לא הבנתי את ההבדל בהגדרות - קליעה/צליפה??
הנה כתבה על מר הרטמן(איש-לב),באדיבות יוסיפון(מהפורום הישן,כנראה):
וינגייט של המאה ה-21: רס"ן מייקי הרטמן, רמ"ד הקליעה של צה"ל, האיש שנולד עם אקדח ביד, ושינה את כל תורת הירי בצבא. "אישה ואקדח זה אותו דבר", הוא מגלה בעז גאון, אראל סג"ל
רס"ן מייקי הרטמן, "רמ"ד הקליעה של צה"ל" (השמאלני ממהר לציין כי "קליעה" הוא מונח מכובס וסקנדינבי הבא לתאר ירי מדויק לעבר נקודת החן שמעל העין של מי שניצב מהצד השני של הכוונת הצה"לית; הימני מושך כתף על הטרחנות של הניג'ס), יושב מולנו כשעל ברכיו מפלצת כסופה העונה לשם מגנום 44. מייקי הרטמן יושב בפישוק. למרות זאת, האקדח לא נופל על הרצפה. ידית אחיזה מונחת על ברך אחת, וקצה הקנה על הברך השנייה. דמיינו בעצמכם איפה ממוקם ההדק.
זה לא אקדח, זה הנכד של תותחי נברון. הרטמן, החמוש בקנה של שמונה אינץ', מוחה על ההשוואה המתבקשת לכלי של הארי המזוהם. "לשלו יש רק שישה אינץ'". ליד מייקי הרטמן, הארי המזוהם הוא עמנואל הלפרין.
אקדח כמו של הרטמן מחייב כמובן נימוס אלמנטרי בניסוח השאלות. אלא שנימוס מעולם לא חייב את אחד מאיתנו, הרואה בו זבוב טורדני המתיש את האנושות מאז שארכימדס התעכב להתעטף במגבת כדי לכסות את מבושיו לפני שצרח "אאוריקה!!".
אז הבהמה שבינינו שאלה את מה שנציגת דובר צה"ל מוצפת הסומק רצתה (אנחנו מהמרים) לשאול, אבל התביישה - האם צדק זיגמונד פ., אותו טוחן שניצלים אנאלי, אשר טען כי יש קשר בין אורך הקנה ואורך הכלי? ומה זה אומר על מייקי הרטמן?
הרס"ן ענה במהירות (כפי שתגלו מיד, הוא השולף הכי מהיר בצה"ל - ולא רק בירי). "כן", אמר לסג"ל. "אני יודע מה פרויד היה אומר עלי. אבל תשאל את אחותך. היא תגיד לך שבמקרה שלי, הוא טעה".
אם תשאלו אנשים כמו מפקד בסיס האימונים של פיקוד מרכז, ארז כץ, או מפקד בא"ח צנחנים, אהרון חליבה, תשמעו כמונו שמייקי הרטמן בן ה-34 הוא "פנומן", "תופעה", "האיש ששינה את הירי בצה"ל", מישהו שמסוגל לכתוב "מייקי" על גופה של מטרת הדמות או לחלופין לסמן לה חיוך ארוך מאוזן לאוזן.
סא"ל חליבה אולי נסחף קמעה ומציע לכנות את הרטמן "אורד וינגייט של המאה ה-21". דהיינו, אנגלו סקסי חדור ציונות שהשאיר את חייו הנוחים מאחור כדי "לאכול חרא" (ניסוח של הרטמן) בתור חייל בודד, והכל כדי ללמד את היהודים כיצד להראות לאויביהם מאיפה משתין הדג (שלב א') ואיך (שלב ב') להוריד לו את הבולבול בירייה.
שלא לדבר על העובדה שהרטמן "נשוי לצבא", והפך את הטיפול בחיילים בודדים - תחום שלחלוטין לא קשור לתפקידו - למפעל חיים פרטי. אל"מ כץ מספר כי הרטמן כמעט הוריד לו את הראש פעם , כאשר גילה כי בבסיס האימונים מתאמן חייל שאין לו איפה לישון. למזלו של כץ, הרטמן לא שלף את המגנום 44.
הוא נולד בממפיס, טנסי, והחליט לעלות לישראל כדי להיות יהורם גאון ב"מבצע אנטבה". הוא רצה גולני, אבל גויס לגבעתי. באחד מאימוני הרי הראשונים שלו, קרה דבר משונה: הרטמן דפק מקבץ אולימפי. המ"כ סיפר למ"פ, שסיפר למג"ד, שסיפר לכמה אלופים, שהפכו את הרטמן למי שמלמד את חיילי צה"ל להירגע, ולהתייחס להדק כמו לחתלתול של בחורה (באנגלית זה עובד יותר טוב).
עד שמייקי התחיל לעבוד בשטח, לוחמי חי"ר ירו כמו זקנה עיוורת עם פרקינסון. אחריו, כל אפסנאי ג'ון ווין. אולי זה לא מפתיע שדווקא במדינה שמתנהלת מכוח אלתור ופרטאץ', מדינה נטולת ספר הוראות הפעלה, בא נייס ג'ואיש בוי, בן למשפחה מיליונרית מבוורלי הילס, שלא החזיק קודם לכן רובה בחיים שלו, וכתב לצבא שאומרים עליו שהוא הטוב בעולם, את ספר ההפעלה כיצד לירות.
הוא עמוס קסם אישי, ונראה כמו הכלאה בין ג'רי סיינפלד ליום טוב סמיה. הפלאפון שלו עמוס בהודעות טקסט נשיות שהיו מעלות סומק נעורים שובבני אפילו על לחייו של הרב כדורי. הוא כריזמטי, מצחיק, נטול ציניות כמ ו שרק אמריקני יכול להיות, מין מופע סטנדאפ קומדי עם פלאפל. יחד עם זאת, למען היושר המקצועי, ראוי לציין שהבחור באגו טריפ מטורף. אם להשאיל דימוי משומש של אחד מאיתנו, מייקי הרטמן הוא מסוג האנשים שברגע האורגזמה צועק את השם של עצמו.
המשרד שלו שוכן בבסיס האימונים "מתקן אדם". על דלת הכניסה תלוי שלט: shot - One kill One
אילו החיים שלו היו מתגלגלים קצת אחרת, מי יודע, אולי היה היום הרטמן חזן בבית כנסת בבוורלי הילס, או רוצח שכיר של המאפיה בלוס אנג'לס. באחד הביקורים בארצות הברית הציע לו מישהו 30 אלף דולר, בשביל לבצע .""Hit הרטמן סירב. זאת אומרת, ככל הידוע לנו. שכן הוא מצהיר כי מדי חודש הוא מוציא 2,000 שקל ממשכורתו על החיילים שלו - ברכישת סיבובי פיצות, למשל (בדקנו עם החיילים - הם מגבים את גרסת הרטמן). האם השתמש הרטמן בכספי המאפיה בלוס אנג'לס כדי לממן צ'ופרים לחיילי מתקן אדם? הנה סיפור מצוין בשביל חנן עזרן!
כאמור, הרטמן הוא "רמ"ד הקליעה של צה"ל". אחד הסיפורים עליו הולך כך: הרטמן וחבר טיילו יחד בבסיס צבאי והוטרדו על ידי זבוב. "איזה זבוב מעצבן", אמר החבר, והציע שהרטמן יירה בו. הרטמן שלף אקדח, שחרר ירייה, והזבוב המשיך לעוף.
"אני לא מאמין", אמר החבר. "פספסת!".
"לא פספסתי", אמר הרטמן. "הורדתי לזבוב את הביצים".
סיפורים כאלה, ואחרים, מעוררים באחד מאיתנו רגש הערכה ודמעה על השפיץ של העין. אצל השני, סיפורים אלה מעוררים תהיות נוגות על הפער בין הלבביות הכובשת של הרטמן - שנשמע לפעמים יותר כמו מדריך סדנת I Amמאשר מי שמשרדו נראה כמו מיני נשקייה - לבין התוצאות ההרסניות של הפרקטיקה אותה מנחיל הרטמן לחניכיו. זאת, בעיקר בעידן אסטרטגיית "צריבת תודעת ההפסד" של שלישיית מש"י (מופז, שרון, יעלון) שבה כל ילד פלשתיני בן עשר עם סכין חמאה מפלסטיק נחשב ל"מבוקש" (הערת סג"ל: עמיתי המלומד קצת נסחף, שלא לומר התערבבה עליו דעתו. אם זיכרונו אינו בוגד בו הרי שמבוקשים בני עשר הם דווקא ילדים יהודים שחוזרים מהכותל בקו 2). אם הרטמן הוא כזה מלאך, אמר גאון לסג"ל בדרך הביתה, הוא היה לומד להיות גננת, ולא הד"ר רות של צלפי הירי.
כאמור, השני מורט שיערות לנוכח מחשבות נוגות אלו. מה אתה מצפה שהרטמן יעשה, שאל את הקולגה היריבה פוליטית. שילמד את החניכים שלו להחטיא?!
אבל מעבר לחילוקי הדעו ת הפוליטיים, שנינו מסכימים כי סיפור חייו של הרטמן יכול לפרנס, בקלות, ספיישל ראש השנה של "ריקי לייק". העלייה לארץ והגיוס לצה"ל עלו להרטמן בניתוק הקשר עם משפחתו. עם אמא שלו - מתווכת דירות מצליחה בבוורלי הילס - הוא כמעט לא דיבר עשר שנים. עם אבא שלו הוא לא מדבר עד היום. "הוא אבא חרא", מסביר הרטמן. הר' של ה"חרא" מתגלגלת, כמו אצל אמריקנים. זה מגביר את האפקט המחורבן.
הראיון עם הרטמן נערך על מזוודות. ביום השני השבוע הוא היה אמור לעלות על מטוס, לפדות את כרטיס הטיסה ששלחה אמא (מחלקה ראשונה הלוך חזור, 3,500 דולר), ולנסוע לביקור ממושך באמריקה, לראשונה מזה 16 שנה. 150 ימי חופשה צבר הרטמן ורק עכשיו החליט לממשם. הרטמן ליטף את התותח הכסוף שלו, הדליק עוד ווינסטון ואמר שהוא לא מתרגש. החלפנו מבטים, והסכמנו כי הרטמן - שלא כהרגלו - איננו מדייק. אחרי הכל, בפעם הראשונה מזה 16 שנה הוא עומד להיות חשוף לחלוטין. את המגנום 44 שלו הוא משאיר בבית.
אבל למה לקלקל סיפור טוב? למה לא לתת להרטמן לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב - אחרי לירות, כלומר לדבר על עצמו? גבירותי ורבותי (בעיקר גבירותי) - קבלו את מייקי הרטמן.
1. איך שכנעו יהורם גאון וצ'רלס ברונסון את מייקי הרטמן לעלות לישראל, כמה הוציאה אמא שלו עד היום על ניתוחים פלסטיים, ואיך מענג מייקי את הספר שלו "אני בא ממשפחה מאוד דתית. אבא שלי היה רב אורתודוקסי. אני אומר 'היה', כי מבחינתי הוא כבר לא אבא יותר.
"אמא שלי מתווכת נדל"ן בבוורלי הילס. היא מרוויחה בחודש מה שאני מרוויח כאן בשנתיים. רק שתבינו, היא שילמה יותר מ-50 אלף דולר רק על הגוף שלה. אחותי היא דוגמנית. יש לה חבר כושי. גם היא לא מדברת עם אבא שלי.
"בגיל שבע באנו לארץ לשנה: אבא, אמא, שני אחי, אחותי ואני. זה נשמע רע, אבל מה שאני זוכר מהשנה הזו הוא שההורים שלי לא הסתדרו, וזמן קצר אחרי שחזרנו לארצות הברית הם התגרשו. אבא שלי פתח מפה, בדק איפה המקום הכי רחוק מאמא שלי, שם את האצבע על ניו יורק. לשם הוא עבר, ושם הוא חי עד היום.
"אחרי שחזרנו לארצות הברית, עברנו ללוס אנג'לס. גדלתי בבוורלי הילס ולמדתי שם בבית הספר היסודי, ואחרי זה בתיכון. בתיכון ראיתי את 'הפשיטה על אנטבה' בכיכוב יהורם גאון, או צ'רלס ברונסון, אני לא זוכר מי. אמרתי לעצמי: 'אני רוצה להיות כזה, אני רוצה להיות חייל'.
"תמיד היה לי רובה ביד. רובה מים, או רובה אוויר, או שהייתי יורה קיסמים בחצר האחורית, או אפילו יורה על הקירות בבית ועושה חורים. מילדות רצית י להיות צלף. כשעליתי לארץ להתגייס, אמרתי בבקו"ם שאני רוצה להיות צלף בגולני.
"אני לא יודע להסביר מאיפה הגיע העניין הזה של היריות. זה היה הפוך לגמרי ממה שלימדו אותי בבית. כשהייתי נוגע בנשק אצל סבא שלי בבית, הייתי חוטף מכות. אולי נולדתי עם זה, אין לי מושג. הייתי קצת דפוק, כן. אולי נפלתי על הראש, כשהייתי ילד.
"מה שכן, אני טוב בכל מה שקשור לקואורדינציה בין היד לבין העין. קליעה לסל, באולינג, ביליארד, דארטס. חד משמעית. כשהייתי בנבחרת כדורסל בתיכון בארצות הברית, על הטי שירט שלי היה כתוב ,""Hands ידיים.
"אני גם עושה מסג'ים. יש לי ספר שאני עושה לו מסג' והוא מספר אותי בחינם. אני יודע שזה נשמע רע, אבל זה בסדר. זה לא בבית שלו, ויש תמיד עוד אנשים בחדר".
2. ייסורי הרטמן הצעיר. אמא מתנגדת לגיוס ומנתקת את תזרים הקש, הרטמן נשלח לגבעתי במקום גולני, אבל כאשר שוקעת השמש על יום הטירונות הראשון שלו בקציעות, הוא מזיל דמעה נרגשת "כשסיימתי תיכון רציתי לבוא לארץ. היינו דתיים, ואני עוד הייתי מדריך בבני עקיבא. אמרתי לעצמי: 'אני אבוא לפה לשנה, ואחרי זה אחזור לארצות הברית להיות עורך דין, כמו כל היהודים הטובים בבוורלי הילס. זאת היתה הותכנית המקורית.
"אמא שלי, לפני שנסעתי לארץ, עשתה טקס בבית וחייבה אותי לחתום על התחייבות שלא אתגייס לצה"ל. אני לא חושב שזה היה עניין אנטי ציוני. זה היה יותר עניין של אמא יהודייה שרצתה להשאיר את הילד קרוב אליה.
"כשבאתי לישראל וראיתי חיילים ברחוב, אמרתי: 'אני חייב להתגייס! לא יעזור, אני הולך להיות חייל בצבא הזה!'. התקשרתי לאמא, והיא אמרה: 'אתה לא מתגייס'. אמרתי: 'אני מתגייס בכל מקרה. אני כבר בן 18, מותר לי'.
"אבל איך עושים את זה? אני לא מכיר פה אף אחד, לא יודע כלום, בקושי ידעתי עברית. רציתי להתגייס למח"ל, מתנדבים מחוץ לארץ. זו תוכנית שאפשר להיכנס אליה או דרך קיבוץ או דרך ישיבה. אין לי לא את זה ולא את זה. הלכתי לקרית-ארבע, לרב ליאור, קיצוני קצת בימין, כן? אמרתי: 'תרשום שלמדתי אצלך'. הוא רשם. כל קרית-ארבע הלכה לגבעתי, גם מייקי הלך לגבעתי. למרות שרשמתי 'גולני, גולנ י, גולני', בבקו"ם. אל תרשמו את זה בכתבה, כי אני נחשב מורעל גבעתי. שהגולנצ'יקים לא יפתחו את העיניים. מח"ט גולני בעבר, היום אלוף פיקוד מרכז, תמיד אומר לי: 'אתה גולנצ'יק בדם'. טוב, זה שטויות. אין באמת הבדל בין גולני לגבעתי. שתיהן יחידות מצוינות. שתיהן אותו חרא.
"התגייסתי לגבעתי, וההורים שלי התנתקו ממני. הם הפסיקו לתת כסף. הייתי צריך למכור את המצלמה שהיתה לי ואת הנעליים שלי ואת כל מה שהיה לי.
"בחמש השנים הראשונות שלי בישראל לא קיבלתי כלום. אחרי זה, בשביל המצפון שלה, היא היתה שולחת לי 500 דולר בימי הולדת, ואני הייתי קורע את הצ'ק איך שהוא היה מגיע בדואר.
"ביום הראשון שלי בצבא ראיתי את השמש שוקעת בבסיס בקציעות והייתי מאושר. אמרתי לעצמי: 'אני לא הולך מכאן'. נתנו לנו הרצאה ושאלו: 'כמה מכם התגייסתם לצבא כי אתם ציונים?'. רק אני ועוד עולה חדש הרמנו את היד".
3. הרטמן לומד שאסור להיות ראשון או אחרון, אסור לישון מול המ"מ ורצוי לא לחכות להזמנה מיוחדת בשביל להשתין "המסלול היה חי"ר, והוא היה קשה. קודם כל כי הייתי חייל בודד. אבל גם בגלל שלא ידעתי עברית. בבקו"ם אמורים לבחון אותך בעברית, ואם העברית שלך לא מספיק טובה, לשלוח אותך לכל מיני קורסים. אני נכנסתי לבוחנת, אמרתי 'שלום', היא נתנה לי ציון שבע וכתבה 'לוחם בגבעתי'. לא חשוב שלא הבנתי שום דבר ממה שהיא אמרה קודם, או אחרי זה.
"בטירונות למדתי לא להיות ראשון, לא להיות אחרון, ולעשות הרבה 'כן' ו'לא' עם הראש. ממילא לא הבנתי מילה ממה שאמרו סביבי. אני זוכר, למשל, שביום השני בטירונות העבירו לנו שיעור על נשק ואני מאוד התרגשתי, כי רציתי להיות צלף. זה היה החלום שלי!
"אבל לא ישנו הרבה בלילה לפני כן, והייתי עייף. נרדמתי. הייתי יומיים בצבא! הסמל קורא לי החוצה, שם עלי ג'ריקן ומתחיל להריץ אותי. אני באתי מבוורלי הילס! אני לא רגיל לחרא הזה! לא הבנתי! חשבתי לעצמי: 'אני לא גנבתי, לא שיקרתי, לא עשיתי רע, למה אני רץ?!', אבל למדתי דרך הרגליים לא להירדם בשיעורי מ"מ. זה ,No No כמו שאומרים באנגלית.
"אני זוכר שהגענו למטווחים ביום השלישי בצבא. הסמל אומר לי: 'דקה וחצי שירותים'. אמרתי: 'או-קיי', והלכת י לשבת על אבן. הסמל צועק עלי: 'מייקי, דקה וחצי לשירותים!'. אמרתי לו: 'המפקד הסמל, אני לא צריך ללכת לשירותים!'. אני מסתכל אחורה, ורואה את כל המחלקה מקדרת לשירותים! זה היה עונש ואני חשבתי שהוא נותן לי זמן להשתין! חשבתי לעצמי: .Oh ,shit ככה זה כשאתה עולה חדש, כן? אתה לא מבין מה רוצים ממך".
4. איך העביר הסמל את מייקי מעל הקיר ומדוע הוא נחשב לגורו של החיילים הבודדים כמובן שהיו לי משברים. היו לי מצבים שלא רציתי להמשיך יותר. למשל, בשבוע שדאות, היה הר של חול, והמחלקה שלי היתה צריכה לעלות על הר. עליתי למעלה, ואמרתי: 'זה כבר לא בשבילי'. בסרט אנטבה עם יהורם גאון, לא היו עליות כאלה. זרקתי את הגליל על האדמה, ואמרתי: 'אני גמרתי עם הצבא! או טבח, או לוס אנג'לס. לא נשאר יותר בחרא הזה!'.
"הסמל בא אלי ואמרתי לו שמבחינה נפשית הגעתי לקיר. לא יכול לעבור אותו. הוא נתן לי כזו בעיטה, שעברתי את הקיר הזה, וגמרתי את המסלול. שבוע אחרי זה, סיימתי מסע בהצטיינות ויצאתי שבת.
"כחייל בודד, אתה רוצה לעמוד על הרגליים שלך ולהוכיח שאתה מסוגל להתמודד עם קשיים. אני לא ידעתי לבקש עזרה. כשחברים שלי הזמינו אותי בשבתות הביתה, תמיד אמרתי 'לא'. חשבתי שמזמינים אותי כי מרחמים עלי.
"בימי ההורים בגבעתי עושים טקס שבו החיילים רצים דרך מסך של עשן אל ההורים המחכים. אני רצתי דרך העשן, ואף אחד כמובן לא חיכה לי. בגלל שלא היו באים לבקר אותי, הייתי שומר בימי ההורים. כל החברים שלי היו יושבים בצד עם ההורים שלי ומתביישים להסתכל עלי - לא רק שאני חייל בודד, לא רק שאין לו הורים כ אן, שוונגה כזה הוא קיבל, והוא עוד שומר.
"היה לי קשה מאוד להיות חייל בודד. בכל השנים שלי בצבא לא קיבלתי אף פעם חבילה, חוץ מפעם אחת: כשהייתי כבר בקבע, חזרתי הביתה, קניתי כל מיני צ'ופרים, שמתי בקופסה ושלחתי לעצמי. החבילה הגיעה והיתה שמחה גדולה!
"בגלל הניסיון שלי כחייל בודד, הלכתי למג"ד שלי כשסיימתי קורס מכ"ים, ואמרתי לו: 'חייבים לעשות משהו בשביל החיילים הבודדים בימי ההורים'. מ-89' ועד היום, 14 שנה, לא הפסדתי מחזור טירונות אחד של יום הורים בגבעתי, למרות שאני לא שייך לחטיבה היום.
"אני מאמין שהתפקיד שלנו בתור צבא הוא לא רק להילחם, אלא להיות בית למי שאין לו בית. אתם יודעים מה זה נערי מכ"מ? זה חיילים שבאים מבתים עם בעיות. יש מקבילה לבנות, שנקראת חג"מ. לקחתי משם קבוצה של בנות והפכתי אותם להיות מדריכות קליעה. אף אחד לא עושה דבר כזה! אני כל הזמן מנסה לצאת מהשבלונה של חייל, לוחם, לחימה, ולראות את המעבר המדהים, שיש לנו אופציה להשפיע על אנשים! יש לנו יכולת לעשות אנשים טובים יותר! עזוב, חיילים טובים יותר! אנשים טובים יותר!
"אז אני לא עשיר. אז אני חי כמו כלב, לפעמים. אז מה? אנ י אחיה 40 שנה, 50 שנה, ואז אני אמות. לפני שאמות, אני אוכל להגיד לעצמי: נתתי משהו".
שאלנו את הרטמן אם הלילה, זאת אומרת בליל קיום הראיון, הוא חוזר הביתה לקרית-אונו, או נשאר בבסיס.
"זה ,"Up to me הוא אמר. "מה שאני אחליט".
"מה יש לך לעשות הלילה בבסיס?!", התעצבנו.
"מה יש לי לעשות בבית?", שאל הרטמן.
5. הרטמן מתגלה כפנומן ירי ומקבל זימון מאפי פיין-איתם לבוא בדחיפות לגבול לבנון "מה הפילוסופיה של הקליעה? נו, אני יכול להרצות שש שעות על זה. הדברים החשובים הם נוחות, ריכוז, פלוס דברים מקצועיים שאתה צריך לדעת, כמו איך לכוון ואיך להחזיק את הנשק. הדבר הכי חשוב, בדרך כלל, הוא קור רוח. לנתק את הסביבה והלחץ ולעשות את הירי. אני למשל למדתי מדיטציה, כדי לשפר את הריכוז. למעשה, ניסיתי לשכפל את עצמי ואת הניסיון שלי, בשביל ללמד אנשים אחרים לירות.
"הסיפור שלי עם הקליעה מתחיל באחד המג"דים של גבעתי, בחור בשם אריה קופר. הוא הציע שאני אפתח את הנושא של הקליעה בצבא. בלבנון, לפני שיוצאים למארב, עושים נוהל קרב, אתה עושה איפוסים וחוזר. היה לי חבר על ידי שלא פגע. אני ניסיתי לעזור לו, וראיתי שזה הלך! אז המ"מ שלח אותי לעוד מישהו לעזור לו, ופתאום זה התחיל להיות משהו, ש'מייקי יכול לעזור לאנשים לפגוע'.
"המפקדים שלי נתנו לי אור ירוק לעבור. היו לי ארבעה מדריכים, היום יש 60 פה, ועוד איזה 120 ברחבי הארץ. היום, כל כדור בצבא נורה לפי תוכניות שאנחנו כתבנו! אתם מבינים? אני לימדתי מאות ואלפי חיילים לירות!
"הצלחתי להעביר את חשיבות האימון, את החשיבות של בניית תוכנית מסודרת, עם טווח, עם גובה מטרה, עם הישג נדרש. כתבתי את כל התורה, 46 מערכי שיעור, חומר שכל הצבא מלמד. כתבתי מעל 3,000 תוכניות. לכל מקום יש תוכנית מסודרת. לכל קורס, לכל רובאי, לכל סוג אוכלוסייה. ואני כתבתי את הספר!
"דרך אגב, אתם יודעים ש-85 אחוז מכלל הקלעים והצלפים בצבא הם עולים מברית המועצות? יש לזה שתי סיבות: האחת, זה יכולת הריכוז. השנייה, שבחור מברית המועצות לשעבר עושה מה שאתה אומר לו. צבר, אתה צריך לשכנע אותו שהרעיונות שלך יותר טובים מאשר שלו. אין משמעת, לצברים.
"ב-97', אחרי ארבע שנים כאן, החלטתי שאני רוצה להיות יותר בשטח. דיברתי עם יאיר נוה, שהיה אז קצח"ר, וביקשתי לעבוד בצפון. המפקד שלי היה אפי פיין, שהיום קוראים לו אפי איתם. אני חולה עליו. הוא תמיד היה אומר: 'בשביל מה אתה צריך לצאת עם בנות? אם אתה יוצא עם בחורה, תתחתן איתה'. הרי יש לו איזה 17 ילדים, לבנאדם הזה. הייתי שנה בלבנון, יצאתי הביתה איזה שלוש פעמים. כשהייתי בלבנון, היינו 18 אפס מול המחבלים. אף חייל לא נהרג מירי, ואנחנו רק פגענו בהם. זאת היתה השנה הכי טובה שלי בשירות. פיין היה צוחק. הוא היה אומר לחיילים שלו: 'לא א כפת לי איך תביאו אותו לעמדה, מצדי תסחבו אותו על הגב, העיקר שהוא יירה'. כי מבחינת כושר החי"רניקים היו יותר טובים ממני. אבל מבחינת הירי - אני לא מפספס.
"גם היום, מדי פעם מזמינים אותי לירות, במסגרת פעילות מבצעית. אחרי הכל, זה מה שאני יודע לעשות יותר טוב מכולם. אני בא עם האוטו, מוציא את הרובה מהמזוודה, יורה וחוזר הביתה. זה הסידור הכי טוב".
"כולם יכולים לירות. תן לי חייל עם פרקינסון, שאתה שואל את עצמך איך הוא קם בבוקר, אפשר להפוך אותו ליורה. חד משמעית. חד משמעית".
6. דו שיח קצר על מוסריות הצליפה, על ההבדל התהומי בין ירי על איש מקרטון לבין ירי על איש מבשר ודם, ומדוע הרטמן מעדיף לחלק לאזרחי ישראל קלצ'ניקובים להגנה עצמית "כמובן", אומר הרטמן, "שיש הבדל בין לירות במטרה מקרטון, לבין לירות על בן אדם. אבל כשאתה יודע שבן אדם מסוים הולך לסכן חיילים, מה תעשה? תגיד לו שלום? תצעק לו: 'אחי, תפגע בי? תפגע בחברים שלי?'".
"אבל 'קליעה', אמר המוטרד מוסרית שבינינו, "זה לא רק ירי בזמן לחימה; זה גם גידול צלפים שמקבלים שם ותמונה של בן אדם ש'צריך להוריד אותו'. יושב אדם על אבן, מעשן סיגריה...".
"נכון", אמר הרטמן.
"ואז שמים לו כוונת על המצח...".
"נכון", אמר הרטמן.
"ומורידים לו את הראש".
"נכון. זה מאוד קשה. איך מתמודדים? מתוך הבנה שאתה עושה משהו להצלת חיים, גם אם זה אומר שאתה לוקח חיים".
"ואם יש טעות? והרי יש טעויות. אומרים לך: 'אופס, היינו צריכם להוריד את אבו שוקרן, ובטעות נתנו לך את הפרטים של אבו מוקרן. אבל שוקרן כבר מת, ואשתו אלמנה".
הרטמן מרצין.
"האם טעויות יכולות לקרות? התשובה היא כן, בעז. זה דבר שהוא לא פשוט, ועם זאת אנחנו בלחימה. אנחנו בלחימה עם אנשים שלא רוצים אותנו פה! זה נשמע רע, אבל עדיף שהם ייפגעו, מאשר אזרח ישראלי. ילד בן 12 בא אליך עם בקבוק תבערה - אתה יורה או לא יורה ? זו התלבטות. זו שאלה ששאלתי את צבא ארצות הברית, כשהם היו פה. כולם אמרו, פה אחד: 'יורים'. מה אנחנו מנסים לעשות? לפגוע בו ברגל. הבאנו כדורים מיוחדים בשביל לא להרוג אותו!
"נכון, יורים בנשק. נכון שהדבר הקטן הזה שאנחנו יורים בו - הורג. אם לא עומד קרטון אלא בן אדם, הוא מת. אין לו ילדים יותר, או אבא, או אמא, או כלום. וחייב להיות שיקול דעת הרבה לפני שאתה לוחץ על ההדק. אתה חייב לחשוב. אתה לא מכונה. חייב להיות שיקול דעת. אבל אני מאמין שאני מאמן אנשים להציל חיים - דרך להרוג.
"האם לפעמים כואב לי שמישהו ירה במישהו שהוא לא היה אמור לירות בו? בטח. ואני יכול להאשים את עצמי, ולהגיד שבגללי מישהו נפגע. אבל זה טיפת ים, בתוך הים של הטוב".
הרטמן - וזה מפתיע - איננו בעד הפיכת האקדחים למוצר צריכה, משהו שאפשר לקנות בסופרפארם ("קנה שני אקדחים, קבל קופסת טמפקס חינם"). לעומת זאת, אין לו בעיה שימכרו אמ-16 או קלצ'ניקובים בסופרמרקטים. אחרי הכל, מדובר במתנת בר מצווה פוטנציאלית קלאסית. ספר השיאים של גינס - אאוט. אמ- 16 מקוצר עם 2 מחסניות משומנות - אין.
"להיות איש מקצוע באקדח", אומר הרטמן, "זה לוקח הרבה הרבה הרבה זמן. אני מעדיף שקצינים לא ילכו עם אקדחים. תאר לעצמך שמי שהיה רמ"ד קליעה לפני ירה לעצמו ברגל. זה קצת בושה, אבל לא משנה. לגבי אזרחים, כמובן שהגנה עצמית זה חשוב. אבל צריך להיות איזשהו מינימום שחייבים לעמוד בו. היום מבקשים ממך לירות איזה 30 או 40 או 50 כדור, ואתה רשאי לשאת אקדח. זה לא מספיק. עדיף שילכו עם אמ-16 או קלצ'ניקוב.
"אם הייתי אמריקני, הייתי רפובליקני. ( The Right to Bare Arms"הזכות לשאת נשק") זאת זכות בסיסית של כל אמריקני, חד משמעית. זה כתוב Constitution-ב שלנו".
7. אבחנות מרתקות על ההוויה הישראלית, מה יש להרטמן נגד שריקות ונגד "ערסים"; וגם קצת על התוכנית הפוליטיות של חבר הכנסת לעתיד, מייקי הרטמן "עצבים זה דבר מאוד ישראלי. זה סוג של הגנה עצמית. אנחנו מתנהגים ככה בשביל להגן על עצמנו. כולם מרגישים שעוד מעט הסורים על הגדר וצריך לגמור את העניינים טיק-טק! אין זמן!
"נכון, גם בניו יורק יש אנשים עצבנים. אבל בניו יורק אין דחיפות בתור, ועוצרים כשאתה יוצא מהתחנת דלק ואתה לא צריך לדחוף. נכון שהמוניות מצפצפות, אבל זה בגלל שנהגי המוניות הם או ישראלים או ערבים, בכל מקרה.
"אני לא אוהב את הערסים בארץ הזאת. כל השריקות האלו לבחורות ברחוב... מה הם חושבים? שהבחורה תגיד לעצמה: 'אוווו, שמעתי אותך שורק, עכשיו בא לי ללכת איתך?'.
"אם אני לא אהיה בצבא, אני אכנס לסוכנות היהודית, או לאגודה למען החייל, או משהו דומה. אני אעשה משהו, לעזור לחיילים. החיילים זו החולשה שלי. אני רואה אותם, ואני מת עליהם. למה? כי הם עוברים את מה שאני עברתי.
"מבחינת הקידום בצבא אני בבעיה. אני לא רוצה להיות אלוף מייק הרטמן. היתה לי שאיפה להיות חייל, היתה לי שאיפה להיות צלף, היתה לי שאיפה להיות אלוף צה"ל בקליעה, ולהיות הקצין האחראי על הקליעה בצבא. את כל אלה מיציתי. היום אני חושב על פוליטיקה. לעבור ולהשפי ע על אנשים.
"אני חושב שנולדתי עם תכונה של מנהיגות. אנשים הולכים אחרי. אולי אני יכול לקחת את התכונה הזו ולשנות דברים. יש לי דעות נחרצות, אבל אני לא אגיד אותם. כשאני אוריד מדים, אני אדבר איתכם שוב.
"מבחינת מנהיגים מההיסטוריה שאני מעריץ אותם, קשה לי להגיד. זה לא כל כך בני אדם, כמו רעיונות. אני לא מכיר את ההיסטוריה הישראלית טוב מספיק, בשביל לדבר על בן אדם כזה או אחר. אבל לפעמים אני חולם שאני במלחמת העולם השנייה, ואני בגטו ורשה עם נשק שאני בוחר, ומה אני יכול לעשות בשביל להילחם בגרמנים. המשפחה שלי באה לארצות הברית מגרמניה ומפולין. הנושא של השואה מאוד חשוב לי. זו אחת הסיבות שבאתי לישראל והתגייסתי".
8. ולסיום, קצת על הדמיון בין נשים לאקדחים, ואיך קרה שהרטמן העביר בבה"ד 1 שיעור מן המניין על "איך עושים אהבה לאישה" "אישה ואקדח זה אותו דבר - אם אתה עובד נכון עם הידיים, הם עושים מה שאתה רוצה.
"בכל מה שקשור לבנות, המבטא שלי הוא יתרון עצום. לא רק שזה עוזר לי בהדרכה שאני לא מונוטוני ואנשים רוצים לשמוע. הבנות שומעות את המבטא וחושבות שאני עשיר ושאני אוציא אותם מהחרא הזה. רק שמאוחר מדי הם מבינות שאני יותר עמוק בחרא מהם ושאני סתם צבר.
"היתה לי חברה שנתיים, והיתה לי חברה ארבע שנים. אני בן 34 בגיל, בן 18 בנפש. כל פעם עם אישה, אחרי בערך חודש, אני משתעמם. ממש. אולי הבעיה היא שאני מכור לאקשן. למרות שאני לא יוצא הרבה. בנות באות אלי הביתה.
"כשאני נפרד מבחורה, הפרידה אף פעם לא רעה. כל החברות שלי הם היום ידידות שלי. יש לי איזה 22 ידידות שהן כמו אחיות שלי. האמת היא שאני רוצה להתחתן, אבל אני לא מצליח להתאהב. היא צריכה לענות על כמה קריטריונים: היא צריכה להיות חכמה, והיא צריכה להיות טובת לב, והיא צריכה לדעת לירות, אל תצחקו. לא מעט מהחברות שלי היו קצינות קליעה לשעבר, או מש"קיות קליעה לשעבר.
"יש קשר בין ירי לבין עשיית אהבה. כשהייתי בקורס קצינים, הייתי צריך להעביר שיעור לפלוגה שלי. אמרתי: 'טוב, אני אעביר שיעור על צלפים'. אמרו לי: 'אסור על צלפים'. אמרתי: 'אני לא מבין על שום דבר אחר'. טוב, החלטתי להעביר שיעור בבה"ד 1 על 'איך עושים אהבה לאישה'.
"הגעתי לכיתה, והתחלתי לתאר מה עושים, ומתי, ובאיזה חוזק, מה עושים במקביל וכו'. לאט-לאט החיילים התחילו להוציא פנקסים ולרשום. אחרי זה הגיעו השאלות. יצאנו הביתה לסוף שבוע, יום ראשון קופצים עלי שלושה חברים: 'מייקי! אתה לא מאמין מה עשית! החברות שלנו לא ידעו מאיפה זה בא להם! אתה גדול!'.אמרתי להם: 'טוב, לפחות אתם נהנים. אני מבין בזה רק תאורטית'".
segal99@012.net.iL boaz@maariv.co.il
נערך לאחרונה ע"י roeis01 בתאריך 31-12-2006 בשעה 14:20.
|