מספר תובנות גבריות אודות המטבח:

שיקום מי שלא מתפלא לפעמים לגלות איך "טרנד" שלכד את "כ-ו-ל-ם" אי שם בעשורים שהם כבר "אולדיז" (אבל שבניהם עוד לא ב"אולד אייג' הום") נשכח מהזכרון כאילו לא היה, ולפעמים אפילו לא היה עולה על דעתך לולא ראית איזו תמונה א וקליפ ישנים. כבר ממזמן שאני מנסה לגבש רשימה של כאלה, בהם אני נזכר במקרה או לא, ואיכשהו שוכח – מה שמוביל בחלק מהמקרים ל"צניחת" הזכרון את תהומות השכחה לעוד איזה עשור...

אז ככה: אני מדבר על טרנדים: לבוש, דיבור, או החזקת חפצים שעומדים במגבלות של:

שלטו בחיינו זמן מוגבל, ונעלמו ללא הותרת מורשת. לדוגמא – שיער פרוע משהו וארוך היה טרנד בשנות השבעים, אבל לא בדיוק מדובר על תופעה קצרת מועד וחולפת, ולכן "לא נחשב". התקומות שלי:

הטרנד: צמה ארוכה ודקה מאוד על העורף

הזמן: סביבות אמצע שנות השמונים.

מאפיינים: עושה רושם שהתופעה הקיפה יותר גברים מאשר נשים, בין השאר משום שהצריכה שיער קצר למען קבלת אפקט מלא.

תפוצה: כל המגזרים החילוניים עם דגש מה על אנשים, איך להגיד... "רגילים להחריד".

שרידים בשטח: לא ידועים לי. עוד בשנות התשעים נתקלתי בנשים ששימרו תספורת כזו + הצמה, אבל גם הן נכחדו.

הטרנד: איסוף פחיות משקה והעמדתן במין "פירמידה" במקום בולט ליד החלון הפונה לחצר/רחוב/שכנים

הזמן: תחילת שנות השמונים.

מאפיינים: טרנד שפרץ יחד עם פרוץ השימוש בפחיות משקה. המטרה הייתה לאסוף כמה שיותר דגימות בודדות של כל פחית משקה המצויה בשוק, וסידורן במין פירמידה שטוחה הצמודה לקיר/ארון. כמובן שעצם הבניה הצריכה תכנון מאחר והיו בנמצא קומץ עקשני של פחיות בעלות מימדים לא סטנדרטיים (גדולות יותר או קטנות יותר: כגון אלה שניתנו מתנה מדוד קמצן שבא מחו"ל בטיסת אל-על).

תפוצה: כל המגזרים כמעט?

שרידים בשטח: אין

הטרנד: "הקפצת" מין צמד גולות פלסטיק כבדות המחוברות, כל אחת, בחוט לטבעת המוחזקת ביד.

הזמן: תחילת שנות השמונים (?)

מאפיינים: ללא ספק אחד המשחקים הפחות מוסברים מבחינה הגיונית שאני זוכר... כמה אקרובטיקה אפשר כבר לעשות עם זה? המתחילים יצרו מומנטום שהביא לתנודות של שני הכדורים לצדדים, ואז התנגשות זה בזה וחוזר חלילה. המומחים ידעו לדאוג שהכדורים יתנגשו מתחת ומעל היד לסירוגין. את קולות ההתנגשות היה אפשר לשמוע יום ולילה בכל רחבי הארץ. התופעה גם אופיינה בגלי שמועות היסטריות אודות ילדים שנהרגו כתוצאה מהמשחק.

תפוצה: כל הארץ?

שרידים בשטח: אין

הטרנד: "טלטקס" כמשהו שימושי

הזמן: אמצע שנות השמונים

מאפיינים: אני לא מדבר על הטכנולוגיה, אלא על הטרנד הזמני שגם לאנשים לחיות באשליה שקפצנו שלב באבולוציה. הדבר הבלתי שימושי בעליל הזה (בעיקר משום שלא שידר מידע שהאזרח הקטן היה מעוניין בו ולא יכל לקבל בקלות ממקור אחר) שווק באגרסיביות – אין לי מושג בידי מי – גם בערוץ 1 הישן והטוב, ובעיקר בסדרת קליפים שבהם כיכבה הילדה רותם אבוהב. לצורך קליטת הטלטקס היה צריך לקנות מקלט מותאם (וזה בימים בהם טלביזיה עלתה כל כך הרבה, עד שהפחד להפיל אותה בטעות במשחק היה גדול כמו הפחד להפיל את אחיך הקטן מהחלון במשחד..) או להתקין מין מפענח, אבל בכל מקרה מקלטים רבים לא יכלו לקלוט בשום מקרה. בשביל אלה היו איזה חמש דקות בצהריים בהם החינוכית שידרה שקופיות של המידע שהיה בטלטקס.

תפוצה: הדיבור על התופעה היה נפוץ, לזמן מוגבל, בכל הארץ.

שרידים בשטח: לדעתי כאשר פרץ האינטרנט, או השידור הלוויני, הטלקטס כבר לא היה בנמצא אצל רוב אלה שבמקור התקינו מפענח (מה שהופך אותו לטרנד נעלם).

הטרנד: נעלי התעמלות וחולצות טריקו עם צפצפה מוטמעת.

הזמן: סוף שנות השבעים

מאפיינים: צפצפה שהוטמעה איכשהו בסוליה של נעל ספורט, או בתוך מין עיבוי פלסטיק בחולצות טריקו של ילדים. לחיצה בזווית מסויימת הייתה אמורה להפיק צפצוף... זהו... אבל איכשהו התייחסנו לזה כאלה פלא עולמי והרגע (שהגיע מהר) בו הצפצפה שבקה חיים היה רגע מר של אובדן, ונסיון לשכנע את אמא שלא לובשים את החולצה יותר...

תפוצה: אני מניח שרוב הארץ

שרידים: לא ידועים לי.

הטרנד: תספורת "קארה" מושלמת אצל בנות

הזמן: סביבות 1987-8

מאפיינים: מה יש להרחיב? מי שהיה לה שיער חלק מאוד, גולש מאוד ו"מסתדר מאוד" הייתה פשוט מלכה. שיער מתאים היה מספיק בשביל להכלל באצולה, מה שהביא בכמה מקרים שאני זוכר למשבר רציני אצל בנות שאחרי תום עידן הקארה, לא היה להן משהו מיוחד להציע...

תפוצה: על ראש כי מי שהשיער שלה יכל להרשות לעצמו. בעלות "סתם" שיער גלי יכלו ללכת על "קארה" קצר יחסית.

שרידים: אצל ה"רעות" בסרטי ג'יימס בונד...

הטרנד: קניית אלבומים מקוריים המוקלטים ע"ג קלטות אודיו ("קסטות").

הזמן: טרנד ארוך ונמשך, אולם היה מאוד נפוץ בתחילת דעיכת עידן התקליט וטרם עליית עידן הסי.די: המחצית השניה של שנות השמונים.

מאפיינים: מי זוכר שהיה אפשר לקנות את "סרג'נט פפר" גם בקלטת של טייפ? אני לא מדבר על המנהג הנפוץ להקליט תקליט לקלטת לטובת שמיעה ללא הוצאות קניה, אלא על עשיית המעשה הלא סביר (לפחות עבור מי שהיה לו פטיפון) של קניית אלבום מקורי כזה. אלה באו אפילו בצירוף חוברת ובאריזה יותר מהודרת מהרגיל... על מנת למנוע מצב של רכישת קלטת, הקלטתה לקלטת שניה, ואז החלפה בחנות, נהגו בחנויות המוסיקה להדביק על פתח הקופסא מדבקה שתעיד על פתיחת הקופסא. החכמים נהגו לקמות קלטת, לפתוח את הקופסא דרך צירי הפלסטיק הגמישים (בזהירות), להקליטה, ואז לסגור אותה שוב ולהחליף... וכן הלאה.

תפוצה: בחנויות המוסיקה הגדולות יותר.

שרידים:הסי.די חיסל לחלוטין את התופעה והיום אמנון יצחק הוא היחיד שמוציא אלבומים שלמים על קלטת.

וכל המוסיף עוד "טרנדים" מעוררי זכרון, הרי זה משובח.

קודם כל תודה לכולם... גם אם במקרים מסויימים (ישראלה...) גלשנו לנוסטלגיה הרבה מעבר ל"סתם טרנד". הכוונה המקורית שלי הייתה אותם דברים שלא תזכור לעולם לבד, אבל כשמישהו יזכיר תגדי "ואו! אין שכחתי כמה היינו משוגעים על זה!":

הטרנד: "בדרך לכנרת עוצרים בפונדק דברת"

הזמן: המחצית השניה של שנות השמונים.

מאפיינים: פרסומת רדיופונית שכל אחד שמע אלפי פעמים... בטון די בולשביקי סיפרה לנו שבדרך לחופשה בכנרת (אפרופו טרנד...) עוצרים למנוחה+ארוחה ב"פונדק" שהיה בעצם מין קפיטריה ענקית, ומרכז מסחרי קטן לצד תחנת דלק בין עפולה לכפר תבור...

תפוצה: כולם שמעו – לא ברור לי כמה עצרו... בתוך הקוטריי של היום קשה לזכור, אבל בשנות השמונים אפילו אם שני ההורים שלך עבדו במקומות "מסודרים" (אבל כשכירים) לעצור לארוחה מלאה לכל המשפחה, כאשר הייתה מן הצד השני אופציית האוכל מהבית – לא הייתה הולכת ברגל...

שרידים בשטח: פונדק דברת ההוא – ה"ישראלי" באופיו ורמתו הקולינארית (אני מדבר על ישראל של פעם, עם הקולינאריה הסוציאליסטית המופלאה) נעלם עוד לפני אמצע שנות התשעים: הוחלף לכמה שנים ע"י מסעדת "מובנפיק" (עוד פטנט גאוני שאין לי מושג מי הביא אותו ומה הוא חשב לעצמו כבנה על למכור לישראלים סלטים במחיר של קוויאר) ועוד כמה מזללות מזון מהיר, אבל מזה זמן רב שהוא נטוש וסגור.

הטרנד: ראש פינה

הזמן: ממחצית שנת 1982 ועד סביבות 1984.

מאפיינים: לא, אני לא מדבר על העיירה שהיא בירת הצימרים והמסעדות, אלא על עיירה אחרת, מנומנמת מאוד: כמה בתים ישנים סביב מחנות צבא. למשך כמעט שנתיים ראש פינה הייתה מקום חם, סואן וממש מרכז הארץ... המוני חיילים עשו שם "טרנזיט" בין אמצעי תחבורה אזרחיים ובין האמצעים המגוייסים שלקחו אותם ללבנון – שהייתה במשך תקופה לא קצרה חצי בשליטה של ישראל. זה היה גן עדן לילדים, כל שכן בטיול בית ספר. המון חיילים שיסבירו לך על "גלילון" ויראו לך איך מקפלים את הקת, יתנו לך (אם ממש התחברתם) מזכרת בצורת שטר כסף לבנוני למזכרת (כמה ילדים התחילו לאסוף שטרות בעקבות מלחמת לבנון?) או שטויות דומות. מסביב צצו המוני מזנונים, חלקם מאולתרים. כמובן שהיה אפשר גם לראות מדי פעם כלים משוריינים עולים על המובילים בכביש (שעבר אז ממש במושבה): באופן כללי היה כיף.

שרידים בשטח: חלק מהפיתוח ה,כלכלי" של פוסט מלחמת לבנון שרד עוד כמה שנים, ומה עוד שהתיירות לצפון התפתחה מאוד בשנות השמונים, כך שבמידה מסויימת ראש פינה נשארה על המפה.

הטרנד: כל הורה, וכל סבא תולה על החלון שלט תמיכה במפלגתו העשוי מין פלסטיק צינוריות.

הזמן: לדעתי מאז 1977 ועד אמצע שנות השמונים.

מאפיינים: לא משנה אם אלה בחירות כלליות, מוניציפאליות או בחירות לעירייה – כל אחד חייב לתלות על החלון את תו הזיהוי שלו: "אמת" אדום, "מחל" כחול והרבה-הרבה פחות (בשכונה שלי...) גם מפד"ל. גם על הרכב היית חייב לתלות תו זיהוי: ההורים שלי, ב 1981, היו "אמת" - כמו רוב השכונה. פעם נסענו לבקר את סבא וסבתא בפתח תקווה, וכשחזרנו לאוטו אחרי הביקור גילינו שהילדים הפשיטו אותו מכל המדבקות של "אמת" והדביקו "מח"ל". המאבקים הפנימיים בשתי ממשלות האחדות – התרגילים ה"מסריחים" וגם ההתדרדרות של הפוליטיקה המוניציפאלית ושל ההסתדרות חיסלו את התופעה ומאז מי שתולה שלטי בחירות על החלון מרימים גבה בגללו. בכל מקרה אני עדיין זוכר את הטיול לצפון ב 1981 ביום הבחירות, וכשכל הקיבוצניקים יצאו לכבישים על שלטי "אמת" בידיים, על מיכלי מים וכלים חקלאיים, אבא שלי היה מוציא ידיים ועושה "וי" כשאמא שלי אומרת לו שבסוף עוד נעשה וי במקום הלא נכון. זה,אגב, גם אומר שבאותם ימים להוריד ידיים מההגה לא היה נחשב למשהו שבגללו בעל ואשה רבים.

שרידים בשטח: כל מי משכננו שזכרתי שהיה תולה באדיקות שלטי בחירות, לא חזר לעשות זאת מעולם אחרי שנות השמונים.

הטרנד: מיני גולף

הזמן: סביבות 1989-91

מאפיינים: בכל עיר, עיירה או אתר תיירות פתחו אחד כזה: ממש מושקע אפילו. זה היה למיטב זכרוני אחד המיזמים הפרטיים הראשונים שהוקמו אד-הוק והקיפו את כל ישראל. לפני זה היו מיזמים שקמו רק בערים גדולות מאוד, כמו הדרייב אין בת"א, אבל לא כשרשרת. ברישון המיני גולף הוקם על שטח ריק בדרום מערב גן המושבה ("גן העיר"), ממש ליד הטרנד שבסעיף הבא. מיני גולף היה בילוי חובה, ודי מרגיש למי (כמוני) שלא הבין למה אנחנו מבזבזים שם זמן.

שרידים בשטח: לא ידוע לי על מתחמי מיניגולף שקמו אז ושרדו... ליד גשר הירקון בת"א היה אחד ששרד אפילו קרוב לשנת 2000. אלה של רישון ואילת נעלמו הרבה קודם לכן. יש מתקני מיני גולף בכמה מקומות בארץ, אבל לא ממש מתחמים.

הטרנד: "סקייט-כיף"

הזמן: אמצע שנות השמונים (?)

מאפיינים: משטח עגול/אובאלי מוקף גדר שיועד להיות משטח החלקה על "סקטים" (מה שקדם לרולר בליידס). המשוכללים היו בתשלום – הפשוטים הוקמו ע"י העירייה. ברישון היה אחד ,עירוני" בדרום מערב גן המושבה, ולזמן קצר היה אחד "מסחרי" ב"קולנוע תרצה": קולנוע קיץ נטוש ופתוח קרוב למרכז העיר (מעל איפה שהיום פיצה דומינוס ופאב ה"בארסה".

שרידים בשטח: אלה שאני מכיר נעלמו, כמו גם תופעת הסקטים. רולר בליידס דורשים מרחבי תמרון שה"סקייט-כיף" לא יכל לספק.

הטרנד: "טלביזיה המזרח התיכון" (ידועה גם כ"לבנון")

הזמן: אמצע שנות השמונים ועד פרוץ הכבלים המסחריים (1990)

מאפיינים: אנטנה פשוטה, ולא מי יודע מה יקרה, ו.... נוסף ערוץ חי, אמיתי וכמעט... "אמריקה"! לא עוד "ירדן 2" השמרני, ערוץ 1 והחינוכית... השמועה עברה מפה לאוזן מהר, אבל שום דבר לא קידם את מכבש הלחצים של ילדים על השכן שהוא "ועד הבית" לרכוש אנטנה כזו, כמו פרוץ עידן ה"רסלינג" ששודר בערוץ המזה"ת כל שבת, עם הגיבורים ממשפחת ואן-אריק והמחומצן ההוא שהיה מין אמרגן עם מקל שהיה מתפרץ לזירה בעצבים מזוייפים. אחרי שהתחברנו היה אפשר להחשף גם לפרסומות מסחריות מושקעות (שהכרנו רק מזה "שפעם ב" ערוץ 1 הואיל בטובו להביא לקט פרסומות מצחיקות מארה"ב), וגם לתוכניות "דגל" מן הסוג השמרני: פאנקי ברוסטר, רמינגטון סטיל, מקגייבר (שהיה הדקסטר של שנות התשעים ומי שהיה בלונדיני עם שיער מתאים היה בר מזל אם הספר שלו ידע לעשות לו תספורת של המק), "הפעלולנים" ("פאל-גאי") וכמובן סופר בוק ו"פליינג-האוס" בעלות התוכן הנוצרי-תנכ"י. בין לבין פרצו פרסומות אמיתיות, כולל הקריין המודיע "פאל גאי וויל בי בק אין א-מומנט". כמובן שהיו גם חדשות באנגלית וערבית, ולמרות שקראנו לתחנה "לבנון" לא זכור לי שמישהו שאל איך בדיוק הקריינים צודיעים שפניות לתחנה יש לשלוח ל"ניקוסיה סייפרוס".

שרידים בשטח: לא ידועים לי. פרוץ הכבלים המסחריים חיסל את הצורך לצפות בערוץ זה. כמו כן אולי זה לא מוכח מדעית, אבל יש לי סברה שהזינוק המרשים ביכולת של הישראלים לדבר אשכרה אנגלית מקורו בצורך להבין מה אומר "מקגייבר" בלי תרגום.

הטרנד: "אלכסנדר" ו"נרגילה"

הזמן: סוף שנות השמונים, או תחילת התשעים

מאפיינים: שני מקרים של מסעדה אחת שהפכה בין לילה לרשת. המבשר האמיתי של תרבות ה"פרנצ'ייז" של מסעדות השרשרת. "נרגילה" הייתה מין מסעדה של אוכל תימני, אלכסנדר הייתה מסעדה עם תפריט מגוון (בשרי) שבזמנו מחשבה למאוד טובה. "נרגילה" שווקה בשורת פרסומות חוצות ענקיות שסיסמתן הייתה "מי רוצה לחטוף זיווה בנרגילה". בעיר כמו רישון היו לפחות 2 סניפים, לפחות אחד מהם במיקום בלתי סביר לחלוטין (מעל ה"קו-אופ" בגבול אזור התעשיה הישן). גם "אלכסנדר" היו בכל מקום... ולמה "טרנד" – כי שתי הרשתות התחסלו במהירות ונעלמו מעל האדמה כמו לא היו.

שרידים בשטח: "נרגילה" נעלמה אבל סוג של "חיקוי" בן הזמן שלה: מסעדת נאפיס שהוקמה סביב 1990 באזה"ת ישן של רישון, היא בהחלט רשת משגשגת.

הטרנד: מידרחוב דיזנגוף בשבת בבוקר

הזמן: חלק גדול משנות השמונים.

מאפיינים: עיריית ת"א נהגה לחסום חלק גדול מהרחוב לתנועה והמוני עם ישראל באו בשביל לצעוד הלוך ושוב מכיכר דיזנגוף ועד סביבות שד' בן גוריון. בדרך היה אפשר:

להצטלם עם תוכי ענק, או קוף

לראות שיירה של "הארי קרישנה"

לאכול ריבוע פיצה שומני במחיר מופקע ב"סמי בורקס"

לבקש מההורים לעצור לסברינה ב"רוול" ולשמוע ש"זה סתם יקר".

להשתעמם למוות עשר דקות כשההורים פוגשים עוד מישהו שלא ראו עשר שנים.

לחזור להתחלה ושוב לעבור את אותו המסלול.

מאפיין נוסף: אמנם היה אפשר באותם ימים למצוא חניה בת"א, אבל זה היה קשה, מתסכל ומקור לריבים משפחתיים שלא פעם העיבו על ה"סיור" מתחילתו.

שרידים בשטח: הרחוב עצמו עוד שם. אני מעריך שמי שיחפש גם ימצא פיצה... חוף המלונות בת"א החליף את מדרחוב דיזנגוף מבחינת הפונקציות הנ"ל

הטרנד: לונה פארק נודד וה"מרילנד"

הזמן: שנות השבעים ואל תוך השמונים

מאפיינים: הלונה פארק הנודד היה ה"מיני ישראל" של הלונה פארק ה"אמיתי" בגני התערוכה בת"א. היה מגיע לעיר, פעם בשנה כמדומני, ומתיישב באיזה מגרש ריק ממש במרכז – מה שהיה עוד אפשרי אז, למרבה הפלא... היו הקרוסלות, מין מיני רכבת הרים וכמובן ה"טיל" השחור לבן... משהו באותה רמת מתקנים, אבל לא נודד, היה על גג המרכז המסחרי "כלבו-שלום" שבת"א. מה שייחד את ה"מרילנד" היה בריכת כדורים עמוקה במיוחד שזכורה לי לטוב. בכלל: "כלבו שלום" (כפי שנקרא בטעות כל המתחם) היה הדבר הכי קרוב לחו"ל בארץ.

שרידים בשטח: לדעתי הלונה פארק הקטן באילת היה האחרון... גם הוא נעלם לפני שנים ספורות. בכל מקרה בעידן שבו נוסעים לחו"ל הנודדים הללו ממילא לא היו עומדים בתחרות.

הטרנד: נסיעה ברכבת בתור יום טיול

הזמן: עד סביבות 1990

מאפיינים: בימים בהם תחנות הרכבת היו בקושי רציף מסכן, הכרטיסים היו תלושי קרטון עם קשת צבעים שבין ורוד לכתום, פרט לחיילים לא היו בנמצא אנשים שהרכבת יכלה לשמש אותם ביעילות ובכל רכבת – לא משנה כמה כלום נוסעים היו בה – היה קרון מזנון עם סנדוויצ'ים של סלמי וגבינה צהובה (טעימים!) היה נהוג לצאת עם אבא, או סבא, ל"יום טיול ברחבי ישראל ברכבת". תכניות נדיעה לדוגמא:

ירושלים: מגיעים באוטובוס למין שטח ריק לצד מסילת רכבת בקרבת איצתדיון ר"ג – מקום הידוע בימינו כ"תחנת הרכבת בני ברק". עולים על הרכבת במדרגות, נזהרים לא למעוד על החצץ ולא להתקרב למסילה שכולם ידעו מה עשוי "לצנוח" ע למרכזה מתוך הרכבת.... נוסעים לירושלים, וכמובן זוכרים לשאול את המבוגר האחראי, שמפנה אותך לכרטיסן, "למה אי אפשר לתפוס את הרכבת הזאת ישר מתל אביב כמו לחיפה?". קונים סנדוויץ' בקרון המסעדה, אליו צועדים מקרון לקרון תוך ניחושים "עוד כמה קרונות הוא". לפעמים גם מגיעים לקצה הלא נכון של הרכבת. עוברים בלוד, ושואלים "איך זה ששעתיים אחרי שיצאנו מרישון אנחנו בלוד, שהיא חמש עשרה דקות מרישון?". נכנסים לירושלים ויורדים בתחנת הרכבת הישנה ההיא. הולכים ברגל לתחנת הרוח (שהכנפיים שלה חסרות אז) ומשם למגדל דוד, שער יפו, הרובע היהודי עד שרואים את "כיפת הזהב" שתמיד מרשים לראות אותה בשביל מי שבא מעיר שינה. הולכים לרובע המוסלמי, ועד שער שכם: שמה יש "צ'יינג' מאני" ממש בשער שבו ההורה האחראי מנסה לבדוק האם יש שטרות של דינאר/פאונד/מארק בודד בשביל האוסף שלך. הולכים חזרה דרך השוק לשער יפו, ולתחנת הרכבת ואז חזרה לבני ברק, וממנה הביתה. את הכרטיסים שומרים.

חיפה+נהריה: מגיעים באוטובוס ל"תל אביב צפון". עולים על רכבת לחיפה ועוברים חוויה דומה לזו שברכבת לירושלים, רק עם פחות תמיהות והרבה חיילים מסביב. יורדים ב"חיפה מרכז" – אוכלים פלאפל בעיר התחתית, מסתכלים מבעד לגדר על אוניות ושם אבא "בכל זאת מנסה" לשאול את השומרים בשער הנמל האם אפשר "להכנס עם הילד שיראה אוניה ממש מקרוב". הולכים לתחנת הכרמלית, מחזיקים חזק ביד של אבא בעוד מין גלגלות אימתניות מסובבות מין כבלים בשעה שהקרון העתיק יורד למטה. עולים ל"גן האם", מסתובבים ועושים תצפית, אוכלים גלידה ויורדים חזרה. עולים על רכבת נוספת, רק לנהריה. מגיעים לעיר המוזרה הזו שיש לה תעלה באמצע וכרכרות עם סוסים והמון זרים לבושים במדים אפורים. בערב חוזרים ברכבת לת"א.

שרידים בשטח: כל העניין אפשרי, אבל אני לא רואה איזה ילד יתלהב מטיול כזה.

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.32 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה