האנונימי

אז התיישבנו לנו ככה בכיף מול הטלוויזיה עם הבירה וראינו איזה סרט.
סרט שבכלל לא ידעתי על מה הוא כי לא יכולתי להתרכז.
כי לא יכולתי להסתכל על הסרט באמת, בתודעה שהוא שמה יושב לידי, בדיוק 3 וחצי סינטמטרים אלוהיים.
אז צחקתי כשהוא צחק. וזזתי ושיניתי קצת מיקום על הספה כשהוא זז ושינה קצת מיקום על הספה. והוקסמתי. כמה שהוקסמתי. איך שהוא התבונן בסרט במבט מלא תובנה ועומק פלצני להפליא. ובדרך כלל שנאתי את זה בעומקי נשמתי וזה בכלל היה איזה סרט דבילי של הצעקה או משהו בסגנון. אבל כשהוא עשה את זה, הוא הפך את זה לסרט מינימום שפילברג.

והאמת היא, שהוא היה אידיוט מוחלט. ואם תשאלו אותי מה אני מוצאת בו אני לא באמת אדע מה לענות לכם. אבל אולי זה הקסם האישי שלו. זה שהוא לא היה כזה צפוי כמו מחצית מהגברים שיצאתי איתם. טוב, כמו כל הגברים שיצאתי איתם.
כל מהלך שהוא עשה, כל מילה שהוא פלט, כל מבט שהוא הפנה, הפך את זה לאלוהי.
גם אם זה היה הדבר הכי רנדומלי, בנאלי, דבילי, דפוק ומביך שיש, זה היה אלוהי.
כי זה הוא.

לא יכולתי לדעת מה הוא הולך להגיד או לעשות ואהבתי את זה, מתתי על זה.
שהכול היה לא ידוע. מה שרואים זה לא מה שיש. ככל שהימים עוברים מגלים פחות ורוצים יותר. ככל שהימים עוברים יש תשוקה לעוד.
לעוד סרט, ולעוד פאב, ולעוד בית קפה, לעוד מוזיאון, לעוד לעוד ולעוד.
כי כל פעם שהיה עוד משהו, הוא הפתיע בעוד דבר חדש. וזה היה עוד יותר מקסים מהפעם הקודמת.

אבל די.
יום אחד נמאס לי. לא רציתי מסתורי יותר. לא רציתי הפתעות.
רציתי לקום בבוקר ולדעת שהוא יהיה שמה בדיוק כמו אתמול.
רציתי ללכת לעבודה ולחזור הביתה ולראות אותו יושב ומתפנן לו על גרעיני אבטיח ומנ'צסטר יונייטד ושם רגליים על השולחן אפילו כשיודע שאסור, בדיוק כמו שלשום.
רציתי לאהוב אותו כי אני יודעת מי הוא ולא כי אין לי שמץ של מושג מי זה הבחור הדפוק הזה שיושב איתי פה בספה מתי שמתחשק לו. ואיפה לעזאזל הוא היה אתמול בלילה?! אה?!
אסור לשאול. חס וחלילה אם אני אשאל. כי אז, איפה כל הקסם? איפה כל הרצון לעוד ועוד ועוד? איפה כל הפלאים והפלצנות של העומק והתובנה?
אם אני אדע כל מהלך שלו ואסחט ממנו כל פיסת מידע, אז איפה המיסתורין? איפה המגניבות?
איפה הכיף? איפה זה? נעלם. לא רוצה. לא רוצה.

אני קרועה. אני רוצה ולא רוצה.
אני רוצה לדעת שהוא הגבר שלי ורק שלי ושאני אשת חלומותיו ושעלי הוא חולם בלילות ושאין כמוני בכל הפלנטה המקסימה הזו.
אני רוצה לדעת שהוא ילך איתי לישון בלילה ויקום איתי בבוקר. אבל אני לא רוצה לדעת כל דבר שעובר לו בראש. אני לא רוצה לדעת איפה הוא היה אתמול בלילה ולמה הוא לא עונה לכל השיחות שלי ולמה כשאנחנו נפגשים זה רק מתי שיש לו זמן? ומה איתי? אה? אין איתי.
אני רוצה הפתעות. הפתעות טובות. רק טובות.

למה אי אפשר לקבל רק הפתעות טובות? ולמה כשמקבלים רק הפתעות טובות יודעים איפשהו בתת מודע הנפלא שלנו שבקרוב תהיה אחת רעה? אחת כזאת שתקרע את האימאימאיממממא של הצורה שלך? אחת כזאת שבסוף אני אגלה שהוא עשה מהצד איזה יוליה כוסית בלונדינית פצצה בזמן שאני עשיתי כלים שהוא השאיר וחייכתי לעצמי ואמרתי, איזה חמוד, שהוא בכלל לא חמוד. הוא סתם בחור לא ידוע שעושה מה שבא לו מתי שבא לו. חמוד.

"מה שמלהיב אותי באמת זה ספר שכשאתה גומר לקרוא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול בכל פעם שמתחשק לך." ג'.ד. סלינג'ר, התפסן בשדה השיפון