14-04-2005, 17:37
|
|
|
|
חבר מתאריך: 26.10.01
הודעות: 35,433
|
|
הצנוברים בתוך הקובה שעל צווארך - לא קולטים דבר...
העיר טבריה נוסדה בתחילת המאה הראשונה על ידי המלך הורדוס אנטיפס בנו של המלך הורדוס הגדול, על שרידי העיר רַקַת ובתחום בית הקברות של העיר חַמַת. היהודים, שהקפידו מאוד בנושאי טומאה וטהרה, סירבו להתיישב בעיר החדשה זרועת הקברים, ובעיקר הרחיק הדבר את הכוהנים. חלק מהתושבים הובאו למקום מבין תושבי הערים הסמוכות בעל כורחם, וחלק נמשכו אליה בגלל זכויות מיוחדות והטבות חומריות שהעניק המלך, אך העיר עמדה בטומאתה שנים רבות.
בתקופת גזירות השמד של הקיסר אדריאנוס, נגזר גזר דין מוות על רבי שמעון בר יוחאי. נמלט רשב"י עם בנו אלעזר ונחבאו במערה שלוש עשרה שנה. בשל העובדה ששכנו בעפר תקופה כה ארוכה, התכסה גופם בשחין. עם תום הגזירות יצאו ממחבואם וירדו אל חמי טבריה כדי להירפא ממחלתם. ואכן, הועילו להם חמי המרפא ושב בשרם כבראשונה.
שמח רשב"י, ורצה לגמול לתושבי המקום כדבר הפסוק: "אדם צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו". שחו לו תושבי טבריה על מצוקתם- טומאת הקברים שאינם מצליחים לבערם.
החליט רשב"י לטהר את טבריה מטומאתה. יצא וזרע זרעי תורמוס בכל המקומות החשודים כקברות. בכל מקום שאדמתו הייתה קשה לא נבט התורמוס, ובכל מקום שהיה בו קבר ואדמתו תחוחה ומלאה רקב- מצח התורמוס ושגשג.
כך איתר רשב"י את המקומות הטמאים וסימן אותם, ואחר הוציא עם בני טבריה את עצמות המתים, וקברם בבית קברות חדש הרחק מתחום העיר. טבריה טוהרה והייתה כשרה להתיישבות כל בני ישראל.
_____________________________________
|