שער לה שחור ופחם ממנו נוזל
שפתיים לה עבות מרוחות באודם זול
את החצ'קונים שעל פנייה אי אפשר לספור,
מרוב שהם רבים.
עיניה תמיד מלאות בשחור- אולי היא רוצה להסתיר אותן.

אבל הוא? עדיין אוהב אותה. גם כשהיא רחוקה .
גם כשהיא מחליקה ונפצעת, ושמה את עצמה ללעג
גם כשהיא מול המראה- בוכה כמו ילדה.

הוא לא מצליח להוציא אותה מהראש, איך שהיא מוציאה מהמגירה
את השרשראות והצמידים. ואיך אחרי זה היא בוכה והיא יודעת שזה לא
עוזר.

" כשאת שמה את האיפור בבוקר, מה את מנסה להסתיר?"
"אותי"
" אם תהפכי את המכוער ליפה, כל היופי שבמכוער כבר לא יהיה קיים"

הבטן שלה רכה. וריקה. רק בשבוע שעבר גילתה שלעולם לא תוכל.
והוא עדיין אוהב אותה.
והיא שמנה, והיא מכוערת- והיא לא יכולה להביא ילדים.
והוא אוהב אותה, את איזבל. יש בה משהו, יש בה המון- יש בה כאב
שהוא רק חיסרון. יש בה אהבה- שמנצחת את הכל- יש בה אותו.

שלום לאנונימית - ברוכה הבאה לפורום!

את איזבל נעים להכיר למרות חסרונותיה - הרעיון יפה מאוד.
קצת ביקורת בונה:
אני מרגיש שהתיאורים לא זורמים בצורה חלקה.
משום מה חלק מהמשפטים נקטעים בהזחה (אנטר), וזה תורם לכך.
למשל כאן:

ציטוט:

הוא לא מצליח להוציא אותה מהראש, איך שהיא מוציאה מהמגירה את השרשראות והצמידים. ואיך אחרי זה היא בוכה והיא יודעת שזה לא עוזר.

מה קורה בין השורות? למה היא בוכה? מה הקשר לשרשראות והצמידים?
האם זה נסיון ליפות את עצמה? כי קודם היה נסיון להסתרה שלה...

נסי להרחיב קצת יותר בתיאורים, זה הופך את היצירה למשהו יותר מוחשי ונותן לדמיון של הקורא לפעול ו"להיכנס" לתוך היצירה.
הסיום מצויין לדעתי, גרם לי לשנות את ההתייחסות שלי אליה - מאנטגוניזם קל, להבנה.

כמובן שכל האמור הוא הצעה בלבד, אבל אם תבחרי לשנות מה מין היצירה אשמח לראות את ההתפתחות שלה באשכול