הא הידיעה בסמיכות. – כרגיל תבוא הא הידיעה בצד הסומך: בית המלך. אך יש אשר תיצור
מושגים חדשים, ואין כאן סמיכות סתם של שני שמות. בת־איכר – פשוטו כמשמעו, ולפיכך בהא
הידיעה – בת־האיכר. לא כן בת־קול. בסמיכות יש לומר הבת־קול. ולא בת־הקול. דוגמאות בודדות
ישנן אף במקרא, אלא שברובן הסומך הוא שם פרטי, שלא תחול בו הא הידיעה. למשל: ״המלך
אשור״ (ישעיה לו ט. במלכים ב – מלך אשור) ״המלך בבל״ (מ״ב כה יא). ״הבור מלכיהו״ (ירמיה
לח ו) ״הבת ירושלים״ (איכה ב יג), ״מהשבי ירושלם״ (עזרא ג ח). בכל אלה הסומך שם פרטי הוא,
שלא תבוא בו הא הידיעה, והא של הנסמך יתירה היא. אע״פ כן אין לך דבר שאין לו שעה: שאלני
משה הנעמי כיצד יצרף הא הידיעה לגמל־שלמה: בספור שכתב לילדים מוכרח הוא להשתמש כמה
פעמים בהא הידיעה, להורות על גמל־שלמה ידוע. התרתי לו לומר הגמל־שלמה, כי ההכרח לא
יגונה, ומה גם שהדוגמאות הנ״ל מן המקרא – אסמכתא כשדה היא. לא כן אם הסומך – שם־כללי
הוא, כגון: ״הבעל־דין״, ״הבעל־ דבר״. לפעמים יש להתיר, ולפעמים יש לאסור. אין לסמוך על
הנדפס בתלמוד, כי חלו בו הרבה משבושי המדפיסים, ובכ״י – בלא הא. שמוש זה של הא הידיעה
בצד הנסמך פשט בעקר בימי הביניים: ״הבן בית״, ״הבן מלך״, ״הבת־קול״, ״הדרך־ארץ״,
״הברית־מילה״, ״הספר תורה.״ ועוד. לרוב מצויה הא הידיעה בצד הנסמך אם צורתו בסמיכות
ובנפרד אחת היא (כגון: מלך, בעל, בת), כי במלים אלה אין זרות הא הידיעה בצד הנסמך מורגשת
כל־כך: אין אנו מרגישים זרות יתירה ב״הבן־בית״ או ״הבת־קול״. מה שאינו כן – .הבני־מעיים״,
״הבעלת מאמר״, ״הבתי כנסיות״ וכדומה. ״הבעלי־בתים״ נשתגר עד כדי כך שגם ביאליק כתב כן
(בסיפורו הראשון ״אריה בעל־גוף״ ), אך במהדורות האחרונות דאג לתקן: בעלי־הבתים. מרוב
תדירותו של צירוף זה יש שבקשו למזגו לתיבה אחת: בעליבתים. אין בזה כל צורך, אך לא כן
התואר בעלביתי. גם כליזמר (מנגן) נתמזג לצורך.
במקרא יש תופעה זרה מזו, ולא עוד אלא שהיא רווחת יותר ממנה: הא הידיעה בצד נסמך וסומך
גם יחד. למשל: שתי העבותות הזהב (שמות כס יז), התועבות הגויים (מ״א יד כד), המזבח
הנחושת (מ״ב מז יד), הלשכות הקודש (יחזקאל מו יט), הממלכות הארץ (ירמיה כה כו), הספר
המקנה (שם לב יב), את השער הדרוס (יחזקאל מ כח), ספר היחש העולים (נחמיה ז ה), האוצרות
בית האלהים (דה״א ס כו). ה״א יתרה זו בנסמך יש שהיא באה בצירופים, שהסומך משמש בהם
תמיד בה״א הידיעה (כגון ״רוח הקודש״ ), ויש שתבוא גם בשאר צירופים. מכל מקום יש לציין
בקורת־דוח שדרך זה, בכל היותו מצוי למדי במקורות, לא נקלט בעברית החדשה. ״הבעל־הבית״
– הוא, כמדומה, דוגמה, יחידה במינה, ואף זה אינו רווח אלא בלשון הדבור בלבד. ״בית־הספר״
עדיף מן ״הבית־ספר״. העברית החדשה הולכת בדרך כלל בשביל הזהב. אך בלשון הדיבור גוברת
הנטייה לקבוע הא בראש הנסמך: ״הבית־ספר״, .הבית־ חרושת״ (בגולה נהנו להקפיד:
בית־הספר, בית־החרושת). אם לא נצליח להשריש את ההא בצד השם השני – בעל־כרחנו נצטרך
להתיר, על כל פנים – בלשון הדיבור. רק בצירופים בודדים יש מקום להא הידיעה. ואף הכרחית
היא: סך־הכל צירוף קבוע הוא. ולא נמירנו בסך־כל. לפיכך נאמר בהא היריעה הסך־כל, ובדין הוא.
בייחוד יש לראות את ההא כטבעית בראש הנסמך, אם הצירוף הוא בן הוראה מיוחדת. כמבואר
בראש הסעיף: אין לומד ״בת הקול״, כי בת־קול צירוף מיוחד הוא, שמשמעותו אינה סתם בת של
קול. כדאי אף להבחין בין ״כתב היד״ (אופן הכתיבה) ל״הכתב־יד״ (הנייר, מאנוסקריפט בלעז),
ואולי אף בין התלמוד־תורה (בית למוד) ותלמוד התורה (למוד התורה). ואם תשאלוני: מה יהא
ברבים – האמנם הכתבי־יד? לעתיד פתרונים. יש ממזגים כתב־יד לתיבה אחת: כתביד, וברבים –
כתבידות. אך מנהג זה לא נתפשט. בדרך כלל – הכל לפי מדת ההתמזגות של שני החלקים. מוטב
לומר, למשל, בן־החיל, בת־החיל (וכן בזמר העממי הידוע ״אביגיל בת־החיל״ ), אך בצירופי בר
מוטב להשאיר את הא הידיעה בראש הנסמך: הבר־סמכא, הבד־פלוגתא וכד'. בדור הקודם יש
שכתבו בר־הסמכא: ״רש״י הנהו בר־הסמכא היותר גדול״ (י. זלוטניק, ב״השקפה״ שנה, ח גליון
נ״ח). אך בימינו אין אלא ״הבר־סמכא״. וכן הבר־מצוה. (בר־אווז נתמזג לבווז עוד בדור הקודם).
לענין החגיגה הנקראת בר־מצוה – מוטב למזג את שתי המלים לאחת: הברמצוה. ע״י כך נבדיל בין
בר־ מצוה (הוא הנער) ובני־מצוה לברמצוה אחת (היא החגיגה), שתי ברמצוות וכד' כמדומה
שהייתי הראשון לסול דרך בכִוון זה: בכרטיסי ההזמנה לחגיגת הברמצוה של בני (בשנת תש״ה)
לא חששתי לכתוב ״הברמצוה״, להפתעת רבים מהמוזמנים... י. ל. גורדון, שהיה אדוק בסגנון
המקרא, אף הוא כתב ״אני הבת־עבד״ (בעקבות ״הבת ירושלים״ ), וכאמור יש סמוכין להתיר; אך
אין להפריז בשמוש זה. נהוג לומר: הבעל־דבר, הבעל־ תקיעה, הבעל־ברית, הבעל־דמיון,
הבן־בית, הדרך־ארץ, הברית־מילה, וכדומה. אע״פ כן עלינו להתייחס בזהירות ובהסתייגות מסוימת
כלפי הדוגמאות ממין זה שבמקורות: לא תמיד יש ללמוד מהן, ואף לא תמיד ודאית היא הדוגמה.
״עזרת הנשים״ עדיפה מן .העזרת נשים״, כי אין כאן אלא סמיכות רגילה. ואע״פ שכתבו קדמונים
״הבעלי־בתים״ ו״הבתי כנסיות״ – נעדיף עליהם את ״בעלי הבתים״ ו״בתי הכנסיות״. בעלי
מדרשים הפריזו וכתבו אף ״והשאר בריות״ במקום ושאר הבריות.
מגוחכת היא הקיצוניות שכנגד מצד סופרים מעטים: ״דרך מחשבתו של בר־הנש הפשוט״ (ד.
פרסקי, ״הדאר״ ט תשרי תש״ז); ״כלי־הרעם שהומצא ע״י פרנקלין״ (חוברת ג של ״הכל שואלים
על הכל״, פרק יט). אף לולא נתמזגו שתי התבות לאחת – ראוי היה להטיל הא בראשונה:
הבר־נש, הכלי־רעם. עכשו שכבר נתמזגו לאחת (ברנש, כלירעם) – נפתרה השאלה מאליה פתרון
המניח את הדעת... כיוצא בזה ראוי למזג לאחת את בר־מנן ולכתוב ברמנן. במקום ״המת החי״
(של טולסטוי) נאמד ונכתוב ״הברמנן החי״.
יש אשר בצירוף מסוים תבוא הא הידיעה בראש הסומך, ולא תבוא בתֹאר שלאחריו: רשות־היחיד
– צירוף קבוע היא, ולפיכך כתב ביאליק .בלי רשות־היחיד לאומית״ (בנאומו עם פתיחת
האוניברסיטה בירושלים), ואין לתמוה על אשר לא השמיט הא של היחיד. אדרבה: יש לציין לחיוב
את תוספת ההא במהדורת כתביו (בעתון ״הדאר״ נדפס בלא הא: ״רשות־יחיד לאומית״ ). היהגיון
הלשוני מחייב כן, וכן לשון המשנה: ״ברשות־ היחיד אחר״ (ב״ק ג ז).
בספרו ״שפת עבר – שפה חיה״, משנת תרנ״ו, התרעם העלם יוסף קלוזנר על הסופרים שכתבו
״התלמוד בבלי״, ״השולחן־ערוך״, ״הכתב־יד״ וכו'. עדיין לא ידע אז כי יש צרופים המתמזגים לאחד,
ואין כל חטא אם הא הידיעה באה בראשם. כעבור שנים רבות חזר בו והכיר שהפליג בחומרתו;
בכרך ב של ״לשוננו״ אף הפליג עד כדי להתיר את ״הבעל־הבית״, – דבר שאין לו מתירין, כי אין
צורך וטעם בהא הידיעה בצד הסומך והנסמך גם יחד, אף אם יש כמה דוגמאות לכך בתנ״ך. זה
היה בשנת תרפ״ט. וכעבור 4 שנים פרסם מאמר ב״הארץ״ ובו ציין תופעות ממין זה ״כסימני מיתה
בעברית החיה״, כלומר חזר ופסל. ולבסוף – בספרו ״הלשון העברית – לשון חיה״ (אלול תש״ט)
הוא מדגיש שחזר בו מדעתו במהדורה הראשונה של הספר (תרנ״ו) והוא מודה בכשרות ״הבעל
הבית״. הוה אומר: אסר והתיר, וחזר ואסר ולבסוף – התיר. ולא בדבר זה בלבד נהג כפוסח על
שתי הסעיפים.
|