|
31-07-2010, 22:04
|
|
|
|
חבר מתאריך: 07.08.05
הודעות: 5,850
|
|
משבר אידיאולוגי- אנחנו והזהות היהודית שלנו
רציתי לשתף אותכם במשבר אידיאולוגי שפקד אותי לא מזמן, הנוגע לקשר של הנוער שלנו לזהות היהודית שלנו. במסגרת קורס המפקדים שהשתתפתי בו, לקחו אותנו ל"מסע ישראלי" של "מבראשית". במהלך המסע, דיברנו, חבר'ה דתיים וחילוניים, על הקשר שלנו ליהדות, לתנ"ך, לארץ ולירושלים, אז והיום. רוב החבר'ה אמרו שהם מרגישים מאוד קשורים לזהות היהודית שלהם, גם אם לא במובן הדתי, ושחשוב להם שהם וילדיהם יכירו את המסורת היהודית ואת ההיסטוריה שלה, וצר להם על כך שהם היום לא יודעים זאת מספיק.
לקראת סוף המסע, עשינו את השבת בירושלים, והתכנון היה לעשות את קבלת שבת בכותל, יחד עם פרויקט "תגלית". תחילת הערב הייתה מצוינת, כאשר שרנו ורקדנו ליד ביה"כ החורבה עם אנשי תגלית ועם כל עוברי האורח שהיו לידנו. היה מרגש ויפה.
כשירדנו לכותל, נתנו לנו זמן להתפלל ולהסתובב. אחרי שהסתובבתי קצת, הלכתי להתפלל עם חבר חילוני, שרצה לראות מה זו תפילה בכותל. לאחר התפילה, עליתי חזרה אל הרחבה שמעל הכותל, להצטרף לשאר החבר'ה, וראיתי את כולם (כולל המפקדים) עסוקים בעיקר בלהרשים את הבנות של תגלית (דמיינו חבורה של חיילים מתארים באנגלית עילגת IM AN ISRAELI SOLDIER IN AN ELITE UNIT לחבורה של בנות אמריקאיות ותבינו פחות או יותר מה ראיתי שם). התיאורים הנרגשים אחרי היציאה שלנו מהכותל היו על תיאורי מעשים ומידות גודל של דברים אחרים מלבד הכותל...
אני בקושי יכולתי לראות את הדרך חזרה מרוב כעס. אחרי שבוע של הרצאות ודיבורים על קשר לזהות היהודית שלנו, ברגע שעומדת בחירה בין התחברות למורשת להתעסקות עם בנות, למה הבחירה כל כך ברורה מאליה לצד הרדוד? אני לגמרי מבין ומכבד אנשים שהכותל לא אומר להם כלום, ושלא מתעוררת בהם שום התרגשות בעומדם במקום זה. אבל מאדם רציני, שבאמת קשור (או רוצה להיות קשור) למורשת שלו, אני מצפה לנסות לחשוב על משמעות המקום הזה, על המשמעות שלו לעם שלנו, על איזו התרגשות הוא עורר בדורות הקודמים לנו, וכמה קשה נלחמנו כדי להגיע דווקא לכאן (דתיים וחילונים כאחד) כשהוא נמצא שם. ואיך הצפייה הזו התרסקה לקרשים, ברגע שניצבה מול כל האידיאל הזה נערה טובת מראה אחת.
אומר את האמת, כל אותו הלילה חשבתי לעצמי ולא הצלחתי למצוא תשובה לשאלות למה אני משרת בקרבי, למה אני יוצא לפיקוד, ולמה אני יוצא לקצונה. אני תמיד חשבתי שאני יוצא להגן על משהו שהוא מעבר לחיים שלי כאן, במובן הפשוט של לשרוד, שהיה נכון גם אם הייתי חייל אמריקאי בצבא ארה"ב. אני תמיד חשבתי שאני מתגייס כדי להגן על המשך קיומו של עם ישראל בארצו, וכדי להגן על המשך התהליך ההיסטורי האדיר (וגם האלוהי בעיני) של תחיית עמ"י בארצו, והסתבר לי שאוכלוסיה מייצגת, ויותר מכך- אוכלוסיה איכותית (שדרת הפיקוד של הצבא) מייצגת, לא חושבת על זה באמת (גם אם הם טוענים כך) ולא מנסים לממש את קיומם כאן בהקשר היסטורי או מורשתי, אלא בקשר הישרדותי בלבד. על זה, אמרתי לעצמי, אני לא מעוניין להגן. אם כך רוב העם חושב, על שרידה בלבד, מקומי אולי לא בפיקוד ובקצונה של הצבא. היה לי קשה לגלות שאנחנו בדיוק הנוער הרדוד שאנו מצטיירים שאנחנו, וכי כל התיאורים הלא מחמיאים של מעשינו בתקשורת לא משקרים ולא מפריזים, אלא מתארים אותנו נאמנה. ברגע שיש בחירה אצלנו בין אידיאל לבין רדידות, הבחירה שלנו חד משמעית.
כשדיברתי עם המשה"ד שלי על כל זה, הוא אמר לי משפט אחד: "אני מופתע ממהפתעה שלך".
אומר את האמת, על המשבר הזה התגברתי רק חלקית, ואני מקווה לברר אותו לעומק בהמשך דרכי בצבא.
מה אתם חושבים? יש משהו בתחושותי? אני מגזים מאוד בתגובה שלי (כמו שחברי אמרו לי כשדיברתי איתם על זה)? סתם חפרתי פה ונמאס לכם לקרוא את מה שאני כותב כי אתם רוצים לכתוב תגובה משלכם?
_____________________________________
And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time
|
|