(הטקסט הוקלד היות ואין לי סורק והוא לא קיים ברשת)
אמנון
ציון ואני חוזרים ממרכז הקניות הקטן בערד. היום לא הייתם קוראים לקבוצת החנויות הדלה הזו 'מרכז'. מכולת, קצב, סנדלר- זהו. אבא ביקש שנביא משקאות תוססים לחגיגת בר המצווה שלי, וצעדנו לנו אל החנויות בעוד אורחים רבים החלו נקבצים ובאים. יום קשה עבר עליהם. עם שחר, עוד בחשיכה, עלו והעפילו אל פסגת המצדה. שם הנחנו תפילין יחד, כל בני מחזורי, כנהוג בערד, וגם נשבענו, 'שנית מצדה לא תיפול'. בחשיכה נאספנו מתחת ל'סוללה', האגף המערבי של המצדה, והתחלנו להעפיל עם שאר בני המשפחות אל ראש ההר. בתוך ההמולה השמחה החל השחר להפציע והנוף המרהיב נגלה לעיני כולם, עוצר נשימה. שׁוּרות שורות עמדנו והנחנו תפילין, התפללנו. הטקס היה רב רושם ומרגש מאוד. הנסיעה הביתה היתה שמחה ומלאת שירה. עכשיו נותרה הסעודה המשפחתית, חגיגת בר המצווה. צעדנו אל הבית, הרחק לפנינו ראינו את לבָנָה דודתי, רעייתו של ציון, באה לקראתנו. פניה היו חתומות. כשקרבנו אליה היא ספקה כפיים: 'ציון... קרה אסון. אתה לא יודע איזה אסון קרה!' אמרה בכתה.
'מה קרה?' נבהלנו.
'אמנון נהרג. הודיעו לנו עכשיו.' אמנון, בן דודי, טייס מסוקים, נספה יום קודם לכן באסון הנ"ד בבקעת הירדן. מסוק 'יסעור' התרסק אל צלע הר ועליו חמישים וארבעה צנחנים וטייסים. כולם נספו. ההודעה התעכבה בצה"ל יממה שלמה לצורך זיהוי הגופות. כשהגענו כבר היה הבית כמרקחה, קולות בכי וצעקה והתארגנות בהולה. השולחנות נותרו עמוסים כל טוב. כל המשפחה רצה אל המכוניות, אל האבלים בפתח תקווה, לקראת הלוויה. המום וכואב נותרתי בערד עם דודתי איילה, שהתנדבה להישאר עמי לערב בני המצווה באולם הראשי (והיחיד) בערד של אז. אל הבמה עלִינו, כל בני המחזור, לקבל תנ"ך ותעודות, ולשיר... ואני, גרוני חנוק. 'אנחנו נעלה אל ראש ההר, עם כל הגיבורים ובן יאיר...' שרו בני הכיתה שלי.
'אמנון נהרג,' אמרתי לעצמי, 'אמנון נהרג...'
'כאן בירושלים באביב הזה, הדמעות זולגות, דמעות גשם,' המשיכה השירה. במהלך הלוויה ניתך גשם עז, על אף הקיץ המתקרב. השבעה היתה תקופה מזעזעת, שבר גדול. בתוך ימי האבל כבר החלטתי שתוכניותי משתנות: לא אלך ל'נוער שוחר מדע' באוניברסיטת הנגב (לימים אוניברסיטת בן גוריון). אני הולך לצבא, לפנימייה הצבאית שליד גימנסיה הרצליה. הן שם התחיל אמנון את דרכו. מרוץ שליחים. שליחות! משפחתי היתה מראשוני המתיישבים בערד. גדלתי בצריפים הראשונים ואחר כך במבני הפטיו הראשונים שנבנו בעיירה הצעירה. אבי, יצחק, עבד בהקמת הסוללה בים המלח. משמרות ארוכות, ימים ולילות, לפרנסת המשפחה. אמי, רחל, נטעה בי את אהבת הקריאה מגיל צעיר מאוד. החיים היו פשוטים מאוד, לא היו בהם כל מותרות. כשהתחלתי את המסע הצבאי שלי לא הייתי מורגל בענייני צבא ובדרישות של יחידה צבאית, אלה היו זרים לי. אך ערכים של ביטחון וציונות היו בי תמיד. שני הסבים שלי, אהרון ומרקו, היו אנשי 'ההגנה', ועם נשותיהם, פני ולאה, עברו מסע ארוך של ציונות חלוצית בדרך מתורכיה אל הארץ. ההעפלה הזו אל הארץ חייתה בי כמו עברתי בגופי שלי את הדברים.
משפחתי קיימה את תרבות הלַדינו ושימרה אותה: השפה, המאכלים, השירים. אלה מהדהדים בי עד היום. סבי מרקו, אביה של אמי, היה איש 'ההגנה' אך מקורב ביותר אל אנשי האצ"ל. בחצר הצריף היה 'סליק', ברחובות השכנים חיו משפחותיהם של עולי הגרדום, בני השכונה. על היציאות לפעולות השונות סיפרו לי ברעד ובלחש כמו עדיין נמצאים הצנחנים הבריטים, ה'כלניות', בחצר הצריף, בלילה נוסף של חיפושים ומעצרים. בעת שבאו הבריטים לעוצרו ולהגלותו, נמלט סבי מידיהם בדקות האחרונות ממש. ציונות, חלוציות ואהבת הארץ היו המצע שעליו גדלתי. בנסיבות משפחתיות מורכבות של נדודים בין פתח תקווה לערד היו שני המקומות מלאי קסם לילד. תחת עץ השזיף בפתח תקווה נרקמו חלומות רבים, בתעלה הגדולה שטנו בחורף בגיגיות פח, מכבי המקומית היתה ועודה קבוצת הכדורגל שאותה אוהדים, וכשמתאפשר גם משחקים בקבוצות הילדים והנערים, פעם בה ופעם בהפועל ערד, לסירוגין.אני זוכר כילד את הדי הצופרים במלחמת ששת הימים. איני שוכח את הלילה שבו, מחלון הבית, חזיתי במראה בלתי נשכח: התקפת טרור ברקטות קטיושה על פתח תקווה. איני שוכח את הפעם הראשונה, המבהילה, שבה שמעתי את שריקת הרקטה ואת סילוני האש של הפיצוצים הגדולים, לא רחוק מאיתנו. אני עדיין זוכר את שם הילדה שנהרגה בהתקפה הזו. אני זוכר היטב את הסערה הגדולה, הבהולה, של פרוץ מלחמת יום הכיפורים; את הריצות אל המקלט, הגיוס של אבא למילואים, בני הנוער הצובעים את פנסי המכוניות בכחול, חלוקת החוברות הלבנות עם שמות חללי המלחמה בכיכר העיר. החגים היו עתירי מסורת. את הקריאות לסליחות טרם חגי תשרי אני שומע עד היום ובית הכנסת הספַּניולי שלנו הוא המקום שבו ספגתי מורשת יהודית וזיקה עמוקה למסורת ישראל. לימים יהיה זה גם המקום שאליו אחזור, לא אחת, לברך את ברכת הגומל.
בקיץ 1977 כבר התחלתי את המיון בלשכת הגיוס בבאר שבע. אחרי בדיקות רפואיות ארוכות ובדיקות פסיכוטכניות נמצאתי מתאים להמשך המיון. בפורים כבר התמודדתי על מקום בפנימייה הצבאית (פנמ"ץ) תל אביב בשלושה ימי מיון, שעבורי היו קשים מאוד. הם נערכו בגימנסיה בתל אביב ובבסיס הפנימייה בגלילות. הייתי קשוח ובעל חוסן מנטלי גבוה אך לא הייתי חזק מספיק פיזית. רמת הלימודים בגימנסיה היתה גבוהה, לא בקלות עמדתי בדרישות. המבחנים תבעו ממני מאמץ נפשי עצום. כך גם הדינמיקה הקבוצתית, המבחנים הפיזיים הקשים: נשיאת קורות עץ, מסלולי מכשולים, שחייה. משימות קבוצתיות שונות תחת עינם הבוחנת של בַּקָּרים. עד אז לא התמודדתי עם מבחנים כאלה. הייתי מורגל דווקא במבחנים אחרים. סיגלתי לעצמי דרך התמודדות עם קשיים, כל מיני קשיים. עם תרמיל על הגב, כמה פרוסות לחם עבות ומימייה הייתי יוצא למסעות קשים וארוכים במדבר, בוחן את יכולותַי, חש את הקרקע, מתחקה אחר בעלי חיים, לומד את הטבע. ימים ולילות ארוכים הייתי נע ברחבי הנגב, מביט בשמים זרועי הכוכבים, מנווט לאורם, לומד להסתדר גם כשחשוך, מעונן, גשום וקר מאוד. הייתי מחליף ברכות נימוסים עם בדווים, מתבונן בדרכי הרועים בצאן. מחפש גבי מים, תר אחר עקבות, נושם את אוויר המדבר, לומד וקורא ספרים בנקיקי סלע, מהרהר עמוקות ומביט בנופים הפראיים, בארמונות החוואר, במצד זוהר, במדרונות היורדים מזרחה. מתחת לכביש היורד מערד אל ים המלח אני מוצא צינור ענק המנקז את מי השיטפונות. בקרירות הנעימה שבו אני מוצא מפלט מן החום העז, נהנה לפרוש את שמיכתי ולנוח. אבא היה מבקש שאסמן לו על מפה את המרחב שבו אסייר, מגדיר כמה כללי זהירות וסומך עלי. באחד מערבי יום הכיפורים יצאנו, עופר בן דודי ואני, אל נחל יעלים, עם תרמילים על הגב, ;ציוד נדרש ומים, אך החלטנו שלא לשבור את הצום. נחנו בצינור המים 'שלי' זמן קצר; היום שעלה היה חם. התלבטנו אם אנחנו חזקים מספיק ומרגישים בסדר, והחלטנו להמשיך. ביצענו מסע מעגלי ארוך ולקראת מוצאי יום הכיפורים שבנו אל ערד מכיוון אחר, לסעודת שבירת הצום. לא נשברנו. באחת מחופשות הקיץ החלטנו ללמוד את ירושלים. התמקמנו בביתה של מלכה, דודתנו המשותפת. משם, מדי יום, במשך כל היום ורוב הלילה, סיירנו בעיר. בשכונות נידחות, באתרי עתיקות, בהרים שסביב לה, בסמטאות העיר העתיקה. עד היום אני מזהה בעיר כל פינה מן הימים והלילות ההם בירושלים. לא יכולתי לדעת מה מצבי במבדקי הכניסה לפנימייה. חזרתי הביתה בספק גדול. לילה אחד עברתי בפטיו שלנו וראיתי מעטפה לבנה גדולה נעוצה בתיבת הדואר. חותמות משולשות של צה"ל היו עליה. ראיתי פעם כאלה בצווי הקריאה למילואים של אבא ושל דודי מקס, איש השריון. פתחתי אותה ברעד. התקבלתי. רצתי במדרגות אל הדירה, אוסף אסימונים ככל שכיסַי יכלו להכיל. דהרתי אל הגבעה שעליה עמדה המועצה המקומית של ערד. שם היה גם אחד הטלפונים הציבוריים היחידים שהיו אז באזור כולו. חייגתי והשארתי הודעות לאבא ולאמא. כעבור כחודש החלה בבסיס צה"ל בגלילות תקופת ההכנה. 'עליתי על מדים'
סיירת הצנחנים
"הלבטים של כל "פנימיון", היכן לשרת, תמו. התנדבתי לחטיבת הצנחנים. ביום אחד התגייסנו, כל 'גיוס החי"ר' של המחזור בפנימיות הצבאיות. לכולנו יש מספרים אישיים עוקבים מאז ועד היום. אלה שהלכו ל'גולני' או ל'שקד' עזבו את הבקו"מ במהירות. אלה שהתנדבו לצנחנים המתינו עוד יומיים. היה עלינו לעבור 'גיבושון', מיון בן יום אחד, ועל כן נעזר בנו הבקו"מ כמ"כים לפרק הזמן הזה. היינו כולנו רב"טים, ענדנו כנפי צניחה וסייענו לסגל הבסיס לקלוט חיילים חדשים לצה"ל. את גיבושון הצנחנים עברנו במשך יום שלם של נשיאת אלונקות וג'ריקנים, קורות עץ, מסלולי מכשולים ומבדקים פיזיים שונים. הדברים לא היו זרים לי, הייתי בכושר שיא. עד לגיוס עבדתי אצל דודי דרור כפועל בניין פשוט, גם הוא שירת בעבר בצנחנים והשפיע עלי מנסיונו וגישתו. בכל יום העמסתי שקי מלט לקומות גבוהות בלי להשתמש במנוף, הגעתי אל אתר הבנייה בריצה לפנות בוקר ונותרתי לעבוד בו אל תוך הלילה. הגיבושון עבר עלי במאמץ מסוים, אך חשתי בטוח מאוד בסיומו. המבחן הסוציומטרי שנערך בסופו העניק לי ציון גבוה. בני הצוות שעברו אתי את המיון העריכו אותי כמתאים מאוד, וכך גם אנשי הצנחנים שבחנו אותנו. בשיחת סיכום בביתן ההתנדבות כינס אותנו מרק לי, סג"מ מסיירת הצנחנים, וביקש להביע הערכה לכל המשתתפים. להפתעתי הוא סיים באמירה אישית אלי. הוא לא הכיר אותי בשמי, אך לכל אחד מן המשתתפים היה מספר שצויר על גבו ועל קסדתו, ולי ניתן המספר שמונה. "לגביך, 'שמונה', אני לא רואה שום סיבה שלא תגיע לסיירת. אתה תעבור את הגיבוש לסיירת בהצלחה."
לאחר הגיבוש יצאתי לחופשה בת 24 שעות בביתה של דודתי רינה. שני הורי כבר חיו בחו"ל, וביתה של רינה היה לבית עבורי בעת היותי חייל. מוישה בעלה היה בעברו קצין בצנחנים, וימים רבים משנות ילדותי ביליתי איתו בבסיס תל נוף. תערוכות נשק, מפגני צניחה ודיבורים על צבא כבר היו מוכרים לי מילדות. היתה לכך השפעה על דרכי. בביתה של רינה ומוישה אני מסיר את נעלי הצנחנים החדשות. כפות רגלי נראות כעיסה של דם ובשר, תוצאת הגיבוש. אני מדדה עם מוישה למרפאת קצין העיר בתל אביב, שם נחבשות רגלי. הרופא רושם לי כמה 'גימלים', ימי מנוחה בבית, ואני משליך אותם לפח, משתרע על השטיח שבסלון, מקשיב לנעימה 'ביסקאייה' ונרדם. למחרת שבתי אל הבקו"מ, דרוך לקראת הגיבוש לסיירת. כעבור לילה כבר הייתי בבסיס הצנחנים בסנור שבשומרון. בביתן שבו שובצתי ללינה זמנית קיבל את פני זאב ברנשטיין, בן מחזור שלי מהפנימייה הצבאית בחיפה. הוא הגיע לשם יום לפני וכבר היה 'ותיק'...
"מה המצב, תל אביב?" שאל בחיוך רחב. למחרת החל הגיבוש לסיירת, שנמשך שלושה ימים קשים בשטח. איני משוכנע כי היום הייתי אני, כמפקד, מאשר את הגיבוש שעברנו. הוא היה קיצוני, הביא את היכולות לכדי מבחן חריף והותיר בסיומו קבוצה קטנה מאוד ש'שרדה'. מתוכה נבחרו בודדים. התקבלנו, זאב ואני. היינו בין ה'עירוניים' הבודדים בחבורה מיוחדת ועליזה של קיבוצניקים. המסע שלנו במסלול הסיירת החל. שמחתי גם שמרק לי, מי שקיבל אותי לצנחנים, מונה למפקד הצוות שלנו. בתוך זמן קצר מצאנו את עצמנו בלבנון, סמוך לביירות. צעירים מאוד וכבר בפעילות מבצעית שם. פעלנו בביירות, בהרי השוף, בג'בל ברוך, בדאמור ובמונטה ורדה, ובמקומות רבים נוספים. מרק ידע להיות אדם ומפקד. לימים, כשהודיע לי בנמל התעופה של ביירות בשיחה לבבית ליד הברזייה, כי הוא עוזב אותנו, הצטערתי צער גדול. מחליפו שי היה קפדן נוקשה ומקצועי, אך אני חב לו רבים מן הערכים שאותם אני נושא עד היום. הסיירת היתה גורם משמעותי מאוד בתהליך הפיכתי למפקד, וממנה לקחתי את הגישה הספרטנית, "יש ספק- אין ספק", את המקצוענות, את הנחישות והקשיחות ללא גבולות, ואת הידיעה שאין משימה שלא אוכל לבצעה, כי הדברים תלויים בעיקר בי. עברנו במסלול הסיירת משימות כה קשות ומחשלות, עד שיצאתי משם אל קורס הקצינים בבה"ד 1 כשניסיוני רב והביטחון העצמי שלי גבוה.
כיוון שהיו אלה הימים שאחרי מלחמת לבנון הראשונה עדיין ניכרו עקבות הזעזוע, המשבר החברתי- לאומי- פוליטי, גם בתחום היציאה לקצונה. תחושות קשות של אי אמון בדרג הלאומי הבכיר הביאו לכך שרבים הדירו את רגליהם מבית הספר לקצינים. נוצרה סרבנות שקטה ואפורה. היה קושי גדול להביא את מיכסת הקצינים הנדרשים אל יחידות השדה. כתוצאה מכך נקטו פעולות לא שגרתיות. צוותים שלמים שוגרו בפקודה לבה"ד 1! בפלוגה שלי, למשל, היה צוות שלם מסיירת 'גולני' שהגיע לקורס בכפייה, ולמתעקשים אפשרו לפרוש מן הקורס רק כעבור זמן. היתה זו תקופת משבר אמון קשה, משבר ערכים גדול, בעיקר בהקשרים בעלי אופי פוליטי. ההתרחשות החשובה ביותר בבה"ד 1 היתה בסמוך לתרגילי הסיום הקורס. מוניתי למפקד מתרגל באחד מהתרגילים המסכמים ובשעת צהריים אחת נחפזתי אל המרפאה לבדוק מדוע מאחר החובש להגיע לשטחי האימון. בפתח המרפאה פגשתי חיילת מחיל האוויר. שמה דונה והיא אהבת חיי.
את קורס הקצינים סיימתי בהצטיינות. עמדתי לצידם של מצטיינים אחרים באותו קורס, כמו אייל איזנברג ואביב כוכבי. לתדהמתי גיליתי בערב סיום הקורס כי איני חוזר כקצין לסיירת. מפקד בה"ד 1, אל"מ שאול מופז, ניהל מאבק עיקש עם מח"ט הצנחנים ודרש שאשאר בדרכה בבה"ד 1. הוא טען- בצדק מבחינתו- כי מצטיינים צריכים להישאר כמדריכים בבה"ד 1 ורק אחר כך לחזור ליחידותיהם. למופז ויתרו, מן הסתם כי ידעו שהוא מח"ט הצנחנים הבא, ולמה להסתבך עמו?... אך אני נלחמתי בו בכל כוחי: דפקתי על דלתו של ראש אכ"א, האלוף עמוס ירון, וישבתי עמו במטבח ביתו ברמת גן. הזכרתי לו שנהוג שמצטיינים בוחרים את היחידה שאליה ישובצו, ולי לא ניתנה ההזדמנות הזו. דבר לא עזר. מופז התעקש וניצח. באולם 206 המפורסם שבבה"ד 1 כונסו לשיחת פתיחה עשרות אנשי סגל הבסיס. מופז הרצה על פעולת סיירת הצנחנים בסוריה במהלך מלחמת יום הכיפורים, ולהפתעתי פנה אלי באופן אישי לפני כולם: "גל הירש, אל תהיה מדוכדך. אתה תהיה מפקד צוות בסיירת הצנחנים." לאחר הכינוס הזמין אותי למשרדו. עמדו דמעות בעיני. אבל הוא התעקש שאהיה מפקד צוות בבה"ד 1, אכשיר קצונה ואחר כך אחזור לסיירת. מופז גם רמז לי בחיוך שאחזור לחטיבת הצנחנים יחד איתו... כעבור ימים אחדים קרא לי לשיחה גם מח"ט הצנחנים, אל"מ מנחם זוטורסקי, וביקש להבהיר כי מופז צודק: מצטיינים צריכים להדריך קצינים. הוא ביקש שלא אדאג, בסיירת מחכים לי וימתינו עוד קצת... שניהם צדקו. לימים, כמפקד בה"ד 1, ניהלתי מאבקים עיקשים לשיבוצם של טובי הקצינים כמדריכים. נהניתי מאוד מן התקופה כמפקד צוות בבה"ד 1. מכאן ואילך היתה הכשרת קצונה שליחות בעיני ושבתי לשם, אל מישור הרוחות שבנגב, גם כמ"פ וגם כמפקד בה"ד 1.
כששבתי אל הסיירת היה עלי להמתין תקופה קצרה עד שיתפנה הצוות שלי. נקבע שאפקד על צוות באמצע המסלול, לאחר שיסתיים פרק האימון המתקדם שלו. בינתיים התמניתי לקצין הלוחמה בטרור (לוט"ר) של היחידה ועסקתי באימוני הלוחמים וצוותים, בכוננויות ובציוד מיוחד לצורכי חילוץ בני ערובה. את הצוות שלי קיבלתי מקצין מוכשר ומנוסה, שהעביר לי חפיפה איכותית וסקר בפני את מיטב ידיעותיו על כל לוחם ולוחם, אך את אחד ממשפטיו לא יכולתי לקבל: "כל הלוחמים שלך חשודים אלא אם כן הוכח אחרת," כך המליץ לי. ראיתי זאת כאנטיתזה לגישה שלי. סברתי שבצוות הזה כולם מצויינים אלא אם כן הוכח אחרת. חשבתי שהגישה הנכונה היא ליצור 'סביבה מפתחת מנהיגות', ושאראה הישג בכך שהצוות יעמוד במשימותיו בהצלחה ולצד זאת יגדלו בו קצינים רבים לחטיבת הצנחנים. על זאת היתה גאוותי, על כל קצין שצמח תחת ידי.רוב תקופת היותי מפקד צוות עברה עלינו בפעילות מבצעית, חלקה הגדול בלבנון, אך נתח משמעותי היה גם ביהודה ושומרון, מול הטרור הפלסטיני. עם הצוות שלי בוצעו לראשונה באיו"ש מבצעים בתחפושת, בין אם הסתערבות ובין אם 'התייהדות', שבה אנו 'מציעים' פיתיון לתקיפת מחבלים. באותה תקופה הנחנו בעצם את היסודות הראשונים להקמת יחידת המסתערבים 'דובדבן'.
מפקדת איו"ש דרשה מפיקוד מרכז שאתמנה למפקד הראשון של היחידה העתידה לקום, אך נחמיה תמרי, שהתמנה אז למח"ט הצנחנים, ביקש לפגוש אותי באיצטדיון רמת גן בערב העצרת של חטיבת הצנחנים. הוא שוחח עמי גלויות בעודנו עומדים על הטריבונה, התנגד לרעיון ואמר שממסלול כזה לא אגיע לתפקידים בכירים בצבא, שהוא מעריך את המוטיבציה ושמח על שפנו אלי, אך הוא עצמו יתנגד לכך. תמרי ביקש שאשוב לעבודה כמפקד צוות ולמסלול הרגיל המיועד לי בחטיבת הצנחנים. כך עשיתי. ביצענו גם מעצרים וסיורי שטח, נדדנו בין שכם לחברון, ומשם אל הבופור או אל רכס עלי טהר שבלבנון, ימים אינטנסיביים: מבצעים, מארבים, סיורים, אימונים. פעילות ללא הרף, מסביב לשעון. באותם ימים (1985) הלכה והתעצבה גם רצועת הביטחון החדשה שאחרי נסיגת צה"ל ממרחב האוואלי. כצפוי ירדו המחבלים והתמקמו במסתורים סמוך למרחב הקו החדש. במבצעים חשאיים ראשונים מעבר ל'קו האדום' חדר הצוות שלי אל מרחב הכפרים יעטר וכפרא, למשימות תצפית ואיסוף מידע. במבצע הראשון טיפסנו לילה שלם על מצוק הצלחני בשקט, ובלוח זמנים מהיר הגענו אל מרחב המשימה. בשעות הבוקר המאוחרות התגלה הכוח, אינני יודע כיצד. במשך יום שלם תקפנו, בסיוע מסוקי 'קוברה', מחבלים שהתקרבו אל האזור שבו שהינו. אש תותחי המסוקים היתה כה קרוב אלינו עד שצרורות עברו ממש בין לוחמי. האויב הוסיף להתקרב, המשכנו להסתייע במסוקים, וכשהחלה לרדת אש מרגמות בסביבתנו ניתקנו מגע והחלפנו מיקום. כך עד שעות החשיכה, אז שבנו ארצה.
'להידחף לאירוע'
באחת התקופות החזיק הצוות שלי כוננות לוחמה בטרור ברמת הגולן. היו התרעות מודיעיניות על חדירה אפשרית של מחבלים אל אחד מיישובי הגולן, והוגדר לי כי תוך כדי אימוננו אנו אחראים גם לתגובה מיידית לפיגועי מיקוח או למרדפים, אם יתרחשו באזור. ערב אחד מלאו השמים בצדו המערבי של עמק החולה בפצצות תאורה. רשת הקשר הפיקודית המתה דיווחים מהירים ומבולבלים. רצתי אל אוהל המבצעים של חטיבת הצנחנים בצומת ואסט והאזנתי שם לרשת הקשר של אוגדת הגליל. "יש אולי חדירה של חוליית מחבלים בשטחי אוגדה 91," הסביר לי רס"ן אייל רגוניס, קמ"ן חטיבת הצנחנים, קצין מבריק, מנהיג ומקצוען בעל שיעור קומה. המשכתי להאזין לקשר, ממקם את ההתרחשויות על מפת הקוד המבצעית שבידי. עדכנתי את אלדד, סמל הצוות שלי, במתרחש. ביקשתי ממנו להקפיץ את הלוחמים ולהכין את הצוות למקרה שבו נופעל אנחנו.
"נו!" מאיץ בי אייל רגוניס.
"מה?" אני תמה.
"תידחף כבר לאירוע," הוא אומר לי, "קרא בקשר למפקד וגדה 91 ומסור לו שאתה כאן ושאתה רוצה לעזור."
"אבל מי יחזיק כוננות בגולן? יש התרעה בגזרה הזו," אני מקשה.
"זה לא חשוב עכשיו, יש אירוע קרוב אליך, תידחף ותגלה מעורבות," חונך אותי אייל. אני קורא בקשר למפקד אוגדה 91, תא"ל אילן בירן, הוא מזהה אותי לפי אות הקריאה בקשר כצוות הלוחמה בטרור של הצנחנים, שמח לקריאתי ומפנה אותי מיידית לחטיבה 300. "גש לשם מיד," הוא מנחה, "טוב שאתה פה." אני מדהיר את הצוות אל הגליל, אף שאין זה בסמכותי (וגם אין זה בסמכותו של האוגדונר שאליו פניתי) להוריד אותי מן הגולן. אני לוקח סיכון ואחריות על עצמי וחוצה את עמק החולה עם שתי המשאיות המיוחדות שלנו, העמוסות בציוד מיוחד למרדף ולפריצה למבנים או לאוטובוסים שעליהם השתלטו מחבלים. כעבור עשרים דקות אני מקבל הנחיה לשוב על עקבותי: "זו לא חדירה, התרעת שווא. חזור לגולן." אני חוזר ויורד שוב אל אוהל המבצעים, שם מחכה לי אייל הקמ"ן בפנים חמוצות.
"מה עכשיו?" אני תמה.
"התקשרת למפקד אוגדה 91?" הוא שואל.
"לאוגדונר?" אני תמה, "לא."
"אז עכשיו תרים לו טלפון ותגיד לו שאתה כועס על כך שהוא לא חשב על הזנקתך בעצמו. תדרוש שלא ישכח שאתה בצפון, ושלהבא יזניק אותך לכל אירוע בגזרתו." נדהם מן האסרטיביות של אייל אני מצלצל למשרדו של האוגדונר, והפקידה מעבירה אותי אליו. אני מעביר לו את המסר.
"מה שעשית זה יפה מאוד," הוא אומר, "כמו שצריך להיות," וחותם בברכת שלום ובהבטחה שלא לשכוח בפעם הבאה... לדאבון הלב נפטר אייל כעבור מספר שנים, לאחר שפרש משירות חשוב ומשמעותי בצה"ל.
פק- פק
כך נדדנו ברחבי הארץ, לאורך גבולותיה ומעבר להם. יומם ולילה. מעט מאוד שינה, מעט מאוד בית, הרבה פעילות מבצעית. כשסיימתי את תקופת הפיקוד על הצוות התמודדתי על תפקיד סגן מפקד הסיירת, אלא שאירוע חריג וחשוב מבחינתי הביא לכך שיצאתי לרך אחרת מזו שתכננתי. ערב אחד- כשכל צוותי הסיירת היו ביחידה- במבנה הדו- קומתי עבדו כל הלוחמים על הכנת ציודם וברחבת החניה הכינו צוותים את הג'יפים, את רכבי הכוננות ללוט"ר. עוד אחד מן הימים הקדחתניים של "כניסה לכוננות." לפתע נשמע קול נפץ, ירייה. הייתי בקומה העליונה והבנתי שהירי בוצע בקומה התחתונה. רצתי למטה, עברתי שני חדרים, ולא היה שם איש. בחדר השלישי ראיתי שני קצינים מגחכים נבוכים. "מה קרה?" שאלתי.
"כלום."
"אל תגידו לי כלום, היתה כאן ירייה או נפץ אחר, מה קרה?"
"תפסיק להילחץ, הירש, בסך הכל זרקתי פק- פק (מדמה רימון)," אמר לי אחד מהם שהתחרה בי על תפקיד סגן המפקד.
"כאן בחדר, בבניין? פק- פק? השתגעתם?!"
"בסדר, נו, אל תהיה קשה..." יצאתי משם ועליתי בחזרה אל החדר שלי, שם חיכו לי אמיר ודרור, שני לוחמים מהצוות שלי, חיוורים.
"מה קרה?"
"ירו על ה'ריאו- טרור', הכדור עבר לי מעל הראש, במקרה התכופפתי," אמר אמיר.
"מה?!" הכול התחוור לי בבת אחת. "תראו לי את הפגיעה במשאית." בתא הלוחמים ראיתי את השמשה המנופצת, ראיתי היכן פגע הכדור בתוך המשאית עמוסת התחמושת. הבנתי מיד, זה לא היה פק- פק: זה היה כדור אקדח! היה לנו מזל, שני הלוחמים שבדקו את הציוד בריאו לא נפגעו. אילו היה הכדור פוגע בארגזי התחמושת שעל המשאית יכול היה הבסיס שלנו להפוך לזירת אסון כאילו אירע בו פיצוץ של משאית תופת. הדבר נמנע, בדרך נס. ביחידה כבר סערו הרוחות והשמועה עברה. ביקשתי מהקצין שפלט את הכדור מאקדחו שידווח על האירוע למפקד הסיירת והלכתי לענייני. למחרת הבנתי שהמקרה טרם דווח ושבקשותי לא נענו. בישיבת המפקדים השבועית המתח היה גדול. קצינים אחרים דרשו מאותו קצין לדווח על המקרה בטרם תתחיל הישיבה. הוא לא הגיב והישיבה נפתחה והתפוצצה מהר מאוד. המקרה דווח על ידי אחד הקצינים, והתבקשתי לתאר את הנזק לרכב הלוט"ר ומה אירע עם חיילי. כעבור ימים ספורים הבנתי כי לא קורה דבר, וכי האירוע אינו מטופל. בישיבה שאחריה התעקשתי מול מפקד הסיירת שהמקרה ידווח ויטופל, כפי שנכון לבצע עם כל תקרית בטיחות חמורה וכדי שיופקו לקחים למניעת מקרה דומה. הבנתי כי לא יצא תחקיר כתוב. עם פולט הכדור הכול נמשך כרגיל. הערכתי כי הנושא מטואטא אל מתחת לשטיח. דרשתי להוציא תחקיר ולדווח, לא להעלים את המקרה. הלחימה בפליטת כדורים והקפדה על בטיחות באימונים בכלל היא משימה קבועה וחשובה של כל מפקד. אני סבור כי מקרה שבו קצין פולט כדור הוא חמור מאוד, וכי על הקצין להיענש, בוודאי אם יש כוונה שיישאר בתפקיד פיקודי.
כשהייתי מפקד פלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים פלט אחד ממפקדי הצוותים כדור ליד חייליו. הוא נשלח לכלא לשבוע. כשחזר יכול היה להבהיר לחייליו כי ביצע תקלה חמורה אך נענש עליה. הוא יכול בלב שלם לתבוע מהם אחריות, קפדנות ובטיחות. בכך מתאפשרת מוסרית השארתו בתפקיד פיקודי, שכן הוא נענש ושילם את חובו. התנהלות כזו אפשרית במיוחד אם לא היו נפגעים באירוע הבטיחותי. אני גם סבור כי לתקריות בטיחותיות יש סימנים מוקדמים וכי לאחר שהתרחשו רבות מהן מצאנו את עצמנו אומרים כי "הכתובת היתה על הקיר", וכי "אפשר היה למנוע את התאונה". את הסימנים והאותות האלה יש לזהות ולפרש בעוד מועד. עיקר הכשלים הבטיחותיים נובעים מרוח היחידה, מן ה"אקלים הבטיחותי" הקיים בה ומן הסטנדרטים שלה בכל עניין שגרתי או מבצעי. רק מיעוטן של התאונות נובע מכשל טכני, ואת רוב טעויות האנוש אפשר למנוע על ידי הכנת 'תוכנית מניעה', חינוך המפקדים לדעת מתי לעצור ולמנוע מ'עודף מוטיבציה' לפגוע בשיקול הדעת. חשוב במיוחד לנתח את הפעילות לפני שהיא מבוצעת, להעביר בראש ולדמיין את הפעילות האמורה להתבצע תוך סריקת התרחישים העלולים להתרחש. לאחר שאלה זוהו, קל יותר לתכנן מענה מראש לכל אחד מהם. את הגישה הזו למדתי לאורך שנות נסיון רבות ולימים הטמעתי אותה בכל אחת מן היחידות שעליהן פיקדתי. בטיחות ואיכות מקיימות ביניהן זיקה הדוקה, והכוונה גם לאיכות הביצוע של יחידה. חלק גדול מהיכולת להילחם בתאונות היא הדיווח והתחקיר הישר, הנוקב והאמיתי. על כך אין לוותר.
לאכזבתי בחר מפקד הסיירת בדרך אחרת: בישיבת המפקדים השבועית טען כי בדרישותי (לתחקר) אני בעצם מנסה לשפר את מעמדי ב'מרוץ אחר הגלימה' לתפקיד סגן המפקד. נוצר עימות, הטחתי בפניו את דעתי על דבריו. ידעתי שהמח"ט, אל"מ נחמיה תמרי, הוא שיחליט על המשך דרכי, לא הוא. נחמיה זימן אותי לפגישה אישית. לפני שנכנסתי אליו שוחח עמי בטלפון מפקד הסיירת, ואמר שאנחנו צריכים לקיים שיחה ארוכה וללבן בינינו כמה דברים: הוא ידע שאני עומד להיכנס לנחמיה. היתה זו שיחת ריכוך. כנראה חשש שאתאר בפגישה את המתרחש ביחידה, את אירוע פליטת הכדור ואת החיכוכים ביני לבינו על רקע אי הטיפול. נחמיה היה תכליתי מאוד. הוא פתח מיד בדבריו, ביקש להביע הערכה על הביצוע שלי כמפק"צ ומינה אותי במקום למפקד פלוגה, בלי שאתנסה תחילה בתפקיד סמ"פ. יצאתי כולי סחרחר ומאושר. הבנתי שהמח"ט כבר הכיר את התקרית ממקורותיו וקיוויתי שראה בהתנהגותי דרך התנהלות כלבבו. הוא היה אדם ישר דרך, תם וערכי. לא יצא לי לשאול אותו על האירוע הזה והוא אינו עמנו היום. האלוף נחמיה תמרי ז"ל נפל בתאונת מסוק, בינואר 1994, במפקדת פיקוד המרכז בירושלים. הוא אבידה גדולה." (מתוך הספר "סיפור מלחמה סיפור אהבה" מאת תא"ל במיל' גל הירש)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ואיך כל זה עולה בקנה אחד עם זכויות היוצרים?

"השגנו את מטרתינו בנחישות ובעוצמה שלא לאפשר לערבים המשוגעים האלה להשיג נשק גרעיני.
אנחנו לא חוששים מאותן 'נשמות טהורות',שכל התנינים בנהרות דרום-אפריקה לא יוכלו לספק להן די דמעות שיוכלו למחות את צביעותן,ובטוחני שאתה מבין אותנו היטב".

רא"ל רפאל איתן במברק אל שר ההגנה הדרום אפריקני מגנוס מאלאן מיד לאחר תקיפת הכור בעיראק.

מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

גלריה: www.pbase.com/amirsgv