במגרש החניה הגדול של יחידת ניסויי הטילים (ינ"ט) של חיל האוויר, בקצה בסיס חיל האוויר בפלמחים, חונים בימים כתיקונם כ-20 כלי רכב, המשמשים את הקצינים שעובדים שם מדי יום. מאות מקומות החניה במגרש הגדול נועדו לימים בהם מארחת היחידה קהל שבא לצפות בקונצרט היקר ביותר המופק בישראל: שיגור של לוויין ישראלי חדש לחלל.

מכל היכולות האסטרטגיות השונות המיוחסות לצה"ל ולישראל, היכולת לשגר לווייני תצפית היא אחת המעטות שניתן לפרסמן מבלי להסתבך עם הצנזורה - וגם עליה לא ניתן להרחיב יותר מדי. סגן אלוף פ', מהנדס ותיק בחיל האוויר, המפקד על המתקן, מכנה אותו "מרכז שיגורי החלל של מדינת ישראל", כאילו מדובר במקבילה של מרכז החלל על שם קנדי בארצות הברית. אבל למעשה, האפשרות לשגר לוויינים מחופי ישראל כלל אינה מובנת מאליה.

עוד לפני בחינת העלויות (מאות מיליוני דולרים לבניית כל לוויין ושיגורו), יש נתון גיאוגרפי בעייתי. לוויינים משוגרים בדרך כלל מעל הים כדי שבשעת תקלה, המשגר לא ייפול חזרה ארצה על אזורים מאוכלסים. בישראל, קיים אילוץ נוסף - שיגור לוויין מעל מדינות אויב עלול להתפרש כאקט מלחמה, ולכן אין ברירה אלא לשגר את הלוויין מערבה. גם הבחירה בפלמחים, לב פיתוח הנדל"ן מדרום לראשון לציון, אינה מובנת מאליה.

צה"ל וגורמי המודיעין האחרים של ישראל משתמשים כיום בצילומים שמפיקים שישה לוויינים, שלושה מסדרת "אופק" ולוויין המכ"ם טכסאר, שנמצאים בבעלות מערכת הביטחון, ושני לווייני ארוס A ו-B שבבעלות פרטית של חברה בת של התעשייה האווירית. בעוד לווייני טכסאר וארוס שוגרו מרוסיה והודו, במסגרת הסכמים בינלאומיים, ישראל משמרת את היכולת לשגר בעצמה לוויינים וכל סדרת "אופק" שוגרה מהמתקן בפלמחים.

היכולת לשגר לוויינים מישראל מאפשרת להסתיר את יכולותיה מעיניים זרות, להתאים בעצמה את מועדי השיגור והכניסה למסלול מעל כדור הארץ, ובעת הצורך - גם להחליט על שיגור לוויינים על פי צורך מבצעי דחוף. לא ששיגור לוויין הוא עסק שאפשר לעשות מהיום למחר. בנייה של הלוויין עצמו, על שלל מערכותיו, אורכת לפחות שנתיים בתעשייה האווירית. גם השיגור הוא מבצע שההיערכות לקראתו, הביצוע והתחקור לאחריו יכולים לקחת קרוב לשנה.

"מדובר בפ"מ (פקודת מבצע) לכל דבר", אומר סא"ל פ', "אבל זה לוקח חצי שנה רק לתכנן. חודש וחצי לפני השיגור עצמו, הצוותים השונים מתחילים לתרגל את חלקם בשיגור, ואז יש לנו ארבע או חמש חזרות גנרליות ועוד עשרות אימוני צוות". בשלב השיגור, המפקד היחיד הוא מפקד השיגור. הוא מנצח על כמאתיים בעלי תפקידים שונים הרכונים על צגי מחשבים באולם הבקרה הגדול. "כמו תזמורת ענקית שמנגנת ביחד", אומר פ', "ב-20 הדקות האחרונות, יש שקט כזה עם מתח שאפשר לחתוך בסכין, וככל שמתקרבים לרגע השיגור, ונכנסים לתהליכים בלתי הפיכים, אני עסוק בזה שהכל ינגן נכון יחדיו. יש הרבה נקודות החלטה".

מה שכנראה אינו מסייע לריכוז הוא העובדה שלאולם הבקרה, כמו לאולם קונצרטים, יש יציע עם חלונות זכוכית רחבים, ובשעה של שיגור חשוב במיוחד (לוויין משגרים בישראל בממוצע פעם בשנתיים-שלוש) יושבים שם מפקד חיל האוויר, הרמטכ"ל, שר הביטחון ולפעמים גם ראש הממשלה, על פמליותיהם.

מפקד השיגור אחראי לא רק על מה שקורה באולם, ולא רק על הביצוע בשטח השיגור, המתפרס על ארבעה קילומטרים רבועים בקצה הבסיס. יש לו שלוחות בכל רחבי הארץ והים התיכון - תחנות מעקב בבאר שבע, אשקלון וחיפה, המספקות נתונים חיוניים. ספינות ומטוסים מסיירים ברחבי הים התיכון כדי לעקוב אחרי השיגור ולהבטיח שהאזור נקי ממטוסים ואוניות.

באולם נמצא בשעת שיגור גם קצין אחד שלא כפוף למפקד השיגור. זהו קצין הבטיחות - איש צוות אוויר במילואים בדרגת אלוף משנה ומעלה. תפקידו של הקצין הוא ללחוץ על הכפתור "השמד" שנמצא מולו, אם טיל סוטה ממסלולו או מסכן חיי אדם. העובדה שהוא אינו חלק מההיררכיה הפיקודית נועדה לנטרל ציפייה או לחץ מצד המערכת בעת קבלת ההחלטה. לחיצה כזו ומאות מיליוני שקלים ושנים של עבודה יורדים לטמיון.

שיגור הלוויין האחרון היה ביוני 2010, עם שיגורו של אופק 9 שנועד להחליף את אופק 5 הוותיק, שנמצא בחלל כבר תשע שנים. שני הלוויינים, יחד עם אופק 7, מספקים לאגף המודיעין בצה"ל תמונות עדכניות, והוא שאחראי להפעלתם מרגע שהם נכנסים למסלולם. אמ"ן וחיל האוויר הם הקליינטים המרכזיים של הלוויינים האלה, של לוויין המכ"ם טכסאר, ששוגר ב-2008 מדרום הודו ושל הלוויינים המסחריים.

"החלום הרטוב הוא כמובן תמונות וידיאו עדכניות של הזירה", אומר בחיוך סא"ל א', ראש ענף לוויינות וחלל בחיל האוויר, "אבל בפועל, זה שאנחנו מחזיקים לוויין שמספק לנו עשרות פריימים זה נכס בעל ערך עצום". סא"ל א' מתקשה, במגבלות הצנזורה, לפרט מהן היכולות של הלוויינים הישראליים, אבל אומר שמדובר בקבלת אינפורמציה עדכנית באזורי עניין". לדבריו, "יתרונות הלוויין הן שהוא סודי ולא מפר ריבונות של אף מדינה". השאיפה כיום בחיל האוויר היא מצב של שבעה לוויינים זמינים. במצב כזה, לא תהיה נקודה במזרח התיכון שבה ישראל לא תוכל לראות מה מתרחש מדי רבע שעה.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1225411.html