למנהלי האתר היפיפה שלום,

אני שרון, מאיזור השרון, אחד האיזורים הכי יפים בארץ (ובעולם). עוד מעט ב 19. קצת לפני גיוס לצה"ל.
רציתי לומר לכם שנשבר לי כבר. אני שנים כבר אובד עצות בנוגע לזה. מגיל 16 (או אפילו 15) אני מקנא וחושב מה לעשות עם עצמי. מתנסה בדברים, מנסה דברים, והכל אותו חרא משעמם. המסע לפולין והטיולים השנתיים לא מרגשים אותי. שום דבר לא מרגש אותי. החיים לא מרגשים אותי בכלל כמעט. אני מרגיש אטום וחסום כמו נעל. אני מאוכזב מהחברה שלנו, מהחינוך שלנו, ובעיקר מעצמי - ששללנו לי את הילדות, שהיא הדבר הכי יפה שיש. אני יודע שזהו מכתב מוזר, ולא ממוקד, ואני מבין שזה מבלבל. למרות זאת, אני חושב שכולנו יודעים על מה אני מדבר כאן. תאמינו לי, הילדים של היום גודלים מהר. הם נאטמים והופכים לזומבים של החברה כבר בגיל ההתבגרות. ההנאה של החיים נשאבת מהם כבר מהילדות המאוד מוקדמת. היצורים הבאמת חופשיים בעולם הם תינוקות...
אני משועמם עד כאב משיגרת חיי, ואני רוצה להקיא מחברים שלי שכל היום מדברים על כסף ומסיבות. אני רוצה להקיא מחוסר המודעות לחיים. אני רוצה להקיא מכל החראות המזויפים שמשחקים אותה כאילו הם חיים את החיים במלואם. אני כבר למדתי להיזהר מאנשים שדואגים לומר ברבים כל הזמן עד כמה הם חיים את החיים במלואם ומעריכים אותם. נשבר לי מהם, מהעולם המבלבל (!!!) הזה, ומהחיים המוזרים ומכל המטרות הלא מתגשמות שלנו. אנחנו הדור האבור האמיתי. לא הדור של אחרי מלה"ע ה-I. דור ללא מטרה, ללא עתיד. דור שגודל ע"י נשים. דור של רכרוכים שאינו מסוגל להחליט. דור שהתת מודע שלו מפוצץ בשטויות ובבולשיט של סלבס וטלוויזיה. דור עם מטרות מדומות, המון טכנולוגיה, ואינסוף ריחוק. דור של אנשים שמפחדים מאינטימיות ומרוחניות. דור של חומרנות שמשוחדת עד כדי כאב, ושמוצגת בצורה שמנסה להסתיר את הפרצוץ האמיתי שלה.
נשבר לי מכל זה. אני רוצה להיות עצמי. אני רוצה להיות אני. אני רוצה לדעת מי אני, מה היכולות שלי. אני רוצה לגלות את היכולת האלוהית שלי! אני רוצה שיהיו לי מטרות בחיים. אני רוצה ללמוד מאושו. אני רוצה... אני רוצה... אני רוצה - או יותר נכון, מנסה לרצות. כבר שנים שלא הרגשתי דבר בלב. אני מת מבפנים. אני חי כמו זומבי. מיום ליום. ללא כאב, ללא אשמה, ללא שמחה. חיי על קו האיזון של הרגש ללא פיצוצים או חוויות. אני כמו שאושו נוהג לומר- אדם חסום רגשית. אבל בפנים... בתוך כל החרא הזה, ישנה עוד תחושה קטנה. יותר נכון היגיון מחשבתי, אבל לעזאזל עם זה. מעיין חוש קטן שאומר - אתה חייב לחיות את החיים במלואם. זה מה שמחזיק אותי. זה מה שאני חי עליו. אני כל יום כל היום מאז שאני קם בבוקר (ואני לא ישן היטב), חושב על זה. על הרגש. על החיים במלואם. על הפרק ההיסטורי בחיי שכבר כמעט 19 שנה אני מחמיץ, ברוב טיפשותי. אבל נשבעתי שלא אנוח עד שאמצא את התשובה. לעולם לא.

אני רוצה שתגידו לי. ותגידו לי את האמת. נשבר לי מדיבורים וממשחקים. איך חיים את החיים במלואם? איך מחזירים את הילד הקטן הזה שלא מפחד מכלום? שיש לו מטרה, חלום שאיפה? שיודע מהו סוד החיים, למה הוא כאן, ומה הוא צריך לעשות או להרגיש כדי להיות מאושר? ולמה בכלל להיות מאושר? ואיך למצות את הפוטנציאל שלך במסע המטורף הזה?
ואל תבואו לי במשפטים כמו "האושר אינו מטרה, הוא הדרך". תאמינו לי חברים יקרים שלי - שמעתי, ראיתי ועשיתי. כל אחד משחק אותה אושו, דופק משפטים חכמים. אני מכיר אותם, ומסכים איתם, ותאמינו לי שיש לי המון כאלה בראש הדפוק שלי. אבל חברים - זה לא מה שיפתור את בעיית הקיום האנושית שלי ושל כל בני האדם השרויים במצבי. מה שיקרה זה שאני אקרא, אעלה חיוך, אסגור את המחשב והכל יחזור להיות כרגיל. אני רוצה להבין ולהפנים אחת ולתמיד - מה באמת צריך לעשות, לחשוב ולהיות, כדי לחיות את החיים במלואם. ולא מעניין אותי פסיכולוג, או חברים, או האם זוהי קריאה נואשת לעזרה. זה משהו שיצא לי מהלב מבלי לחשוב יותר מדי. וגם זה - רק דגדג את קצה המזלג של מה שיכולתי לרשום לכם כאן...

מה עושים כדי לחיות את החיים במלואם? איך חיים אותם במלואם? מהי התשובה??!!

תאמינו לי אנשים, בני האדם רדומים. אני רדום. אנחנו כולנו צריכים להתעורר. ומהר.
בלי סיסמאות, בלי בולשיט. צריך את הדבר האמיתי, כאן ועכשיו. את החיים האמיתיים. לא עוד ת'רד רגיל שנפתח, מקבל תגובות יפות, וכו'. אני רוצה שינוי אמיתי כאן ועכשיו שבא מעומקי פנימי. מהראש. כמה מצחיק לדעת שכל הדברים שנעשו, יעשו ונעשים ע"י... הכל מתחיל ונגמר בראש. מה צריך לעשות עם הגוש הוורוד הזה כדי לחיות כמו שחיים רק פעם אחת. לפשטות הזאת. לאמת.
בא לי להרוס משהו יפיפה.
אני מקווה שהתשובה היא באמת פשוטה... כמו שכולם אומרים שהיא. שהיא תבוא בקלות.
כי אם לא, אומרים שכשאין מנוס, אלוהים מעמיד את האדם הכי קרוב למוות, כדי שיוכל להעריך את החיים. ואולי זה מה שאני צריך לעשות. להריח את המוות מקרוב.

אני באותו גיל כמוך, רק עם חודשיים בצבא במקום לפני גיוס. (ואתה בטח במרץ)
אני יכול להזדהות איתך כל כך, נראה לי שהבנתי כל מילה שאמרת והתכוונת אליה. גם כן הדור האבוד, אנחנו כל כך כאלה.

אבל,
אני מרוצה מהחיים. טוב לי. למה? אני מניח שהכל עניין של גישה, אבל גם עם גישה או בלי גישה, אין סיבה שיהיה לי רע. התברכתי באנשים איכותיים סביבי, וגם היחידה שלי בצבא היא מהאנשים קרועים עד צחוק (וחכמים לא פחות).
אבל בכל זאת, זה באמת הכל עניין שבראש. אני לא יודע איך אתה אמור עכשיו לעשות סוויצ' ולשנות את החיים שלך, כמובן שברגע שתגיע לצבא, תוכל להכיר הרבה מאוד אנשים חדשים, ואתה מספיק אינטלגנט כפי שמשתקף מההודעה שלך, וממקום טוב(השרון), כדי שתגיע ליחידה עם אנשים איכותיים.
איך לשחרר את הילד שבך? אני לא יודע, אני כמוך, עוד מעט בן 19, ואני לא מרגיש בגיל הזה בכלל. אני יודע לשלב את הילד שבי, שלא יותר גדול מגיל 9, יחד עם כל מה שלמדתי בחיים עד עכשיו.
פשוט אני לא יודע איך משחררים אותו, אתה רק צריך לתת לתחושות ולרגשות שלך לפעול לפעמים במקום השכל הקר והיבש, אם בא לך לדפוק צווחה, כל עוד אתה לא בטקס קבלת הרמטכ"ל (כמו שהיה לי ביום חמישי ), אז תדפוק את הצווחה הזאת. אם בא לך לחבק מישהו, תחבק אותו. אם בא לך להתנגש במישהו, תתנגש בו. זה דברים שהטריגר שבי רצה לעשות, מסיבה שאין לי מושג, אבל עשיתי את זה. אל תחשוב יותר מדי, בא לך לעשות איזה מעשה קצת מטומטם, שנוגד את השכל הישר והשקול, אז תעשה אותו. אל תחשוב "למה לעשות אותו?" באמת שאין לו משמעות, פשוט תעשה. תרגיש חופשי.


הדור שצומח לנו כאן הוא באמת דפוק, אבל בכל ערימת חרא, יש זהב. (טוב אין, אבל אתה מבין את הפואנטה) עכשיו למצוא חברים חדשים זה קצת קשה, אבל שוב. אתה עוד מעט בצבא. יהיה לך הרבה זמן ומקום להכיר אנשים חדשים.

גם אני אחד שלא בוכה ומרגיש יותר מדי רגשות, ולכן אני חושב שבגלל זה אני נורא מתעניין בספרות שואה. זה לא קשור לנושא, אבל זה הספרות הכי קשה וכואבת שיש. אני חושב שהיא עוזרת לגלות כמה רבדים אצלך שלא ידעת שקיימים.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אני לוקחת נשימה כבדה וארוכה כי אני חיה כמוך,
אנחנו אנשים מאוד ביקורתיים,
אבל אם נמשיך להסתכל על אחרים ואיך הם גדלים החיים שלנו מתבזבזים,
אנחנו משקיעים אנרגיות על פארש, על כלום,
אתה לא יכול להיכנס לבית של מישהו ולהגיד להורים איך לחנך את הילדים,
אבל אתה יכול לשנות בעצמך, אני לא אומרת לך תדריך או תהיה קצין בצבא או משהו כזה ותחנך לערכים, כי גם בתור בנאדם אתה יכול להקרין את זה על הסביבה שלך!
כשנמצאים ליד אדם ביקורתי זה לא רק שלא כייף, אלא מתסכל, כי הוא מוצא קושי בכל הזדמנות שרק ניתנת לו!
אתה אומר שאתה רוצה לחיות בלי פחד!
אנשים שמפחדים זה אנשים שיש להם מה להפסיד בחיים,
תחשוב כמה אנשים שם בשבילך, כמה אנשים מוכנים להפוך את העולם בשבילך, וגם אם זה אחד! תדע שיש בנאדם כזה! ויש אנשים שגם את זה אין להם!
תחשוב כמה דברים תשאיר מאחור אם תלך,
ברור שהעולם ימשיך להתקיים בלעדינו, אבל זה יחסר, תחפש את המקום שלך בעולם,
איפה אתה תחסר באמת,
מה המעגל שייכות הכי גדול שלך(חוג כלשהו?קורס? או המשפחה?החברים?)
אני עשיתי המון המון המון המון דברים עד שמצאתי את השאיפות שלי באמת והחלומות שלי באמת ועד שמצאתי דרכים להגשים את עצמי,
אנשים יכולים להיות מבוגרים מאוד עם ילדים ומשפחה ועדיין לא הגשימו את עצמם, אבל בסופו של דבר אנשים מוצאים את דרכם בחיים,
להעביר ביקורת ולשקוע בדור החרא שלנו זה לא פתרון טוב, ותאמין לי שזה לא נראה כמו 'להעלים עין' אבל זה נראה כמו: להסתכל על חצי הכוס המלאה!
כי כן יש אנשים שעושים ותורמים וכן יש אנשים שמשנים, ויש אנשים שמשפיעים,
אם תהיה מי שאתה יעריכו אותך הרבה יותר!
ככה כשתהיה ליד חברים לא תצטרך להעמיד פנים שאתה מישהו אחר- ובאמת שככה יהיה גם לך וגם להם נח לקבל אותך!
אתה צריך להיחות שלם עם עצמך,
תשב עם דף ועט, ועם כל הטמטום שבדבר תתחיל בכל הפאקים שיש בך,
אבל תדע שעל כל פאק אתה צריך למצוא משהו טוב בך.
תכין עוד טבלה של מעשים רעים ומעשים טובים.
ועל כל דבר רע תתן גם משהו טוב.
ככה תראה שיש חסרונות ויש יתרונות, וככה תתחיל לחשוב על דרכים איך לשפר את החסרונות שלך!
אני אומרת לך את זה מניסיון!
ואנשים עד הרגע שנעלמים מהעולם מתפתחים ומתקדמים ומשנים ומשתנים.
כי זהו טבעו של אדם- להתפתח לגדול לשאוף לגבוה להיכשל בציפיותיו אך לפעמים גם לעמוד בהן.
אם לא תסתכן לא תוכל לדעת מה מחכה לך בחוץ,
אם תהיה נעול בתוך עצמך שהכל מסביב חרא ואתה לא רוצה לדעת לשמוע לראות שום דבר זה לא יוביל אותך לשום דבר בחיים,
אמרת שאתה לא מתרגש בקלות?
אולי דברים באים לך כמובן מאליו,
תנסה פעם לחשוב על משהו ממש "גבוה"(אני שמה מרכאות כי לכל אחד זה משהו אחד..כמו להצליח בציור או כמו להרוויח כסף לנסיעה לאנטרטיקה לא יודעת-משהו שבאמת צריך להיקרע בשבילו).
ותנסה לעמוד במטרות שלך, ותראה שאתה מסופק מתמיד,
תשאף לדברים קשים, ואל תוותר עליהם מראש, אל תוותר לעצמך,
תשאף להשפיע על לפחות 2 מחברייך, ובאמת תעשה את זה,
תהיה בנאדם שמעריך כל דבר כקטןף תחשוב אם זה לא היה קורה מה היה קורה אז.
תחשוב על הדברים הכי קטנים.
תראה את הטוב בכל דבר, זה קשה בהתחלה, אבל אחרי זה זה כבר הופך לדרך חיים,
ויש לנו גם שיחה אישית לסגור ביננו אז אני אמשיך לחפור שמה!
שלך,
ים.

"...אני עבד לחכמה שלך- ואין בך כלום שפוי..."

יש לי שאלה,

איזה ספר של אושו קראת, אם בכלל ?
(זה באמת רלוונטי, אני מנסה להבין מה הולך אצלך בראש)

הייתה לי תקופה שהייתי נורא ציני ונורא אאוטסיידר ועד היום אני יכול לקרוא התנהגות של אנשים די טוב.
הייתי שופט אנשים ומסתכל מהצד עד כמה החברה של היום מתדרדרת וזה תסכל אותי.
אני נורא מזדהה עם מה שאתה מרגיש כלפי אנשים מסויימים ואני מרגיש את אותו הדבר לפעמים.
איך השתנתי? לא יודע... זה פשוט קרה, כמו שאמרו מעלי, אתה צריך לעשות סוויץ' בראש.

אתה נשמע בנאדם אינטליגנט ועל כן אני לא באמת מפחד שתפגע בעצמך, אני חושב שאתה חכם יותר מזה.
בשלב מסויים אחרי כמה פעמים בחיים שלי שהתלבטתי אם כדאי להתאבד הגעתי למסקנה שאתה חי פעם אחת ולא משנה מה המצב שלך תמיד יש לך לאן לשאוף, והמחשבה הזאת שחררה אותי קצת.
תחפש את היופי שבחיים, אני אישית לפעמים בנאדם מאוד מוזר, אבל יש לי חברים שמקבלים אותי
ויודעים לצחוק איתי ומבינים אותי, ואני שמח איתם.

כשאתה לבד כמו שאני מרגיש מההודעה שלך (לא אומר שאין לך חברים, אני רק אומר שאין בהכרח הרבה
אנשים שמבינים אותך באמת) אתה ניהיה ציני וקר ושלילי יותר.
אני גם שמעתי הרבה מסוד ססמאות שנשמעות נורא יפות כמו חיה את הרגע (carpe diem)
או חיה את החיים שלך ללא חרטות והרבה משפטים כאלה, אבל זה חסר פואנטה, אתה לא יכול
להבין איך לחיות מספר, או משפט. לחיים אין באמת חוקים, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.

אין לי באמת עצת קסם בשבילך, אני יכול רק להגיד מה שהבנתי מההודעה כי אני לא מכיר אותך.
תמצא אנשים מעניינים, אנשים שאתה יכול להזדהות איתם, או סתם אנשים שאתה נהנה בחברתם
הם אלה שיחזיקו אותך שפוי ושמח =]
וסתם שאלה, אתה רוסי במקרה?

Ladies and gentlemen, would you please move your hands repeatedly towards each other, until they make contact, releasing energy in the form of sound.

לא יכול להיות שאתה זומבי שכבר לא מרגיש כלום לפי דברייך, כי אם היית ככה לא היית כותב ת'הודעה הזאת.

אני לא יזיין ת'שכל וירחיב שעה כי יותר מדי דיבורים לא עוזרים בנושא הזה.. אבל אני יגיד משפט אחד..
לך אחרי הדברים שגורמים לך לחייך, תתמקד בהם, תשקיע בהם ותן להם להוביל אותך בחיים. ואל תגיד שבחיים שלך לא חייכת או לא רצית לחייך משום דבר.. כי זה באמת לא הגיוני. לך אחרי הבחורה שגורמת לך לחייך, אחרי החבר שמצחיק אותך, אחרי המטרה שגורמת לך להרגיש טוב בלב (אם זה תחרות או ספורט), לך אפילו אחרי האוכל או השתיה שאחרי שסיימת איתם אמרתי לעצמך "וואלה זה היה אחד הטעימים.."
תפסיק לרחם על עצמך ותתחיל לחפש לעצמך סיבות לחיות.. יש המון כאלו.
ורק שתידע, גם האנשים שנראים לך הכי שמחים בעולם עם החיים הכי מושלמים שיש גם הם לפעמים עצובים מבפנים וחסר להם משהו.. אף אחד לא שמח תמיד.. אבל אם כל אחד ימצא את הסיבות שלו כדי להמשיך לחיות.. הוא לא רק ימשיך לחיות הוא גם יעשה את זה עם חיוך ובהרגשה שלמה עם עצמו.

keep fighting man

"המנצח האמיתי הוא זה שמצליח להתגבר על כשלונותיו"


גדס"ר צנחנים, מרץ 08.

נראה לי שאין אחד שיחלוק עליך ושאתה צועק את צעקת הדור.

אבל אומר לך משפט(אומנם קלישאתי למדי, אבל אני בטוח שהוא יחלחל אצלך).
אל תחפש משמעות לחיים, תתן לחיים משמעות !

אני יכול להרחיב אם תרצה, אבל אני אכתוב כרגע בקצרה.
החיפוש אחר משמעות יכולים להיות אינסופיים, הם אולי יגיעו למסקנה אבל אף אחד לא מבטיח לך זאת, וגם אם כן תגיע, ייתכן ולמחרת תחפש משמעות חדשה.
ולכן, במקום לחפש משמעות לחיים, תיצוק אתה לחיים שלך משמעות.
איך ?
אצלי אישית זה בא לידי בשלושה דברים.

• ידע. רכישת כמה שיותר ידע.
• השקעה-סיפוק. כלומר להשקיע הרבה, מעל ומעבר ליכולות שלך, ולתת מעצמך לאחרים, ולפרויקטים שלך.
• משפחה/אהבה.

נדמה שעתידך יהיה גדול במיוחד.
אני מאחל לך המון בהצלחה !

כמה מוזר לקרוא את זה, ובכלל את כל ההודעות מלפני 4 שנים. אני מתקשה להאמין שהייתי ככה, שחשבתי ככה, שדיברתי ככה. אני זוכר שהיה לי איזשהו משבר לפני הצבא (וגם בצבא עצמו), אבל אחרי 3 שנים שהסתיימו על רגל ימין למרות הכל, ו-9 חודשים פוריים ונהדרים באזרחות, אני מוכרח לומר, שהמצב הרבה יותר טוב. לא מושלם כמובן, חלק מה"אידיאולוגיה" הזו שפיתחתי אז עדיין קיימת אצלי במוח, קראתי מאז כמה וכמה פעמים את התפסן בשדה השיפון (וכשאני קורא את זה עכשיו אני נבהל מאוד מהדמיון להולדן קולפילד, כשאני נזכר בגורלו בסיפור). אני עדיין רואה מסביבי את אותם בעיות, ואף יותר, אבל יש איזשהו דבר שהשתנה. הכל נראה יותר במקום, יותר נכון, כאילו המוח והלב שלי קיבלו את העובדות הללו, הפסיקו להתנגד והתחילו לזרום.

בחודשיים שעשיתי בטיול באירופה, לגמרי לבדי (אוסלו-ברלין-פראג-בודאפשט-וינה-קרואטיה-סלובניה-וונציה) גיליתי כמה עמוק הוא הביטחון העצמי שלי כיום, כמה יש לי להציע לאנשים, לעולם. טיילתי ברחובות אירופה לאורכה ולרוחבה, הכרתי תרבויות ואנשים מהמעניינים שהכרתי. זה היה נהדר. הרגשתי לכמה רגעים כמו ילד קטן ששיחררו אותו לטייל לבד בעיר, והוא חופשי להיות עצמו ולגלות עולמות חדשים.
והכל התחיל מניסיון כושל ומוזר למכור ציורי שמן בפרברי נורווגיה :-)

מלבד זאת אני אופטימי הרבה יותר והמחשבות במוחי שונות. העובדות אולי זהות, הדור נהיה מהיר יותר ואולי גם אבוד יותר, אבל הגישה שלי השתנתה. בזאת אני בטוח.

לא סתם הקפצתי את התרד הזה. מצטער אם זה נוגד את חוקי הפורום, אני כבר לא פעיל ולא זוכר את זה. אני קראתי את זה בשנית, הרגשתי צביטה ואז חייכתי, ואז הרגשתי שאני חייב לכתוב, אולי לסגור מעגל.

תודה לכולם על השיתוף וההקשבה.

אני דווקא שמחה שהקפצת את האשכול.

א. כי כבר חשבתי שאני צריכה לפנות למישהו מקצועי, כי המכתב נשמע אובדני באופן מבהיל.
ב. כי זה חסך לי חתיכת תגובה ארוכה שהתגבשה לי בראש.
ג. כי המון אנשים, צעירים ונוער מרגישים/ הרגישו בדיוק כמוך בזמנו, והם לא מאמינים שאפשר לצאת מזה. והנה הוכחת. אפשר.

אני שמחה שיצאת מזה, מצאת לעצמך מסגרת, מצאת שוב את הטעם בחיים, הלכת, התפתחת התגברת. ולא עשית איזה מעשה טיפשי או נואש בשביל זה.

"תעביר את זה הלאה", כמו שאומרים, והרבה בהצלחה באזרחות!

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

אני מצטרף למנהלת היקרה שלנו עם השמחה על כך שהקפצת.

אחד הדברים שהכי קשה להבין בזמן משברי גיל ההתבגרות היא שגיל ההתבגרות הוא בדרך כלל די זבל.... אבל הוא לא מחלה כרונית. הוא עובר. כל מה שצריך זה למשוך עד הסוף, כי באמת, דברים משתנים.

אני שמח עבורך שמצאת את הדרך, שהתבגרת והשתנית וחייך כל כך שונים היום עד כי אתה מרגיש כאילו זר כתב את ההודעות מלפני ארבע שנים. מי ייתן ותשמש דוגמא מעודדת לכל הצעירים פה שמרגישים לפעמים כאילו המצב לא יכול להשתפר.

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים