|
20-05-2005, 18:40
|
|
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
לחיפוש יש מה להוסיף על היחידה
סיכמתי עבורך מתוך האשכול זה, במערכת הישנה:
סיירת רימון הוקמה בתחילת שנות ה70 כיחידת סיור החופים של מרחב עזה הרצועה אז הייתה מרחב תחת פיקוד אל"מ (דוד מיימון, היום זו אוגדה בפיקוד תא"ל ולפחות שני אל"מים) אלוף הפיקוד היה אריאל שרון.
אלו היו השנים הראשונות לאחר כיבוש הרצועה בששת הימים (67) וממנה זרמו פיגועי טרור כלפי ישראל וכן הותקפו חיילי צה"ל בתוך הרצועה. נדרשו פעולות דרסטיות להשלטת הסדר (להרחבה על הפעילות הזו קיראו את סיפרו של דוד מיימון "הטרור שנוצח").
המקים הלא רישמי של הסיירת היה שלמה באום בוגר יחידה 101 שגם היה האבא הרוחני של היחידה. באום נשא אז דרגת רב סרן ותפקידו הרשמי היה הפיקוד על מחלקת המודיעין המרחבית.
במקור הוקמה הסיירת כיחידה קטנה שתפקידה לחסום את דרך הים מפני הברחות וחדירות ופיקוח על סירות הדיג שלא יחרגו מהאזורים המוגבלים לשייט לכן כונתה "סיירת החופים המרחבית".
משהוכח הצורך הוגדל כח האדם של הסיירת, נוספו לה אמצעי ניוד ולוחמה (ג'יפים) והיא הופנתה למבצעים מיוחדים בכל הרצועה.
דרישת הבסיס לאיתור ליחידה הייתה ידע טוב בשפה הערבית.
גם סלמן, איש המסתערבים של הפלמ"ח, אימן את חיילי רימון.
אחד המפקדים שצמחו מהיחידה היה מאיר דגן (היום ראש המוסד).
באחת הפעולות הראשונות שביצעה היחידה נתגלה בונקר תחמושת גדול של המחבלים.
רוב התחמושת הייתה רימונים.
יכלו לפוצץ את הבונקר,
יכלו לקחת את הרימונים שלל,
יכלו לחכות במארב על הבונקר ולדפוק את מי שבא להצטייד,
אולם לשלמה באום היה רעיון: על כל הרימונים עשו עבודה קטנה שלא דורשת הרבה מאמץ ופירקו להם את גלולת ההשהייה כך שכל רימון שממנו נשלפה נצרה ושוחרר המנוף התפוצץ מיד בצמוד למי שרצה לזרוק אותו.
ככה השיגו שני אפקטים:
1. המחבלים שרצו לזרוק רימון נהרגו ממנו בעצמם.
2. נוצר פחד אצל המחבלים מהרימונים של עצמם.
ככה קיבלה הסיירת את השם סיירת רימון.
סמל היחידה:
חלק מפעילות היחידה הייתה מסוערבת, חלק אחר דרש התגנבות ותצפיות. יכולות דומות לאלו היו גם בשאר הסיירות הפיקודיות שפעלו באותם הימים: אגוז -בצפון, חרוב - במרכז, ושקד - בדרום. אולם בניגוד לאותן סיירות רימון לא פעלה במרחבים פתוחים כנגד מסתננים אלא בשטחים בנויים או בנויים למחצה כנגד מפגעים. בשל כך נוצר קשר הדוק בין היחידה לבין גורמי מודיעין כמו השב"כ.
טענה שעלתה כנגד היחידה הייתה שהלוחמים מעדיפים לחסל את המחבלים במקום לעצור אותם. טענה אחרת שעלתה גם מבין הלוחמים היא שהיחידה נשלחה למבצעי חיסול. לוחמים טענו שהשירות פגע בנפשם אולם הם ניזנחו ולא קיבלו טיפול רפואי והמערכת אף התנכרה אליהם.
אחד הלוחמים שככל הנראה נפגע בנפשו הוא דניאל עוקב שבאוגוסט 97 ירה למוות בתייר ופצע קשהה את חברותו לאחר שאסף אותם טרמפ מאילת (להרחבה ראו כתבה מתוך "מראות המשטרה").
כיוון שהסיירת הייתה קבועה בגיזרה, בניגוד לכוחות הצבא האחרים שהתחלפו בכל כמה חודשים, נוצרה בין הלוחמים לגיזרה היכרות אינטימית, אנשי הסיירת יכלו להבחין בכל שינוי שנעשה בחצר או בבית, באם משפחה מסויימית קונה יותר מצרכים (כלומר שיש להם אורחים ואולי אלו מחבלים), מתי האור דולק זמן רב מידי וכו'. גם את המבוקשים הכירו הלוחמים היטב, הם הכירו את משפחתם, ביתם, דרכי הפעולה המסתור והקשר שלהם וכו'. בכיסם של חלק גדול מהחיילים והמפקדים היו תמונות של המבוקשים.
הסיפור הבא ממחיש עד כמה הייתה ההיכרות קרובה: בבוקר חורפי בתחילת שנת 1971 נע סיור רכוב על שני ג'יפים של היחידה בדרך עפר צרה בין העיר עזה למחנה ג'בליה. מטרת הסיור: איתור מבוקשים.
מפקד הסיור, סגן מאיר דגן, שישב בג'יפ הראשון, למרות הזמן הקצר מאוד שבו חשפו פני הנוסעים הבחין דגן בנוסע חשוד במכונית שנסעה מולו. מאיר עצר את הג'יפ והודיע בקשר לג'יפ שמאחור לחסום את הציר.
הרכב החשוד נלכד בין שני הג'יפים.
דגן ניגש אל הרכב.
תוך כדי שהוא מתקרב אל הרכב קפץ המחבל מתוכו ובידו רימון. הוא שלף את הנצרה וזרק אותה לאדמה "אם מישהו מתקרב אלי אני מפוצץ את כולם"!
דגן לא איבד את העשתונות, קפץ על המחבל ותפס את ידיו ואת הרימון.
שאר החיילים הצטרפו (ופוצצו את המחבל במכות : ) ), לבסוף המחבל נלכד והנצרה הוחזרה למקומה.
ברכב ישב מחבל מבוקש נוסף שניסה להסתיר אקדח.
המבוקש שנלכד היה אבו נימר, מראשי "החזית העממית לשחרור פלסטין" במחנה ג'בליה.
על מעשהו זה זכה מאיר דגן בעיטור העוז.
תאור הצל"ש באתר "בעוז רוחם" :
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.aka.idf.il/SIP_STORAGE/files/8/26168.gif]
סרן דגן הוברמן מאיר 499165
תאור המעשה:
ביום ה- 29- בינואר 1971, נעו שני ג'יפי סיור בפיקודו של סרן מאיר הוברמן בדרך פנימית בין מחנה הפליטים ג'בליה לעיר עזה. בדרך חלפה על פניהם מונית ובה תושבים מקומיים. סרן מאיר הוברמן זיהה בין נוסעי המונית מחבל מבוקש הידוע בכינוי "אבו נימר". הוא פקד לעצור את הג'יפים והחיילים שירדו הקיפו את המונית ועצרו אותה. סרן מאיר הוברמן ניגש אל המונית ובו ברגע פתח "אבו נימר", שישב במושב הקדמי שליד הנהג, את דלת המונית, הוציא רימון, שלף את הניצרה ואיים על החיילים באומרו: "כולנו נמות".
סרן מאיר הוברמן צעק "רימון!" כדי להזהיר את פקודיו ובו בזמן הסתער על האיש, תפסו בידיו ולאחר מאבק קצר הצליח להוציא מידו את הרימון ולהכניעו. בין נוסעי המונית נתגלה עוד מחבל. במעשהו זה, שעשה תוך סיכון עצמו, מנע אבידות והביא ללכידת שני מחבלים מסוכנים.
על מעשה זה הוענק לו עיטור העוז
ניסן תשל"ג אפריל 1973 דוד אלעזר, רב אלוף ,ראש המטה הכללי
בחודש אפריל 1971 בלילה ניסו מחבלים מצוידים וחמושים היטב לחדור אל רצועת עזה בסירה קטנה דרך הים. מטרתם הייתה לחבור אל המחבלים האחרים שכבר פעילים באזור ולהצטרף אליהם לפגיעה בישראלים.
חברי החוליה הסתתרו באחד הפרדסים ומשם יצרו קשר עם אחיהם המחבלים.
כשהגיעו שניים מבכירי המחבלים ברצועה למפגש עם החוליה משום מה הם חוסלו על ידם
הסירה הייתה רכוש צה"ל והמחבלים החודרים היו חיילי סיירת רימון. [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.fresh.co.il/dcforum/Images/bullets/loveit.gif]
זו הייתה הפעולה המסוערבת הראשונה של הסיירת.
מסתערבים היו כבר בפלמ"ח עוד לפני הקמת המדינה, הם למדו היטב כיצד להראות ולהתנהג כערבים, רובם היו בני עדות המזרח שנולדו בארצות ערב ומשימת ם העיקרית הייתה ריגול ואיסוף מידע באזור מסויים שהם נשלחו להתגורר בו.
המסתערבים של רימון (ושל סיירת מטכ"ל אז) היו שונים: רובם לא היו בני עדות המזרח ולא ידעו לדבר ערבית. על כל ארבעה-חמישה חיילים היה אחד דובר ערבית בד"כ בדואי או דרוזי.
מטרתם העיקרית לא הייתה איסוף מודיעין אלא הפעלת: גרילה נגד גרילה, או טרור נגד טרור.
הפעלת המסתערבים שימשה לא רק לחיסול אלא גם יצרה אפקט פחד ובילבול (ל"פ - לוחמה פסיכולוגית) המחבלים לא האמינו שחיילי צה"ל מסוגלים להתחפש כך ולפגוע בהם בנקודות רגישות כאלו לכן התחילו להתרוצץ שמועות על יריבויות בין אירגוניות, פנים פלשתיניות ואפילו על התערבות שליטי ערב במלחמות הפנימיות.
בגלל ההצלחה הרבה גם בתוצאות הישירות של הפעילות עצמה (מחבלים שחוסלו או נתפסו) וגם בתוצאות העקיפות (הל"פ) הוחלט להרחיב את השימוש במסתערבים.
היו מסתערבים שהתחזו למחבלים, היו יושבי בתי קפה, הולכי בטל ברחובות, סוחרים עם עגלות, רוכבי חמורים ועוד. המסתערבים שימשו במגוון של פעילויות, החל מאיסוף מודיעין לפני ותוך כדי פעולה, דרך תצפית וקישור בזמן פעולה ועד לביצוע פעולת חיסול ממש.
היו גם פאשלות: לילה אחד הגיעה חוליה של ארבעה מסתערבים מחופשים למחבלים לביתה של אישה שהייתה סייענית של חוליית מחבלים. המטרה הייתה להציג לה כאילו שואפת חוליית המחבלים המסוערבים לחבור אל "אחיהם" ושהיא תוביל אותם אליהם.
האישה פתחה את הדלת והתחילה לחקור אותם לפני שהיא נותנת להם להיכנס. דובר הערבית היחיד שכנעה אותה בזמן שהיא בחנה את החוליה בעיניה אחד אחד.
לפתע הכריזה האישה "אתם ישראלים"!
לא עזרו הקללות שהם קיללו את ישראל ואת האוייב הציוני ולא מידע על מפקדים וחברים אחרים בארגון. האישה הייתה משוכנעת שהם ישראלים.
הנשק הנקי והחדש הסגיר את החיילים, הם השתמשו באותם קלאצ'ים כמו המחבלים, אבל לאף מחבל לא היה נשק חדש ונקי כל כך.
(אין ספק שבתחילת שנות התשעים עמדה לנגד עיני ראשי צה"ל ההצלחה של סיירת רימון כשהוחלט להקים את יחידות המסתערבים "שמשון" ו"דובדבן") מומלץ מאד לקרוא את ספרו של האלוף דוד מימון "הטרור שנוצח – דיכוי הטרור ברצועת עזה 1971-1972" הוצאת סטימצקי 1993
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
|
|