28-07-2011, 02:34
|
|
|
|
חבר מתאריך: 13.04.07
הודעות: 5,151
|
|
הרוב נתנו לך עצה חכמה (חלקם מהנסיון שלהם עצמם) ולדעתי את צריכה אם לא לקבל אז לפחות לקחת משהו וזה:
להפסיק לחשוב על התדמית שלך ביחס לסביבה.
פה הקאצ': שינוי אופי (קיצוני) ביחס לסביבה הוא דבר שלילי ורק מבלבל אותך ולא נותן לך להרגיש טוב עם עצמך - שימי לב שאת בעצמך אמרת את זה: את יכולה להיות הכי כיפית בעולם יום אחד וביום שלאחריו את נהית עצובה וחסרת ביטחון.. מה קרה בלילה שבין היום ה"כיפי" ליום ה"דיכי"? הרי אם את "כיפית" במהותך את אמורה להמשיך להיות יותר ויותר ""כיפית" מיום ליום??!
כנראה שלהיות "כיפית" לא מספק אותך. את צריכה להיות עצמך! לא כיפית. לא מצחיקה. לא סתומה. לא יפה. את צריכה להיות את. והדרך להיות את היא לא דרך הסתכלות עצמך ביחס לסביבה.
ההסתכלות על עצמך צריכה להיות ביחס לעצמך. את צריכה לחשוב מה עושה לך טוב. מה מעצבן אותך ומדכא אותך (במילים אחרות - ממה את צריכה להתרחק), מה מצחיק אותך, מה גורם לך להרגיש במקום שלך - ורק במקום הזה את תרגישי שאת נמצאת במקום הנכון ותגלי את עצמך.
את זאת את, ואף אחד לא ישנה את הרגשות שלך (אלא אם כן עברת סידרה של שטיפות מוח)..
סתם השערה שאני יכול לזרוק ואולי היא תעזור לך (אל תקחי את זה כמובן מאילו, כמו כל דבר), זה שבגיל ההתבגרות ההורמונים משתוללים, הכל משתנה, מהילדות לבגרות, הרגשות נהיים מסובכים.. בקיצור: סבטוחה שלמה, תסתכלי על זה כמו תקופה של מלחמה.
אז בתקופה הזאת של ההתבגרות יש שני סוגי מתבגרים (אני מדבר על גילאי 13 ומעלה)
יש את המתבגרים "הנועזים"- רובם כאלה שלא אכפת להם לקחת סיכונים ו"חיים את הרגע" (או שהם פשוט לא חכמים במיוחד) - והם הולכים בתקופה הזאת בכל הכח! שותים, חוגגים וזורמים עם החיים.
מתבגרים כאלה, לאחר התקופה הזאת של ההתבגרות (לאחר המלחמה), כאשר הדברים יותר מוגדרים, ויש יותר מודעות עצמית (גילאי 18-21 בדר"כ) מתבגרים כאלה הם בדר"כ בעלי ביטחון עצמי נורמאלי (כי הם עברו את התקופה הזאת בשלום) והם גם לא חוששים מסביבה של לחצים רגשיים וסבטוחות רגשיות (כי הם מחושלים)...
לעומתם, יש את התבגרים ה"נרתעים" - אלה שלוקחים צעד אחורה בתקופה הזאת. יש כאלה שנבהלים מאד מהתקופה הזאת וכתוצאה מכך הם נכנסים למצב של מגננה. הם מתרחקים כאשר יש יותר מדי מערבולת רגשית, הם מדחיקים. הם מפוחדים (ואפשר לומר בצדק). הם לא יודעים איך לפעול והם מתערבלים בעצמם רגשית ונסגרים יותר ויותר. התקופה הזאת בשבילם היא סיוט. כשאתה בוחר בדרך הזו את יציאות "כיפיות". אין צחוקים עם חברים ואין כמעט התערבות חברים (כמובן שיש דרגות לדברים האלה ולא כולם נהיים זאבים בודדים)...
בדר"כ גם נערים כאלה נחשבים "נערים טובים" כאלה שלא עושים בעיות להורים כי הם לא נכנסים למערבולת הרגשית ולפיכך גם הם לא טועים ועושים שטויות.
מתבגרים כאלה, מוצאים את עצמם אחרי התקופה הזאת מפוחדים. הם לא "התחשלו" רגשית. הם לא היו החיילים הקרביים במלחמה ההיא, הם חיו במקום מסתור ועכשיו צריכים להתמודד עם החיים.
וכשהם מנסים להתמודד, כאשר הם מנסים להתחבר. או להיכנס ליחסים עם רגשות - הם תמיד ירגישו את הפחד הזה ותמיד יהיה להם את אותו הריפלקס של ה"רתיעה" והפחד (מהבדידות בעיקר) והבריחה מאותם רגשות...לכן תמיד הם יוכלו להיכנס לחוויה רגשית מעולה ביום אחד, אבל הם יתחילו להירתע ככל שהרגשות יתגברו.
זה מסביר כנראה את העובדה שכשאת היית עם אותו חבר עם חברה שלך (מעורבות רגשית על אש קטנה) - הרשית לעצמך לזרום! אך כאשר היית איתו לבד (מעורבות רגשית על אש גדולה) - נרתעת. לקחת צעד אחורה... (כמו בימים ה"טובים" ההם של תקופת ההתבגרות). פחדת.
אז מה התיקון? הלוואי והיינו יכולים לחזור אחורה לאותה תקופת התבגרות ולהגיד לעצמנו - לכבוש את ההר - לא לפחד! להתמודד!
אולי זאת באמת דרך - לחזור אחורה בזיכרון שלנו, לדמיין את עצמנו במצב שהיינו באותה תקופה ולהגיד לעצמנו את מה שלא ידענו להגיד אז (ריפוי באמצעות הדמיון)..
ואולי הדרך היא להתמודד עכשיו! ללכת בכל הכח כאשר אנו בסיתואציה של מעורבות רגשית על אש גדולה. לשבור את ריפלקס, ולהתגבר עליו.
או שאפשר לשלב בין השניים..
בכל מקרה שיהיה בהצלחה!
_____________________________________
CHRIS MARTIN: Coldplay is for people with great taste, intelligence, incredible good lookingness, talent, ability, success, grabbing of life. Coldplay's for people who know what life's about. They're always entertaining. Delightful to talk to. Sweet, charming, incredibly good in bed. Virile. They have incredible success with girls, or boys, or both. They're generally just the world's best citizens.. Maybe I'm biased, but I'm definitely right
|