אני עדיין ברוח ההתעניינות במלחמת העולם השנייה בעקבות צפייה בסרטים על התקופה,
ושאלה חדשה שעלתה אצלי היא בעקבות הפרק האחרון בסדרה "אחים לנשק" שמתאר את סוף מלחמת
העולם השנייה.
בפרק אומרים שחיילים שצברו 85 נקודות משתחררים ויכולים לחזור לארה"ב, ואלה שעדיין אין להם 85,
נשארים בצבא וממשיכים להלחם. אני לא הבנתי מה זאת השיטה הזאת של הניקוד, ולפי מה הוא נצבר -
לפי וותק או לפי מספר הפעמים שחייל נפצע?
אשמח אם מישהו יוכל להסביר ולהרחיב בנושא.
תודה.

בסוף החזית באירופה כל חייל קיבל מספר נקודות לפי מספר הימים ששירת, מספר הפעמים שנפצע, וכו'. כשהגיע למספיק נקודות- הוא שוחרר חזרה הבייתה.

מתוך הספר "Band of Brothers" מאת סטיוון אמברוז

Getting home depended on points, which became virtually the sole topic of conversation and led to much bad feeling. The point system set up by the Army gave a man points for each active duty service month, points for campaigns, points for medals, points for being married. The magic number was 85 points. Those with that many or more were eligible for immediate shipment home and discharge. Those with fewer points were doomed to stay with the division, presumably right on through to the Big Jump in China or Japan.

So for the first time in their Army careers, the officers and men became seriously concerned with medals. A Bronze Star was worth five points. Inevitably the Army's hierarchical and bureaucratic systems played favorites. Lieutenant Foley recalled "the regimental adjutant who picked up a Bronze Star for—according to rumor—selecting the Hotel Zell for Sink's HQ."

The men of Easy felt cheated in another way: in the paratroopers it had been damn near impossible to win a medal other than the Purple Heart. "In the 101st, for example," Webster wrote, "only two men had been awarded the Medal of Honor— a private and a lieutenant colonel from the 502—and they had both been killed in action. Major Winters, who had acquired it legitimately in a fracas with a German battery in Normandy, wore the only Distinguished Service Cross in the 2nd Battalion. In E Company, Captain Speirs and two or three others had 100-proof Silver Stars and about twelve men displayed Bronze Stars. Of Purple Hearts there were aplenty, but that was not a decoration but a badge of office: Infantry."

Most of the men in E Company had for decorations only the four battle stars on their ETO ribbon, no more than a personnel clerk who had never left base camp. "There was MacClung, for instance," Webster complained. "He was quiet, lanky, and unimpressive, and nobody noticed him. But his buddies in the third platoon swore that old One Lung had killed more Germans than any other man in the Battalion. MacClung could smell Kraut; he hunted them,- he pursued them in dawn attacks and on night patrols; he went out of his way to kill them; he took more chances and volunteered for more dangerous jobs than any other man in E Company. MacClung had made every day of Normandy, Holland, and Bastogne, and what did he have to show for it? An ETO ribbon and four battle stars."

אני מגיב רק עכשיו כי רק עכשיו חזרתי מהצבא. הקטע היה באמת מעניין. יש לך את הספר בגרסא אלקטרונית או שאתה הקלדת ידנית את הטקסט?

תרגמתי את הקטע הזה לעברית בשביל האנשים שקשה להם לקרוא את זה באנגלית:
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
החזרה הביתה הייתה תלויה בנקודות, אשר למעשה הפכו לנושא השיחה היחידי, והובילו להרבה רגשות רעים. שיטת הניקוד שהונהגה בצבא (Army) העניקה לאדם נקודות עבור כל חודש של שירות פעיל, נקודות עבור מבצעים, נקודות עבור עיטורים, נקודות עבור זה שאתה נשוי. מספר הקסם היה 85. אלה שצברו את המספר הזה או יותר היו ראויים להישלח מייד הביתה ולהשתחרר. אלה שצברו פחות נקודות נידונו להישאר עם היחידה, ככל הנראה עד לצניחה הגדולה בסין או ביפן.

כך בפעם הראשונה בקריירה הצבאית שלהם, הקצינים והאנשים נעשו מודאגים בצורה רצינית בעניין המדליות. כוכב הברונזה (אות הצטיינות אמריקני מ-1942) היה שווה חמש נקודות. באופן בלתי נמנע, המערכות ההיררכיות והביורוקרטיות של הצבא היו בעלות סיכויים טובים יותר. סגן פוליי נזכר: "השליש החטיבתי השיג כוכב ברונזה עבור זה -על פי השמועות- שבחר בבית המלון זֶל להיות המטה של סינק (מפקד חטיבת הצנחנים 506)".

אנשי איזי (פלוגה E של הדיוויזיה המוצנחת 101) הרגישו מרומים בדרך נוספת: אצל הצנחנים זה היה קרוב לבלתי אפשרי לזכות בשום עיטור חוץ מה-Purple Heart (עיטור שמקבלים חיילים אמריקאיים שנפצעו בקרב). "ב-101, למשל," כתב וובסטר, "רק שני אנשים קיבלו את ה-Medal of Honor (העיטור הגבוה ביותר עבור גבורה בפעולה נגד כוחות אויב) - טוראי וסגן אלוף מ-502 - ושניהם נהרגו בקרב. רב סרן ווינטרס, שקיבל את המדליה בצורה לגיטימית בקרב עם סוללה גרמנית בנורמנדי, ענד את מדליית הצלב לשירות מצוין, היחידה בבטליון השני. בפלוגה E, סרן ספירס ושניים או שלושה נוספים היו בעלי כוכבי כסף ובערך שניים עשר אנשים הציגו כוכבי ברונזה. עיטורי Purple Heart היו בשפע, אבל אלו לא היו עיטורים אמיתיים, אלא סמלו של התפקיד: חיל-רגלים".

למרבית האנשים בפלוגה E היו כעיטור רק ארבעה כוכבי-קרב על רצועת ETO, לא יותר מאשר לפקיד שמעולם לא עזב את הבסיס. "היה את מק'לונג, למשל," וובסטר התלונן. "הוא היה שקט, גבוה ורזה ולא מרשים, ואף אחד לא שם אליו לב. אבל החברים שלו במחלקה 3 נשבעו שלונג הזקן הרג יותר גרמנים מאשר כל אדם אחר בגדוד. מק'לונג יכל להריח קראוט; הוא צד אותם,- הוא רדף אחריהם בהתקפות עם שחר ובסיורי לילה; הוא עשה כל שביכולתו כדי להרוג אותם; הוא לקח יותר סיכונים והתנדב ליותר משימות מסוכנות מאשר כל אדם אחר בפלוגה E. מק'לונג עבר כל יום מנורמנדי, הולנד ובסטון, ומה היה לו להציג עבור זה? רצועת ETO וארבעה כוכבי-קרב."
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לפתוח Emule, לחפש: "Band of brothers", להגביל את החיפוש ל PDF, ולהנות