05-10-2011, 23:42
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 11.08.04
הודעות: 5,005
|
|
|
המותר לומר: "משעול עוטף צל"? שני צידוקים
כיום אנו רואים ב"עטף" רק פועל יוצא (← פועל שמתנסחים בו כך: פלוני ... את ...):
התלמיד עטף את המתנה; העלמה עטפה את ראשה. בדוגמאות אלה מתפרש שהאנשים
הם שביצעו את הפעולה והעבירו אותה לעצם אחר (ביחסת אֶת).
כיום אנו נוקטים רק את הדרך הזו של שימוש ב"עטף" בבניין קל. את הנוהג הזה, בשורש
ע־ט־ף, ירשנו מהעברית של ימי חז"ל (התנסחותם אז היא הטבעית בעינינו: "לובש כל מה
שיכול ללבֹש ועוטף [את!] כל מה שיכול לעטֹף" (שבת טז ד)).
אולם בספר תהִלים (המוקדם היסטורית, מן הסתם) אפשר למצוא את השימוש בשורש בפועל עומד
("עצמאי"): "לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר" (תהילים סה יד).
וכאן – "עטף" הוא פועל עומד, כאילו אמרנו: העמקים יתכסו בבר, ולא החלופה, פועל יוצא, שאנו
מורגלים בה בַּשורש: הבר (התבואה) יעטוף את העמקים (אך לא העמקים יעטפו את הבר).
השתמשת ב"עטף צל" במשמעות להיות נתון ושרוי בצל וציטטת מאלתרמן. לא רק אלתרמן
התנסח כך. מצאתי כמה דוגמאות מהספרות בת ימינו: "הסלעים היו שחורים, עוטפי צל, מעוגלים ושחוקים ממים." ("נהר השכחה", ט. ס.; הוצאת "כתר", 2002; תרגום: אליזבט וייגל)
"את פניהן של הנשים עטף צל שקוף." ("מכות האור", אפלפלד)
"השלג עטף צל תכלתי." (טשרניחובסקי)
"הָעֵמֶק מִלְמַטָּה עָטַף צֵל כַּבֶּגֶד." ("הקיץ", ביאליק)
"ופני אהרן עטפו צל" ("כתבי משה סמילנסקי")
"גם כל השקוף, הפשוט ורגיל / עוטפים צל פליאה נסתרת" (אברהם ברוידס)
וחשוב לי להדגיש: גם אילו התעלמנו מה"חידוש" ש"עָטַף" הוא גם פועל עומד, סדר
המילים שהִצגת ("משעול עוטף צל") תקין. הסדר תקין, אולם נחשב בעינינו מיוחד ולא טבעי,
ולכן עלול להטעות, אלא אם מובן לנו שהאפשרות השנייה אינה אפשרית: "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" (תהִלים): רק מכוח ההיגיון מובן שלא האבנים שחקו את המים
– אלא המים שחקו את האבנים (משל להתמדה שנותנת הישגים).
"מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ" (ישעיה): האש תעלה בעבועים במים.
וגם לפי דרך זו: "משעול עוטף צל" תקין. על סדר המילים תוכל לקרוא גם כאן.
אני מקווה שלא הסתבכתי בהסבר  ...
אור
_____________________________________
נערך לאחרונה ע"י אור - ors בתאריך 06-10-2011 בשעה 01:31.
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
