הכרנו לפני משהו כמו 4-5 שנים, בתחילת החטיבה בקיץ, דרך ועידות לילה מפגרות כאלה שחברים עושים ומזמינים לשם מלא אנשים לא קשורים.
עברנו לפרטי, התחלנו להכיר קצת זה את זו, והפכנו לידידים הכי טובים, דיברנו כל יום מהבוקר עד הערב בלי הפסקה, על הכל. היינו ידידי נפש כאלה שלא היו פוסחים על שום נושא.
אחרי משהו כמו שנה נהיינו ביחד אבל זה לא הלך כי הוא גר רחוק והייתי רק בכיתה ח' ולא ידעתי כלום מהחיים שלי (לא שאני טוענת שעכשיו אני יודעת).
נפרדנו לאחר כחודש וחצי, אבל בכל מקרה המשכנו להיות הידידים הכי טובים כי זה היה חשוב לנו יותר מהכל.
בתקופה של השנתיים לאחר מכן אפשר להגיד שזאת הייתה תקופה שבה עשיתי המון שטויות, המון דברים שפגעו בי והמון טעויות עם בנים.
הוא כל הזמן תמך בי, כל הזמן נתן לי לספר לו הכל, למרות שהכאיב לו לראות אותי עם אחרים, כי הוא המשיך לאהוב אותי. הוא העדיף לראות אותי מאושרת עם אחרים מאשר לא להיות בקשר איתי בכלל.
לפני שנה וחצי נפל לי האסימון והבנתי שהסיבה שהייתי כלכך מטומטמת ומבולבלת ולא ידעתי מה אני רוצה היא שחיפשתי את האדם הלא נכון, והוא כל הזמן הזה היה מתחת לאף שלי.
בראשון ליולי 2009 למזלי הרב הוא לא הצליח להשתלט על עצמו ואמר שהוא אוהב אותי. הייתי בעננים.
שבוע לאחר מכן נפגשנו בסופרלנד, ושם הייתה הנשיקה הראשונה שלנו.
עוד פחות משבועיים יש לנו שנה וחצי, והוא הדבר הכי טוב שקרה לי. התבגרתי בזכותו, הפסקתי לפחד להיות אני, הורדתי כלכך הרבה מחסומים ביני לבין אנשים אחרים.
הוא האדם הכי מדהים שאי פעם הכרתי ואני מודה בכל יום שהוא נותן לי להיות שלו.
אנחנו אולי צעירים ובטח תגיד שאנחנו תמימים, אבל אנחנו באמת מחוברים בכל מובן, אנחנו כלכך דומים, התבגרנו ביחד והפכנו להיות כל מה שהשני צריך.
הקשר איתו כלכך עמוק שקשרים אחרים (עם מכרים, חברים קרובים ואפילו משפחה) נראים כלכך שטחיים לעומתו.
אני אשכרה בקושי זוכרת דברים שקרו לפני שנה וחצי, כאילו שהם פתאום לא חשובים, לא שייכים לי, כאילו שלא קרו לי. כאילו שאני אדם אחר.
</משבלב>
ראשי
צ'אט
17-12-2010, 01:44
ארוך, קיטשי ומשבלבי 
"
מצב כלאיים
