|
09-03-2010, 23:35
|
|
מנהל בפורום מדע, טכנולוגיה וטבע | ☺
|
|
חבר מתאריך: 29.10.06
הודעות: 9,713
|
|
אהבתי את הסוף של הקטע, בד"כ אני מנחש סופים מפתיעים אבל הפעם לקחת אותי
שתי השורות הראשונות מעולות - מזכירות לי בגישה רופא צבאי,
אבל הגוף עצמו לדעתי לא חלק.
חסר לי קטעי קישור בין הפסקאות
ציטוט:
"העבירי את זה לריצ'רד, " מלמל הרופא לעבר האחות ושלשל את הכדורים לידה "דאגי שהוא יבלע אותם" השלים מבלי להרים את מבטו והמשיך להחתים נירות מהגבבה.
האחות בהתה בכמות הכדורים בידה, אגרופה כמעט פלט אחד מבין אצבעותיה הצנומות.
הרופא הרים אליה את מבטו "קדימה אחות, זה הכל" ירק בחוסר סבלנות וסימן לה באצבעו שתסתלק מהחדר.
ריצ'רד פקח את עניו ובהה בתקרה המעופשת והמטונפת למראה, מטפטפת מי שפכין מזוהמים ומאיימת להתקלף בכל שניה.
הוא התרומם לאיטו מהמיטה הצבאית, מנסה לשכוח זכרונות טרחניות.הייתי משנה את זה לזכרונות מטרידים
השקט שבחדר הבידוד נשמע לפתע כמו צרחה חרשית, משאיר מאחוריו הדים שקוראים לקירות להתמזג, מן השקט הרֹעש הזה שגורם להתבלבל שמא אתה בכלל מת.
אלוהים אדירים, חשב לעצמו, כיצד לעזאזל גורע השקט הרועם מהרעש הסאן? - גרוע?
הוא אטם את אוזניו בידיו, השקט הצורמני נשמע כמו אלפי מוניטרים של אנשים מתים.
"מספיק!!!" הוא שאג. - זה קטע מעולה, והשורות הבאות משלימות אותו יפה, עד כאן הוא לבד וקשה לו להתמודד, ואז מגיעה ההכרה והחזרה למציאות.
"ריצ'רד!" קראה האחות בבעתה "הכל בסדר?" היא גחנה אליו וליטפה את קודקודו. ההוא תעה בה, מבולבל ונבוך "כן, אני בסדר" הִמהם. האחות נעצה בו מבט חשדני במשך שניות, אולי במקרה יחליט מבטה להסביר את שקרה לו, ואמרה "הבאתי לך את ארוחת הצהרים שלך" היא פסעה לעבר הדלת וגלגלה אל תוך החדר עגלת שירות עם מגש של אוכל.
היא שלשלה כמות של כמעט חופן כדורים שנתן לה הרופא לידיו "אני אשאר עד שתבלע" אמרה. ריצ'רד הביט בגלולות שבידיו ובלע אותן בבת אחת.
האחות הוציאה מכיסה נייר שנראה כמו טופס וסימנה בעטה.
היא זרקה אליו מבט בחומרה ויצאה מהחדר בקור רוח מצנן. קצת קשה לי עם החום והרגישות שהאחות הביעה לפני כמה רגעים עם הקור הצונן הזה... אולי משהו שהוא אמר/עשה גרם לה לחוש ככה?
פסיעותיה העקביות עוד נשמעו לאורח המסדרון גם אחרי שסגרה מאחוריה את הדלת של חדר הבידוד, דועכות ונחלשות אחת אחרי השניה.
ריצ'רד שפשף את עניו באגרופיו, תוהה אם כבר יצא מדעתו.
הוא התבונן על מגש האוכל שהשאירה לו האחות על הרצפה. דווקא על הרצפה? הייתי משאיר אותו על השולחן/כוננית או משהו דומה,הוא הרי על מיטה צבאית.
לא משנה כמה אתה רעב, חשב לעצמו, האוכל הזה מעלה קבס רק מלהסתכל עליו.
הוא קם ממיטתו, ולקח מהמגש את כוס הקפה. הוא לגם ממנה והביט בטבעת מים דלוחים שהשאירה הכוס על המגש.
כאן הייתי משנה את השורה ל:"לפתע נשמע קול חרקני "בונג'ור מון אמי!"."
"בונג'ור מון אמי!" נשמע קול חרקני.
ריצ'רד קפץ בבהלה ממקומו וכוס הקפה נשפכה עליו כולה.
" מה קרה לך? " השתנק הקול.
ריצ'רד זהה את הקול החרקני הזה. " ז'רום! מה אתה עושה כאן?! "
ז'רום התיישב על הריצפה בפינת החדר. " ככה אתה מקבל את פני? " אמר במבטא צרפתי כבד. ז'רום הוא מקבוצת העולים הותיקים שנמצאים בארץ שדובר עברית שוטפת, ואף כמעט שכח צרפתית, אבל המבטא אצלהם היא תכונה גנטית, אין לשנותו.
"לעזאזל, הרטבת לי את הפיג'מה"
ז'רום גחך. " לפחות אומר שהקפה קר"
ריצ'רד פשט את חולצתו. גופו השדוף חבול, מצולק ועמוס חבורות.
"יפה?" גחך בציניות, השליך את חולצתו לרצפה והטיח את עצמו בכבדות על מיטתו.
"אז מה אתה עושה כאן?" שאל ז'רום, מתעלם מהשאלה.
"ניסיתי לקפוץ מהגג, כנראה היה נמוך מדי בשביל למות. "
"אני בטוח שאם אמך הייתה יודעת לאיזה סמרטוט הפכת היא הייתה מתהפכת בקברה" ירק ז'רום ועיוות את פניו.
"אם אמא שלי הייתה יודעת מה קרה למשפחה שלי היא הייתה מתהפכת בקברה פעמיים."
"אמור לי בכנות, לא נמאסת על עצמך? כי עלי הפכת מאוס" אמר ז'רום ונעמד על רגליו. "כל היום שוכב על המיטה המצחינה הזו ושוקע ברחמים עצמיים"
"צרפתי טיפש, מי אתה שתשפוט אותי?" לגלג ריצ'רד "אתה עצמך אושפזת לפחות עשר פעמים".
"אני הייתי במצבך, אני בהחלט יכול לשפוט אותך". ריצ'רד יישר אליו מבט במשך נצח קצר. דממה מביכה שררה בחדר. ז'רום הרהר מעט ואמר "חשבת מה רונה חושבת על זה?"
ריצ'רד התבעת למשמע שמה של רונה. "מה?" שאל בקול ניחר.
"שמעת אותי" אמר ז'רום והתיישב לידו במיטתו. הוא נאנח ואמר "תסתכל על פני ריצ'רד ותאמר לי מה אתה רואה". ריצ'רד התבונן בפניו. קמטיו של ז'רום נראו לפתע כמו קפלי חולצתו המקומטת והמרופטת, את פניו מילאו חטטים, פדחתו נראתה מוגחכת כאשר ניסה לכסותה בעזרת השער הדליל שטרם נשר, וסנטרו הגרוטסקי והמחודד השווה לו מראה של תיש.
לרגע תהה ריצ'רד מה הוא מינו.
"יפה?" התלוצץ ז'רום. ריצ'רד השפיל את מבטו במבוכה.
"אתה צעיר ריצ'רד, יש לך כל כך הרבה לחיות"
"אין לי בשביל מי" קולו רעד "רובי אינו, אלכס איננה, גם רונה..." לפתע נשבר קולו. הוא עצר את עצמו מלהתייפח, הוא לא רצה שבחור יראה אותו בוכה, זה לא מאצ'ואי, חשב לעצמו.
ז'רום שלח אליו חיוך מנחם ומבט מלא רחמים "אין ספק שאתה מיואש ריצ'רד, "הוא טפח על כתפו "אבל כשאתה מאבד תקווה אתה פועל מתוך יאוש, אתה יכול לבחור לשים קץ לחייך ואתה יכול להפיק מהיאוש הזה תקווה".
"ממתי הפכת לפילוסוף?" לעג לו ריצ'רד וזייף פרצוף תמוה.
"אתה יכול להשאיר את הסרקזם שלך בצד לרגע ולהיות רציני?" נזף בו ז'רום "ריצ'רד, " נאנח "אתה יודע שבשביל לעלות צריך קודם ליפול, בשביל להיות מאושר צריך קודם לכאוב, ובשביל לקבל תקווה, אתה צריך להיות קודם מיואש". הוא טפח לו בגב במלוא העוצמה ונתמך בכתפו כדי לעמוד.
ריצ'רד בהה ברצפה וחכך את אגרופיו, שקוע בהרהורים, מנסה לפענח את שאמר לו. "אני לא בטוח שאני מבין..." הוא קטע את דבריו. ז'רום נעלם.
"ז'רום?" קרא ריצ'רד בתימהון . הוא נעמד על רגליו. הוא חיפש בעניו אחרי ז'רום. יצאתי מדעתי? חשב. הוא שפשף עניו באגרופיו.
"ז'רום!!" שאג. אין קול ואין עונה.
בבת אחת האחות פרצה את הדלת "מה קרה לך?"
"היכן הלך הבחור הזה שנכנס לפה, נו... הבחור המזדקן עם מבטא צרפתי כבד..." גמגם ריצ'רד, ונע בעצבנות במקומו.
"ריצ'רד! ריצ'רד! " קטעה אותו האחות "לא נכנס לפה אף בחור, אתה נמצא בבידוד".
|
בגדול - אהבתי מאוד את הסיפור, הייתי משנה אותו קלות פה ושם - אבל עבודה טובה,
תודה על השיתוף,
marin
_____________________________________
|
|