|
13-07-2007, 23:09
|
|
|
|
חבר מתאריך: 26.01.05
הודעות: 13,766
|
|
מה עובר על סיירת מטכ"ל
אם אין היום במטה הכללי אפילו אלוף אחד שגדל בה, אם עברו שנים מאז שאיזה מבצע אגדי נקשר בשמה, אם היא בקושי השפיעה על תוצאות מלחמת לבנון השנייה — אז משהו לא טוב קורה ביחידה היחידה שנקראת "היחידה"
יואב לימור / צילומי אילוסטרציה: זיו קורן
באחד הלילות של חורף 2002 הצטרפתי לחפ"ק הצה"לי שביישוב גן־נר, מצפון לג'נין. גולני יצאו לעוד מבצע של לכידת מבוקשים, וכוח של השייטת חבר אליהם במטרה להשתלט על היעדים "הכבדים". בשלב מסוים הגיע לחפ"ק מפקד השייטת באותם ימים, רם, היום מפקד בסיס חיפה של חיל הים. בין הקצינים התפתחה שיחה. כדרכן של שיחות חולין שנועדו להפיג את המתח המבצעי, גם זאת גלשה מהר מאוד לסוג של רכילות: דיברו שם על מי יהיה מח"ט גולני הבא. צ'יקו תמיר היה אז מח"ט טרי, אבל היורש כבר סומן. כולם הסכימו על ארז צוקרמן, שפיקד על יחידת אגוז ועל שייטת 13 לפני שהגיע לגולני.
כעבור שלוש שנים הפך צוקרמן — אז כבר מח"ט גולני, בדיוק כפי שצפו הרכילאים מהחפ"ק — לאחד מסמלי ההינתקות מעזה, כשחיבק לעיני המצלמות את תושב מורג לירון זיידין שפנה אליו בדמעות ("ארז, אתה היית המפקד שלי. אתה אמרת לי כמה זה חשוב להיות קרבי. מגינים על המדינה ומגינים על התושבים. לא מגרשים אותם"). לפני כמה שבועות התפטר מצה"ל, במה שהגדיר כלקיחת אחריות על כשלי האוגדה שלו במלחמת לבנון השנייה. אבל באותו לילה ב־2002, כשסומן פה אחד כמח"ט הבא, זה נשמע משונה מאוד. מי שחי את ההוויה הצבאית יודע כמה זה חריג, מוזר, לא טבעי: אין חטיבה יותר כיתתית וסיעתית מגולני. מי שלא היכה בה שורש, אין מצב שיגדל לפקד עליה. ובכל זאת, צוקרמן.
זה היה משונה מכדי להבליג, אז שאלתי. הגולנצ'יקים פטרו אותי בכך שצוקרמן פיקד על אגוז, מה שהופך אותו ל"אחד משלנו". לשייטים היה הסבר מפותל יותר, שתמציתו: אנחנו טובים, טובים מאוד, אבל חיל הים קטן עלינו. לכן אנחנו יוצאים לצבא הגדול, יוצאים וחוזרים לשייטת, והצבא מתרגל אלינו ופותח בפנינו את כל הדלתות. לימים התברר שמדובר בתופעה של ממש, שאותה היטיב להגדיר עמי אילון (אלא מי), מפקד מיתולוגי של הקומנדו הימי: לנו בשייטת, הוא אמר, יש דם כחול. אבל אם דם כחול לא מתערבב עם דם אדום, הוא מתנוון.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/04062007/1170695/matkal_2_wa.jpg]
בתמונה: ערב שקופיות בדיר אל בלח
אילון לא רק דיבר. כמפקד חיל הים הוא איפשר ליואב גלנט, אז אל"מ צעיר שסיים כהונה כסגן מפקד השייטת, לצאת ולפקד על חטיבת ג'נין. אחרי שנתיים חזר גלנט לפקד על השייטת. כשסיים עשה הסבה לשריון, פיקד על אוגדה, והתגלגל בצה"ל הגדול. רבים הלכו בעקבותיו: צוקרמן שפיקד על אגוז ורם שפיקד על דובדבן, בדיוק כמו שעשה מחליפו בשייטת, ארז. גם הסגן הקודם (ומן הסתם המפקד הבא), שלומי, יצא לחיים האמיתיים: גלנט, עכשיו כבר אלוף פיקוד הדרום, לקח אותו לפקד על החטיבה הדרומית בגבול עזה. ויש בגולני ובנח"ל עוד שיוצאים מהשייטת וחוזרים אליה, מביאים לצבא את האיכויות של יחידת עילית, מחזירים לשייטת קצת "דם אדום" — ובעיקר משתתפים במאמץ העיקרי. אם נלחמים בשטחים, הם שם. נאבקים על חלקם במבצעים, מקיזים דם בידיעה שיש חיים מחוץ לעולם הדממה.
באוגוסט 2005, שעות ספורות לפני המפגש הטעון שלו עם זיידין בשער היישוב מורג, שאלתי את צוקרמן מה לקצין משייטת 13 ולהינתקות. "אני חייל בצבא ואזרח במדינה", הוא השיב, והאמין. החלטתי להקשות. תסתכל מסביב, אמרתי לו. אתה רואה לא מעט שייטים שמסתובבים בצבא, וגם לא מעט אנשי שלדג — אבל אתה לא רואה אף אחד מסיירת מטכ"ל. הוא שתק ושתק, ובסוף אמר שלוש מילים: "הם יחידה מצוינת".
דרוש דיראני
אין ספק שסיירת מטכ"ל היא יחידה מצוינת. היחידה, בה"א הידיעה. רק שבשנים האחרונות קרה לה משהו. תחשבו רגע על השמות: אהוד ברק, בוגי יעלון, עמירם לוין, עוזי דיין, נחמיה תמרי, שי אביטל. כולם פיקדו על היחידה מתישהו במהלך 30 השנים האחרונות, יצאו ממנה לצבא הגדול — והגיעו למטה הכללי. עכשיו תחשבו על השמות האלה: רן שחור, עמוס בן־אברהם, דורון אביטל, ניצן אלון, שחר, יובל (שמות המשפחה של השניים האחרונים אסורים לפרסום). כולם מטובי בחורינו, בלי טיפת ציניות, אבל אף אחד מהם לא זינק קדימה. רן שחור ויובל פרשו מרצונם והלכו לעשות כסף; בן־אברהם התפטר בעקבות פרשת ההתייבשות בתרגיל בדרום, ולמרות שהמשיך בצבא לא זכה להגיע לליבת הפיקוד; אביטל סיים בעקבות אסון צאלים ב' (אם כי הוא היה אז באבל ולא השתתף בתרגיל כלל); שחר השלים באחרונה תפקיד חשוב אך רחוק מלב העשייה הקרבית, ועכשיו הוא מתחיל תפקיד אחר, שגם הוא לא בדיוק הלחם והחמאה של הצבא.
יוצא הדופן עשוי להיות ניצן אלון: הוא פיקד על חטיבת בית לחם וקודם לאחרונה לתפקיד תת־אלוף במטה המודיעין, כאחראי להידוק הקשר שבין המידע לצבא. העתיד צופן לו אוגדה, ובהמשך — סביר להניח, ואם לא יהיו תקלות — קידום וכיסא בשולחן המטה הכללי. גם מחליפו ביחידה, הרצי הלוי, צפוי להגיע רחוק (בחודש שעבר הוא סיים לפקד על חטיבת ג'נין ובחודש הבא ימונה למפקד חטיבת הצנחנים), אלא שגם הוא חריג, ועוד חריג כפול: גם ממשיך הלאה, וגם אחד שלא גדל ביחידה אלא הגיע אליה מבחוץ, מהצנחנים, ועכשיו חוזר לבית אבא.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/04062007/1170704/matkal_wa.jpg]
"אמרתי לך לא להפעיל את המזגן ואת המכונת כביסה ביחד"
אבל אלה, כאמור, יוצאים מן הכלל. והכלל הוא שאם בשנות ה־70 וה־80 המשיכו אנשי היחידה בצבא, התבלטו והגיעו לפסגה — הרי שהדור של שנות ה־90 והאלפיים כבר הלך לחפש עניין במקום אחר. יכול להיות שזה אנחנו שמשעממים אותם. יכול להיות שאם "מגרדים את המעטפת" במבצעים ייעודיים, לא קל למצוא אחר כך עניין בפעילות שגרתית ושוחקת. וכן, יכול להיות שזה סתם צירוף מקרים — אבל קשה להימלט מהמחשבה שמשהו לא טוב עובר בשנים האחרונות על סיירת מטכ"ל. משהו שמזכיר את הדימוי של עמי אילון על דם שמתנוון.
ברור לי שעכשיו יקפצו רבים ויגידו, הנה קם לו עוד כתב צבאי שמחזיק מעצמו כל־יודע ומשית גזר דין על "היחידה" המהוללת. אז דבר ראשון, ברור לי שאני לא יודע הכל — וטוב שכך, כי בכל מה שקשור לפעילות של סיירת מטכ"ל, רצוי שנדע כמה שפחות. ובכל זאת, בואו נתווכח קצת: מישהו זוכר מתי יצא מהיחידה קצין לא בכיר לצבא הגדול כדי ללמוד, להתאוורר, לערבב את הדם, כמו שעושים בשייטת ובשלדג? מישהו מצליח לנקוב בפעולה משמעותית אחת שעשתה היחידה בשטחים במהלך שבע שנות האינתיפאדה (אבל באמת משמעותית, ובהנחה שכוח המילואים שלה לא נחשב)? מישהו מסוגל להצביע על מבצע שהיא עשתה וסחט מכולנו מחיאות כפיים, כמו שהיו פעם באנטבה ובסבנה, או סטייל דיראני ועובייד?
בטח יהיה מי שיגיד "בעל־בק". כן, אותו מבצע משותף לסיירת מטכ"ל ולשלדג שנערך בשיאה של מלחמת לבנון השנייה. 200 לוחמים על יסעורים שפושטים בלב העורף הלוגיסטי של חזבאללה בבקעת הלבנון, וחוזרים לארץ. אבל חוזרים עם מה? עם חמישה שבויים ששוחררו מיד (ותסלחו לי על הציניות, אבל לקחת בשבי איזה פלאח שקוראים לו חסן נסראללה זה לא בדיוק שוס מבצעי), עם מעט מאוד מודיעין ועם אפס מידע על החטופים. אז נכון, היה הישג אחד: הראינו לחזבאללה שאנחנו יודעים להגיע לחצר האחורית שלו ולעשות — כמו שהיטיב להגדיר זאת אחד מאלופי המטכ"ל — "סיבוב דאווין בשכונה". זה באמת היה כדאי? ואם היו נהרגים לוחמים? ואם היו מפילים לנו מסוק? ואם מישהו היה נופל בשבי? ואם כל החגיגה הזאת היתה מובילה למלחמה עם סוריה?
היו מי ששאלו את השאלות האלה בזמן אמת, אבל הפעולה בוצעה, ותודה לאל שנגמרה בלי נזקים. זאת בהחלט נקודת אור במנחוס הכללי של מלחמת לבנון השנייה, ותעיד על כך הפעולה העוקבת שביצעה היחידה באותה גזרה, שבה — בשלב הקיפול והחזרה למסוקים — נהרג סא"ל עמנואל מורנו ז"ל.
סיירת אתרוג
יהיה מי שיתלה בניוון שאחז בסיירת גם את התפוקה הדלה שלה במלחמה האחרונה, למעט פעולת מודיעין אחת ששלל רב בצידה — אבל כזאת שביצעו, מה לעשות, המילואימניקים שלה (ולמרות התנגדות עזה של מפקדה דאז). הרבה שנים לא פעלה היחידה בלבנון, משלל סיבות שהצנזורה היא תירוץ מצוין לא לפרט אותן כאן; יחידות אחרות פעלו והתמחו, אבל לא סיירת מטכ"ל. אי אפשר לקחת ממנה את הקרדיט על מבצעים מרשימים אחרים, אותה "פעילות ייעודית" במדינות אויב (שאנחנו חייבים לה הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים, ונדע, ושגם היא בחלקה לא עברה בלי תקלות). אבל במלחמות הגדולות, המלחמות של כולנו, היא לא היתה משמעותית — או שפשוט לא היתה.
זה המקום לעצור רגע ולהסביר את צירוף המילים הזה, פעילות ייעודית: סיירת מטכ"ל היא יחידת מודיעין שכפופה לאגף המודיעין, ועוסקת בפעילות של איסוף מודיעיני בארצות אויב. זה הייעוד שלה, ומכאן הביטוי "פעילות ייעודית" (על אותו משקל קיימת בה גם הפלגה הייעודית, פלגת הוותיקים שיוצאים למבצעים הייעודיים). כזאת היא היתה מאז שהקים אותה אברהם ארנן, לשם כך היא קיימת, ואת מה שהיא עושה אי אפשר לעשות בדרכים אחרות.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/04062007/1170701/matkal_4_wa.jpg]
"בוא, נלך להרים את הפקק"
הפעילות הזאת מתוכננת מראש. הרבה זמן מראש: בתחילת כל שנה יודע מפקד היחידה בדיוק איזה פעילויות מתוכננות לו לשנה הקרובה. כל פעילות כזאת מהונדסת ומתוסרטת עד לפרטים הקטנים ביותר, עם אינספור הכנות ומודלים, והוא מבוקר ברמות הכי גבוהות (למרות התרופפות מסוימת ומדאיגה שחלה בכך בשנה וחצי האחרונות): ראש הממשלה בקי בכל פעילות ייעודית, ובוודאי שר הביטחון והרמטכ"ל. שני האחרונים גם יושבים בבור הפיקוד כדי לפקח מקרוב ובעיקר כדי לקחת החלטות מיידיות במקרה שמשהו יסתבך. כל פעולה כזאת מטופלת כאתרוג — גם בגלל התוצרים שהיא עשויה להביא, אבל גם מחשש שתיפגע.
הפעילות הייעודית היא ההסבר של אנשי היחידה ומפעיליהם במודיעין לסוגיה המטרידה של היעדרותם מחיי הצבא השוחקים של השטחים ולבנון. ההנמקה פשוטה: אתה בוחר כל לוחם בפינצטה ומשקיע בו כל כך הרבה, שלא שווה לסכן אותו. את מה שגבעתי עושים בשטחים, סיירת מטכ"ל אולי תעשה טוב יותר — אבל את מה שעושה סיירת מטכ"ל, גבעתי בחיים לא יוכלו לעשות.
הסבר משכנע? לא את שי אביטל. במלחמת לבנון הראשונה הוא פיקד על סיירת מטכ"ל, ואנס את הצבא לשתף אותה בלחימה. אביטל עצמו כל כך השתכנע מנימוקיו שכשעזב את הסיירת הוא עשה הסבה לשריון, פיקד על גדוד, חטיבה ואוגדה, והשתחרר רק כאלוף. איכשהו קשה לראות את ע' שפיקד על היחידה בשנים האחרונות, עושה מסלול כזה. ב"חג היחידה" האחרון, כשהתחלף עם א', הוא אמנם "הופתע" על הבמה כשהרמטכ"ל עלה והעניק לו דרגות אלוף־משנה — אבל אפשר להעריך שגם אם ימשיך בצבא, זה לא יהיה במסלול המרכזי. וזה בהחלט חבל, כי הנימוקים של אלה שדבקו במדיניות הבדלנית הם בדיוק הנימוקים ששכנעו את יחידות העילית המתחרות לפתוח ולהיפתח.
על השייטת דיברנו, אז כמה מילים על שלדג: בני גנץ, גל הירש, אייל אייזנברג, רוני נומה, מיקי אדלשטיין ומוני כ"ץ הם רק חלק מבוגרי היחידה שהשתלבו בצה"ל הגדול, והשתלבו היטב. הראשון אלוף, השני הלך הביתה בעקבות כשלי המלחמה, השלישי מפקד על אוגדה. שלושת האחרונים גדלו בשלדג (ולא יובאו מבחוץ), יצאו וחזרו ושוב יצאו, והיום הם אלופי־משנה שמסומנים כמי שיגיעו גבוה. זה טוב להם, זה טוב מאוד לשלדג, זה מצוין לצבא. ומוזר שאותו צבא, שמבין את זה כל כך טוב כשמדובר בשייטת או בשלדג — שהחליפו בשמחה את סיירת מטכ"ל כיצואניות המצטיינות של קצינים — לא מכריח את סיירת מטכ"ל לעבור את אותו תהליך. חבל לוותר על האיכות והיכולת. חבל עוד יותר כשלא מדובר במהפכה תקדימית, אלא בשחזור סדרי עולם שכבר התקיימו.
הכת והרובה
מפקדי צוותים בסיירת מטכ"ל יכולים לצאת ולפקד על פלוגות בצבא, לחזור ליחידה ולצאת שוב לפקד על גדודים — אבל זה לא קורה בשטח. כן, אנחנו מכירים את נדב פדן, אבל הוא עזב שלא על מנת לחזור. ולא צריך לנפנף בליאור כרמלי, שרק עכשיו מונה למפקד חטיבת ג'נין (במקומו של הלוי), כי הוא הגיע מהצנחנים ליחידה. וממילא חריגים הם לא הכלל. רוצים הוכחה? במטה הכללי של גבי אשכנזי אין אף אלוף אחד יוצא סיירת מטכ"ל. נכון, טל רוסו שירת שם, וגם די הרבה, אבל הוא התגייס לשלדג והגיע ליחידה רק בהמשך. וגם אם סופרים אותו, עדיין מגיעים להרבה פחות ממה שהיה ב־20 ומשהו השנים האחרונות. וזה, בעברית פשוטה, לא הגיוני. הרי הדור הנוכחי לא נופל מהמפקדים של אז (נהפוך הוא, וזה נכון מרמת הלוחם ועד למפקד היחידה), והצבא לא סימן לעצמו את אנשי סיירת מטכ"ל כיעד לחיסול.
אז מה כן השתנה? אולי הציונות: פעם היה ברור למפקד היחידה שצריך להמשיך לתרום, לקחת גדוד טנקים ולצאת להילחם, כמו שעשה אהוד ברק ב־73'. ואולי זה היעדר ה"שילוביות" — העברית־הצה"לית לסינרגיה — כי מי שלא עובר וחוזר ועובר במגרסה השוחקת של השטחים (ובעבר בלבנון), יתקשה מאוד להיכנס לזה בגיל מאוחר ובדרגה בכירה, ובוודאי יתקשה לפתח את ה"ביחד" שנצרב בלילות קרים בג'נין או בזיעה של מורג.
אבל הסיבות לא ממש משנות. בשורה התחתונה, מי שהופך את עצמו לכת בדלנית, סופו שסביבתו תתייחס אליו כך. וגם כשיידרש לדבר — כמו באותו מבצע בבעל־בק במלחמת לבנון השנייה — הוא ימצא את עצמו בשיח חירשים עם הצבא, תולדה של שימוש בשתי מערכות תקשורת שונות. התוצאה היא שצה"ל 2007 מחזיק ביד סופר־יחידה, שאין דומה לה אצלנו ומעטות משתוות לה בעולם, ולא מוציא ממנה ומאנשיה את התפוקה האפשרית. זה רע ליחידה, זה רע מאוד לצבא, וזה בעיקר מקומם. הנה עוד משימה לאהוד ברק, אחד שיודע דבר או שניים על סיירת מטכ"ל, על הצבא הגדול ועל מה שביניהם.
_____________________________________
ציטוט:
"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.
|
|
|