|
08-07-2011, 01:40
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
אתה צריך ערבה חדשה - כתבת המשך מבחנה על חטמ"ר הערבה
http://www.idf.il/1478-12352-he/Dover.aspx
איך חטיבה נולדת? עם הרבה כאב ראש, כנראה. רק חודש עבר מאז צמחה בין חולות המדבר חטיבת הערבה - וכבר נאלצים מפקדיה להתמודד עם היערכות לקראת התחממות הגבול הירדני, התנגדות מצד חקלאי האזור ותנאי עבודה בעייתיים במיוחד. ובכל זאת, הם לא מתייאשים. הרי זה לא רק שהם מקדימים כאן תרופה למכה, אפילו יצא להם לקפוץ ל"אאידה"
תאריך: 06/07/2011, 22:10 מחבר: ירדן וינטר ומיטל סיני, "במחנה"
אבני השפה בכניסה לחד"ן שבבסיס עין יהב עדיין צבועות בירוק-לבן. חודש עבר מאז פינו כוחות מג"ב את המבנים ספוגי השמש האלה לטובת חיילי צה"ל, אבל במפקדת חטיבת הערבה הטרייה עדיין לא מצאו זמן לשיפוצים קוסמטיים. הקירות ריקים ממפות טקטיות, סמלי החטיבה עוד מונחים בערימות בפינת החדר, ונראה כאילו מישהו פה בעיצומה של פריקת ארגזים. רק התנועה הערה של קציני צה"ל, הנדחסים כרגע לחדר הדיונים הצפוף, מבהירה שהבעלים באמת השתנו - ושעבודה רצינית כבר מתבצעת בשטח. המח"ט ויתר אנשי המטה מתיישבים במהירות, מתעכבים קצת מול הלפ-טופ שמסרב לשתף פעולה, ואז פונים להערכת מצב והפקת לקחים מהתעסוקה המבצעית של גדוד המילואימניקים התופס כעת קו בגזרה. הם מאזינים בדריכות, מתוחים במקצת, וממתינים לתחילתה של הישיבה שתחתום סופית את תהליך הפיכתם לחטיבה מרחבית מן המניין.
"הלידה של החטמ"ר הזה עברה בסך הכול בצורה מוצלחת", פותח הסמח"ט, סא"ל אוהד נוימן, ומשחרר חיוך. "בניגוד לתינוק שיש לו את האיקס שנים שלו כדי להתחיל ללכת, אנחנו ישר התחלנו בריצה מהירה. החטיבה הזאת קמה בשעה 12 בצהריים, וב-12 ודקה היא כבר עמדה על הרגליים, כך שאם היה קורה פה אירוע ב-12:13 היינו מגיבים - ומגיבים טוב. אף אחד לא משלה את עצמו, הקמה של חטיבה לא נגמרת בכמה חודשים, אבל אני מסתכל מסביב ורואה שיש פה גוף מבצעי מתפקד, נושם וחי. אני רואה שאפשר להתחיל".
גם פוקסים נחשבים
סיפור ההקמה של חטיבת הערבה, הצעירה בחבורת החטיבות המרחביות, בכלל לא כזה הירואי. בארבע השנים האחרונות היו אלה כוחות מג"ב שהופקדו על הפגנת הנוכחות בגבול ישראל-ירדן, ונראה היה שהסדר הזה ישמר. אלא שלפני כשנה, בעיקר בשל שיקולים כלכליים, הגיעו בפיקוד הדרום להחלטה כי כוח מג"ב באזור, המורכב בעיקר מאנשי קבע, יפנה את מקומו לטובת הסדירניקים של צה"ל - וכך נולדה חטיבת הערבה החדשה, גלגול מתקדם של חטיבה צה"לית מרחבית שפעלה באזור בעבר, ופורקה עם הקמתו של חטמ"ר שגיא בשנת 2007.
ספק אם אלו שהכריעו לפני כשנה על הקמת החטיבה החדשה הבינו עד כמה משמעותית תהיה נוכחותה בשטח, אבל בראייה מפוכחת של החודשים האחרונים, לאור ההפיכות ברחבי המזרח התיכון, ברור לכולם שהתבססותו של צה"ל באזור היא צעד הכרחי שהקדים את זמנו. "אני חושב שבהרבה מקרים הצבא מבצע פעולות לאחר שהאירוע כבר קרה, אבל הפעם זה שונה", מסביר נוימן. "לרוב אנחנו נאחזים בחוכמה שבדיעבד, אבל עכשיו אנחנו נערכים מראש לכל אירוע שיכול לקרות, גם אם בסוף יתברר שהוא לא קורה".
מבט מהצד על היופי הפשוט של החולות הנפרסים עד האופק, של עצי הדקל ושל החממות הירוקות באזור יקשה להבין לקראת מה מתכונן נוימן. עם זאת, הסתכלות ממוקדת יותר תגלה במהרה את המורכבות של הגזרה - עשרות ערוצי נחל חשופים, גבעות נסתרות מהעין וגבול פרוץ המבהיר שקל מאוד להסתנן לכאן. למח"ט, אל"ם רועי בארי, הספיק חודש אחד באזור כדי להבין שהפסטורליות הזאת מתעתעת, ושאסור לו ליפול לשאננות מסוכנת.
"השאלה היא לא האם, אלא מתי יקרה משהו בירדן", אומר אל"ם בארי. "אין דבר כזה גזרה שקטה. מספיק חייל ירדני מג'נון או מבריח גבול חמוש כדי לערער כאן את הכול, וזה משהו שצריך להיות ברור עד לאחרון החיילים שתופס פה קו. אנחנו עושים משהו חכם ולא אופייני לישראליות שלנו, ואולי סוף-סוף נקדים את האויב ולא נופתע ממנו. בראייה ארוכת טווח אני בטוח שיתברר שזה היה צעד הכרחי להקים את החטיבה. גם אם רק בעוד חמש שנים יקרה משהו באזור הזה, וגם אם בכלל ניתקל בבעיה שלא צפינו מראש, חשוב שיהיה פה גוף מבוסס ודרוך שיודע להתמודד עם כל האתגרים - כי איך אומרים בכדורגל? גם פוקסים נחשבים".
קצין האג"ם של החטיבה, רס"ן קובי פרחי, ממהר להסביר מה ה'משהו' הזה עלול להיות. "בתקופה הקרובה גבול ישראל-מצרים ייסגר הרמטית בעקבות בניית המכשול המתוחכם של פרוייקט 'שעון החול', ואחרי שסיני כבר לא תהיה רלוונטית לאנשי טרור המנסים לחדור למדינת ישראל - ייתכן שירדן תהפוך לתחליף אטרקטיבי ומעניין", הוא אומר. "אני מניח שבמצב הזה נתחיל לראות תנועות של מחבלים ממצרים לאיראן, דרך עיראק וירדן, ועד לישראל. האנשים האלה, שהם לא חובבי ציון ולא מתנדבי בני עקיבא, יכניסו כללי משחק שונים ויעברו לפיגועים מורכבים ומשוכללים".
בין כללי המשחק מהם חושש קצין האג"ם בולטים תרחישים אפשריים של חדירות ליישובים, פיגועים והנחת מטענים על הגדר, ירי על מכוניות חולפות בכביש הערבה - וכמובן איום החטיפה התמידי. עד שכל אלה יהפכו למוחשיים, נושאים המפקדים את עיניהם לעבר איום ממשי הרבה יותר: חודש ספטמבר הקרוב. אולי נשמע מוזר שהחטיבה המדברית מתכוננת לקראת היום שבו אולי יכריזו הפלסטינים על מדינה, אבל מבחינתם המועד הזה ישפיע עליהם לא פחות מעל מפקדי החטמ"רים באיו"ש, וחייבים לגבש תפיסת הגנה. "ביקשתי לעשות בחטיבה הערכות מצב לקראת ספטמבר, פשוט כי אני לא מוכן שיהיה מקרה מג'דל שמס בערבה", אומר בארי. "כש-70 אחוזים מאוכלוסיית ירדן הם פלסטינים, לא תלוש לחלוטין שינחתו פה 50 אוטובוסים של מפגינים ביום המיועד - ואנחנו חייבים להיות ערוכים לכל תרחיש".
בלי מיטה, בלי אפטר
בארי עוזב את המשרד ויוצא בקלילות אל אור השמש המסנוור של המדבר. הוא אמנם אוחז כעת בתואר "מח"ט הערבה הראשון", אבל כמי שהספיק להיות בעברו בעמדת בכורה, כמג"ד בא"ח כפיר הראשון, הוא כבר יודע איך נראית האחריות המצטרפת לכותרת - ולא נראה שהלחץ משתק אותו. מבחינתו, הפרחת השממה היא לא קלישאה מימי דוד בן-גוריון, אלא חזון מבצעי שהוא גאה להיות ממייסדיו.
"זה מרגש ומאתגר להיות חלוץ", הוא אומר. "את המח"ט השני או השלישי לרוב לא זוכרים, אבל הראשון תמיד מתקשר לחטיבה, כמו יהודה דובדבני וגבעתי. זה משהו שאני כל הזמן מנסה לחלחל לתודעה של החיילים. אני אומר להם: 'בעוד עשר שנים תיסעו לאילת ותעברו בדרך ליד החטיבה ותגידו 'אני ממקימיה', וזה לא ברור מאליו".
ובאמת, לא כל יום נולדת חטיבה מרחבית בצה"ל - אלא שרגע לפני שמייסדיה מאווררים את הקונפטי, עליהם להתמודד עם כמה נגזרות לוגיסטיות בעייתיות הקשורות להקמתה. בארי, ההודף כעת עוד זבוב טורדני, מנסה ללכת בשבילי הבסיס שלו, אבל נתקל בעיקר בבלגן מאובק. הדחפורים והטרקטורים שמסביב חורכים את השקט המדברי בניסיון לשוות לבסיס מראה מסודר, השק"ם העתידי עדיין עמוק בהקמה, ולמרות הרשמיות בדגל המתנפנף בכניסה, ברור שעוד מוקדם לארח כאן טקסים רשמיים.
"המקום הזה נראה כמו אתר בנייה בינתיים", אומר בארי. "אין ספק, צריך כאן תשתיות חדשות לגמרי ואנחנו עובדים על זה".
נוימן מהנהן, ואז מוסיף שלמרות שלהיות כוח חלוץ בערבה זה לא משהו שמגיע עם ת"ש גבוה מדי, חייבים להיזכר כל הזמן מה עומד מאחורי חוסר הנוחות. "לא קל להסביר לחייל למה אין לו איפה לישון ולמה הוא יוצא אחת לשלוש בלי אפטרים, אבל בסוף כולנו כאן באווירה של עשייה והתחדשות, וגם אם טיפה קשה וצפוף ואין אוכל - זה מתגמד", הוא קובע. "אנחנו כל הזמן אומרים לחבר'ה כאן שלא באנו לנוח, באנו לעבוד".
גם מהשלכות חוסר הניסיון המבצעי בשטח נוימן לא מתרגש. זה נכון, בניגוד לגזרות אחרות, המתבססות על לקחי עבר, פה קשה למצוא אח צה"לי גדול שיסביר לך איך עושים את זה כמו שצריך - ובכל זאת, יש בזה יתרונות. "הכול כאן חדש ואף אחד עוד לא הספיק להצליח או להיכשל פה. אין לנו מוקד ידע שהולך איתנו, אבל מצד שני, יש כאן הרבה מרחב פעולה. בשום חטיבה מרחבית שאני מכיר המח"ט לא יכול להרשות לעצמו לשים את הגזרה ואת הקו בצד ולקחת את כל קציני המטה שלו לסדנה של שלושה ימים, אבל פה זה התאפשר. הייתה לנו הזדמנות לעזוב כולנו, לערוך סיעור מוחות, לחלוק אחד עם השני פרספקטיבות שונות. זה משהו מאוד חזק כשמגיעים למשימה של הקמת חטיבה".
בעוד קציני חטמ"ר הערבה מנסים להתרגל יחד לאחריות הכבדה המונחת על כתפיהם, הם גם דואגים להציץ בזהירות קדימה, אל האתגרים הבאים בדרך, שמבהירים להם שהתיק הזה רק הולך לגדול ולגדול עם הזמן. "יש המון היבטים לטפל בהם בהמשך, אבל אני מאמין שזה מה שיהפוך את הגזרה הזאת לייחודית לחלוטין", אומר הסמח"ט. "מבחינתנו, האתגר הוא להגיע לאזור בשבת, לראות משפחות מטיילות וצימרים מלאים, ולשמור שזה רק יימשך".
יותר חשוב מברזים
בעוד אלו המחפשים בילויים שמשיים באזורה הדרומי של הארץ צפויים ליהנות מתחושת הביטחון שתתלווה לנוכחות צה"ל, יודעים אדריכליה של החטיבה החדשה שיש מי שלא כל כך מרוצה מהחלפת כוחות הביטחון במקום. רבים מתושבי הערבה, ובמיוחד אלו מהם המתפרנסים מחקלאות, דואגים להביע מורת רוח מהסתלקותם של כוחות מג"ב מהאזור. מרבית החממות שלנו, הם מזכירים, נמצאות על גדר הגבול, וחלקן אף שוכנות במובלעות ירדניות. במצב כזה, הם טוענים, חשוב שיישאר בסביבה גוף שישים את עיקר הדגש על סוגיות פליליות קרוב לבית. צה"ל, כאמור, מבקש להביט בעיקר אל עבר הגבול עם ירדן - וממש לא מתכוון להתנצל על כך.
"אני יכול לחיות עם עוד 100 קילו סם שמוברח לארץ, אבל לא עם חדירה ליישוב או מוצב", קובע רס"ן פרחי. "אני יודע שעובדי האדמה כאן דואגים בעיקר שהברז שיש להם בחממה, בשווי 30 אלף שקל, לא ייגנב, אבל אלה בעיות של שיטור. אני לא מזלזל בזה, אבל בטווח הארוך חשוב להגן על האזרח מדברים מורכבים יותר - שלא יחטפו אותו, שלא יהיה פיגוע בתוך היישוב שלו. בהיבט הזה אנחנו, כצבא, מהווים דמות בוגרת יותר שמבינה מה המרחב צריך ומה האחריות של המדינה. מבחינתנו, למנוע פיגוע אחד שווה הרבה יותר מלהציל ברז יקר. ביומיום כאן לא בטוח שהאזרחים חושבים על זה, אבל כף המאזניים מראה מה חשוב באמת".
כדי להבהיר את גישתם, ארגנו קציני החטיבה עם הגעתם לגזרה פגישה משותפת עם הרבש"צים של כל יישובי האזור. בניגוד לתחזיות הקודרות שצפו חוסר שיתוף פעולה בין הצדדים, אנשי הביטחון המקומיים נענו להזמנה והגיעו בהרכב מלא. הנוכחות הזו עודדה את המח"ט, אבל מבחינתו עדיין חשוב לבצע רה-ארגון בסדר העדיפויות ההגנתי באזור, בהתאם למציאות המתהווה מסביב.
"אנחנו כצבא עובדים אחרת ממה שהיה כאן קודם", הוא אומר. "אני לא שוטר, אני מוכוון גדר, מוכוון גבול. מג"ב עשו עבודה מצוינת בהקשר הפלילי ובתקשורת עם ההתיישבות, אבל לנו יש תפיסת הפעלה שונה. זה נכון שיש כאן בעיה של הברחות, וכשרואים בדואי יושב עם חמישה פלאפונים אפשר להבין בקלות שהוא לא משווק מורשה של סלקום - אבל הייחוס שלנו הוא פח"עי. שואלים אותי אם העובדה שצה"ל הגיע לגזרה מרמזת שיש מחבלים, אז התשובה היא לא, אין התרעות מיוחדות והאויב לא שועט לעבר הערבה, אבל אף אחד לא רוצה להיות מופתע אם יהיה אירוע במשמרת שלו".
למרות המילים המרגיעות, בארי לא היה רוצה שתרגישו יותר מדי בטוחים. מבחינתו, האדישות של תושבי האזור בנוגע לכל הקשור לביטחון היא מסוכנת - וחייבים לטפל בה בדחיפות. "האנשים שחיים באיו"ש מודעים לסכנות ומתנהגים בהתאם, אבל פה זה בכלל לא בתודעה", הוא אומר. "אנחנו יכולים להיות הכי מאומנים ומתורגלים, להקפיץ את החפ"ק כל יום, אבל אם לא נהיה ערוכים תודעתית לכל תרחיש קיצון, כשזה יקרה לא נדע לפעול".
הוא מבין היטב שהעובדה שלא כל האזרחים בגזרה שמחים באחיזה הצה"לית תביא לבחינה מקרוב של החטיבה עליה הוא מפקד, אבל מצהיר שהוא מוכן לעמוד תחת זכוכית המגדלת הזאת. "ברור לי שבסוף ירצו לראות שלא לחינם הקמנו את החטיבה", הוא קובע. "אני לא חושב שזה יבוא לידי ביטוי מבחינה מספרית, הרי לא ישאלו 'כמה מחבלים יש עכשיו?' אלא 'האם נוצרה תחושת ביטחון?' מבחינתי, סיור על הגדר או בעומק נותן הרגשה טובה, אבל תחושת ביטחון אמיתית מגיעה רק עם הנראות של הצבא. אם יש את 'אאידה' במצדה אז אני אוסיף סיור ותצפית כדי שהאנשים ירגישו בנוכחות שלנו כאן. האם זה ימנע את הפיגוע הבא? לא בטוח, כנראה שדווקא הפעילות בעומק היא זו שתמנע אותו, אבל המבחן האמיתי שלנו כאן הוא בתחושה של התושבים".
|
|