תקוות אבודות

זועקת נשמתי ממעמקי החזה, כי אותך לחוש חפצה היא.
עיני עצובות ודומעות,כי בך הן כבר לא מביטות.
שפתיי יבשות כמו מוות המדבר, כי פסקת אותן להשקות.
גופי בודד בלילות למגע של אישה זרה.
ליבי נובל באיטיות עצובה בקיפאון הגעגוע,
מוחי משחק משחקי תעתוע בזיכרונות רחוקים,
מנסה להחליף את העבר בהווה
כי עתיד בנינו כבר לא יהיה.
צחוק הגורל מהדהד ומתגלגל בחלל הריק והגדול.
נפץ החלומות הבריח את חסרי הפנים,
הם כבר הפכו לאובדי עצות.
שדוני החושך לוחשים לי נבואות שקר,
תקוות אבודות, דרכים ללא כיוון.
גם כלי המיתר הישן מנגן מנגינות עצובות,
כי גם הוא יודע שלא נשאר יותר מה לעשות.

דבר ראשון אני אשמח לתגובות בונות,
דבר שני אני לא משורר, פשוט זרמתי עם הכתיבה.

שמוליק קלומיתי- מעצב גרפי
תיק עבודות

אהבתי.

אין ספק שהיצירה בוסרית, אבל היא מעבירה רעיון ותחושות- היטב.
נהניתי מהשימוש בזמנים, וחלק מהדימויים היו מדוייקים מאוד.

תודה רבה, אני אשמח לשמוע עוד תגובות

שמוליק קלומיתי- מעצב גרפי
תיק עבודות

אהבתי את הדיכאון שנשקף ממך (כזה אני), יש לך כישרון להיות נוגה אף יותר.
הערה קטנה- לא אהבתי ממש את תחילת השורות הראשונות- עיני, שפתי, גופי, ליבי , מוחי.. יותר מדי חזרה על האיברים והשייכות. אולי שווה לנסח אחרת מעט.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."