הרמטכ"ל גבי אשכנזי, האלוף עמוס ידלין והאלון יאיר גולן מספרים על הקרב ששינה את חייהם:

"הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

עקוב אחרינו! Facebook

למעלה משנות דור לחמתי ופיקדתי בפיקוד הצפון. לבנון, הארץ היפה והמקוללת הזו, הספוגה בדמי חבריי ובני דורי. אך את הקרב על הבופור אני זוכר באופן מיוחד

רא''ל גבי אשכנזי | 27/9/2009 14:46

ממה מורכבים הזיכרונות הבלתי נשכחים של אדם? מה מבדיל פיסות חיים אחדות מיתר ההוויה היומיומית וממקם אותן בארכיון הקטן של האירועים שיישארו שם לכל אורך הדרך? אולי מקומות סמליים, המכילים שילוב נדיר של תחושות, שעלו רק שם? אולי מפגשים מיוחדים עם אנשים, שהפכו ללא התראה לשותפי גורל? או אולי אירועים יוצאי דופן, שבהם עמדו למבחן הערכים החשובים באמת?את כל אלה, ועוד הרבה יותר, ביטא עבורי הקרב על הבופור. הקרב העיקש על ההר הרם והמאיים, שסימל במידה רבה את מלחמת שלום הגליל.

זה היה ביום ראשון ט"ו בסיוון התשמ"ב (שישה ביוני 1982). כסגן טרי למפקד חטיבת גולני דאז, אלוף משנה ארווין לביא (לימים מפקד אוגדה ונספח צה"ל בסינגפור)‬ הוטלה עליי המשימה לפקד על כוחות משולבים של סיירת גולני וגדוד 51 של החטיבה. המטרה – לכבוש את מוצב הבופור ואת יעדי המחבלים השולטים בסביבתו, ולאחר מכן לטהר את מרחב נבטייה.

הבשורה הזו הכניסה את כל לוחמי הסיירת והחטיבה לדריכות מיוחדת. גם אותי. חודשים ארוכים התאמנו לרגע הזה, שבו תישמע הפקודה ונישלח לעבר הבופור, שהיה בעת ההיא נקודת מפתח לפעילות הטרור של אש"ף. החשיבות האסטרטגית וההיסטורית של המקום הזה הפכה את הדחף ואת ההתרגשות הרגילים, שהיינו חווים לקראת כל משימה, לחזקים במיוחד.

למרות ההכנות המוקדמות, הציוד והמידע שאספנו מבב עוד מועד, דבר לא הכין אותנו לעוצמתו של המוצב שנגלתה לנו ולקרב הקשה כל כך שציפה לנו לכיבושו. זה היה מאבק עיקש ועקוב מדם, שכאילו סימל את השנים הארוכות שנישאר שם, בארץ הארזים.

בתום שעות ארוכות של לחיב מה ממושכת, חלקה פנים אל פנים, חוסלו עשרות ממחבלי האויב, הבופור נכבש, ודגל ישראל הונף מעל המבצר הצלבני. ואולם, שמחה לא הייתה אחרי הניצחון
הזה. שישה לוחמים קיפחו את חייהם בקרב זה, בהם רב-סרן גוני הרניק ז"ל, מפקדה היוצא של סיירת גולני, שהשתחרר מהצבא רק ימים אחדים קודם לכן, אבל התעקש למרות זאת להצטרף ללחימה במקומו של ידידי, משה קפלינסקי, שנפצע מחילופי אש עת החלו הקרבות. גוני ז"ל החל את הקרבות איתי בנגמ"ש, ונפילתו הכתה אותנו בתדהמה. כשליווינו אותו ואת פקודיו בדרכם האחרונה, חשנו כמה כבד הוא מחיר הדמים שנדרש מאיתנו לשלם בעבור המצודה הענקית הזו. מחיר שעוד נידרש לו רבות במשך 18 השנה שבהן ייוותר צה"ל בלבנון.

עם הזמן נהפך הבופור מחוויה אישית לזירת לחימה מרכזית בין צה"ל לארגוני המחבלים, ובראשם חיזבאללה. זירה השזורה היטב בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל. בתודעת כולנו הפך הקרב על הבופור לשם נרדף לגבורה, לנחישות ולהקרבה. אותנו, "דור לבנון‭,"‬ שלחמנו על כיבוש הבופור, ואת כל אותם לוחמים שניצבו על משמרתם לאורך הדרך, ילוו תמיד הזיכרונות מהיישובים הלבנוניים ומהכפרים הסמוכים, מהבולדרים ומהצמחייה, שמאחוריהם בילינו ליב לות ארוכים ומורטי עצבים. הזיכרונות האלה ילוו את כולנו עד יומנו האחרון.

למעלה משנות דור לחמתי ופיקדתי בגזרת פיקוד הצפון. לבנון, הארץ היפה והמקוללת הזו, הספוגה בדמי חבריי ובני דורי, הציבה אותי בקרבות ובאירועים רבים, אך את הקרב על הבופור אני זוכר באופן מיוחד. אינני יודע למה דווקא אותו. אולי בגלל החשיבות האסטרטגית, אולי בגלל הגבורה, אולי בגלל המחלוקת שפרצה אחרי כיבושו. תהא הסיבה אשר תהא, גם היום, בסיוריי השונים בצפון ובעשייתי השוטפת, אני מוצא עצמי נזכר לא אחת בשישה ביוני ‭.1982‬ כזה הוא הבופור. גם שנים ארוכות לאחר שעזבת אותו, הוא מלווה אותך. גבוה, עוצמתי בנוכחותו, לא מרפה.

איור: רות גווילי
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/096/614.jpg]

גם היום, אני מוצא עצמי נזכר לא אחת בשישה ביוני איור: רות גווילי


http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/...&loc=2&tmp=5524

"הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

עקוב אחרינו! Facebook

האזעקה נשמעה בבוקר, ובערב כבר מצאתי את עצמי צולל מעל מוצב לחצנית ומנסה לשחרר שבע פצצות. שמונה-עשר יום מאוחר יותר כבר הייתי מישהו אחר
אלוף עמוס ידלין | 27/9/2009 11:39


ביום הכיפורים תשל"ד התעוררתי, מוקדם בבוקר, לקול סירנה במגורי הקצינים בבסיס חיל האוויר בחצרים. בתוך דקות התייצבתי בטייסת, שם התבשרנו שבשש בערב תיפתח מלחמה. זו הייתה טעות, היא פרצה כבר בשתיים בצהריים. לפנות ערב כבר צללתי במטוס סקייהוק מעל מוצב לחצנית שליד קנטרה, בצפון תעלת סואץ, מנסה לשחרר שבע פצצות מרק 82 על כוחות מצריים שצרו על המוצב.

זו הייתה הגיחה המבצעית הראשונה בחיי, וכל מה שקרה במהלכה לא תאם, ואף עמד בניגוד חריף, לאופן שבו התאמנתי והוכשרתי, ובוודאי לדוקטרינה שלאורה חונכתי. יצאנו לטיסה בלי מודיעין עדכני ובלי תצלומי אוויר לזיהוי המטרה. בשעה הראשונה של הטיסה, שבה טסנו מעל מערב סיני, לא הועברה אלינו שום מטרה. לבסוף קיבלנו מטרה על מפת קוד, ולמרבה ההפתעה המטרה הייתה בצד המזרחי של התעלה: כוחות מצריים שצרו על מוצב צה"לי. התבקשנו להפציץ את המוצב, כי המצרים ככל הנראה, כבר החזיקו בו.

החושך כמעט ירד, וטסנו בגובה של 100 רגל, בניסיון להתחמק מהטילים והנ"מ, שבאור אחרון נראו מאיימים אף יותר. זה היה תרגיל טיסה שכל טייס צעיר אף לא הייתי מוסמך לבצע באור יום מלא.

משכנו לתקיפה, מי התעלה נראו כפס כסף במדבר שהחשיך ונפרד מאור השמש האחרון. שחררנו את הפצצות ושברנו חזרה לגובה נמוך. ביציאה מהתקיפה נעלם מספר שלוש במבנה. הוא לא ענה לקריאות בקשר. בעודי תר אחריו חלף מולי מטוס מיג ‭,17‬ ובעוד אני שוקל להסתובב ולדלוק אחריו, כמעט התנגשתי בפנטום שזינב בו.

חזרתי לבדי לבסיס חצרים המואפל. כמעט נחתי על מסלול דמה שהואר בחולות חלוצה. בעודי פוסע חזרה לטייסת, נשמע
פיצוץ נורא. מטוס פנטום התרסק ליד מסלול נחיתה בחצרים, וקולות הנפץ של מאות פצצות המצרר שנשא על כנפיו והתפזרו סמוך לטייסת הבהירו לי, סופית, שאנחנו במלחמה, ושהיא אינה דומה כלל ועיל קר למלחמה שניהלנו בששת הימים.



שם, ממערב לאיסמעיליה, נפגעתי מטיל במשיכה לתקיפה ב-16 באוקטובר, והתחמקתי מטיל אחר שחלף עשרה מטרים והתפוצץ מאחוריי כמה ימים מאוחר יותר.

לאחר המלחמה חשתי תסכול וצער עמוק – תסכול על שלא קראנו את התמונה, על שלא מימשנו את הציפיות ועל שלא הכרענו את המלחמה "חזק, מהיר ואלגנטי‭."‬ וצער, עמוק ונוקב, על טובי חבריי שנפלו.

עם זאת, ברמה האישית חשתי ביטחון עצמי רב על העובדה ששרדתי את המלחמה, שעמדתי בציפיות, שלחמתי כראוי. וברמה הלאומית חשתי תחושת הישג, שלמרות המחדלים והעיוורון הסתיימה המלחמה בהשמדת רוב סוללות הטילים, כשצה"ל מרוחק רק 101 קילול מטרים מקהיר ובטווח תותחים מדמשק.

מלחמת יום כיפור הייתה גורם מעצב שהשפיע על החלטתי להמשיך ולשרת בחיל האוויר ולהיות חלק מהקבוצה שתחזיר את חיל האוויר להיות כוח מרכזי בביטחון ישראל – מרתיע ומכריע, שולט בשמים ומשפיע דרמטית על המתרחש בארץ.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/096/604.jpg]



18 ימים ו-25 גיחות לאחר מכן, כאשר הטייסת – שאיבדה 17 מטוסים, שבעה מטייסיה נהרגו וחמישה נפלו בשבי – התכנסה לתחקיר, הייתי כבר שונה לחלוטין ממי שהמריא לגיחה הראשונה ביום הראשון למלחמה. בוגר מלחמה קשה ואכזרית, שהתמודד עם טילים ואש נגד מטוסים, איבד חברים, ראה את המובילים שלו מתפוצצים באוויר ואת המטוסים עולים בלהבות כאשר הם פוגעים בחולות סיני או באדמת מצרים ממערב לתעלה. הייתי כבר שונה לחלוטין ממי שהמריא לגיחה הראשונה איור: רות גווילי http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/...1&loc=5&tmp=475

"הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

עקוב אחרינו! Facebook

השנתיים הראשונות של השירות שלי עברו בנינוחות, ללא פעולות מבצעיות. הכול נפסק באמצע מסע בקורס קצינים, כשהוקפצנו לנגמ"שים

אלוף יאיר גולן | 27/9/2009 11:26
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/include/img/article_toolbar_comment.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/include/img/article_toolbar_print.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/include/img/article_toolbar_write.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/include/img/article_toolbar_send.gif]

שירותי הצבאי החל בשנת 1980 ביחידת עורב של חטיבת הצנחנים. התקופה הייתה שקטה יחסית, ממש שלווה אולטימטיבית. למעשה עד 1982 לא היו פעולות מבצעיות של ממש, ואת רוב הזמן הקדשנו לאימונים.

במאי 1982 יצאתי לקורס קצינים. ביום הראשון של הקורס החלה הכוננות למלחמה בגבולה הצפוני של המדינה. אנחנו היינו אז ב"מסע פילים‭,"‬ מסע אופייני לקורס הקצינים, שבו כל ציוד הלוחמים נישא עליהם. המסע נפסק באחת, ואנו הוקפצנו לנגמ"שים.

באותה העת בה"ד 1 לא היה יחידה מאומנת ללחימה, ורק מעטים ידעו להפעיל את המקלעים שהיו על הנגמ"שים.

קבוצת הצוערים הצעירים שאליה השתייכתי שודכה כגדוד חי"ר לחטיבת שריון, ושובצנו לגזרה המזרחית של רכס ביר אדדהר.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/096/532.jpg]

''התנסות הייתה מעין הקדמה רגשית ומקצועית'' איור: רות גווילי

הגופות של האויב נותרו בשטח
לכולנו זו הייתה טבילת האש הראשונה. כולם הכירו את שטחי האימונים שבועות ארוכים, אך אף אחד מאיתנו לא חווה לחימה של ממש. הלחימה, שברובה התנהלה מול הצבא הסורי, הייתה קשה ואת מרב חוויותיי כלוחם חוויתי בשבוע הראשון של אותה מלחמה, מלחמת שלום הגליל.

הלכנו מרחקים ארוכים בחום אימים, יום אחר יום בקושי פיזי אדיר, ובתוך כך ספגנו פגיעות סוריות, מדויקות יש לציין, סביב הנגמ"שים. בפעם הראשונה בעצם ראינו נפגעים. הטנק שלידי ספג פגיעה ישירה. כל האימונים


שהיינו מורגלים אליהם נהפכו פתאום לממשיים.

המפגש הראשון שלנו עם המוות היה כשעברנו בחניון סורי שהושמד, ליד נגמ"שים פגועים של כוחות האויב, שמתוכם ניבטו אלינו מראות מזעזעים.

מהתקופה הזו זכור לי במיוחד המחסור החמור באוכל. תוך כדי לחימה חיזרנו על פתחי הטנקים של כוחותינו לבקש עוד קופסאות שימורים. השבוע הראשון ללחימה היה מעצב בכל ההיבטים, ולאחריו נשלחנו בכל פעם למשימה אחרת, כאשר אנו מתאמנים שבוע אחד, חוזרים ללחימה וחוזר חלילה.
הקדמה רגשית
מחצית מקורס הקצינים שלי שהיתי בלבנון. זכורות לי ההכנות לכניסה לביירות וההקפצה על ההרקולסים ישירות לשם. זכורות לי תמונות מפאתיה המזרחיים של ביירות תוך ניהול קרבות פנים מול פנים עם לוחמים שיורים לעברנו בנשק קל ורקטות אר.פי.ג'י.

החוויות נחוו בפרק זמן קצר ובלחץ המלחמה. כך גם מצטבר לו הניסיון המבצעי של לחימה בצוות משולב של חי"ר, שריון ונ"מ ללוחמת שטח בנוי ובסיוע מטוד סי קרב.

ההתנסות הזו הייתה מעין הקדמה רגשית ומקצועית לכל המשך השירות שלי מאז. כשפיקדתי על חטיבת הנח"ל במבצע חומת מגן בשנת ‭,2002‬ יישמתי במידה רבה את אותם לקחים שלמדתי ב-1982 במלחמת שלום הגליל.

ממצבים כאלו קיימים שפע של לקחים, אך החשוב ביותר בעיניי הם הלקח המנטלי. והמוכנות הרגשית, הדברים החשובים ביותר ללוחם בכניסה ללחימה. האופן שבו הכשרתי לוחמים מאז הושפע רבות מהלקחים המד נטליים שספגתי במלחמת שלום הגליל. שם למדתי שהאימון הוא בעצם ניסיון לתאר ללוחם את מה שצפוי לו בדמיון, בתחושה ובתודעה.

השיח עם הלוחמים של היום בנושאים אלו הוא שנותן להם את הכוח, ולעתים הוא חשוב פי כמה מהמיומנות המקצועית.





http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/947/214.html

"הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

עקוב אחרינו! Facebook

"

המפקד באימון מתקדם

"
"התגייסתי בשנת 1978 לגדוד 50, שאז נקרא "נח"ל מוצנח" והיה חלק מהצנחנים, ולאחר מכן הפך לגדוד 101. הטירונות עצמה לא הפחידה אותי יותר מדי, ידעתי שיטרטרו אותי, וכך באמת היה, ואני צחקתי מכל העניין. אבל שנה לאחר הגיוס עברתי לאימון המתקדם ופגשתי את המפקד שלי- אורי ארליך, ושם ראיתי מודל פיקוד אחר. היו בו כל- כך הרבה דברים יפים, והוא היה כל- כך בוגר. אפשר להגיד שהוא ממש יצק את האופן שבו התנהגתי כחייל. אני חושב שמה שהיה מאוד חשוב אצל אורי, זה שהוא היה גם בן אדם וגם מפקד, ולא טרח להסתיר את זה. יש כמובן מפקדים אחרים שהם בסדר, אבל הם עושים פוזות, והוא לא עשה פוזות. עם אורי היו לי המון אירועים מבצעיים חשובים ומשמעותיים, אבל יש אחד שאני זוכר במיוחד. זהו מבצע "איש דמים"- שהיה הפשיטה המוסקת הראשונה לדרום לבנון, עוד בטרם ימי של"ג. זה התרחש באזור גשר קסאמייה, גשר בגזרה המערבית של הליטאני. אורי היה מפקד הצוות ואני הייתי סגנו. הגעתי לעמדה וחיפיתי עליו כשהתקרב לבית. מחוץ לבית זיהינו מחבלים ופתחנו באש. אורי התקרב לבית במהירות, והיה צריך להניח מטענים כדי לפוצץ את הבית שהיה ידוע כבית מחבלים. התחלנו לשמוע פיצוצים בתוך הבית וקולות של בכי, שלא ידענו לזהות אותם. החלטנו שבגלל שאיננו יודעים את הבכי, מנתקים מגע ולא משאירים את המטענים בתוך הבית. אמרתי לאורי בקשר "תזכור את שלכת", כי במבצע שלכת, שהיה כאשר הייתי חייל, נהרגו שני מ"פים מגדוד 50, כשבית נפל עליהם. אמרתי לו שהבית תיכף יתפוצץ על יושביו ועליו, ואורי ניתק מגע. התרחקנו לא הרבה והבית עף באוויר. מסתבר שזה היה בונקר או משהו. אורי כיום סמח"ט של חטיבת מילואים בפיקוד, וכן, הוא גם יכול להיות כפוף אליי מדי פעם, זה לא נורא." (בני גנץ מספר לכתבת ליאת שלזינגר, על תחנות חשובות בחייו. מתוך עיתון "במחנה")



"

"טבילת אש ראשונה"

"
"בתחנה הראשונה שלי, פלוגת המ"כים בגדוד 50, קיבלתי את הבסיס כחייל. שם גם התאהבתי במא"ג, והייתי מא"גיסט. התקופה היא קיץ 1970, ימי המרדפים, ואז אני גם נוטל חלק בפעולה הראשונה שלי מעבר לגבול. זאת היתה בכלל פעולה של סגל, אז היה דבר כזה. המ"פ היה מפקד הכוח, לקחו מפקדים מצטיינים, השאירו קצין תורן בפלוגה, סמל תורן במחלקה, מ"כ תורן במחלקה, ועם כולם לקחו גם אותי, חייל יחיד. הפעולה היתה בצד הירדני של הבקעה, במארב נגד רכב, זה היה תגמול על תקיפה של רכב סיור שלנו, שנסע בבקעה והותקף על- ידי מחבלים. הרכב לו ארבנו היה אמור לעבור בשעות הערב המוקדמות, ומאחר והיינו צריכים לגמוע חתיכת מרחק, נכנסנו עם רדת הלילה והסתתרנו כל היום בשטח הצד הירדני. בחושך ראשון יצאנו מההסתתרות ומיקמנו את המארב. בערך בשעה אחת עשרה בלילה הגיע הרכב לו חיכינו ותקפנו אותו. המחבלים ירו עלינו במרגמות, השבנו אש ואחר- כך נסוגנו וחצינו חזרה את הגבול. בפלוגת המ"כים הכרתי את נחמיה תמרי, שם למדתי ממנו הרבה מהדברים שאני נושא אתי עד היום. אחר- כך כמובן פגשתי אותו בהזדמנויות נוספות. לימים אמרתי לאשתו של נחמיה שאני מכיר את הגב שלו יותר טוב ממנה. כל- כך הרבה פעמים הלכתי אחריו: בחטיבת הצנחנים, ביחידה, ולבסוף כשנחמיה היה אלוף פיקוד מרכז ואני מפקד איו"ש, תחת פיקודו." (משה "בוגי" יעלון מספר לכתב רני רביב, על תחנות חשובות בחייו. מתוך עיתון "במחנה")

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"למדנו את הלקח תחת אש קטלנית"\ מאת האלוף במיל' עוזי דיין
למרות שנולד למלחמת העצמאות, לחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת לבנון, התואר "המלחמה" שמור אצל אלוף (מיל') עוזי דיין למלחמת יום הכיפורים · כמי שהתחיל את המלחמה כקצין בתעלת סואץ וסיים אותה על פסגת החרמון, חווה דיין את גבורת הלוחמים ודבקותם במשימה, אך גם את כאב האובדן והתסכול מחוסר המוכנות של ישראל · 37 שנה אחרי הוא מזהיר מפני חזרה מסוכנת ל"קונספציה" · על מלחמה ושלום


http://www.israelhayom.co.il/site/n...cle.php?id=8142

מתוך הכתבה:

"עברתי דרך היחידה, קיבלתי פלוגה חדשה, הצטיידנו בהתאם למשימות ועלינו לרמת הגולן. שם חיכה לנו אל"מ אורי שמחוני עם פקודות משימה להשמדת סוללות ארטילריה בעומק המערך הסורי. הפשיטות חייבו חציית שדות מוקשים, ניווט מדויק דרך מערך סורי צפוף ומשתנה, התגנבות שקטה ליעד, השמדה מהירה וחזרה בשלום בתוך המערך הסורי העצבני בעקבות התקיפה. בקיצור, מה שידענו לעשות הכי טוב. אחרי שאתה מסתנן דרך המולת הקרב של הקו הראשון אתה פוגש את השקט והביטחון שבעורף האויב. בלילה הראשון לא מצאנו את הסוללה, שכנראה דילגה, וחזרנו עייפים ומתוסכלים. בלילה הבא הגענו בשקט עד הסוללה שבתזמון מצוין (לנו) פתחה באש תותחים, מה שאיפשר להגיע עד החיילים הסורים, שעד היום לא יודעים מהיכן בא להם מותם."

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

יש למישהו מידע נוסף על הפשיטה הזו של פלוגה מסיירת מטכ"ל על הסוללה הסורית, תחת פיקודו של עוזי דיין ?

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)