18-06-2011, 01:30
|
|
|
|
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 3,819
|
|
תלוי על איזו תקופה אתה מדבר...
בהפשטה, תוך התעלמות מכל היוצאים מהכלל:
עד המאה ה-19, החי"ר סחב את עצמו, ועליו את כל הצידה לדרך. חרשי נשק, כובסות, זונות וכל שאר צרכי הצבא הזדנבו מאחורי הכוחות וסחרו עם החיילים. ממזון ועד כביסה ותיקונים. אוכל ומים החיילים גררו מאחוריהם בעגלות אספקה ובמקביל רכשו אספקה לאורך הדרך או בזזו אותה. בימי התנ"ך למשל, עונת המלחמות הייתה ראשית הקיץ, מפני שאז הצבא יכול לחיות על יבוליו של האויב.
עם התפתחות ארטילרית השדה, התפתח גם הצורך בלוגיסטיקה יותר מתקדמת. תותחים היו צריכים עגלות לתותח ועגלות לתחמושת. העגלות היו ציריכות סוסים והסוסים מספוא ותבואה. ככל שריכזת יותר אנשים וסוסים במקום אחד, ככה היה צריך לתספק אותם מרחוק יותר. המורכבות עלתה מאוד. כלומר, הרבה ספינות, דוברות ועגלות. עד המצאת רכבת הקיטור.
לכל עיר, היו ממגורות מזון ומחסני נשק. הלוגיסטיקאים היו דוחפים את האספקה קדימה.
התכנון, היה לרוב באמצעות טבלאות מסובכות.
מספר החיילים X ימי תנועה X צריכה ממוצעת של מזון, תחמושת ומספוא = כמות האספקה לסבב אספקה.
על זה צריך להוסיף כל מיני מכפילים לוגיסטיים: כמו שיעור אבדות צפוי, כמות השלל הצפויה, פני השטח והיכולת לחיות מהשטח (שוד, ביזה, ציד וכדומה...).
ברור שזה דרש תכנון מפורט וקפדני. מלחמות הוכרעו רק בזכות היכולת לתכנן.
_____________________________________
"כדי להכות באויב יש למלא את החיילים בחימה [על האויב]"
על החיילים להאמין בצדקת הטיעון למלחמה".
סון טסו - אומנות המלחמה
נערך לאחרונה ע"י Gilgamesh בתאריך 18-06-2011 בשעה 01:33.
|