החיים בכרומו | תופרי התיקים

מאת גלעד מלצר

הרבה ממה שידעתי בצעירותי על העולם היהודי של אירופה בשואה, בא לי מ"ספר הבדיחה והחידוד". לימים, התברר לי שלא הכל היה כל כך מצחיק, אבל ככל שבגרתי והכרתי את הצדדים האפלים של מה שקרה שם, התגעגעתי לטקסטים הקצרים והשנונים אשר ליקט דרויאנוב.

גם על ההתנגדות היהודית טרם הקמת מדינת ישראל, המחתרות, ההגנה, הפלמ"ח והעלייה הבלתי ליגאלית, התוודעתי דרך הטקסטים המכוננים: "ילקוט הכזבים", "חבורה שכזאת" ושאר ספריו של ישראל ויסלר, הלא הוא פוצ'ו. איכשהו, שלושת הכרכים האפורים של "ספר תולדות ההגנה" אשר נחו בכבדות על המדף, נראו מאיימים ולא מזמינים. איפה הם ואיפה עלילות הפלא של יוסל'ה, אבו-ליש, השומר האגדי אברהם שפירא, סמוך הגדול וגם זה הקטן?

אבל אם הייתי טורח לפשפש בכ-4,500 העמודים של המפעל המונומנטלי "ספר ההגנה" אשר כתיבתו נמשכה קרוב לשלושה עשורים, הייתי מגלה כנראה שבין צ'יזבט לסחיבת תרנגולות מן הלול, החבר'ה לא רק חלמו בהקיץ על מדינה או שפתו ושתו קפה כפי שלימדום בני הדודים הערבים, אלא גם ידעו דבר או שניים על התארגנות חמושה, מודיעין, ביטחון, וכמובן פוליטיקה.

כתב העת החדש "ההגנה" מתמקד בארגון ההתנגדות המרכזי של היישוב היהודי אשר הוקם ב-1920 ופורק ב-1948, מעט אחרי הקמת צה"ל. עורכו, שמרי סלומון - שהוא גם סגן מנהל הארכיון לתולדות ההגנה - מסביר בהקדמה שתחומים רבים בחקר הארגון עדיין לא נחקרו בכלל או מספיק, וביניהם: הצדדים הכלכליים, הרכש והחימוש, הנוטרות, משטר ומשמעת. כמו כן כמעט ולא נחקרו תחומים שרק המחקר הביקורתי של העשורים האחרונים הפך למרכזיים כגון יחסים מגדריים, מתחים בין דוריים, דת, היחס לערביי הארץ, וכן - גם תרבות והווי. בקיצור, הזמנה לחוקרים לנבור בארכיון.

וכך עשה סולומון. שני הגיליונות הראשונים מוקדשים למאמר אחד ארוך פרי עטו (החלק השני יפורסם בגיליון הבא) בנושא אחד: פרויקט תיקי הכפרים. בכתיבה עניינית אך קצבית, פורש סולומון את הניסיון המקיף, המתודי והמעמיק ביותר טרום-מדינה לייצר, לאגור, ולתעד מודיעין על כל כפר ערבי בשטחי פלסטינה-א"י.

דרכי גישה, מבנים, דרכים בתוך הכפר, גידולים, תוואי שטח מקיף, מקורות מים, גדרות ומכשולים, נקודות תצפית, בעלי חיים, סוג הקרקע, אופי האוכלוסייה, חמולות, עמדת הכפר בזמן הפרעות, מספר הגברים המבוגרים, מרחק מתחנות משטרה בריטיות, מקצועות. הכל.

בחלק זה של המאמר מציג סולומון את השנים 1943-1945, שבהם המבצע האדיר הזה, פרי יוזמתם של שמואל זלמן (זיאמה) זליקסון (דיבון) וזרובבל ורמל (ארבל או צ'יפאף), שני צעירים שלא נמנו על דרגי הפיקוד הגבוהים בהגנה. ורמל שהוצב בגלבוע הבין שאין לפיקוד הנפה מודיעין סדור על הכפרים הערביים באזור, וגם לא שיטה לאיסופו. זליקסון ששירת בלשכת התיכון של המטה הכללי של ההגנה בירושלים הגיע לתובנה דומה - ברמה המערכתית - בעת שעבד על הכנת תוכנית ב' אשר הוצגה לבסוף ביולי 1943 ונועדה לפתור את בעיית ההגנה הרצופה על השטחים היהודיים.

זה "מלמטה" וזה "מלמעלה" הבינו במקביל, שאין לארגון "בנק" מודיעין שיטתי ושהידע שנאסף הוא ספוראדי ומשרת בדרך כלל מטרה זמנית ונקודתית כמו התקפה לילית. סולומון מציג בצורה ברורה את בניית מערך הלימוד של יחידות הסיור, את החומר הנלמד, את שיטת ארגון התיקים, ובחלק האחרון של המאמר נכנס לעומקם של מספר תיקי כפר ספציפיים.

הוא כותב ברוח הנושא שלו, ומתאר כל מהלך היסטורי, או כל תיק בלשון נקייה, כאילו היה יעד פוטנציאלי. כך נראה התיק (בעצם מארז מעטפות חומות), כך סודר ותוכנן (מפות, שרטוטים, תרשימי פרספקטיבה), מתי תוצפתו הכפרים והאם נתקלו בבעיות. לרוב הסיור עבר בשקט ולו רק משום שהוכנו סיפורי כיסוי: חוקרי טבע, טיול של שבת, סיורים של המשמרות הנעים. בקיצור תחמנות ראויה לאיש מודיעין.

החלק השני שטרם פורסם מבטיח לטפל בתקופה מ-1945 ועד פירוק ההגנה, וגם לבחון האם, ובאיזה אופן, התיקים אכן שימשו את הכוחות היהודיים בקרבות 1948. אבל מאופיו השאפתני של פרויקט התיקים כבר עולות מספר נקודות: ברור שהאוכלוסייה הערבית כולה (תיקים דומים הוכנו גם על השכונות הערביות בערים המעורבות) סומנה כעוינת; ברור שכל מקומות היישוב הערביים סומנו כיעדים (כך גם מתייחסים אליהם) בלי להבחין בין אזרח לבין לוחם; לבסוף, ברור היסטורית שתפישת עולם זו עמדה שנים - גם אחרי ביטול הממשל הצבאי - בבסיס החשיבה הביטחונית במדינת ישראל בכל הנוגע לאזרחיה הערבים. המחקר המרתק והחשוב של סולומון מצביע, אם כן, על השתרשותה של תפישת עולם מקפת אשר עזרה, אולי, לנצח במלחמת השחרור, אבל גם פגעה באופן מעמיק ומעשי-פולשני באפשרות ליצור פה מדינה דמוקרטית הרואה במיעוטים שבה אזרחים שווי זכויות ולא, תמידית, פוטנציאל עוין.

כותרת אחד מספריו של פוצ'ו על תקופת הפלמ"ח מציבה את השאלה "יוסל'ה איך זה קרה?". אז הנה, המחקר של סולומון עוזר להבין איך. ערביי הארץ אולי היו טובים בשביל כמה ביטויים סחבקיים, כאפיות אופנתיות על צוואר שזוף, וקפה מהביל בפינג'אן. אבל הם, כולם, בכפרים, בערים, במקומות העבודה, באוניברסיטאות, היו קודם כל "תיק" וככאלה, היו ונותרו בחזקת חשודים, שלא לומר אויבים.

ההגנה: מחברות מחקר. גיליון 1 אביב תש"ע, "פרויקט תיקי הכפרים, חלק א' 1943-1945". עורך: שמרי סולומון, מו"ל: הארכיון לתולדות ההגנה

גלעד מלצר הוא ראש תחום לימודים עיוניים במדרשה לאמנות, מכללת בית ברל

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...?itemNo=1165723

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

תגובה:

לא כולם עוינים

בתגובה לרשימתו של גלעד מלצר על כתב העת "ההגנה: מחברות מחקר" ("הארץ, ספרים", 28.4). אני מודה לגלעד מלצר על הסקירה ועל השבחים שחלק לכתב העת ולמאמר על תיקי הכפרים. יחד עם זאת, בסקירה הופיעו מספר טעויות עובדתיות, והכותב גם הסיק מהמאמר מסקנות שאינן תואמות את הממצאים המוצגים בו.

לשכת התכנון שבמטכ"ל ההגנה, שבה שירת שמואל זלמן זליקסון (דיבון), מיוזמי פרויקט תיקי הכפרים, שכנה בתל אביב ולא בירושלים. תוכנית ב', תוכנית הגנה ארצית שהוכנה בלשכת התכנון, נחתמה והופצה לסגל הפיקוד הבכיר בהגנה בספטמבר 1945 ולא ביולי 1943 - אם כי סכימה ראשונית ומצומצמת שלה (ה"מצע" לתוכנית ב') הופצה כבר באוגוסט 1943 וסייעה לקידום פרויקט תיקי הכפרים. "ההגנה" לא "פורקה" אחרי הקמת צה"ל, ככתוב בסקירה, אלא נעשתה בהדרגה לצבא סדיר במשך מה שנהוג לכנות כיום שלב המלחמה הבין-קהילתית של מלחמת העצמאות. וצבא זה הפך פורמלית לצה"ל עם מתן הפקודה להקמתו ב-26 במאי 1948; מטה הפלמ"ח הוא זה שפורק, כחמישה חודשים אחר כך, ואולי כאן מקור הטעות.

לדבריו של מלצר, מאופיו של פרויקט תיקי הכפרים "ברור שהאוכלוסייה הערבית כולה... סומנה כעוינת", ו"ברור שכל מקומות היישוב הערביים סומנו כיעדים... בלי להבחין בין אזרח לבין לוחם". הוא אינו מציין במפורש מי "סימנו" כך את ערביי הארץ, אך קשה שלא לחוש שטענתו מופנית לא רק נגד מי שהיו מעורבים בפרויקט אלא כלפי הנהגת ההגנה בכללותה. הוא אף ממשיך וטוען כי "ברור היסטורית שתפישת עולם זו עמדה שנים... בבסיס החשיבה הביטחונית במדינת ישראל בכל הנוגע לאזרחיה הערבים".

לא אתייחס לטענה האחרונה, שנוגעת לנושא ולתקופה שאותם לא חקרתי, אלא רק לפרויקט תיקי הכפרים ולהגנה. ייזומו של פרויקט תיקי הכפרים הושפע במידה רבה מלקחי המרד הערבי של 1939-1936 (או בלשון היישוב העברי בארץ "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט"), שבו הכפרים שימשו - לעתים מרצון ולעתים בכפייה - בסיסי יציאה ומקומות מקלט לחבורות ה"מורדים" (או "הכנופיות"), וסיפקו להן כוח אדם, כסף ומזון. כידוע, בזמן המאורעות הפיל הטרור הערבי-הפלסטיני מאות קורבנות מבני היישוב, רובם המכריע אזרחים שעסקו בשגרת יומם. ההערכה בהגנה היתה שלקראת סופה של מלחמת העולם השנייה צפויה מערכה נוספת של מאורעות, קשה יותר מקודמתה, ופרויקט תיקי הכפרים נועד לקדם אפשרות זו.

נכון שבתיקי הכפרים שנותרו בידינו (רוב התיקים אבדו) אין למשל מידע על פעילי טרור בכפר, בתיהם ומקומות המפגש שלהם, אך הדבר לא נבע מגישה שראתה בכל תושבי הכפר יעד לפגיעה ללא הבחנה, אלא מקושי מבצעי: סיירי הפלמ"ח והחי"ש (חיל שדה), ונוטרי המשמרות הנעים של משטרת היישובים העבריים, שעליהם הוטל לסייר בשטח ולהכין את תיקי הכפרים, לא הוכשרו בהסתערבות ולא יכלו לחדור במסווה לתוך הכפרים ולאסוף מידע ממוקד כזה. בשנים 1947-1946 אמנם נעשה מאמץ להתמודד עם קושי זה באמצעות גיוס יחידת המסתערבים של הפלמ"ח לפרויקט, והקמת כיתת מסתערבים שפעלה במסגרת חי"ש ירושלים, אך הישגיו של מאמץ זה היו כנראה מצומצמים למדי.

מה שהסיק מלצר מ"אופיו" של פרויקט תיקי הכפרים אינו תואם את העובדות הידועות לי על פרויקט זה. אמנם כוונת מעצבי הפרויקט היתה לאסוף מודיעין לצרכים מבצעיים על כל הכפרים הערביים בארץ, אך לא מכיוון שהם סברו כי כולם בהכרח עוינים. כאמור, ניסיון העבר הראה שבמידה ויפרצו מאורעות חדשים כל כפר עשוי לשמש את ה"כנופיות" או לתמוך בהן, אם מרצון ואם בכפייה, ולכן היה זה הגיוני להתכונן לאפשרות כזו ולכסות מבחינה מודיעינית כפרים רבים ככל האפשר.

גם מי שאינו היסטוריון ואינו מכיר את העובדות הנוגעות לעניין, אלא נעזר רק בניסיון חייו ובשכלו הישר, יכול להניח - ולמיטב ידיעתי לא תהיה זו טעות - שהתמונה האמיתית לא הצטיירה בשחור-לבן, אלא כללה גם צבעים נוספים, או לפחות אי-אלו גוונים של אפור.

שמרי סלומון, עורך כתב העת "ההגנה: מחברות מחקר"

תל אביב

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

כתב העת "ההגנה" הינו יוזמה ברוכה ונקווה שיאריך ימים.
המאמר עצמו (חלקו הראשון) מרתק וכתוב היטב. מדובר בפרוייקט מודיעיני מדהים בהיקפו ובתוצריו, במיוחד בהתחשב באמצעים שעמדו אז לרשות הישוב. באופן מפתיע, לא נעשה כמעט שימוש מחקרי בתיקי הכפרים - המהווים "תמונת מצב" של היישוב הערבי בא"י המערבית בשלהי המנדט.

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

כמה מהתיקים הללו שרד כך שניתן יהיה לבצע מחקר היסטורי?

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby