולי ללמוד משהו חדש, אולי להזכר ולזכור,
וגם סתם, לדעת.

בכל מקרה, את שכתבתי שמעתי מקצין ביחידה שלך, וותיק ממך. (שהיה באותו יום בשטח.)
זה כל מה שאני יודע בנושא.
להת'.

סליחה על ההקפצה אבל סטורנג הפנה את תשומת לבי לכתוב כאן לגבי 3 מקבלי צל"ש משמשון
אחד מהם אתרתי והסופתי לאתר הגבורה
סמל דורון דרזי ז"ל

מישהו יודע מי הם השניים האחרים שקיבלו צל"ש
וכמובן אם ידועים צל"שים אחרים של שמשון אשמח למידע
תודה

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

http://www.idf.il/1133-15762-he/Dover.aspx

לפני 20 שנה נהרג לוחם דובדבן, סמ"ר אלי אישה ז"ל, מאש כוחותינו. רס"ן מיכה אוחנה, ששירת כלוחם לצידו, מספר על האירוע הקשה ומאפשר הצצה ראשונה לשיר אישי שכתב לזכרו

תאריך: 25/04/2012, 14:43 מחבר: עידן סונסינו, אתר צה"ל
היה זה יום קיצי, היה יום יפה
נכנסנו ל"ברטעה" באויב לשטה.
הכול היה אמור להיות כה פשוט
עד שלפתע קרתה הטעות.

הוא מת בידי חבר, אך גם זה לא ידע,
שבמי שהוא יורה, זה בחבר לנשק, חבר ליחידה.
מיד לאחר הירי הם רצו אל הדמות
ובשלב זה לא גילו עדיין את גודל הטעות
(...)

הקיץ יצוינו 20 שנים לנפילתו של סמ"ר אלי אישה, החלל הראשון של "דובדבן", שנהרג מאש כוחותינו בתקרית שהרעידה את אמות הסיפים של היחידה המובחרת. רס"ן מיכה אוחנה, כיום ראש מדור תיעוד מבצעי בחטיבת דובר צה"ל, היה לוחם וחובש הכוח בתקרית. בשיחה בלעדית עם אתר צה"ל, הוא משחזר לפרטים, שלא נחשפו עד היום, את האירוע ומשתף בתחושות העזות שהוא הטביע בו וביחידה.

"זו הייתה אמורה להיות פעולה שגרתית ביותר", מספר רס"ן אוחנה. "היה לנו דיווח על מסית במסגד בברטעה שבגזרת ג'נין, והיינו צריכים לעצור אותו. מאות פעולות כאלה עברנו במהלך השירות". בזמן שארבעה מסתערבים התכוננו לאיגוף קומפלקס המסגד, רכבו של מיכה, בכוח העיבוי, נע בין בתי הכפר שצלליהם מתארכים עם השמש ששוקעת.

"הלוחמים היו מחולקים לשתי זוגות, קצין וחייל, כשצוות אחד בא ממזרח והשני ממערב. לכל לוחם הייתה פינה שהוא היה צריך לסגור", משחזר רס"ן אוחנה. "אחד הצוותים, זה שאלי לוחם בו, הגיע מהר יותר. מפקד היחידה מבין את העיכוב ומחליט לשנות את המיקום של שני הלוחמים שכבר נמצאים בזירה, כך שכל אחד מהם יתפוס שתי פינות. הבעיה היא שהוא לא מעדכן את הזוג שמתעכב. כשאלי מזהה אותם מתקרבים מעמדתו הוא מבין שהם סוגרים את הקומפלקס ויכולים להתחיל את הפעילות, אז הוא שולף את הנשק מהבגדים".

החיילים, שלא מודעים לשינוי בעמדות, מזהים דמות מחוץ לקווים המוגדרים, חושפת נשק. מבחינתם, נמצא מולם מחבל חמוש. כמו אלי הם שולפים את אקדחי ה-FN שלהם, אבל הם גם לוחצים על ההדק, קורעים את אוויר השומרון באש לכיוונו. הדמות נופלת, והחיילים ממהרים לרוץ לעברה. כשהם מתקרבים, רואה הקצין תנועה בלתי רצונית אחרונה מכיוון החשוד. הוא מפרש את התזוזה כניסיון של המחבל לתת צרור אחרון לכיוונו. גם מטווח של מטרים בודדים הוא לא מזהה שזה החייל מיחידתו. הוא משחרר ירייה נוספת, מוודא את נטרולה של המטרה, כמו באימונים.


בתמונה: רס"ן מיכה אוחנה

"כשאני יוצא מהרכב אני שומע ירייה בודדת", מספר רס"ן אוחנה. "לא שמעתי את היריות שלפני. הקצין צועק לי לעלות מהר לאזור ההיתקלות, בסמוך למסגד, שיש פצוע. אני רץ במהירות ושואל את מפקד הצוות, 'מכוחותינו או מכוחותיהם?'

'מכוחותיהם', הוא משיב לי, ואני עולה ישר. כשאני רואה את אלי שרוע אני צורח לחיילים לחפות בדחיפות לצדדים, שואל בצעקות מאיזה כיוון ירו עליו. אז הקצין משיב לי "'מה זה מאיפה ירו עליו, אני יריתי עליו'", משטח רס"ן אוחנה בשטף. "אז אמרתי לו, 'איך ירית עליו? זה אלי'".

אחרי עשרים שנה
באותו רגע אוחזת היסטריה בחיילים. "אנשים מכל כיוון מתחילים לבכות. מפקד הצוות של אלי כמעט מתמוטט". אבל רס"ן אוחנה לא יכול להיכנע להלם ולאחיזת האבסורד, הוא חייב להמשיך ולמלא את תפקידו. על רקע הצעקות הוא קורע מעל הפצוע את הבגדים ומתחיל לבצע בו פעולות החייאה. "הבנתי מהשנייה הראשונה שהמצב רע מאוד", הוא מספר. "אני מנסה במקביל לפעולות שלי להזניק ניידת טיפול נמרץ, אבל הרכב לא מצליח להיכנס לכפר, מקומיים מנסים לשבש את כל דרכי הגישה".

במהרה מגיע רופא היחידה אל המקום. השניים מתחילים בניתוחי שדה. "אחרי חצי שעה הרופא אומר שאין טעם יותר. הוא מכריז על מותו של אלי. השוק הוא עצום. אני עומד כשעליי הדם שלו, ואנחנו מתחילים המתנה של שעות בכפר בשביל התחקירים".
בעקבות אותם תחקירים הוחלט להדיח את מפקד היחידה והוכנסו נהלים קפדניים של מסדרי זיהוי לפני פעילות מבצעית; אבל הלקח הכי גדול שלמד רמ"ד תיעוד מבצעי היה אחר. "המסר הכי משמעותי שלקחתי מהתקרית היה כמה שאסור שתהיה יד קלה על ההדק. מאז מה שקרה לא יריתי אם לא היה לי זיהוי ודאי. רק 100 אחוזים".

עוד באותו ערב ליווה מיכה, מתוקף תפקידו, את גופתו של אלי בנסיעה הארוכה לתל השומר. בלילה או למחרת, הוא כותב את השיר. "כתבתי כמה שירים בחיים שלי, בעקבות אירועים שעוררו אצלי רגשות חזקים, ואת הכתיבה של כולם אני זוכר טוב מאוד. אני זוכר בדיוק איפה כתבתי כל אחד. רק את השיר הזה אני לא זוכר בכלל. כתבתי מסערת רגשות גדולה. חוץ מהרצון להנציח, זה גם שחרור כאב של בחור בן 20 שמאבד חבר פעם ראשונה. כבר התמודדת קודם עם המוות, אבל זו פעם ראשונה שאח לנשק נהרג לידך, פעם ראשונה שחייל ביחידה שלך נופל. ועוד בכאלה נסיבות, מאש חברים שלו, בפעולה כל כך שגרתית. הרבה מאיתנו עברו טיפול פסיכולוגי אחר כך, אבל בשבילי הכתיבה למחברת הייתה התחליף".

עשרים שנה הוא אומר לעצמו שהוא יראה את השיר למשפחה, שיחשוף את הטלאי הזה בניסיון ההנצחה של התלמיד המחונן שסיים את ההכשרה ביחידה כחייל מצטיין. "היום, כשאני לוקח את החיילים שלי שאני מפקד עליהם, עשרים שנה אחרי, לאימונים בבא"ח גולני, תמיד אני רואה בדרך את הפנייה לברטעה, ותמיד אני מרגיש צורך לשתף את מי שלידי בסיפור של החייל השקט הזה, הביישן, שנפל באירוע כל כך קשה".