והאם באותה השיטה יש לומר שובכּים? או אולי אפילו פריכּים?

מוּסָךְ -> מוּסַכִּים

השם מסך שרשו ס־כ־ך.
הסיבה לדיגוש, כפי שרומז השורש - היא שהשם משתייך לגזרת הכפולים, היינו הימצאות שתי אותיות שורש זהות בסוף.

הכ"ף נבלעה בחברתהּ.

גם בצורת יחיד, היינו אמורים לקבל מלה המנוקדת בדגש בסופה: ךּ;
אך דגש בסוף מלה לא יעלה על פיו של העברי (לבד מפעלים שמסתיימים כמות שמרתְּ או
שמות כמות ביתהּ היקר - כמובן שזהו מפּיק).

עם זאת, באמצע המלה כותבים כ"ף אחת וּדגושה. כּ.

באותו אופן, גם:
סַכֵּי עֵינַיִם (סַךְ -> סַכִּים)
מָסָךְ -> מָסַכִּים, מָסַכֵּי־
מוּסָךְ -> מוּסַכִּים
[סֻכָּה גם שרשה ס־כ־ך]
חג -> חגּים

כָּרִיךְ ושׁוֹבָךְ, אינן משתייכות לאותה גזרה ואין סיבה לדגשן.

זו הסיבה ואלו היתרונות של ההתעקשות להקפדה לשונית בפרסומות (והנסיון לאכֿוף את זה).

סוף שבוע נעים,
אור

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן

תודה רבה. החכמתי.

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן