כשנוצרתי, הרגשתי מין הרגשה מוזרה כזו, לא נוחה. אבל היא חלפה אחרי כמה שעות, וידעתי שהגעתי למקום טוב. אז עוד שטתי לאיטי בצינור הגדול ההוא, והרגשתי נוח עם עצמי.
למחרת הגעתי לחדר הגדול, לתא האפל והחמים. אחרי כמה זמן התחפרתי באחת מדופנותיו. הדופן חיברה אותי למין צינור כזה, ומאז אותו יום קיבלתי מזון בשפע.
ישנתי. ישנתי הרבה.
במשך השבועות הבאים, ראיתי (או יותר נכון הרגשתי, כיון שלא היו לי עוד איברי חישה - רק תודעה) איך אני גדל והולך. החמצן שקיבלתי מהצינור היה רב, והמזון, למרות שהיה די דל בברזל, החזיק אותי טוב. הפסולת מהמזון הופרשה ממני דרך אותו צינור.
המשכתי לישון הרבה.
ואז בא הכאב האיום.
מין שטף של מועקה חלף בי, מין מועקה צהובה כזו (אני לא כל-כך יודע להגדיר צהוב, אבל אני גם לא יודע להגדיר מועקה. אני משתדל). כל התא התכווץ סביבי בבת-אחת. למזלי ישנתי על הצד בדיוק באותו יום. אם הייתי כמה מילימטרים שמאלה (שזה די הרבה בשבילי), הייתי כבר מיץ. אחרי שהזעזוע הראשוני חלף, בא מין שיכרון כזה, מין עייפות שהקשתה עלי לחשוב כמו שצריך. ניחשתי שזה בגלל הצינור - זרם המזון נחלש וההספק ירד. קיבלתי פחות ופחות אנרגיה. רציתי לצעוק "היי, מה קורה שם למעלה?", אבל לא היה לי פה עדיין. או ריאות, או גרון )שלא לדבר על מיתרי-קול). העילפון החלקי הזה נמשך עוד כמה שעות, ואחר-כך הזרם התחזק קצת. לאחר כמה ימים הכל חזר להיות כמו שצריך. התא, שהיה אדמדם ופועם, חזר לגודלו הטבעי, חוץ מפינה אחת בצד שעדיין בלטה פנימה. זה לא כל-כך הפריע לי.
ואז שמעתי קול: "אל תאשים אף אחד". (קשה לומר ששמעתי, כי עוד לא היו לי אוזניים. יותר נכון, המילים הופיעו בתודעה שלי.)
החלטתי לחשוב בקול רם: "עם מי אני מדבר, בבקשה ? "
בתור תשובה באה הדמות של כל היקום וכל הבריאה. לקח לי הרבה זמן להבין עם מי אני מדבר. "אתה יצרת אותי? שמת אותי פה? אדון היקום או משהו כזה? "
- "אלוהים."
אז עוד לא ידעתי מה אומר המעמד שלו ואיזה כבוד יש להעניק לו, וגם קצת התאכזבתי על כך שזה לא אח תאום (לפעמים משעמם לי לבד).
שאלתי: "אז מה חדש, אלוהים ?"
- "אתה צריך לדעת משהו חשוב."
- "שפוך."
- "קודם כל - אתה יודע שאתה עובר בן חודש, נכון ?"
- "נכון."
- "אז דע לך שאתה, התודעה העוברית, תימחק בזמן הלידה."
- "את זה לא ידעתי."
- "אתה גם לא אמור לדעת את זה. אני רק אומר לך את זה כדי להסביר לך, שלא משנה מה תבחר - אתה תמות. כלומר, העובר הגדל איתך כרגע ימשיך לחיות, ואם יוולד הוא יהפוך לתינוק, אך תחת תודעה אחרת."
- "באסה."
- "אכן."
- "אמרת 'תבחר' ? אני צריך לבחור משהו? מה ? "
- "טוב... קצת קשה לנסח את זה בצורה עדינה... אתה מבין, יש קבוצה של אנשים שנקראים 'דתיים'. יש קבוצה של אנשים שנקראים 'אנסים'. אמא שלך שייכת לקבוצה הראשונה. אבא שלך - לקבוצה השניה. השילוב המצער ביניהם מודגש על-ידי העובדה שלפני כשלושה חודשים, אימא שלך חגגה את יום-הולדתה ה14- . אתה מבין ? "
- "המממ... לא כל-כך."
למעשה לא הבנתי כלום. אוצר-המילים שלי כלל מעט מאוד מילים אז, ואף מילה שהוא אמר לא הייתה מוכרת לי, חוץ מ"אנשים", "חודשים" וכמובן "אימא" (כל עולמי היה רק חלק ממנה. הדרגה שלה היתה יותר גבוהה משל אלוהים(. קשה במיוחד הייתה המילה "דתיים". כנראה שקשה לתפוס מה כל-כך מיוחד בלהאמין שיש אלוהים, כלומר איך אפשר שלא להאמין באלוהים, כשאתה מדבר עם אלוהים בעצמך. את המילה "מצער" זיהיתי על-פי המקבילה הפיזית שלה, "כואב". אותה חוויתי כמה ימים לפני-כן. לא אהבתי את המילה הזו.
אלוהים ידע שאני לא מבין, ולכן הוא פירש לי את המילים. בהבזקים שנראו כאילו נמשכים הריון שלם, הוא צירף בחזרה את כל האותיות וההברות שהיו מפוזרות אחרי שפירקתי אותן, ואיחד אותן בחזרה לצורה המקורית שלהן - משמעויות של מילים.
לאחר-מכן, הוא לקח את כל המילים האלה, שכבר היו מוכרות לי, ואיחד אותן לצורה העוד-יותר מקורית שלהן - משמעויות של משפטים. צמרמורת עברה בגופי המיקרוסקופי כשהתחלתי להבין את המשמעויות, שהוצגו בצורה כל-כך פוליטיקאלי-קורקטית (המילה הזו הופיעה בתודעתי, משום-מה, יחד עם הופעתו של אלוהים).
אחרי זה, הוא לקח את כל המשפטים המורכבים, ואיחד אותם לצורה הכי מקורית שלהם - משמעות של רעיון. לרעיון הזה נוספו תמונות אחרות: אנשים שמוצאים את אמא מעולפת בשדות; אימא מתאוששת בבית-חולים; אימא בוכה כשבדיקות ההריון חוזרות אליה.
- "הרגש שאתה מתמלא בו עכשיו נקרא 'רחמים' ".
- "תודה", אמרתי בנימוס.
- "יש עוד דברים שאתה צריך לדעת" אמר אלוהים, והתחיל להזרים לי במהירות משמעויות של מילים ומשפטים שהוא ידע (ובצדק( שאני לא אבין. לאט לאט התחילו להיווצר בי תמונות ברורות: חוסר-מוצא; אימא חושבת על הפלה; סירוב מוחלט מצד הוריה; חוסר-ברירה ; נדודי-שינה; התלבטויות; שיגעון; אימא על אופניים, דוהרת בחצות בכביש שחוצה מסילת-רכבת; רכבת מתקרבת; המחסום מורד; אימא מגיעה אליו במהירות, מרימה את ידיה, עוצמת את עיניה; המחסום נכנס חזק בבטן שלה; אימא נהדפת אחורה לכיוון הכביש; האופניים ממשיכים קדימה ומתרסקים מתחת לרכבת; אימא מחזיקה את הבטן...
הכאב הצהוב...
לאט לאט התחלתי להבין מה ניסתה אמא לעשות.
"מה שמציף אותך עכשיו נקרא 'רחמים עצמיים' " - שמעתי את אלוהים אומר. "אין בהם כל צורך. אימך לא שונאת אותך, היא לא רצתה לעשות לך משהו רע בגללך. תאונה הייתה המוצא היחיד שלה. היא לקחה את הסיכון שיגרם לה נזק, ובאמת קיבלה שבר בצלע וחבלה חמורה באגן הירכיים". (הסתכלתי הצידה, לכיוון הפינה הבולטת פנימה. יו, זה בטח כואב!) "היא לקחה את הסיכון שזה לא ילך, ובאמת זה לא הלך - אתה עוד חי. היא עדיין לא יודעת שאתה עוד חי. אז הבחירה בידיך."
- "איזו בחירה ? "
- "להתקיים ולקוות שקיומך יעזור לה, או לחדול ולהסיר ממנה את כל הצרות עכשיו."
הבחירה באמת היתה קשה. איך חדר שנותן לי מכל-טוב פתאום ירצה להרוג אותי? מצד אחד, תפקידי היה לדאוג לכך שהעובר יהפוך לתינוק ויתקיים אחרי הלידה. מצד שני, איזה מין קיום זה ?
- "למה סיפרת לי את זה, אלוהים? הרי הבחירה היא תמיד בידך, ולא בידי."
- "בגלל הדבר הזה שנקרא 'רחמים'. לא רק לך יש אותו."
- "אני מתכוון, למה באת אלי? למה לא אל אימא ? "
- "כי התגלות אלוהית היא דבר בכלל לא רצוי, שכדאי להימנע ממנו בכל מחיר. ואתה לא תוכל לספר על זה לאף אחד, כי רק דברים קיימים יכולים לספר."
- "אבל אלוהים, אני כבר קיים."
- "זו הטעות שלך - אתה לא קיים."
אם אני לא קיים, אז יש רק מישהי אחת שכבר קיימת וצריך לדאוג לה. ושוב, הרחמים...
לבסוף אמרתי לאלוהים: "אני בוחר למות. ואני לא צריך עוד 'רחמים', כי אני לא יודע מה אני מפסיד. אז זה לא משנה לי."
- "יופי, יופי. אל תדאג, זה לא יכאב. אספקת המזון שלך פשוט תיפסק ואתה תרגיש כאילו אתה נרדם. אתה כבר התרגלת לתחושה הזו. אף אחד לא ידע, כמובן, על השיחה הקטנה שלנו - סיבות המוות שלך יהיו ברורות לחלוטין. אז נתראה. ביי."
'נתראה' ? פתאום נזכרתי במשהו. "רגע!" - צעקתי לאלוהים – "תגיד, אלוהים..."
- "תגידו!"
- "סליחה. תגידו, אלוהים, מה בקשר למילה הזאת - גלגול-נשמות? חשתי בה לפני כמה זמן, כשאמרתם 'נתראה'. יש באמת דבר כזה ?"
אלוהים הירהרו קצת, ולבסוף אמרו: "אתה יודע מה? הקיום שלך היה די עלוב עד עכשיו, וגם בחרת במוות מרצונך החופשי ומרצון טוב. אז ננסה לסדר לך איזה פרוטקציה אצל ה'גריי'. שם החיים הרבה יותר טובים מפה, תאמין לנו... למרות מה שהם חושבים. כן, הדשא של השכן תמיד ירוק יותר, ובמעטפה השניה יש תמיד יותר כסף מבזו שבחרת."
- "סליחה? " (אלוהים לא פירשו לי את המילה 'כסף' - כנראה לא רצו שאתחרט על החלטתי.)
- "עזוב, לא חשוב. ננסה לסדר איזה משהו."
- "תודה לכם, אלוהים."
- "תזכור - אנחנו ננסה. לא מבטיחים כלום."
וזהו. לא שמעתי יותר כלום, ולא ניסיתי יותר לדבר.
שמיכת השינה המשתקת ירדה אלי לאט לאט, מכסה את העולם בשחור אנדורפיני מרגיע. איזה מזל שבדיוק לפני זה למדתי את פירוש המילה "פרוטקציה". אולי אני אצטרך את זה. איך שאלוהים תיארו את העולם ואת החיים שאחרי הלידה, רחמים ופרוטקציה הם שני הדברים הכי חשובים שאתה צריך.
ולאלוהים יש בשפע משניהם.

איזה שינוי מרענן..
תיאורים מעולים, הסיפור שבנוי היטב - זרם וקלח,
הסוף הפתיע אותי קצת, חשבתי שהוא ילך על הבחירה השנייה, אבל ניחא.
מעולה - מצפה לעוד כאלו ממך...

צמרמורת.

אני חושבת שכל אשה שתקרא את זה תרגיש כמוני.

כתוב היטב, קולח, ומזכיר לי מעט את "פרא" בצורת הכתיבה. פשוט מעולה.