19-03-2010, 09:39
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
"אנדי דופריין זחל דרך מייל של חרא מסריח כל כך שאני לא יכול לדמיין, או לא רוצה"
"חומות של תקווה" ("הישועה ב(כלא)שושנק" שמו האמיתי באנגלית) - אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו ב"זמני", ולא מזמן סקר שנעשה גילה לי שאני לא לבד במחשבה זו.
ספוילר: הסצנה שבה מפקד הכלא משליך כלי שח מט בעצבים על הפוסטר של רקל וולש, אחרי שהאסיר (החף מפשע) נעלם מתאו באופן בלתי מוסבר... האבן מנקבת את הפוסטר, שמאחוריו מנהרה. המבטים של מורגן פרימן, הסוהר הראשי הסאדיסט ומפקד הכלא שווים אלף צפיות... עשרת הדקות העוקבות הן קלאסיקה קולנועית שנדיר למצוא בסרט ללא פעלולים או קטעי פעולה.
עוד כמה סתנות, יותר בעלות הקשר אישי:
שוורצנגר ולינדה המילטון בסצנת הטבח בטק נואר, "הטרמינטור" הראשון, 1984. המוסיקה, הלבוש, האווירה - הכל אייטיז מובהק. הפסקול מעולה (כמו כל הפסקולים של רביעיית הסרטים העתידניים בכיכובו של שוורצנגר) והכי חשוב: פה הרגע הראשון שברור לצופה שזה לא עוד סרט פעולה של "רעים-טובים" לפי המתכונת המוכרת בהוליווד. 1984: אבא שלי לוקח אותי לראות את הסרט, אחרי שבעיתון היה כתוב שזה סרט מדע בדיוני טוב. הסצנה הזאת משאירה אותי בהלם: לא צפוי שדברים כאלה יקרו - רוע מוחלט, רובוטי, ואין לו פתרון נראה לעין. מכאן ועד סוף הסרט רק אווירה פסימית, וגם סיומו פסימי. ב 1984 לא היה מקובל לתת "בידור" כזה.
סצנת ה"לינץ'" בשבוי הגרמני ב"התנגדות" ע"י הפליטים היהודיים ביער. אני חייב לציין כי היא ריגשה אותי מאוד, למרות הברוטאליות. לא מצפים מסרט הוליוודי שיראה סצנות כאלה, אני מנסיוני היא אמיתית הרבה יותר מאלף סרטי שואה שנעשו: היא לא גורמת לך להזדהות או למצוא צדק, אבל גם גורמת להבין כמה רחוקה השואה מהבנת "מי שלא היה שם".
אמריקן גנגסטר: ראסל קרואו מתחזה לצלם עיתונות ומכנס לקרב איגרוף כדי לנסות ולזהות פושעי על לא מוכרים לו. שילוב של תפאורה תקופתית של קרב שהיה, עם הדמויות הססגוניות של הגנגסטרים, והכל בשנות ה-70 שהן שילוב של יופי וכיעור. דנזל וושינגטון עם חליפת הפרווה המגוחכת, על רקע הפסקול הנהדר של הסרט - קלאסיקה, שוב.
עריכה: עכשיו כשאני קורא את התגובה מעלי, אני רואה שאני בהחלט לא לבד...
_____________________________________
.
נערך לאחרונה ע"י g.l.s.h בתאריך 19-03-2010 בשעה 09:42.
|